קונסטנס מרקייביץ'

קונסטנס מרקייביץ'
Constance Markievicz
לידה	4 בפברואר 1868; לונדון אנגליה, הממלכה המאוחדת
פטירה	15 ביולי 1927 (בגיל 59); דבלין
שם לידה	Constance Georgine Gore-Booth
מדינה	אירלנד
מקום קבורה	בית הקברות גלאסנווין, דבלין, אירלנד
השכלה	אקדמיה ז'וליאן; בית הספר סלייד לאמנות יפה ;
מפלגה	שין פיין, פיאנה פול
בן או בת זוג	Casimir Markievicz (29 בספטמבר 1900–?)
	1918–1922; (כ־4 שנים)
	1918–1922; (כ־4 שנים)
	אפריל 1919 – ינואר 1922; (כשנתיים)
	אפריל 1919 – ינואר 1922; (כשנתיים)
	אוגוסט 1923 – יולי 1927; (כ־3 שנים)
	אוגוסט 1923 – יולי 1927; (כ־3 שנים)

קונסטנס ג'ורג'ין מרקייביץ' (באנגלית: Constance Georgine Markievicz, לבית גור-בות (Gore-Booth); 4 בפברואר 1868 - 15 ביולי 1927) הייתה מהפכנית לאומנית אירית, פוליטיקאית, סופרג'יסטית וסוציאליסטית. מרקייביץ' הייתה חברה מייסדת של פיאנה ארין, קומן נה מאן וצבא האזרחים האירי, ונטלה חלק מרכזי במרידת חג הפסחא ב-1916. היא נידונה על כך למוות, אך עונשה הומתק בשל מגדרה. היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה לבית הנבחרים הבריטי, אך מעולם לא פעלה בו, מכיוון שייסדה יחד עם חבריה למפלגת שין פיין את הפרלמנט האירי (דאל אירן). היא גם הייתה האישה השנייה בעולם שכיהנה בממשלה כלשהי (כשרת העבודה של אירלנד בשנים 1919-1922).

ראשית דרכה

קונסטנס גור-בות נולדה בשנת 1868 בלונדון למשפחת אצולה. אביה היה סר הנרי גור-בות, בעל קרקעות אנגלו-אירי, וליידי ג'ורג'ינה גור-בות לבית היל. במהלך רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בשנים 80–1979, סר הנרי חילק אוכל לאריסיו בצפון מחוז סלייגו. מעשיו היוו השראה עבור מרקייביץ' ואחותה, אווה גור-בות, ושתיהן נהיו לפעילות למען עובדים ועניים בהמשך חייהן. האחיות היו חברות ילדות של המשורר ויליאם בטלר ייטס, והושפעו מרעיונותיו האמנותיים והפוליטיים. ייטס כתב שיר על האחיות בשם "In Memory of Eva Gore-Booth and Con Markiewicz". אווה הצטרפה לתנועת העבודה ולתנועה הסופרג'יסטית באנגליה, אך בתחילה לא הייתה קונסטנס שותפה לרעיונותיה.

השכלה ונישואים

בצעירותה רצתה גור-בות להיות ציירת, אך רק בית ספר לאמנות אחד בדבלין קיבל נשים. בשנת 1892 החלה ללמוד בלונדון, וחייתה בבית לתלמידות אמנות שיסד דודה העשיר של מוד גון, אשר מאוחר יותר השפיעה על גור-בות, שהתחילה בתקופה זו את מעורבותה הפוליטית. היא הצטרפה לארגון הסופרג'יסטי האיחוד הלאומי של הארגונים למען זכות בחירה לנשים ‏(NUWSS) (National United Women's Suffrage Societies). לאחר מכן החלה ללמוד במוסד היוקרתי אקדמיה ז'וליאן שבפריז, שם פגשה את בעלה לעתיד, קזימיר מרקייביץ', אמן ממשפחה פולנית עשירה מאוקראינה. מרקייביץ' היה מוכר כ"הרוזן מרקייביץ'", אך כשמשפחתה של קונסטנס בדקה את הרקע שלו, נמסר להם מפי המשטרה הסודית של רוסיה שהוא אימץ את התואר ללא זכות, ושמעולם לא היה "רוזן מרקייביץ'" בפולין. עם זאת, המחלקה לגנאלוגיה בסנט פטרבורג קבעה שהוא זכאי להיחשב כבן אצולה. כשנפגשו, מרקייביץ' היה נשוי אך פרוד. אשתו נפטרה בשנת 1899, והוא וגור-בות נישאו בלונדון ב-29 בספטמבר 1900. היא נודעה מאז כ"הרוזנת מרקייביץ'". היא ילדה את בתם מייב בנובמבר 1901. את מייב גידלו הוריה של קונסטנס, ונוצר ניכור בין האם והבת. לעומת זאת, קונסטנס שמשה כאם לסטניסלאס, בנו של קזימיר מנישואיו הראשונים.

