לדלג לתוכן

ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בקהילה היהודית המקומית באתיופיה. אם התכוונתם לכלל יהודי אתיופיה, ראו יהדות אתיופיה. אם התכוונתם ליוצאי אתיופיה בישראל, ראו ישראלים יוצאי אתיופיה. למשמעות אחרת ראו ביתא ישראל (מינוח) או בית ישראל (פירושונים).
ביתא ישראל
יום ראשון של יהודי אתיופיה בישראל לאחר עלייתם ארצה במבצע משה
יום ראשון של יהודי אתיופיה בישראל לאחר עלייתם ארצה במבצע משה
דת
יהדות
 הערך מכיל כתב געז. כדי לראות את הכתוב בצורה תקינה, יש להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, ראו עזרה.

ביתא ישראל (בגעז: ቤተ እስራኤል – "בֵּתֶה אְסרָאֵל"; תרגום: "בית ישראל", כלומר "קהילת ישראל"[א]) היא קהילה היסטורית יהודית עם קשרים לתרבות ישראל ועדות יהודיות ומכונה גם יהודי אתיופיה.[2] הקהילה התקיימה באזור חבש ההיסטורי, שהיווה חלק מהאימפריה החבשית והאימפריה האתיופית ומחולק בין המדינות האתיופיות אמהרה ותיגראי. ביתא ישראל קיימו מנהגים ופולחן המכונים "היימנות", השונים בחלקם מהמנהגים וההלכות של היהדות בימינו.

באמצע המאה ה-4 קם מרכז יהודי עצמאי בשם ממלכת הגדעונים שליבו בהרי סימן, כתוצאה מקבלת הנצרות באימפריה החבשית[3] ועל בסיס שטחיו ההיסטוריים של גדעון.[4][5] שטחי הממלכה ומידת עצמאותה המדינית בצל האימפריה החבשית השתנו במרוצת הדורות, עד שעלה בידי יהודית המלכה להדוף פלישה חבשית לממלכה ולכבוש את עיר הבירה החבשית אקסום. עליית השושלת הסולומונית בשלהי המאה ה-13 הביאה לחידוש העימות המזוין עם צבאות האימפריה האתיופית, עד אשר בתחילת המאה ה-17 סופחה הממלכה לאתיופיה. במהלך תקופת התחייה השתלבו בני ביתא ישראל רבים בממשל ובצבא הקיסרי, אולם רבים אחרים דבקו בכלל ההלכתי של הימנעות ממגע עם גויים (אטאנקון), גם במחיר נידוי חברתי ועוני גובר. תקופת השופטים והזעזועים הקשים שבעקבותיה, הביאו לשחיקה מתמדת בחופש הפולחן של קהילה זו. אלפים מבני הקהילה נספו בניסיון עלייה כושל לארץ ישראל בשנת 1862, ורבבות גוועו בתקופת הזמן הרע ("כְּפוּ קֵן") – שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגפות. טרם קבלת העצמאות של אריתראה מממשלת המעבר האתיופית, בשנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעה עליית ביתא ישראל להיקפים משמעותיים, ובמסגרתה עלו לישראל רוב יהודי אתיופיה.

מינוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ביתא ישראל (מינוח)

במהלך תולדותיה כונתה הקהילה במספר כינויים נוספים. שמה המסורתי והרשמי של הקהילה[ב] הוא 'ביתא ישראל' ("בֵּתא אִשׂרַאֶל"), שמשמעותו (באמהרית וגעז) "קהילת ישראל". מקור הכינוי במאה ה-4 והוא נועד לציון השתייכות לקהילה ישראל, להבדיל מ"ביתא כריסטיאן", המציין השתייכות לכנסייה הנוצרית.[דרוש מקור] בניגוד לכינויים אחרים, כגון פֶלַאשַה (שמשמעותו 'גולים', 'זרים', המונח הוא קדום ביחסו ליהודים וכנראה בתחילה לא היה פוגעני. הוא שימש גם לכינוי אויבי הקיסרות ששיתפו פעולה עם המורדים היהודים למן המאה ה-14).[6][7] לשם 'ביתא ישראל' לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני יצירת הקשר עם קהילות יהודיות חיצוניות לאתיופיה.[8] בחלק מהספרות המחקרית נעשה שימוש בכינוי זה החל משנות השמונים של המאה העשרים.[9]

להתייחסות לחברים בקהילה, השתמשו ביתא ישראל בכינוי אִשׂרַאֶלווי ("ישראלי"); הכינוי יהודים ("אייהוד"), כמעט ולא היה בשימוש הקהילה כיוון ששימש ככינוי גנאי בסביבה הנוצרית-אתיופית.[9] רק עם התחזקות הקשר עם הקהילות היהודיות במאה ה-20 נפוץ השימוש גם בכינוי זה בקרב הקהילה עצמה.

הכינוי פֶלַאשַה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו בגעז נוודים, גולים, נטבע לראשונה בצוו שהוציא הקיסר יסחק, לפיו מי שלא יתנצר יישאר נווד וחסר קרקע: "מי אשר יטבל לדת הנוצרית יוכל לרשת את נחלת אבותיו, אחרת עליו להיות פלאסי"; "מאז נקראו בית ישראל פלאשוץ' (גולים)", נכתב על גב אחת מכתבי היד של הצו (מונח זה קדום לצו מכיוון שהוא מופיע בתנ"ך שתורגם לשפת הגעז בהתייחסו לגולים). בתקופת התסיסה הדתית באתיופיה, המאה ה-15 עד ה-17, ציין הכינוי את עובדת היותם של ביתא ישראל יריביה האידאולוגיים והצבאיים של הקיסרות.[10] יש הרואים בשם פלשה כינוי גנאי, אף שהוא נמצא בשימוש במקורות יהודיים במאה ה-16[11] ובספרות המחקרית המודרנית.[12][13]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תולדות ביתא ישראל

מוצא ביתא ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מוצא ביתא ישראל
ציור של כפר יהודי באתיופיה

על פי המקרא קהילות יהודיות באזור שמעבר לכוש היו קיימות עוד במאה ה-8 לפנה"ס.[14] בין חוקרי אתיופיה (אנ') קיימת הסכמה כללית כי היהודים והיהדות היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך קיימות השערות מגוונות.[15] המחלוקת העיקרית במחקר היא על טיב הקשר האתנו-דתי בין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים.[16] בשאלה זו קיימות שתי אסכולות מרכזיות בקרב ציבור החוקרים – אסכולת "הגולה הנידחת" ואסכולת "הסיעה האתיופית".[17] אסכולת "הגולה הנידחת" סבורה כי ביתא ישראל הם קבוצה יהודית שגלתה בעבר הרחוק לאתיופיה ושמרה על זהות יהודית מובחנת ומובדלת מסביבתה הנוכרית במשך כל שנות קיומה. כך התייחסו הנוצרים האתיופים לביתא ישראל וכך סברו ראשוני השליחים והחוקרים שפגשו את בני העדה בכפריהם, לרבות יוסף הלוי, יעקב פייטלוביץ, קרלו אלברטו ויטרבו, וולף לסלאו, שמואל בארי, חזי עובדיה ומנחם ולדמן. הזיקות הרבות בין ההלכה היהודית הקדומה והלכות ביתא ישראל מחזקות סברה זו. בטיבן של הלכות ביתא ישראל ובזיקתן להלכה הקדומה המוכרת לנו מספרות בית שני עסקו בין היתר החוקרים אהרן זאב אשכולי, ג'יימס קווירין, מרדכי וורמברנד, דניאל שפרבר, יואל בן נון,[18] מאיר בר-אילן, יוסי זיו[19][20] ושרון שלום.[21] בנוסף עמד יצחק גרינפלד על הזיקות הלשוניות בין לשונותיהן של ביתא ישראל למגוון שפות שמיות.[22][23] מנגד, אסכולת "הסיעה האתיופית" סבורה כי מוצאה של ביתא ישראל בכת שמרדה בשלטון השושלת הסולומונית וכפרה ביסודות האמונה הנוצרית במרוצת המאות ה-14, ה-15 וה-16.[24] על פי סברה זו, ההלכות היהודיות שחלחלו מן היהדות לתוך הכנסייה האורתודוקסית האתיופית[25][26] היוו בסיס לחומרות שמהן התעצבה הלכת ביתא ישראל. כמו כן, הביטויים "יהודים", "ישראלים" ו"גולים" המתארים את ביתא ישראל בכתבים נוצריים אינם אלא כינויי גנאי ששימשו להצדקת רדיפתם. סברה זו מתיישבת עם העובדה כי כתבי הקודש של ביתא ישראל, המצהף קדוס, כתובים געז ובחלקם ניכר כי נוכשו מהם אזכורים של ישו. כוהני ביתא ישראל העידו אומנם כי נאלצו לגייר את ספרי הקודש הנוצריים לאחר שספריהם העבריים הוסתרו או הושמדו בתקופת האינקוויזיציה האתיופית, אולם ספרים כאלה טרם אותרו. עם אסכולה זו נמנים החוקרים סטיבן קפלן, קיי קאופמן שלמיי[27] והגר סלמון. בעוד חסידי "הגולה הנידחת" בקיאים לרוב בהלכה היהודית לדורותיה וחסידי "הסיעה האתיופית" בקיאים לרוב בתולדות אתיופיה, אין (נכון ל-2019) חוקרים פעילים המשלבים בקיאות בתולדות ההלכה היהודית עם בקיאות בתולדות האמונה הנוצרית באתיופיה.

