סביאטוסלב ריכטר

סביאטוסלב ריכטר
**Святослав Рихтер**
לידה	7 במרץ 1915 (יוליאני); ז'יטומיר, האימפריה הרוסית
פטירה	1 באוגוסט 1997 (בגיל 82); מוסקבה, רוסיה
מקום קבורה	בית הקברות נובודוויצ'יה
מוקד פעילות	האימפריה הרוסית, ברית המועצות, רוסיה
תקופת הפעילות	מ-1934
מקום לימודים	הקונסרבטוריון של מוסקבה
סוגה	מוזיקה קלאסית, אמנות מוזיקלית
שפה מועדפת	רוסית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	מלודיה
פרסים והוקרה	דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת טורס (3 בנובמבר 1992); פרס לאוני סונינג למוזיקה (1986); מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1990); פרס הפדרציה הרוסית (1996); הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1995); פרס גלינקה (1987); פרס רוברט שומאן של צוויקאו (1968); מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין; מפקד מסדר האמנויות והספרות; פרס גראמי; פרס לנין; אמן העם של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית; גיבור העמל הסוציאליסטי; עיטור לנין; עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; עיטור מהפכת אוקטובר; עיטור מסדר המולדת דרגה שלישית; אמן העם של ברית המועצות; פרס סטלין ;
	www.sviatoslavrichter.ru
	פרופיל ב-IMDb

סְבִיָאטוסְלָב תאופילוביץ' ריכטר (ברוסית: Святослав Теофилович Рихтер‏; 1915–1997), פסנתרן רוסי ממוצא גרמני. הוכר כאחד הפסנתרנים הגדולים ביותר של המאה ה-20. נודע ברפרטואר הנרחב, בטכניקה חסרת המאמץ ובסגנון הפואטי שלו.

ביוגרפיה

נעוריו

ריכטר נולד בז'יטומיר, אוקראינה, לאב גרמני ולאם חצי-רוסייה וחצי-גרמנייה.^[1] הוא גדל באודסה. שלא כרגיל, הוא רכש את עיקר הכשרתו המוזיקלית בכוחות עצמו, אם כי אביו (שהיה פסנתרן ונגן עוגב) ואחד מתלמידי אביו (נבלן צ'כי) הקנו לו את יסודות החינוך המוזיקלי.^[2] עוד כילד הצטיין ריכטר בקריאה מן הדף והתאמן דרך קבע עם להקות אופרה ובלט מקומיות.^[3] הוא פיתח התלהבות, שעמדה בעינה כל חייו, לאופרה ולמוזיקה קאמרית וווקאלית, שמצאה את ביטויה בפסטיבלים שארגן בגראנז' דה מזליי, צרפת ומוזיאון פושקין במוסקבה. הוא החל לעבוד באופרה של אודסה כמלווה חזרות.^[3]

ראשית הקריירה

ב-19 במרץ 1934 הופיע ריכטר ברסיטל הראשון שלו, במועדון המהנדס של אודסה; אך לימודי הפסנתר הרשמיים שלו החלו רק כעבור שלוש שנים, כשהחליט לפנות אל היינריך נויהאוס, פסנתרן מפורסם ומורה לפסנתר, בקונסרבטוריון של מוסקבה. מספרים שתוך כדי מבחן הקבלה של ריכטר לחש נויהאוס לתלמיד אחר "האיש הזה הוא גאון". אף כי נויהאוס לימד הרבה פסנתרנים גדולים, בהם אמיל גיללס וראדו לופו, אומרים שהוא ראה בריכטר את "התלמיד הגאון, שלו חיכה כל חייו", אף כי "עליו להודות, שהוא לא לימד את ריכטר דבר."