התעוררות פוליטית

בשנת 1903 הזוג התיישב בדבלין. בשנת 1905 מרקייביץ' החלה לפתח שם כציירת נופים, ואף יסדה מועדון אמנים ביחד עם וולטר אוסבורן ושרה פורסר. בין חבריו נמנו פעילים מובילים בליגה הגאלית, תנועה אשר מטרתה הייתה שימור התרבות והשפה האירית. על אף שהארגון היה א-פוליטי מבחינה רשמית, הייתה לו זיקה לאומנית, וכללה רבים ורבות מהמנהיגים העתידיים של התנועה הלאומנית. במעגלים אלו פגשה מרקייביץ' מהפכנים לאומניים דוגמת מייקל דאוויט, ג'ון אולירי ומוד גון. כששכרה קוטג' בכפר בו התגורר קודם לכן המשורר פטריק קולום, היא מצאה חוברות שהשאיר מאחור - The Peasant ו-Sinn Féin - אשר הטיפו לעצמאות אירית ושחרור משליטה בריטית. הטקסטים עוררו את מרקייביץ' לפעולה.

קונסטנס מרקייביץ' עם בתה, מייב, ובנה החורג, סטניסלאב

מרקייביץ' החלה להיות פעילה בתנועה הלאומית האירית בשנת 1908, כשהצטרפה לשין פיין ולאיניניה נה הרין, או "בנות אירלנד", ארגון נשים מהפכני אשר הקימה מוד גון. מרקייביץ' הגיעה לאספה הראשונה בארגון הישר מאירוע בטירת דבלין, המרכז הממשלתי של השלטון הבריטי באירלנד, כשהיא לבושה בשמלת נשף ונזר יהלומים. הנשים שם הסתכלו עליה בעוינות, דבר שמרקייביץ' חוותה כשינוי חיובי מהיחס המתרפס שהורגלה אליו כאצילה מיוחסת, והיא גמרה אומר בלבה להפוך לחלק מהתנועה. היא פיתחה חברות קרובה עם מוד גון, ואף הופיעה עמה במספר הצגות שהיו חלק מפעילויות תחיית התרבות האירית. באותה שנה, היא פרצה לבמה הלאומית גם באנגליה, כמתנגדת לבחירתו של וינסטון צ'רצ'יל כחלק מן הקמפיין הסופרג'יסטי, בו נטלה חלק גם אחותה אווה. צ'רצ'יל אכן הפסיד, בין היתר בשל התנגדות תנועות הנשים.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל פמיניזם

ב-1909 יסדה מרקייביץ' יחד עם בולמר הובסון את פיאנה ארין, ארגון צופים פארה-מיליטריסטי, שאימן בני נוער לשימוש בנשק. במפגש הראשון של הארגון כמעט גורשה, בטענה שאין לנשים מקום בארגון לוחמני, אך הובסון תמך בה, והיא נבחרה לוועד המנהל. היא נעצרה בפעם הראשונה בשנת 1911 על כך שנאמה מול 30,000 מוחים בעצרת של האחווה הרפובליקנית האירית כנגד ביקורו של ג'ורג' החמישי באירלנד. מרקייביץ' לקחה חלק מרכזי בעצרת, שבמהלכה שרפה את הדגל הבריטי ואף השתתפה ביידוי אבנים לעבר תמונות של המלך והמלכה. מרקייביץ' התקוממה על כך שכלאו על כך את הפעיל ג'יימס מקרדל למשך חודש, אפילו שהיא העידה בבית המשפט שהיא אחראית על מעשים אלו. חברתה הלן מולוני גם נעצרה על יידוי אבנים, והייתה לאישה הראשונה להישפט ולהיכלא בגין מעשים פוליטיים מאז תקופת ליגת הנשים למען האדמה, ארגון שפעל לטובת מאות אלפי האיכרים האירים שגורשו מאדמותיהם על ידי הבריטים או באי כוחם במהלך מלחמות האדמה של אמצע המאה ה-19.