לביתא ישראל ישנן מספר מסורות על מוצאה, אשר ברובן מודגש כי היהודים הגיעו גלים-גלים לאתיופיה, בעיקר דרך הנילוס ויובליו. חלק ממסורות אלו קושרות את הגעת היהודים לאתיופיה לסיפור פמליית מנליק המובא בכבר נגשת, בין היתר בכמה גרסאות יהודיות, כאשר חלקן מוסיפות לו הגירה מחצי האי ערב. מסורות אחרות, מורכבות יותר, גורסות כי גלי ההגירה של רבים משבטי ישראל, בעקבות כיבוש ארץ ישראל על ידי האשורים במאה ה-8 לפנה"ס ועל ידי הבבלים במאה ה-7 לפנה"ס, הם שיצרו את קהילת יהודי מצרים, שחלקים ממנה היגרו מאוחר יותר לאזור שמדרום לכוש.

לפי מסורות אלו היהודים שהיגרו ממצרים מהאי יב שעל גבול סודאן והקריבו קורבנות פסח התיישבו באזור סנאר שבאי של מרואה שנמצא בכוש היא סודאן והמליכו על עצמם שושלת מלכים יהודים שהחזיקו בתואר אבתרה.[28] לאחר מכן, בעקבות מלחמות תכופות ופלישות של העמים המקומיים דוברי שפות נילו-סהריות (אנ'), היהודים היגרו דרומה לעבר חבש בשני נתיבים מרכזיים, נתיב אחד דרך התכזה לאדיבו ואקסום ונתיב שני דרך יובלי הנילוס הכחול לקווארה ואגם טאנה. לפי החוקר מרקוס לואיס, המזהה את אבות ביתא ישראל עם הגדוד המצרי "אסמח", שמם של היהודים מ-יב ב-מצרית עתיקה. ההתפשטות החלה לפני אמצע המאה ה-4 לפנה"ס.[29] חבש עצמה הייתה מיושבת במקור בקבוצות אגאו פגניים. חלק מאוכלוסייה זו קיבל במרוצת הדורות, אחר הגירת היהודים, את דת ישראל, ואילו אחרים, כגון הכמנתים, ספגו מנהגים יהודים, אך סירבו לקבל את היהדות.

לאחר ההתפשטות, אזורי ההתיישבות חולקו בין שליטים מקומיים. את האזורים סנאר, קסלה, קווארה, אצ'פר והחוף הדרומי של אגם טאנה קיבל השליט "הת". את אדיבו, ולקאית, סגדה, סמין, וגרה, ארמצ'הו, צ'ילגה, סקלט, דמביה ובגמדיר קיבל השליט "גדעון"; והשליט עדאל קיבל את האזורים וג, לסתה, יג'ו והאיק.[4] במקביל לכך חיו בצפון חבש, בעיקר באריתריאה וצפון תיגראי, החבשים, שעם הזמן החלו להתפשט עם תרבותם דרומה לאזורי האגאו וביתא ישראל.[30] אוכלוסיות אלו היו לבסיס שעליו הושתתה האימפריה החבשית.

הגדעונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ממלכת הגדעונים
שדה יהודית – אזור של מבני ענק חרבים שלפי המסורת הושמדו בידי יהודית המלכה

במאה ה-4 ממלכת אקסום המירה את דתה לנצרות ובעקבות כך פרץ סכסוך בין השלטון לבין מורדים יהודים שכונו "ביתא ישראל". בראש המורדים עמד פינחס, מצאצאי גדעון ויורשו. פינחס והמורדים היהודים נמלטו להרי סימן ושם כוננו מחדש את ממלכתם.[3] כתובת מתקופה זו מתארת כניעה והעלאת מס של סמין לאקסום.[31]

בשטחי גדעון ותחת שלטון צאצאיו ("הגדעונים") החלו להתגבש אוכלוסיות שבטי היהודים. על פי תפיסת הקהילה שושלת הגדעונים היא השושלת הסולומונית האמיתית מכיוון שלא בגדה ביהדות, בניגוד לשושלת החבשית שקיבלה על עצמה את עול הנצרות ולכן אינה לגיטימית. בשל תפיסה זו יהודי ביתא ישראל נתפסו בעיני החבשים כמורדי מלכות.

במאה ה-6 התרחשה נקודת שבר נוספת בין הנוצרים ליהודים שבסופה הופרדו שתי הקהילות.[4] בשלהי המאה ה-9 ביקר באזור הנוסע היהודי אלדד הדני ותיאר ממלכה יהודית עצמאית הנלחמת כנגד שכנותיה הנוכריות. במאה ה-10 הדפו היהודים תחת שלטון יהודית פלישה חבשית, כבשו את אקסום בסיוע בעלי בריתם הפגנים מבני האגאו והשליטו את שלטונם למשך כ-40 שנה. במחצית המאה ה-12 עלתה לשלטון בחבש שושלת זאגווה, ובתקופתם החלה חדירה אתיופית לשטחי גדעון. ההתפשטות הייתה לאזור בגמדיר על חופה המזרחי של אגם טאנה.[32] בשלהי אותה המאה דיווח בנימין מטודלה על יהודי האזור ”ואין עליהם עול גוים” הנלחמים כנגד ממלכת נוביה הנוצרית, ובשלהי המאה ה-13 דיווח גם מרקו פולו על הימצאות יהודים באזור.[33]

אגם וונאצ'י, המקום שאליו הוגלה גדעון האחרון

בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והתחילה לבסס עצמה באמצעות מסעות כיבוש והפצת הנצרות בממלכות פגניות, מוסלמיות ויהודיות. במאה ה-14 התבצעה פעילות מיסיון נוצרי בקרב יהודי שאווה שמחוץ לשטחי גדעון והוקמו בקרבם כנסיות ומנזרים. באותה מאה פלשו האתיופים לאזורי היהודים אשר בשטחי גדעון וכבשו את הנותר מבגמדר, את וגרה ודמביה. כדי לבסס את הכיבוש הקימו האתיופים מוצבים צבאיים בסקלט וגונדר. בעקבות זאת, פרץ מרד יהודי אשר דוכא ביד קשה והוביל גם לפעילות מוגברת של המיסיון באזור.[34] עד המאה ה-15 התרחשו באזור קרבות דומים. במאה זו התנהלה בווגרה אחת הלחימות העיקשות ביותר, שבסופה הוצאה גזרת הפלאשים והוקמו מרכזים נוצריים רבים. התנגשויות נוספות בין הצדדים המשיכו לסירוגין עד לפלישת גארן שבה היה שיתוף פעולה כנגד אויב משותף.[35]

בשלהי המאה ה-16 התחילו האתיופים להעביר את בירתם הנודדת לאזורי גדעון, בתחילה לגוזרה שבאמפרז, לאחר מכן לגורגורה, ואז לגומנגה הממקומת אף היא בדמביה. העברת עיר הבירה הייתה כרוכה בתהליכי אמהריזציה והתנצרות היהודים והפגנים המקומיים. היהודים ובראשם המרכז היהודי העצמאי בסימן חשו מאוימים מהעברת המרכז האתיופי לאזורם והחלו במספר תגובות צבאיות. מערכות אלו, שחלקם צלחו, דוכאו באכזריות ודרבנו את האתיופים להעביר את בירתם ללב ההתיישבות היהודית. בתחילת המאה ה-17 התרחשה הלחימה היהודית האחרונה, שבה נכבשה סימן. עם הכיבוש הוגלה המלך היהודי לוונאצ'י, כאשר חלק ממשפחת המלוכה נסו לקווארה. בנוסף לכך, הוצאו צווים להשמדת היהודים והיהדות.[36]

תקופת גונדר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת התחייה בוטלו הצווים והוקמה בלב האזור היהודי העיר גונדר, תוך הנהגת מדיניות סגרגציה בין הקבוצות האתנו-דתיות. מנקודה זו ואילך ביתא ישראל החלו להשתלב בחברה החבשית הודות לכישוריהם בבנאות, נפחות, קדרות, אומנות ואריגה, מקצועות שחלקם נחשבו בזויים בעיני החבשים. היהודים השתלבו במערכת הצבאית, הכלכלית והשלטונית, והפכו לקבוצה משפיעה שזכתה להגנת הקיסרות.[37] במקביל לכך באזורי גדעון המסורתיים המשיכו תהליכי האמהריזציה, ובשלהי התקופה האזור היה כבר ל"אזור אמהרי מסורתי" וחלק בלתי נפרד מהאימפריה האתיופית. החל מסוף המאה ה-18 האימפריה נכנסה לתקופת השופטים שבה החלו מושלי המחוזות לצבור כוח על חשבון השלטון המרכזי, וההגנה שהקהילה זכתה לה נעלמה. בהמשך התקופה היהודים החלו לרדת במעמדם והחבשים החלו לזהותם בשל עיסוקיהם העיקריים כבודה. התגובה היהודית לכך הייתה ניתוק כמעט כולל מחיי החברה החבשית והסתגרות בתוך עצמה.

מיסיון והתחדשות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מיסיון הכנסייה ליהודים, יהדות רבנית
משמאל לימין: פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' והרב גטה ירמיהו – הדמויות הבולטות בהתחדשות ביתא ישראל

בראשית המאה ה-19 הגיע לאתיופיה המיסיונר סמואל גובאט, שנפגש עם ביתא ישראל ותיאר אותם בכתב. בעקבות המפגש ארגן גובאט משלחת מיסיון לקהילה. המשלחת המיסיונרית החלה לפעול ב-1860 ונוהלה בידי מיסיון הכנסייה ליהודים. ב-1862 שלחה גם הכנסייה הסקוטית מיסיון מטעמה.[38] עמידת ביתא ישראל למול המיסיונרים הובילה לגירושם מכפריהם ולפולמוסים דתיים סביב מנהגי הקהילה, לרבות הקרבת הקורבנות. ב-1862, בעקבות משיחיות שאחזה בקהילה, הוביל הנזיר אבא מהרי ניסיון לעלות לארץ ישראל, אך הוא כשל. ב-1868, הגיע יוסף הלוי לביתא ישראל, בשליחות רבני יהדות התפוצות, כדי לבחון את מצבם נוכח המיסיון. במחצית השנייה של המאה התרחש הזמן הרע, שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגפות שבהן נספו כשני שלישים מן היהודים.