בשלב מוקדם בקריירה שלו ניסה ריכטר את ידו גם בהלחנה ונראה שניגן כמה מחיבוריו במבחן הקבלה שלו אצל נויהאוס, אך הוא ויתר על ההלחנה זמן קצר אחרי שעבר למוסקבה. כעבור שנים הסביר את החלטתו במילים הבאות: "ההסבר הטוב ביותר שיש לי הוא, שלא ראיתי צורך להוסיף לכל המוזיקה הגרועה שיש כבר בעולם."^[4]

בשנת 1940, כשהיה עדיין סטודנט, הופיע ריכטר לראשונה בפומבי בנגינת הסונאטה לפסנתר של סרגיי פרוקופייב, מלחין ששמו נקשר מאז ואילך ביצירותיו. הוא נודע גם כמי שהשתמט משיעורי חובה פוליטיים בקונסרבטוריון והושעה פעמיים בשנתו הראשונה. כל חייו התרחק מן הפוליטיקה של ברית המועצות ומימיו לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית.

מאחורי מסך הברזל

ריכטר פגש את הסופרן נינה דורליאק בשנת 1945. כעבור זמן קצר ליוה אותה בפסנתר בתוכנית שכללה שירים מאת רימסקי-קורסקוב ופרוקופייב. "הייתה זו הפגישה הראשונה בקשר שיימשך לכל אורך חייהם. ריכטר ודורליאק לא נישאו מעולם באופן רשמי, אבל היו חברים ובני-זוג קבועים. היא הייתה הגורם המאזן, המעשי לטבעו האימפולסיבי. היא זו שמתחה לו את השעון, הזכירה לו פגישות שקבע וניהלה את התחייבויותיו המקצועיות" (גפן 1999). בשנת 1949 זכה ריכטר בפרס סטלין, שהוביל למסעות קונצרטים ברחבי רוסיה, מזרח אירופה וסין.

הקונצרט הראשון של ריכטר מחוץ לברית המועצות היה בצ'כוסלובקיה ב-1950.^[5] ב-1952 הוזמן ריכטר לשחק בתפקיד פרנץ ליסט בהפקה חוזרת של סרט תיעודי מ-1946 על חיי גלינקה. בתפקיד הראשי שיחק בוריס סמירנוב.

ב-1953 הצטווה ריכטר לנגן בהלוויית סטלין. בהתרסה נגד ההוראה לנגן יצירה קצרה ונכאת רוח, בחר ריכטר לנגן את הפרלוד ופוגה במי מינור, בעלי האופי המיסטי, מתוך הפסנתר המושווה של באך. ריכטר סירב להפסיק את הנגינה, על אף הפרעות והצקות חוזרות ונשנות, ובסופו של דבר, כך אומרים, גררו אותו חיילים מעל הבמה, אבל רק אחרי שגמר לנגן.^[6]

בשנת 1960 העז שוב פנים כנגד השלטונות כאשר ניגן בהלווייתו של בוריס פסטרנק.^[6]

מעבר למסך הברזל

שמו של ריכטר הגיע למערב באמצעות הקלטותיו. הקונצרטים הראשונים שלו במערב התקיימו במאי 1960, כאשר קיבל היתר לנגן בפינלנד. באותה שנה הותר לו סוף סוף להופיע בארצות הברית. הופעתו הראשונה שם הייתה בשיקגו ב-15 באוקטובר 1960, בנגינת הקונצ'רטו השני לפסנתר של ברהמס, עם התזמורת הסימפונית של שיקגו בניצוח אריך ליינסדורף, והתקבלה בתשואות ובביקורות חיוביות.^[7] שיאו של מסע הקונצרטים של ריכטר בארצות הברית ב-1960 היה בקרנגי הול.^[8]

על הופעותיו של ריכטר באמריקה העיבו מחאות אנטי-סובייטיות, והוא הודיע שלא ישוב להופיע שם. ב-1961 ניגן לראשונה בלונדון. המבקרים הבריטיים לא קיבלו את נגינתו, ברסיטל מיצירות היידן ופרוקופייב, בעין יפה, אך יחסם השתנה מן הקצה אל הקצה לאחר קונצרט של שני הקונצ'רטי לפסנתר של ליסט.^[9]

שנותיו האחרונות

ריכטר אהב לנגן לפני קהל, אך שנא לתכנן קונצרטים שנים מראש. בשלהי חייו העדיף לנגן בהתראה קצרה ככל האפשר, באולמות קטנים וחשוכים, עם תאורה ממוקדת על התווים ותו לא. החשכת האולם, כך טען, עוזרת למקד את תשומת לב הקהל בנגינה, ללא הסחות דעת חיצוניות.