מרקייביץ' גם הצטרפה לצבא האזרחים האירי (ICA), מיליציה לאומנית-סוציאליסטית שהקים ג'יימס קונולי בתגובה לנעילה הגדולה, שביתת הפועלים הגדולה בהיסטוריה של דבלין, אשר אירעה ב-1913. הארגון ההתנדבותי קם כדי להגן על העובדים ומשפחותיהם במהלך השביתה. מרקייביץ' עבדה בעת זו במטבחים שהוקמו בליברטי הול, ובהפצת מזון למשפחות. היא שילמה על פעולות אלה מכספה, ואף מכרה תכשיטים ולקחה הלוואות למטרה זו. במסגרת פעילותה באיניניה נה הרין, היא גם הקימה מטבח מזון למען ילדים נזקקים. במהלך פעילות זו היא התקרבה למספר רב של פעילות לאומניות איריות, ואף השפיעה של חלק מהנשים להתחיל פעילות לאומנית. ביניהן – קתלין לין ומדלן פרנץ'-מאלן.

ב-1914, הייתה מרקייביץ' בין החברות המייסדות של ארגון הנשים המהפכני קומן נה מאן. הארגון קם בעקבות האיסור בארגונים כמו האחווה הרפובליקנית האירית לקבל נשים לשורותיהם. הנשים היו לאומניות מסורות, והשתתפו הן בלחימה והן בפוליטיקה הלאומנית. הן השתתפו במרידת חג הפסחא גם כלוחמות, והיו בין מובילי ההתנגדות לאמנה האנגלו-אירית.

מרידת חג הפסחא

באותה השנה חזר קזימיר לאוקראינה לצמיתות, אך שמר על קשר עמה באמצעות מכתבים, והיה לצידה כשנפטרה בשנת 1927. באפריל 1916 לקחה חלק מרכזי במרידת חג הפסחא נגד השלטון הבריטי, יחד עם נשים נוספות מקומן נה מאן (בה שירתה כנשיאת הארגון מזמן המרידה ועד 1923) ופעלה כצלפית, כשהיא פוצעת צלף בריטי, ועל פי חלק מן הדיווחים, אף ירתה בשוטר בריטי למוות. בימים שלפני המרידה, היא עיצבה את מדי צבא האזרחים, ואף חיברה את המנונו. במרידה עצמה, נלחמה מרקייביץ' בסנט סטיבן גרין, אחת העמדות המרכזיות של המהפכנים. היא הייתה בכירה בשרשרת הפיקוד שם, והייתה אחראית על הקמת הבריקדות באזור.

הלוחמים בגרין החזיקו מעמד מול הבריטים שישה ימים עד שנכנעו. הקצין הבריטי שקיבל את כניעתם היה קרוב משפחה רחוק של מרקייביץ'. הוא עצר את מרקייביץ' יחד עם שאר המהפכנים. הם נלקחו לטירת דבלין, ומשם מרקייביץ' נשלחה לכלא קילמיינהאם. היא הייתה אחת מכ-70 נשים שנכלאו שם, אך הייתה היחידה שהוחזקה בבידוד. במשפט הצבאי שלה ב-4 במאי 1916, כפרה מרקייביץ באשמת "השתתפות במרד מזוין... לצורך סיוע לאויב", אך הודתה בניסיון "לגרום לניכור מצד אזרחיו של הוד מעלתו". היא אמרה לבית המשפט: "יצאתי להיאבק על חירותה של אירלנד, ואין זה משנה מה יקרה לי. עשיתי מה שנראה לי לנכון, ואני עומדת מאחורי החלטתי". היא נידונה למוות, אך עונשה הומתק למאסר עולם בשל היותה אישה. כשהתבשרה על כך, אמרה: "הלוואי שהייתה לכם את ההגינות לירות בי". בניגוד לדיווח זה, כתב מאוחר יותר התובע הצבאי שהיא "התקפלה" ולא הפסיקה לבכות, ועתרה בהם ש"אני רק אישה, ואין אתם יכולים לירות באישה".