בתחילת המאה ה-20 הגיע לאתיופיה תלמידו של הלוי, יעקב פייטלוביץ', ובכך החל קשר רציף בין יהדות התפוצות לקהילה. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית. החל מ-1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מביתא ישראל למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל כדי שישמשו בהמשך כמדריכים ומנהיגים.

בתקופת הכיבוש האיטלקי הופסק הקשר עם יהדות העולם. השלטון המקומי גילה יחס עוין כלפי היהודים ורבים מהם הצטרפו לכח גדעון ולתנועה הפטריוטית. חוקי הגזע שפורסמו לא היטיבו עם היהודים ורבים הוצאו להורג בגין המרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות להוציא לפועל את התוכנית להשמדת ביתא ישראל במקביל לשואה, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש ההוראות.

ב-1941 שוחררה אתיופיה בידי כוחות הברית והקיסר היילה סלאסי חזר לשלטון. הקיסר נקט מדיניות אמהריזציה של עמי אתיופיה השונים, ובהתאם לכך, ב-1948, אישר למיסיון להמשיך בפעולותיו בקרב הקהילה.

בשנות ה-50 הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידי המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה וזו החליטה לפתוח בתי ספר לביתא ישראל. ב-1953 נשלח לאתיופיה מטעם הסוכנות היהודית הרב שמואל בארי וייסד את בית הספר העברי באסמרה, אשר בו למדו נערים, כמו גם כהנים, את הדת הרבנית.

ב-1955 ו-1965 הגיעו לכפר בתיה עשרים ושבעה נערים מהקהילה. צעירים אלו הוכשרו כשליחים, שישובו בהמשך בכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והועבר לכפר איזווה. בוגרי אסמרה וכפר בתיה הקימו בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים, כאשר ב-1958 הועבר בית הספר של אסמרה לכפר אמבובר, לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית, ואף קיצצה בתקציב הפעילות החינוכית ביותר ממחצית. כתוצאה מכך, בתי הספר כולם נסגרו, למעט זה שבאמבובר. סחבת זו נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 הצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך, מן החברה היהודית להתיישבות, ובהמשך נרתמו לכך ארגונים יהודיים נוספים, לרבות האגודה לרווחת הפלאשים והג'וינט. בשנות ה-70 הקימה רשת אורט בתי ספר בכפרי הקהילה. אלו פעלו עד שנת 1981, שבה הממשלה האתיופית הורתה לרשת להפסיק את הפעילות החינוכית.

ביוני 1999 הסתיימה עליית יהודי קווארה לישראל ואיתה גם הנוכחות של ביתא ישראל באתיופיה.

גאוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קהילות ביתא ישראל
מיקומם של ביתא ישראל טרום העלייה

לפני תחילת העלייה לישראל, התרכזו ביתא ישראל בעיקר בצפון-מערב אתיופיה, היא חבש ההיסטורית, בין העיר אקסום וסמוך לגבול עם אריתריאה בצפון, ועד לבני שנגול בדרום. יהודים ישבו בכל אזור בגמדר וסביב אגם טאנה, במערב גוג'ם ובשירה שבתיגראי. קהילות נוספות היו בשוואה ואדיס אבבה, שבוולו. אזורים אלו מתחלקים בין מדינת אמהרה ותיגראי.

היישובים היהודיים שהיו יישובים קהילתיים התרכזו בעיקר ליד נחלים והרים והוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. "אדמת הגפנים" ניחנה באקלים נוח (טמפרטורות ממוצעות הנעות בין 2.5 °C- לבין 18 °C), קרקע פורייה ושפע משקעים (כ-1,550 מילימטרים בממוצע לשנה) המורעפים בשתי עונות גשומות. היישובים שוכנים לגדות יובלי נהר תכזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול. היישוב היהודי כלל את שרשרת הרי סימן שההר הגבוה בו, ראס דאשן, מתנשא לגובה 4,549 מטר מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני.[39]

באופן מסורתי נמנעו בני ביתא ישראל מהקמת יישובים בשפלה שמתחת לגובה אלפיים מטרים, המכונה "קוֹלה". זאת עקב חשש ממחלות טרופיות כגון מלריה, מטפילים ומחיות בר כגון בבונים, ומשבטים עוינים.[39] במהלך העלייה לארץ ישראל נאלצה הקהילה לחצות אזורים מסוכנים אלה ואלפים נספו, בייחוד במהלך ההמתנה הממושכת לעלייה, במחנות המתנה במדבר סודאן ובאדיס אבבה.[40][41]

אמונה וזרם פולחני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היימנות
אחד מספרי הקודש

אמונתה של ביתא ישראל, שבלשון הדיבור בין דוברי האמהרית נהוג לכנותה יְשׂרָאֵל הָיְיְמָנוׂת כלומר אמונת ישראל להבדיל מכְרִיִסְטיָאן הָיְיְמָנוׂת לנצרות,[ג] היא אמונה מונותאיסטית מוחלטת, באל אחד ויחיד, הוא ה' אלוהי ישראל. אמונה זו אינה סובלת שיתוף של האל ועבודת אלילים המכונות בגעז "טעות". ישנה אמונה בשכר ועונש, מלאכים, בית דין של מעלה, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, משיח ואמונה בשיבה לירושלים אשר אינה תלויה בביאת המשיח.[42]

בניגוד ליהדות הרבנית שהעלתה את התורה שבעל פה על הכתב, ביתא ישראל לא עשתה זאת והפירוש לספרי הקודש מובא בעל פה ומועבר מדור לדור.[ד] היחידים אשר מורשים לפרש את כתבי הקודש הם המנהיגים הרוחניים, הנביאים, הנזירים והכהנים ובמקרים חריגים גם הזקנים.

בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.
בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

היימנות כוללות הלכות טהרה שכוללות בתוכם הלכות נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי. הלכות אחרות הן כשרות ובתוכה איסור אכילת מאכלי גויים ושחיטה, איסור הצגת צלמים ובהם גם של מנהיגים רוחניים, שמירת דורות, עבדות, נישואין וגירושין ומילה. הלכות נוספות הן וידוי, גיור, אזכרת המת והעלאת קורבנות. שפת הפולחן היא געז בשילוב עם שפות אגאו.

ישנו גם לוח שנה ירחי בן 12 חודשים וכן ספירת שנים המבוססת על מניין קשוטא שלפיה שנת ה'תשע"א, מן הלוח העברי, היא שנת 7082. ישנם גם מספר חגים כגון הארפה עשרת ("החודש העשירי) והמהללה ("תחינה") שלהם אין מקבילה בקהילות יהודית אחרות. השימוש בכלי נגינה והשילוב של ריקודים לליווי שירת הקודש כמעשה הלוויים אף הוא יוצא דופן בקרב קהילות היהדות השונות. המועד הקדוש ביותר בהיימנות היא השבת.

בתחילת המאה ה-20 החל תהליך של אימוץ אלמנטים מהיהדות הרבנית וזניחת ההיימנות. התהליך נמשך למן אמצע המאה והואץ לאחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל. בימינו מקבלים ביתא ישראל על עצמם את אמונת הזרם הרבני.

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תרבות חבשית

תרבות ביתא ישראל היא התרבות החבשית שהיא תרבותם המשותפת של התגרים והאמהרים (החבשים), לרוב אין הבדל תרבותי גדול בין שני עמים אלו חרף השוני בשפתם המדוברת.[43]

שפה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין אנו יודעים עם איזו שפה הגיעו היהודים לאתיופיה.[44] על פי כתב יד של הקהילה, העברית החלה להיעלם כלשון פולחן, החל ממחצית המאה ה-16, עד שנעלמה כליל בתחילת המאה ה-17.[45] שפת הפולחן היא הגעז. לשונות הדיבור בעבר בקרב הקהילה היו כיילה ופלאשה, ניבים של שפת האגאו המערבית. הכיילה הייתה נפוצה בשטחי גדעון והפלאשה בקווארה. השפות הללו ירדו במעמדן מתחילת המאה ה-17 וכבר בחצי השני של המאה ה-19 הקהילה השתמשה באמהרית ובתגרית.[46] סוג הכתב המשמש את כלל השפות שנזכרו הוא הכתב החבשי.

לבוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירה של מסגיד עם מגן דוד בראשו

אריגה הייתה אחת ממקצועות שבהם היהודים התמחו. הבגדים היו נתפרים מבד הכותנה. הלבוש עצמו מתחלק לשתי קבוצות, גברי ונשי, כאשר הלבוש הגברי מורכב ממכנסיים (מודה) וחולצה (ג'ובה), והלבוש הנשי משמלה ("קמיס") וחגורה ("מקנת"). שני המינים משתמשים בלבושם בנטלה, המזוהה בקרב חוקרים עם הטלית.[47]

השחתת איבר המין הנשי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – השחתת איבר המין הנשי

בדומה לשכנים החבשים נהגו חלק מביתא ישראל לבצע השחתת איבר המין הנשי בטקס שאינו דתי. המילה, בקרב ביתא ישראל, יכלה להתבצע בידי אישה בלבד.[48] במדגם שפורסם בשנת 1997 נמצאה ב-42 מתוך 113 נשים שנבדקו עדות למילה כלשהי.[49] מילת הנשים פסקה כליל עם העלייה לישראל.[49] לטענת מחברי המאמר המדגם לא פורסם בתקשורת הישראלית מחשש לתגובת החברה הישראלית ויוצאי אתיופיה.

אומנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מוזיקה · מחול

מטבח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המטבח החבשי
אנג'רה עם מגוון תבשילים

המאכל הבסיסי במטבח הוא האנג'רה, פיתה העשויה מדגן טף, שעליה מניחים תבשילים (וָואט (אנ')) הנאכלים יחדיו בידיים. מרבית התבשילים החבשיים חריפים אך קיימים לצידם גם אי אילו תבשילים נטולי-חריפות (אָליצָ'ה). המרכיב החריף בתבשיל הוא הבֶּרְבֶּרֶה העשוי מתבלין בעל אותו השם. בשבתות נפוץ יותר לאכול תבשילי עוף, ובחגים ואירועים מיוחדים, תבשילי בשר.

מזונות הבצק שבמטבח כוללים סוגים שונים של לחם כגון, הדָאבּוֹ, האָמְבָּשָה, והעמיזה, או המסוואית והברכת הנאכלים בשבתות ובחגים. הלחמים והאנג'רה נאכלים גם בתצורת פירורים (פְטְפְטְ (אנ')) המעורבבים בתוך תבשילים.

במטבח החבשי קיימות גם מספר דייסות כגון הגנפו והקנצ'ה העשויות שעורה, העג'ה העשויה שיבולת-שועל והאילווט העשויה חילבה.

מספר משקאות המאפיינים את המטבח הם: הטֶלָה (אנ') שהיא בירה חבשית; הקוֹרוֹפֵה, משקה העשוי מדגוסה; אָבִיש המורכב מחילבה ודבש; טג' המורכב ממים, דבש וגשו; קָטיקלָה (ערק); טֶלבָּה העשוי ממים, פשתן ודבש; בִּירְז המורכב ממים, דבש וזנגביל; סוּף (משקה חמניות); נוֹג צִ'ילְקָה המבוסס על שומשום שחור ושי (תה חבשי).

רפואה מסורתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רפואה מסורתית

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אחיזת המקרקעין באימפריה האתיופית, קדרות ביתא ישראל

לפי חוקי אחיזת המקרקעין באימפריה האתיופית, עד המהפכה האתיופית, לאיכר הייתה גישה מלאה לאדמתו הודות לרסת, היא הזכות לרשת ולהשתמש באדמת אבות. משמעות הרסת הייתה שאיכר יכול לטעון לבעלות על אדמה בזכות הראשון מאבותיו שהשתמש בה, בין אם מדובר בגבר או אישה. על מערכת הרסת חל הגלת, הוא זכות גביית מס מבעלי הרסת, שהוקנתה לאצולה על ידי הקיסר. סוג אחר של חזקה שהיה נפוץ באזורי היישוב היהודי היה רים, שהיא אדמה שהוקדשה לכנסייה או המנזר המקומי ועובדה על ידי צמיתים המכונים זגוץ'.

החל מהמאה ה-15 ואילך החלו הקיסרים האתיופים לנשל את ביתא ישראל מאדמותיהם והקיסר יצחק הוציא צו השולל את הרסת מיהודים שלא יתנצרו. בתחילת המאה ה-17 עם הבסת המרכז העצמאי בהרי סמן, אדמות היהודים ניתנו לכנסייה, ואחרות למתנצרים ולמהגרים. כתוצאה מנישול היהודים מאדמותיהם התפרנסו יהודים רבים כבעלי מלאכה המוכרים את תוצרתם לחקלאים הנוצרים, בהם נפחים ואורגים גברים, לצד נשים העוסקות בקדרות.[50] במרוצת המאה ה-18 נעזרו הקיסרית מאנטאווב ובנה הקיסר ייאסו השני בבנאים ובאמנים יהודים להקמת מבני פאר במתחם פאסיל גמב.[51] מיהודים שחיו באזורים קווארה, ולקאית ותיגראי לא נשללה הרסת ורבים החזיקו בה עד עלייתם לישראל. במהלך תקופת גונדר האליטה היהודית קיבלה רסת מהקיסרים. רבים מהיהודים שנשללה מהם הרסת חכרו אדמות במרוצת הזמן והפכו לאריסים של בעלי הרסת, בהסדר שנשמר מספר דורות.

לאחר המהפכה האתיופית, ב-1974, ותחת השלטון הקומוניסטי של הדרג, עברה אתיופיה רפורמה אגררית כוללת, והאדמות חולקו מחדש בין כל האיכרים, כולל מחוסרי הרסת, בהם גם היהודים. החלוקה מחדש של האדמות ונתינתן לאוכלוסיות חסרות רסת הביאה למתחים חברתיים רבים שליבו את מלחמת האזרחים.

חברה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורת ביתא ישראל והחבשים הנוצרים, רבים מהאמהרים והתגרים וכן האגאו מלסתה הם מצאצאי יהודים אשר המירו את דתם לנצרות מהמאה ה-4 ואילך.[52] במאה ה-15 איגרות רבנים העריכו את מספרם של היהודים במאות אלפים, בעוד שמיסיונרים פורטוגזים העריכו את מספר ביתא ישראל בכרבע מיליון. בסוף המאה ה-17 מספר היהודים הגיע לכמיליון [דרוש מקור] אך כניסתה של האימפריה האתיופית לתקופת גונדר לא היטיבה עם היהודים ומספרם החל להידלדל כתוצאה מנישואי תערובת, רדיפות והתנצרות. עלייתה של שושלת יג'ו באמצע המאה ה-18 תרמה להחמרת הרדיפות. בתחילת המאה ה-19 הוערך מספר היהודים בפחות מ-350 אלף,[53] בסוף המאה ה-19 התחולל הזמן הרע, תקופה של רעב, בצורת ומלחמות, שבמהלכה נספו כשני שלישים מהקהילה ונותרו פחות מ-120 אלף יהודים. הממשל הפשיסטי העריך את מספרם בין חמישים לשישים אלף איש. דו"ח ישעיהו משנת 1958 העריך שיש בין 50–60 אלף יהודים.[54] במפקד בני הקהילה משנת 1976 נאמד מספרם בכ-28 אלף.[55]

קבוצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלאשמורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פלאשמורה

כינוי שניתן למומרים ולמתבוללים מביתא ישראל וצאצאיהם החל ממחצית המאה ה-19 ואילך.

ביתא אברהם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ביתא אברהם

קהילה אשר חיה ברובה הגדול במחוז שאווה הצפונית שבמדינת אמהרה ובאדיס אבבה. מוצא קהילה זו הוא מיהודי ביתא ישראל שחיו באזור וקיבלו עליהם את הנצרות במרוצת הדורות. בפועל הקהילה מערבבת את מנהגיה היהודיים עם הנצרות. בשנים האחרונות רבים מבני הקהילה החלו לחזור לשורשיהם היהודיים ולאמץ את היהדות הרבנית.[56] חלק מחברי הקבוצה הקימו את האגודה האתיופית הציונית של צפון שאווה שמטרתה קידום הזהות היהודית.[57]

עבדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עבד כנעני

העבדות הייתה נהוגה באתיופיה עד אשר נאסרה דה יורה בשנת 1923 ודה פקטו ב-1991. לאחר שהעבדים נקנו בידי יהודי הם עברו גיור ונהפכו לרכוש הקונה שהוא אדונם.[58] העבדים כונו ברייה על שמו של אחד מהעמים ממנו נלקחו עבדים, אלו היו עוברים בירושה בתוך משפחת האדון דורות רבים. חל איסור חיתון עימם וצאצא מעורב נחשב לעבד.[58]

יחסים עם יהדות העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הקשר בין ביתא ישראל לתפוצות ישראל

מהמאה ה-9 ועד המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית החדשה מובא סיפור על שליח מכוש שבא להתפלל בבית המקדש.[59] בתלמוד הבבלי נזכר פעמיים[60] האמורא הגר רבי יהודה מהנדואה או הינדואה (היא הודו) שזוהתה באותם הימים עם חבש.[ה]

הקשר הראשון שנעשה בין ביתא ישראל לשאר תפוצות ישראל היה בסוף המאה ה-9, כאשר הגיע אלדד הדני לקירואן וסיפר על ממלכה יהודית עצמאית שיש שזיהו אותה עם ממלכת ביתא ישראל.

איגרת רבני התפוצות, עליה חתמו 43 רבנים, נשלחה לקהילה בשנת תרס"ח 1908

במאה ה-12 מדווח בנימין מטודלה על יהודים באתיופיה ובמאה ה-15 מגיעים דיווחים מאת הרב אליהו מפרארה שכתב על ממלכה יהודית עצמאית חזקה בשטח האימפריה האתיופית, וכן דיווח מרבי עובדיה מברטנורא שכתב על נפילת הכוחות היהודיים בפרעות מרקוס. במאה ה-16 מתרבים הדיווחים על ביתא ישראל ועל ממלכתם. במאה זו כתב הרדב"ז שהמלחמות בין ביתא ישראל והאימפריה האתיופית נודעו למרחקים. רבנים נוספים דיווחו על הממלכה מפי שבויים מביתא ישראל שהגיעו למצרים לאחר שנמכרו לעבדות. נמסר גם דיווח על עזרתם של ביתא ישראל לעות'מאנים במלחמה העות'מאנית-אתיופית.