ב-1986 יצא ריכטר למסע קונצרטים בן שישה חודשים בסיביר, במהלכו הופיע בכ-150 רסיטלים, חלקם בעיירות שלא היה בהן אולם קונצרטים של ממש, לקהל מאזינים, שלחלקו הייתה זו ההזדמנות הראשונה לשמוע מוזיקה קלאסית. באותה שנה זכה בפרס לאוני סונינג למוזיקה.

בשנותיו האחרונות חלה ירידה מסוימת בטכניקה של ריכטר, הן בשל גילו והן בשל בעיות בריאות, אך למרות התסכול שגרם לו מצב זה, המשיך ריכטר לנגן ולהופיע בכמה מן היצירות התובעניות ביותר ברפרטואר הפסנתרני, ביניהן "מחזור המראות" של ראוול, הסונאטה השנייה של פרוקופייב והאטיודים והבלדה הרביעית של שופן.

הופעתו המוקלטת האחרונות של ריכטר, עם תזמורת יפנית בניצוח ידידו הוותיק, רודולף ברשאיי, הייתה בשנת 1994. הקונצרט, שכלל שלושה קונצ'רטי של מוצרט, יצא בתקליטור בחברת לורל.

הרסיטל האחרון של ריכטר התקיים בליבק, גרמניה ב-30 במרץ 1995. בתוכנית היו שתי סונאטות של היידן ו"וריאציות ופוגה" של מקס רגר על נושא של בטהובן, יצירה לשני פסנתרים, שריכטר ניגן עם הפסנתרן אנדריאס לוצביץ'.

ריכטר מת בביתו ליד מוסקבה מהתקף לב, אחרי תקופה ממושכת של דיכאון בגלל אי יכולתו לנגן לפני קהל. בשעת מותו, עבד ריכטר על "חמישה קטעים לפסנתר" של שוברט, מס' 459 ברשימת יצירותיו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סביאטוסלב ריכטר בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של סביאטוסלב ריכטר (ברוסית)
סביאטוסלב ריכטר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
סביאטוסלב ריכטר, באתר AllMovie (באנגלית)
סביאטוסלב ריכטר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
סביאטוסלב ריכטר, באתר ספוטיפיי
סביאטוסלב ריכטר, באתר AllMusic (באנגלית)
סביאטוסלב ריכטר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
סביאטוסלב ריכטר, באתר Discogs (באנגלית)
טקס אשכבה לריכטר, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏, מוסקבה, 4 באוגוסט 1997
סביאטוסלב ריכטר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
סביאטוסלב ריכטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ Famous and Infamous Germans from Russia
^ Monsaingeon, pp. 12-14
^ ¹ ² Monsaingeon, p. 20
^ Kevin Bazzana - Sviatoslav Richter (1915-1997), Notes to Richter in Leipzig, Music & Arts CD 1025.
^ Sviatoslav Richter Chronology - 1950
^ ¹ ² http://www.newcriterion.com/archive/16/oct97/coleman.htm.
^ Claudia Cassidy, Chicago Tribune, 1960.
^ http://www.trovar.com/str/dates/a1960.html.
^ David Fanning, Notes to Sviatoslav Richter performs Chopin and Liszt, BBC Legends CD 2000.

[1] Famous and Infamous Germans from Russia

[2] Monsaingeon, pp. 12-14

[autogenerated2-3] ¹ ² Monsaingeon, p. 20

[4] Kevin Bazzana - Sviatoslav Richter (1915-1997), Notes to Richter in Leipzig, Music & Arts CD 1025.

[5] Sviatoslav Richter Chronology - 1950

[autogenerated1-6] ¹ ² http://www.newcriterion.com/archive/16/oct97/coleman.htm.

[7] Claudia Cassidy, Chicago Tribune, 1960.

[8] ttps://www.trovar.com/str/dates/a1960.html.

[9] David Fanning, Notes to Sviatoslav Richter performs Chopin and Liszt, BBC Legends CD 2000.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980	איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000	מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020	אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך	אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023) • עמנואל פהו (2024)