מרקייביץ' הועברה לכלא מאונטג'וי, ומשם לכלא אייסברי שבאנגליה. היא שוחררה ב-1917 אחרי יותר משנה בכלא, יחד עם מורדים נוספים, לאחר קבלת חנינה כללית מהממשלה הבריטית. בתקופה זו, מרקייביץ', שנולדה לתוך כנסיית אירלנד, המירה את דתה לקתוליות.

קריירה פוליטית

בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה בשנת 1918 מרקייביץ' הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה שנבחרה לבית הנבחרים הבריטי, אחת מ-73 נבחרים מטעם שין פיין (מתוך סך הכל 105 נבחרים אירים). הפופולריות של שין פיין נסקה לאחר שמרבית מנהיגי המרידה של 1916 הוצאו להורג. בהתארגנות המחודשת של המפלגה, היא יצאה בעוצמה כנגד גיוס חובה לצבא הבריטי, נושא מרכזי בעת מלחמת העולם הראשונה. אולם, בהתאם למדיניות ההימנעות של המפלגה, בהתנגדות לאמנה האנגלו-אירית, היא לא לקחה את מושבה בפרלמנט.

במקום זאת, יחד עם נבחרי שין פיין האחרים, היא השתתפה בהקמת הפרלמנט האירי הראשון, הדאל אירן, אשר פירושו באירית הוא "אספת אירלנד". באספה הראשונה של הדאל ב-21 בינואר 1919 אומצו מספר מסמכי בסיס, ביניהם הצהרת העצמאות האירית, וכן חוקה זמנית, אשר בהשפעת מרקייביץ' בין היתר, כללה הבטחת שוויון לנשים. מרקייביץ עצמה לא נכחה במפגש זה, שכן הייתה באותו זמן עצורה בכלא הולוויי, לכאורה בשל חלקה ב"מזימה הגרמנית", אירוע בו הבריטים עצרו מספר גדול של מנהיגים רפובליקנים בטענה שאלה זוממים התקוממות אזרחית שתסב משאבים צבאיים מהמלחמה עם גרמניה. כל המנהיגים שנעצרו היו פעילים נגד גיוס לצבא הבריטי. כאשר נקרא שמה של מרקייביץ' באספת הדאל, צורף לו התואר "אסירת האויב הזר" (באירית, fé ghlas ag Gallaibh)

מרקייביץ' נבחרה כשרת העבודה של הדאל, תפקיד אותו מילאה מ-1919 ועד ינואר 1922, במהלך הדאל השני של אירלנד. היא הייתה בכך לאישה האירית הראשונה, והאישה השנייה בעולם, לשרת בקבינט ממשלתי. האישה האירית הבאה לשמש בתפקיד שרה הייתה מיירה גוגן-קווין, שמונתה כשרה לפיתוח קהילתי ב-1979. מרקייביץ' נבחרה שנית לדאל בבחירות הכלליות של שנת 1921.

באותו יום של האספה הראשונה של הדאל, נהרגו שני שוטרים מלכותיים אירים באירוע עם חברי ארגון המתנדבים האירים. לדאל לא היה קשר לאירוע, אך עם התפתחות האירועים, הדאל הגיע להחלטה להכיר במתנדבים בתור הצבא של הרפובליקה האירית, ובאירוע כמארב במסגרת המלחמה נגד בריטניה. לפיכך, שונה שם המתנדבים לצבא האירי הרפובליקני, והירי בסולודבג נחשב בדיעבד לאירוע הפתיחה של מלחמת העצמאות האירית, אם כי הדאל לא הכריז מלחמה רשמית נגד בריטניה עד 1921. בספטמבר אותה שנה, הוכרז הדאל כארגון בלתי חוקי על ידי הרשויות הבריטיות.