במאה ה-17 הגיע לאתיופיה רב מווינה בשם שלמה עם ספרים רבניים, במטרה לתת אותם לביתא ישראל. לאחר מספר פולמוסים דתיים עם המיסיונרים הפורטוגזים ועם נציגי הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, גורש הרב בפקודה קיסרית וספריו נשרפו.[62]

ב-1770 סייר ג'יימס ברוס באתיופיה. ב-1790 אחר שובו פרסם את ספרו ובו אזכורים רבים על ביתא ישראל.

במאה ה-19 הגיעו ידיעות ממיסיונרים נוצרים על הצלחותיהם באתיופיה בקרב ביתא ישראל. ב-1855 הגיע לירושלים שליח מאתיופיה בשם דניאל בן חנניה.

בשיח הגזעי, הלאומי וההלכתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – גזע, לאומיות יהודיות

במקורות היהודיים צבע עורם של יהודי ארץ ישראל בתקופת המשנה לא היה לבן ולא שחור אלא בינוני: ”בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בית ישראל, אני כפרתן--הרי הן כאשכרוע: לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים.”[63]

במהלך ימי הביניים נפגשו בני הקהילה עם יהודים במצרים ובארץ ישראל ואלו ציינו מדי פעם כי צבע עורם של ביתא ישראל הוא כהה או דומה לשחור, אך לא ייחסו לכך חשיבות ולא פקפקו בשייכותם לעם היהודי.[64]

במאה ה-19, עם עליית תורת הגזע שחילקה את בני האדם לגזעים על פי מאפיינים פיזיים, החל גם דיון על ביתא ישראל, וחוקרי גזע סיווגו את העמים כהי העור דוברי השפות האפרו-אסיתיות, לרבות החבשים וביתא ישראל, כחלק מהגזע הקוקזואיד.[65] בקרב חלק מחוקרים יהודים נפוצו תאוריות גזע שרבות מהן טענו כי האשכנזים הם הגזע היהודי האמיתי והגזע היהודי הוא חלק מהגזע הלבן, אך קהילות שאינן אשכנזיות דוגמת יהדות ארצות האסלאם הן יהודיות למחצה בגזען, וקהילות לא לבנות דוגמת ביתא ישראל, בני ישראל, יהדות קוצ'ין ויהודי סין אינן יהודיות בגזען אלא רק בדתן.[ו][66]

בעקבות קול קורא של הרב עזריאל הילדסהיימר בנוגע ליהודי אתיופיה, הוציא החכם באשי של טורקיה – הרב יקיר גירון – בשנת 1866 (ה'תרכ"ו) מכתב תחת הכותרת "קול קורא לעזרת בני ישראל בארץ כוש", שבו הדגיש כי אין שוני בין יהודי אתיופיה לשאר יהודי הגלויות, התריע על סכנת המיסיון המאיימת על העדה, וקרא לפעול להצלתה. בעקבות קריאות אלו החלו לצאת משלחות סיוע לקהילות היהודיות באתיופיה.

ב-1908 שלחה חברת כי"ח את הרב חיים נחום לבדוק בין היתר את השייכות הגזעית של "הגזע הפלאשי" ל"גזע היהודי", באמצעות בדיקה שיטתית של גולגולות וגופות של בני הקהילה.[67]

קול קורא של הרבנות הראשית לארץ ישראל למען ביתא ישראל (1922)

שיח על יהדותה של ביתא ישראל התרחש בשנת 1923 לאחר שסטודנט מהקהילה שלמד בווינה ורצה להצטרף לאגודת הסטודנטים היהודית נדחה, בין היתר בטענה כי קהילת ביתא ישראל אינה משתייכת ל"גזע היהודי".[68]

ב-14 באוקטובר 1934 נערכה ישיבת הנהלה של הסוכנות היהודית בעניין הענקת אשרות עלייה ליהודי אתיופיה. הישיבה הפכה לדיון על יהדותה של ביתא ישראל. ארתור רופין טען כי ביתא ישראל ”הם כושים אשר עברו ליהדות בכח החרב במאה השישית לפני ספירת הנוצרים. אין להם כל קשר ליהדות”. לתפיסת רופין היהודים הם קבוצה גזעית המשתייכת לגזעים ההודו-גרמניים הלבנים ואינה כוללת בתוכה עמים שחורים או אסייתים.[69][ו] משה שרת טען כי העניין הגזעי אינו חשוב כי אם ההכרה בביתא ישראל כחלק מהלאום היהודי: ”הדבר הקובע בלאומיות הוא ההכרה”. לכך רופין השיב כי ביתא ישראל רחוקים מהתרבות של יהדות אירופה.[71][72] בתגובה לאותו דיון השיב אשכולי כי אין גזע יהודי טהור וכל היהודים דומים לשכניהם הלא-יהודים ואין לפסול את שייכותם של ביתא ישראל ללאום היהודי רק בגלל צבע עורם.[73] ואולם למרות טענותיהם של שרת ואשכולי, שהקריקטריון שלהם היה לאומי, מה שקבע בסופו של דבר את מדיניות היישוב בנוגע להגירת האתיופים הייתה דעתו של רופין שהקריטריונים שלו נבעו מתפיסה גזעית ואיגנית; רופין היה באותה תקופה בעל כוח השפעה רב בהרבה משל שרת ואשכולי גם יחד.[74]

בשנת 1951 ביקשה הסוכנות היהודית מהרב הראשי לישראל, הרב הרצוג, להכריע אודות מעמדם של בית ישראל באתיופיה.[75] במכתב התשובה שלו משנת 1951 הפציר הרב הרצוג בסוכנות היהודית לחזק את הפלשים רוחנית ולהעלות אותם לישראל. הוא הוסיף כי קיים קושי הלכתי בהיבט התרתם לבוא בקהל, מחשש שהם יהודים מזרע ישראל ושגטיהם אינם כשרים. בעוד שהרדב"ז (ובעקבותיו הרבנים עובדיה יוסף ומשה פיינשטיין בשלהי המאה העשרים) התיר לבית ישראל לבוא בקהל ישראל כאשר פסק כי נישואיהם אינם תקפים מצד ההלכה, הרב הרצוג הציע לפסוק לקולא ולהתירם לבוא בקשרי חיתון עם שאר עם ישראל על יסוד הספק כי הם צאצאי גרים.[76] במכתב נוסף מפברואר 1954 הסתמך הרב הרצוג על חוקרים בלתי מזוהים כאשר ציין כי "התרשם שהפלשים הם צאצאים של גזע לא-יהודי שהתגייר בעבר".[77] הרב הרצוג היה הפוסק הראשון שעשה שימוש במונח "גזע" בהקשר למעמדם ההלכתי של יהודי אתיופיה, ונשען בפסיקתו על דעותיהם של חוקרים בני זמנו.[77] לטענת החוקר דון סימן הסתמך הרב הרצוג על תכתובות שקיים עם יעקב פייטלוביץ', יצחק בן צבי ושליחי הסוכנות היהודית לאתיופיה כגון הרב שמואל בארי. מאחר שהממצאים שהובאו בפניו באותה עת לא היו חד-משמעיים, פסק הרב הרצוג בשנת 1955 כי יהודי אתיופיה הם "ספק יהודים" וכי יש להטבילם בפני בית דין בעיר עדן טרם עלייתם לישראל.[78] בהמשך, בזמן כהונתו של הרב יצחק נסים כראשון לציון (1955–1972) התנגד הלה לכל עלייה המונית של הקהילה.[79]

בציבוריות הישראלית שררו דעות דומות, וב-1968 טען השופט שמעון אגרנט שביתא ישראל מהווים סתירה סוציולוגית ולכן ספק אם מוצאם מ"הגזע היהודי".[80] ב-1973 יצא דו"ח ליטבק, המביא את כל הנימוקים נגד עליית הקהילה, ובהם הנימוק שלקהילה אין קשר ל"גזע היהודי".[81] באפריל 1975 קבעה ועדה ממשלתית שאנשי ביתא ישראל יוכרו כיהודים לעניין חוק השבות ומרשם האוכלוסין.[82]

ההכרה בביתא ישראל כחלק מהלאום היהודי הושגה באמצעות מאבק. ההחלטה להעלותם ארצה הגיעה עם פסיקתו של הרב עובדיה יוסף להכרה ביהדותם משנת 1973.[83] עם זאת הרבנות הראשית לישראל לא קיבלה את פסיקתו ודרשה מהם גיור לחומרא. ב-1977 נחשבה הקהילה כיהודית לצורך חוק השבות בלבד, ורק בשנת 1984 החל משרד הפנים לרשום "יהודי/ה" בסעיף הלאום של בני הקהילה במרשם האוכלוסין.[84] בשנת 2020, שנים רבות לאחר שהעלייה והגיור לחומרא של בני הקהילה הסתיים, החליטה הרבנות הראשית לאמץ באופן רשמי את פסיקתו של הרב יוסף.[85]

עמוד ראשי
 ראו גם – בני ישראל (הודו)#מעמד הקהילה בהלכה הרבנית

העלייה לישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עליית ביתא ישראל

העלייה המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולים הראשונים מביתא ישראל שקבעו את ביתם בארץ ישראל בתקופה המודרנית, הגיעו ב-1934 יחד עם העליות של יהודי תימן מאריתריאה האיטלקית.[86][87]

בשלהי 1949 נשלח יעקב וינשטיין מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לאתיופיה כדי לבחון אפשרות עלייה. על בסיס הערכתם של יהודי אדיס אבבה, כתב וינשטיין כי "אין דחיפות בעליית ביתא ישראל ויש לתת עדיפות לעליית יהודים מארצות האסלאם ומזרח אירופה".[88]

לאחר דו"ח וינשטיין, ועם סיום העלייה ההמונית, התנגדה ישראל לעליית בני הקהילה ולהכרה ביהדותם, משום שלא הייתה מעוניינת ליצור "בעיות גזע", בנוסף להבדלי תרבויות שהתקיימו כבר בחברה הישראלית.[89] יועציו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון התנגדו לעלייה מאתיופיה, ובהמשך התנגד לכך גם ראש הממשלה משה שרת,[90] שסבר שאנשי הקהילה אינם יהודים. בתקופה זו הגיעו ארצה מספר משפחות מביתא ישראל וכן משפחות מעורבות תימניות-אתיופיות, שחיו במחוז בגמדר ובאריתריאה.[91]

העלייה הבלתי חוקית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – האגודה לרווחת הפלאשים, התוכנית ליישובה מחדש של ביתא ישראל
אנדרטה לזכר היהודים שנספו בסודאן

בתקופת לוי אשכול התנגד ראש הממשלה לעלייה המונית,[92] ולאחריו התנגדה גולדה מאיר לכל רעיון של הכרה ועלייה.[93] מתנגדי העלייה טענו כי אי התמיכה בעלייה נובעת מהמעמד ההלכתי של הקהילה.

בשנות ה-60 פנו ראשי הקהילה לקונגרס היהודי העולמי ואלו הקימו את האגודה לרווחת הפלאשים שהחלה בפעילות בתוך אתיופיה. הפעילות הייתה בראש ובראשונה חינוכית שהובילה לשינויים בתוך דתה של ביתא ישראל. במקביל לכך החלו צעירים מהקהילה לעלות לישראל, דבר אשר הוביל ב-1971 לניסוח של נוהל קונסולרי השולל כניסה של אדם מהקהילה ללא אישור מראש של משרד הפנים בישראל. אך העלייה לישראל נמשכה ויהודים המשיכו להגיע במסווה של נוצרים.

ב-1973 החל שר הפנים להוציא צווי גירוש לבני הקהילה ששהו בישראל ושלפי טענתו חוק השבות לא חל עליהם. יהודים אלו התחבאו במקומות מחבוא שסופקו על ידי הוועד הציבורי למען יהודי אתיופיה. על מנת למנוע את גירושם פנה חזי עובדיה לראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שהביע את עמדתו שבני הקהילה הם יהודים לכל דבר ויש להעלותם לישראל. בתגובה לעמדתו של הרב עובדיה ניסחו מתנגדי העלייה וההכרה, ובראשם שר הפנים יוסף בורג ושר הקליטה שלמה רוזן, את דו"ח ליטבק המביא את כל הנימוקים נגד הכרה ועלייה. למרות עמדתו הרשמית של הרב, לא שינתה ממשלת ישראל את יחסה לביתא ישראל ושר הפנים המשיך להוציא צווי גירוש.

המאבק להכרה ועלייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה, האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה

ב-1974, עם החלפת הממשלה, פרש בורג מתפקידו כשר הפנים למשך חצי שנה. מחליפו, שלמה הלל, כינס ועדת שרים אשר החליטה ב-10 באפריל 1975 כי השבות תוחל על ביתא ישראל. החלטה זו בוטלה ב-25 ביולי, עת שב בורג לתפקידו.

באוקטובר 1975 החלו לצאת הוראות מישראל להברחת יהודים מאתיופיה, כאשר במקביל התרחשו דיונים רשמיים בדבר איחוד משפחות תמורת נשק. זאת, על אף שהחלת השבות בוטלה. רבים קושרים את שינוי העמדה של ישראל בדבר עליית הקהילה למצבה הבין-לאומי, ובעיקר להחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות.[94]

ב-14 במרץ 1977, חוק השבות הוחל שוב על ביתא ישראל וזאת לאחר פרישת המפד"ל מהממשלה וחזרת הלל למשרד הפנים. אתיופיה וישראל הגיעו להסכמה בדבר איחוד משפחות, ונערכה רשימה של 150 יהודים שיעזבו את המדינה בשלוש קבוצות. איחוד המשפחות נעצר בעקבות דבריו של שר הביטחון, משה דיין, שאמר במסיבת עיתונאים שישראל מחמשת את אתיופיה. לאחר הדברים ניתקה אתיופיה את קשריה עם ישראל, וקבוצת העולים השלישית נותרה באתיופיה.

העלייה ההמונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מבצע אחים, מבצע אליהו, מבצע משה, מבצע פדיון שבויים, מבצע שלמה
צעדה משער הגיא אל משכן הכנסת בקריאה להציל את יהודי אתיופיה, דצמבר 1981

לאחר ניתוק היחסים בין המדינות, מלחמת האזרחים שפרצה באתיופיה החריפה, והמצב הביטחוני של ביתא ישראל הידרדר. ארגונים בין-לאומיים, פעילי עלייה ויוצאי אתיופיה בישראל לחצו על מדינת ישראל לפעול בנושא, וזו החליטה ליישם את תוכנית הלפרן של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ), להעלאת הקהילה דרך סודאן. בין השנים 1979 ל-1990 התרחש מבצע אחים שבו כעשרים אלף מבני הקהילה עשו דרכם למחנות הפליטים בסודאן. כ-16 אלף מהם הצליחו לעלות לישראל והשאר, כארבעת אלפים איש, נספו במחנות הפליטים בסודאן או בדרך אליהם.

עם חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, החלה פעילות רבתי של AAEJ, שהחלה לשכור אמצעי תחבורה ולרכז את היהודים שנותרו באתיופיה באדיס אבבה, בעזרת הוועד. האגודה סברה שיש לרכז את יהודי אתיופיה במקום אחד ולהכריח את מדינת ישראל לערוך מבצע עלייה חד-פעמי, וזאת בניגוד לתוכנית של ישראל, שסברה שיש לערוך עלייה מדורגת. ב-1991 נחתמה עסקה עם החונטה שדרשה 35 מיליון דולר. את הכסף שילמה יהדות ארצות הברית ובכך הוצא לפועל מבצע שלמה.

בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהודים ישראלים יוצאי אתיופיה

יוצאי אתיופיה בישראל מונים בימינו מעל ל-165,000 נפש.[95] עליית ביתא ישראל לארץ ישראל ובהמשך למדינת ישראל החלה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, תחילה כבודדים והחל משנות ה-60 בצורה בלתי חוקית. מסוף שנת 1975 ולאורך שנות ה-80 וה-90 ביצעה ישראל יחד עם ארצות הברית שני מבצעי עלייה רחבי היקף: "מבצע אחים" (1979–1990) ו"מבצע שלמה" (1990–1991). העלייה נמשכת עד ימינו ובמסגרתה עולים הפלאשמורה, צאצאי יהודים שעזבו את הקהילה.

בקליטת יוצאי אתיופיה בארץ הושקעו משאבים לא מעטים, ועם זאת קליטתם אינה נחשבת למוצלחת ביותר, עובדה המתבטאת עד היום בפערים בולטים בינה לבין יתר אוכלוסיית ישראל, בעיקר מבחינת הכנסה, השכלה ותעסוקה. אופן הקליטה של אוכלוסיית יוצאי אתיופיה זכה ללא מעט ביקורות; חוסר ההבנה של השונות התרבותית בין יוצאי אתיופיה לבין החברה הישראלית הקולטת, טעויות מוסדיות בתהליך הקליטה, וקשיי החברה הישראלית להטמיע את העולים, כל אלו הביאו להחלשת הקהילה והקשו על השתלבותם בחברה הישראלית.[96] על אלו נוספו ליקויים בהשקעת המשאבים שתוקצבו לקליטה, שהביאו להחמצת ייעודם. לפי דו"ח מבקר המדינה לשנת 2012 "מדינת ישראל ויהדות התפוצות השקיעו ומשקיעות מאות מיליוני ש"ח ב-20 השנים האחרונות בקליטתם של יוצאי אתיופיה". ממצאי הדוח מצביעים עם זאת "כי למרות המאמצים הניכרים של משרדי הממשלה, בשיתוף המגזר השלישי, לקדם את יוצאי אתיופיה, הפערים ביניהם לבין האוכלוסייה עדיין ניכרים", כאשר הדוח מייחס פערים אלו להיעדר מימושם של "תנאֵי יסוד לפעולה אפקטיבית של משרדי הממשלה", ובראש ובראשונה "לחסרונה של פעולה מתואמת, המונהגת בידי גוף מתכלל שיפעיל ויתאם את כלל התקציבים של הממשלה ושל המגזר השלישי, כך שיענו על הצרכים של יוצאי אתיופיה." הדוח מדגיש כי לא נקבע תקציב מינימום הכרחי של הממשלה אשר יבטיח שההשקעה על פני זמן אינה יורדת לטמיון, ומעריך כי בשל ליקויים אלו "משאבים ניכרים מתפזרים על תוכניות רבות פעמים ללא בדיקת מועילותן. כך נוצר בזבוז רב, ולעיתים משאבים, שיועדו ליוצאי אתיופיה נספגים בתקורות כפולות, ולעומת זאת משאבים אחרים שיועדו לה כמעט שאינם מנוצלים."[97]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.

ספר: ביתא ישראל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אסתר הרצוג, הביורוקרטיה ועולי אתיופיה - יחסי תלות במרכז הקליטה, צ'ריקובר, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
  • אברהם עפשטיין, אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצירוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א
  • אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג (הספר בקטלוג ULI)
  • מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, תשמ"ט (הספר בקטלוג ULI)
  • הגר סלמון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, יד בן-צבי, תשס"ח
  • מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט
  • סטיבן קפלן ושושנה בן-דור, יהודי אתיופיה - ביבליוגרפיה מוערת, יד בן-צבי, 1998
  • מנחם ולדמן (עורך), יצחק גרינפלד, מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011
  • יעקב מלקמו, סולומון מברטו, זיוה מקונן, שושנה סמואל, אורלי אוסדון, רחמים מלקו, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך, 2002
  • מלכה שבתאי, יהודי אתיופיה מזרע ביתא ישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 2006
  • רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, רסלינג, 2006 (הספר בקטלוג ULI)
  • שירה שאטו, הנרטיבים השונים של מסע עליית יהודי אתיופיה, האוניברסיטה העברית, 2011
  • שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
  • יוסי זיו, חג ומועד בביתא ישראל, יד בן צבי, 2017 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • Ephraim Isaac, The Falasha: Black Jews of Ethiopia, Dillard University Scholar, 1974
  • Simon D. Messing, The Story of the Falashas: "Black Jews" of Ethiopia, Brooklyn, 1982
  • David Francis Kessler, The Falashas: the forgotten Jews of Ethiopia, Schocken Books, 1985, ISBN 9780805207910
  • Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, African Studies Center, Michigan State University, 1986, ISBN 9780870132742
  • Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia: From Earliest Times to the Twentieth Century, New York University Press, 1992, ISBN 9780814746257
  • James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920 (First Edition), University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000
  • Jerry L. Weaver and Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657
  • Don Seeman, "Ethnographers, Rabbis and Jewish Epistemology: The Case of The Ethiopian Jews", Tradition 25 (4), 1991, pp. 12-29

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמי ביתא ישראל
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: תפילות ביתא ישראל
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מכתבי אוהב גר לוצאטו (בצרפתית)
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ביתא ישראל

אתרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ המילה ביתא בהקשר חברתי/דתי מציינת קהילה.[1]
  2. ^ כלומר, השם שבו נהגה ונוהגת הקהילה לכנות עצמה, כמו גם השם המקובל להתייחסות אליה בקרב מוסדות רשמיים.
  3. ^ המונח 'היימנות' הן בגעז ובאמהרית משמעותו אמונה. המונח משמש לתיאור האמונה הנוצרית, המוסלמית, היהודית וכדומה. עם זאת, בלשון הדיבור, כמו גם בקרב חוקרי ביתא ישראל, נפוץ השימוש במונח לתיאור דתה של ביתא ישראל.
  4. ^ יוצאי דופן לעניין זה הם התאזזה שנבת ("מצוות השבת") ודרסנא אברהם וושרה בגבץ ("דרשת אברהם ושרה במצרים") שחיבר הנזיר אבא צברה.
  5. ^ לפי המפרשים (הערוך ורש"י ע"פ התרגום) אותה הנדואה/הינדואה היא כוש שזוהתה אף היא באותו הזמן עם חבש; על ההתייחסות לאקסום בתור הודו במקורות עבריים, ארמיים, יווניים ולטיניים בתקופה הביזנטית.[61]
  6. ^ 1 2 חוקרים בני ימינו אינם תופסים את העם היהודי כגזע (ביו-גנטי) אלא כהבניה חברתית או כ"גזע" סוציו-היסטורי.[70]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (Second Edition), Tsehai Publishers, 2010, ISBN 9781599070469, p. xxi
  2. ^ ענת בסר, ביתא ישראל, באתר הספרייה של מטח
  3. ^ 1 2 James Bruce, Travels To Discover The Source Of The Nile in the Years 1768, 1769, 1770, 1771, 1772, and 1773 (in five Volumes), Vol. II, Printed by J. Ruthven for G. G. J. and J. Robinson, 1790, p. 485
  4. ^ 1 2 3 James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (First Edition), University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168, p. 22–23
  5. ^ Gerrit Jan Abbink, "The Enigma of Beta Esra'el Ethnogenesis: An Anthro-Historical Study",Cahiers d'Études Africaines, 120, XXX-4, 1990, p. 413-414
  6. ^ ראו, יצחק גרינפלד, 'הפלשים ולשונותיהם בהווה ובעבר', עמוד 59, בכתב העת "פעמים" מס' 33
  7. ^ , etiopic bible עזרא פרק ד' פסוק א'
  8. ^ ראו הרחבה מטה, בפרק היחסים עם יהדות העולם
  9. ^ 1 2 שלוה וייל, "כינויים קולקטיביים וזהות קולקטיבית של יהודי אתיופיה", בתוך שלוה וייל (עורכת), יהודי אתיופיה באור הזרקורים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1997, עמ' 39–40
  10. ^ סטיבן קפלן, מחקר הספרות של ביתא ישראל: השגים ויעדים, בכתב העת 'פעמים מס' 41
  11. ^ כגון, מכתב שכתב המקובל אברהם בן אליעזר הלוי בירושלים ב-1528
  12. ^ מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה: זהות ומסורת, 2005
  13. ^ ⁨הפלשים כיום הזה ⁩ | ⁨הארץ⁩ | 20 אוקטובר 1943 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  14. ^ ספר ישעיהו, פרק י"ח, פסוקים א'–ז'; ספר צפניה, פרק ג', פסוק י'
  15. ^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל - בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, הוצאת עם עובד, 2004, עמ' 444
  16. ^ Quirin, Evolution, p. 21
  17. ^ חגי ארליך, הגר סלמון וסטיבן קפלן, אתיופיה - נצרות, אסלאם, יהדות, האוניברסיטה הפתוחה תשס"ג, עמ' 269–271
  18. ^ יואל בן נון, זכור ושמור - טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, פרק 13, עמודים 398–435, הוצאת מכללת הרצוג - תבונות ספרים, תשע"ה 2015, ISBN 978-965-7086-56-8
  19. ^ יוסי זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, חשוון ה'תשס"ט
  20. ^ יוסי זיו, חג ומועד בביתא ישראל, הוצאת יד בן צבי, 2017 ISBN 978-965-530-141-0
  21. ^ שרון שלום, מסיני לאתיופיה - עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012 ISBN 978-965-545-504-5
  22. ^ יצחק גרינפלד, קטעים ומילים שאינם בלשון געז בתפילות ביתא ישראל, פעמים 58, חורף תשנ"ד
  23. ^ יצחק גרינפלד, הפלשים ולשונותיהם בעבר ובהווה, פעמים 33, סתיו תשמ"ח 1987
  24. ^ Steven Kaplan, Groundwork, Fieldwork and Transnational Research-Christians and Jews in Ethiopia, Entangled Religions 6 (2018): 345–357.
  25. ^ , Edward Ullendorff, Hebraic-Jewish Elements in Abyssinian (Monophysite) Christianity, Journal of Semitic Studies, Volume 1, Issue 3, July 1956, Pages 216–256
  26. ^ Ernst Hammerschmidt, Jewish Elements in the Cult of the Ethiopian Church, Journal of Ethiopian Studies, Vol. 3, No. 2 (July 1965), pp. 1–12
  27. ^ Kay Kaufman Shelemay, heb99042.0001.001.epub, fulcrum.org!/4/2[c07]/2/26/42/3:0 Music, ritual, and Falasha history], No. 17. African Studies Center, Michigan State University, 1986., Pages 214–216
  28. ^ קס הדנה טקויה, מגונדר לירושלים, דפוס משכן, תשע"א, עמ' 36
  29. ^ מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, משרד הביטחון, תשמ"ט, עמ' 109
  30. ^ Taddesses Tamrat, Church and State in Ethiopia, 1270-1527, Clarendon Press, 1972, p. 8
  31. ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilisation of Late Antiquity, Edinburgh University Press, 1991, ISBN 9780748601066, p. 188
  32. ^ Tamrat, Church, p. 65
  33. ^ Quirin, p. 19–21
  34. ^ Quirin, p.48–50
  35. ^ Quirin, p. 75–77
  36. ^ Quirin, p. 83–86
  37. ^ Quirin, p. 119
  38. ^ Quirin, p. 179
  39. ^ 1 2 חיים רוזן, "על עבודתו של אנתרופולוג ממשלתי בקרב עולי אתיופיה" בתוך בעריכת (שלוה וייל) יהודי אתיופיה באור הזרקורים, משרד החינוך, תשנ"ז, עמ' 67–69
  40. ^ Alkan ML, Shvarts S, Medical services for rural Ethiopean Jews in Addis Ababa, 1990-1991, Rural and Remote Health 7 (online), 2007: 829
  41. ^ Bentwich Z, Weisman Z, Moroz C, Bar-Yehuda S, Kalinkovich A., Immune dysregulation in Ethiopian immigrants in Israel: relevance to helminth infections?, Clin Exp Immunol. 1996 Feb;103(2): 239–243
  42. ^ אשכולי, עמ' 24–28
  43. ^ Donald Nathan Levine, Wax & Gold: tradition and innovation in Ethiopian culture, University of Chicago Press, 1965, p. 2
  44. ^ יצחק גרינפלד, "הפלשים ולשונותיהם בהווה ובעבר: מבט היסטורי פילולוגי", פעמים 33, עמ' 61–62
  45. ^ Wolf Leslau, "A Falasha Religious Dispute", Proceedings of the American Academy for Jewish Research, Vol. 16 (1946 - 1947), p. 79. ראו תרגום כתב היד לעברית באתר Young Ethiopian students; אהרן זאב אשכולי, "שרידי תפילה עבריים אצל הפלשים", תרביץ, שנה ט"ו (תש"ד), עמ' 88–92
  46. ^ Quirin, p. 139–141
  47. ^ Ephraim Isaac, "The Question of Jewish Identity and Ethiopian Jewish Origins", 2005, p. 55
  48. ^ שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, כולל "שולחן האורית" - מדריך הלכתי לביתא ישראל, עורך אברהם ונגרובר, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 266–268
  49. ^ 1 2 Nimrod Grisaru, Simcha Lezer and R. H. Belmaker, "Ritual Female Genital Surgery Among Ethiopian Jews", Archives of Sexual Behavior 26 (2), 1997, pp. 211–215
  50. ^ 1972 KREMPEL V,Die soziale und wirtschaftliche Stellung der Falascha in der christlich-amharischen Gesellschaft von Nordwest-Athiopien Berlin: Freie Universitat, Ph. D. thesis
  51. ^ "Ethiopia, the unknown land", Stuart Munro-Hay, I.B.Tauris publishers, (2008), ISBN 9781860647444, עמוד 96
  52. ^ Donald Nathan Levine, Greater Ethiopia: the evolution of a multiethnic society, University of Chicago Press, 1974, p. 74
  53. ^ אשכולי, ספר הפלשים, עמ' 6
  54. ^ ישראל ישעיהו, "כיצד נתייחס לעדת הפלאשים?", 1958(הקישור אינו פעיל, 10.5.2020)
  55. ^ "New Census Shows There Are 28,000 Black Ethiopian Falasna Jews", JTA, December 21, 1976
  56. ^ Edith Bruder, "The Beit Avraham of Kechene: The Emergence of a New Jewish Community in Ethiopia" in Emanuela Trevisan Semi & Shalva Weil (Editors), Beta Israel: the Jews of Ethiopia and beyond History, Identity and Borders, Libreria Editrice Cafoscarina, 2011, ISBN 9788875432867, pp. 181-196
  57. ^ Ethiopian North Shewa Zionist Organization(הקישור אינו פעיל, 10.5.2020)
  58. ^ 1 2 Hagar Salamon, "Reflectiotrs of Ethiopian Cultural Patterns on the Beta Israel Absorption in Israel: The "Barya" case" in Steven Kaplan, Tudor Parfitt & Emnuela Trevisan Semi (Editors), Between Africa and Zion: Proceeding of the First International Congress of the Society for the Study of Ethiopian Jewry, Ben-Zvi Institute, 1995, ISBN 9789652350589, p. 126-130
  59. ^ מעשי השליחים ח', 27
  60. ^ מסכת קידושין, דף כ"ב ומסכת ראש השנה, דף כ"ב, עמוד א'
  61. ^ Philip Mayerson, "A Confusion of Indias: Asian india and African India in the Byzantine Sources", Journal of the American Oriental Society, Vol. 113, No. 2 (Apr. - Jun., 1993), pp. 169-174 (הגישה למאמר מוגבלת למנויים)
  62. ^ לאונרדו כהן וסטיבן קפלן, "מקור חדש על יהודי מווינה בחצרו של מלך אתיופיה", פעמים 94-95, חורף-אביב תשס"ג, 211-216
  63. ^ משנה, טהרות, נגעים ב', א' ראו גם Isaac, p. 105
  64. ^ ולדמן, מעבר, עמ' 42, 54
  65. ^ Harold G. Marcus, "The Black Men who Turned White: European Attitudes Towards Ethiopians, 1850-1900", Archiv Orientale 39, 1971, pp. 155-166
  66. ^ סטיבן קפלן, "גזע" כהיבט של המפגש ההיסטורי בין יהודי אתיופיה ויהדות העולם, פעמים 80, תשנ"ט, עמ' 84–92
  67. ^ אסתר בנבסה, חיים נחום: רב ראשי ספרדי בפוליטיקה 1892 - 1923 (מתרגמת צביה זמירי), מרכז דינור, תשנ"ט 1998, ISBN 9653500813, עמ' 109
  68. ^ ולדמן, עמ' 219–220
  69. ^ Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of the Modern Hebrew Culture, Tel Aviv University, 2008, p. 126(הקישור אינו פעיל, 10.5.2020)
  70. ^ Steven Kaplan, "If There Are No Races, How Can Jews Be a "Race"?", Journal of Modern Jewish Studies, Vol. 2, No. 1, 2003, p. 80-81
  71. ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 186
  72. ^ אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן-צבי, 2006, עמ' 311 - 312
  73. ^ "כגרועים שבהם", דבר, 24 באוקטובר 1934(הקישור אינו פעיל, 10.5.2020)
  74. ^ Bloom 2009, ראו הערה 50 לעיל.
  75. ^ ראו את המאמר של דון סימן
  76. ^ דון סימן, עמ' 18
  77. ^ 1 2 דון סימן, עמ' 19
  78. ^ דון סימן, עמ' 20
  79. ^ ולדמן, עמ' 271
  80. ^ קורניאלדי, עמ' 201 - 202
  81. ^ קורינאלדי, עמ' 184
  82. ^ טוביה מנדלסון, הפלאשים ייחשבו יהודים, דבר, 11 באפריל 1975
  83. ^ אילנה קוריאל, "בגללו אני פה": הפסיקה ההיסטורית של הרב יוסף הביאה ארצה את עולי אתיופיה, באתר ynet, 8 באוקטובר 2013
  84. ^ קורינאלדי, עמ' 190–191
  85. ^ דוד טברסקי, ‏לאחר שנים של אפליה ממוסדת, הרבנות הראשית הכירה ביהדותם של ביתא ישראל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 21 בינואר 2020
  86. ^ ולדמן, מעבר לנהרי כוש, עמ' 222
  87. ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 189–191
  88. ^ Trevisan Semi, Jacques Faitlovitch and the Jews of Ethiopia, Vallentine Mitchell, 2007, ISBN 9780853036548, p. 174-175
  89. ^ ד"ר חיים שושקס, עולם ומלואו של ר' חיים, המנורה, 1964, עמ' 108
  90. ^ Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657, p. 39
  91. ^ מנהיג יהודי חבש קובל על הפליה, מעריב, 27 במרץ 1950
    ת. לויטה, סעדיה בא על "כנף-נשר" מחבש, מעריב, 14 ביולי 1955
  92. ^ יהודה עזריאל ושאול מייזליש, מאמבובר לירושלים, עמ' 57
  93. ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, p. 19
  94. ^ Ahmed Karadawi, "The Smuggling of the Ethiopian Falasha to Israel through Sudan", African Affairs, Vol. 90, No. 358 (Jan., 1991), pp. 23-49
  95. ^ "קהילת יוצאי אתיופיה בישראל - לקט נתונים לרגל חג הסיגד", למ"ס, 12 בנובמבר 2012
  96. ^ דפני מושיוב, מסמך משרד הרווחה, "סקירה 2011 - משפחות במצוקה חלק ז'- מדיניות הטיפול בעולים יוצאי אתיופיה במסגרת שירותי הרווחה- יישום תוכנית החומש במשרד הרווחה", באתר משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים
  97. ^ דוח מבקר המדינה - דוח שנתי 63ג לשנת 2012 ולחשבונות שנת הכספים 2011, פרק ראשון, עמוד 65


יהדות אפריקה
צפון אפריקה אלג'יריה • הרי האטלס • לוב • מצרים • מרוקו • סודאן • תוניסיה (יהדות ג'רבה • יהדות קרתגו) אפריקה
אחרות אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה •גאנה • ג'יבוטי • גינאה ביסאו • דרום אפריקה • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • כף ורדה • לסוטו • מאוריציוס • מאלי • מוזמביק • ניגריה • נמיביה • קניה
ראו גם אבאיודאיה • האיגבו • למבה
זרמים ביהדות
אורתודוקסים חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסים מגן דוד
ליברלים רפורמים • קונסרבטיבים (נאולוגים) • רקונסטרוקציוניסטים • התחדשות יהודית • חילונים-הומניסטים
תקופת בית שני פרושים • צדוקים • איסיים • בייתוסים • תרפויטים • נצרות קדומה
ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת רבניים • קראים • שבתאים • פרנקיסטים
קבוצות אתניות בפדרציה האתיופית
דוברי שמית אמהרים • תגרים • גורגים • וולנים • מריאים • ארגובים • מסקנים • הררים • זוואים
דוברי כושית אורומו • אווים • סומלים • המתים • סידמים • עפרים • האדיים • כמנתים • גדאוים • קמבטים • קונסוים• אלבים • גידולים • בורג'ים • ליבידוים • גוודים • ראשיטים • קאבנים • אירובים • צמים • בוסים • ארבורים • ביסוים
דוברי אומוטית ווליטים • גמוים • קאפים • דווארוים • גופים • ארים • יאמים • באנצים • קורטים • שקצ'וים • בסקטוים • מלים • גאילים • האמרים • שינשים • שאקוים • דורזים • דיזים • מאלוים • אוידים • זאיסים • מאוים • צ'רים • דימים • גנזים • נוים • קצ'מים • באנגים • סאזים • אנפילוים • קרוים
דוברי נילו-סהרית בארטים • גומאזים • סורמים • נוארים • אנוקים • מורסים • קומים • טורקאנים • אודוקים • טופוטים • מג'נגירים • דונירוים • בלים • קונמים • אופוים • שבוים • מורלים • קווגוים • בירלים
אחרים ביתא ישראל • ביתא אברהם • פוגים • ווייטוים • מנג'וים • ותים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ביתא_ישראל&oldid=39888251"