בינואר 1922, התפטרה מרקייביץ' מהממשלה יחד עם איימון דה ואלירה ואחרים כמחאה על האמנה האנגלו-אירית. היא הצטרפה למלחמת האזרחים האירית כתומכת הכוחות הרפובליקניים, והשתתפה בהגנה על בית מלון מורן שבדבלין. בשנת 1922 לא נבחרה לפרלמנט, אך חזרה אליו בשנת 1923 כנציגת דרום דבלין. כמו במקרה הפרלמנט הבריטי, היא ונבחרים רפובליקנים אחרים נמנעו מליטול את מושביהם. פעילותה הרפובליקנית גרמה לשליחתה לכלא. היא ועוד כ-92 אסירות שבתו רעב, והיא שוחררה כעבור חודש. בשנת 1926 הייתה לחברה מייסדת של פיאנה פול. במסגרת מפלגה זו היא נבחרה שוב לדאל אירן ביוני 1927, אך היא נפטרה מספר שבועות לפני שהייתה אמורה להיות מושבעת לתפקיד.

מותה

מרקייביץ' נפטרה בגיל 59 ב-15 ביולי 1927 בשל סיבוכים הקשורים לדלקת התוספתן. לפני מותה, מסרה את כל עושרה, ומתה במחלקת העניים בבית החולים, שם ביקשה להיות. קתלין לין, חברתה למהפכה, הייתה בין הרופאים המטפלים שלה. יחד עמה על ערש דווי נמנו גם בעלה קזימיר ובנו סטניסלאב, איימון דה ולריה, והפעילה הפמיניסטית האנה שיהי-סקפינגטון. היא סירבה להלוויה ממלכתית, ונקברה בבית הקברות גלאסנווין שבדבלין. דה ולרה הספיד אותה בלוויה.

ייצוגים בתרבות

Rebellion: מיני-סדרה דרמטית בת 5 פרקים המספרת את סיפורן של מספר דמויות בדיוניות במהלך מרידת 1916, ואשר כוללת דמויות היסטוריות כולל את הרוזנת מרקייביץ'
Seven Women: סרט תיעודי משנת 2016, המספר על שבע נשים שהיו חלק מאירועי 1916, מאת מרטין דוואן
The Rising: 1916: סרט בבימויו של קווין מקאן על מרידת חג הפסחא
Constance Markievicz: Sharp Shooting Socialite: סרט קצר מאת ריי מונהן, משנת 2016
Reel: Irish Women: סרט קצר אודות הנשים שהשתתפו במרידת 1916, מאת איליין גלגר, משנת 2016

ביוגרפיות

Sisters Against the Empire: Countess Constance Markievicz and Eva Gore-Booth, 1916-17, Patrick Quigley, Liffey Press, 2016 ISBN 978-1908308870
Markievicz: A Most Outrageous Rebel, Lindie Naughton, Merrion Press, 206 ISBN 978-1785370823
Constance Markievicz: An Independent Life, Anne Haverty; reissued as: Constance Markievicz: Irish Revolutionary. Lilliput Press, 1988 ISBN 978-1843516729
Revolutionary Lives: Constance and Casimir Markievicz, Lauren Arrington. Princeton University Press, 2015 ISBN 978-0691161242
Prison Letters of Countess Markievicz, Countess Constance Markievicz (Author), Amanda Sebestyen (Introduction). Virago, 1987 ISBN 978-0860687818
The Rebel Countess: The Life and Times of Constance Markievicz, Anne Marreco. Phoenix Press, 2000 ISBN 978-1842120606
Constance de Markievicz in the Cause of Ireland, Jacqueline Van Voris. The University of Massachusetts Press, 1967
Terrible Beauty: A Life of Constance Markievicz, 1868-1927, Diana Norman. Irish Books & Media; New edition edition, 1988 ISBN 978-1853710070
Constance de Markievicz - Her Fight for the Liberation of Ireland and Women, Jacqueline Van Voris. Feminist Press, 1972 ISBN 978-0912670041

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קונסטנס מרקייביץ' בוויקישיתוף

Battle Hymn, המנון צבא האזרחים האירי, אשר חיברה הרוזנת מרקייביץ'
קונסטנס מרקייביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קונסטנס מרקייביץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית)