הרי סמן

הרי סמן
ሰሜን ተራራ
אתר מורשת עולמית
	הפארק הלאומי הרי סֵמֵן
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1978, לפי קריטריונים 8, 10
הערות	אתר מורשת עולמית בסיכון 1996-2017
מידע כללי
גובה	4,550 מ'
מדינה	אתיופיה
מיקום	צפון גונדר, אתיופיה
רכס הרים	הרמה האתיופית
קואורדינטות	13°29′34″N 38°26′37″E / 13.4928°N 38.4436°E
	(למפת אתיופיה רגילה) אדיס אבבה דירה דאווה מקלה גונדר אווסה ג'ימה ג'יג'יגה אריתריאה סודאן דרום; סודאן; קניה סומליה ג'יבוטי סימן

הרי סֵמֵן (נכתב גם "סמיין" או "סימיאן"; באמהרית: ስሜን) הם רכס הרים בצפון אתיופיה המשתרעים ברמה האתיופית, צפונית-מזרחית לעיר גונדר. חלקם המערבי של ההרים הוכרז כפארק לאומי בשטח של 136 קמ"ר, וב-1978 הוא היה בין ראשוני אתרי המורשת העולמית.

אטימולוגיה

המילה "סֵמֵן" פירושה צפון באמהרית ובתיגרינית, בדומה למילה "שמאל" (شمال) בערבית. זיהוי הדרום כצד ימין והצפון כצד שמאל מוצאו בתפיסה המסופוטמית בה מכוונות המפות מזרחה כלפי השמש.^[1] זאת להבדיל מהתפיסה המצרית, בה מכוונות המפות דרומה במעלה הנילוס.^[1]

גאוגרפיה ואקלים

מסיב ההרים נוצר לפני 40 עד 75 מיליון שנה כאשר לבה פרצה מהקרקע והגיעה לעיתים לשכבה בעובי של 3 ק"מ. מאז התעצבו ההרים כתוצאה מתהליכי בליה, והם עשירים בפסגות מחודדות, עמקים עמוקים וצוקים הנישאים עד לגובה של 1,500 מטר. הפסגה הגבוהה בהרי סמן היא ראס דשן הנישא לגובה של 4,533 מטר,^[2] והוא ההר הגבוה באתיופיה והרביעי בגובהו באפריקה כולה.

המשקעים בהיקף שנתי ממוצע של 1550 מ"מ יורדים בשתי עונות גשומות, האחת בחודשים פברואר ומרץ והשנייה בין יולי לספטמבר. מחקרים גילו כי כמות המשקעים השנתית הממוצעת פחתה מאז שנות השישים של המאה ה-20. הטמפרטורות נעות בין מינימום של 2.5°C- עד 4°C למכסימום של 11°C עד 18°C; קרה שוררת בחלק מהלילות ושלג יורד לעיתים על פסגת ראס דשאן.

חי, צומח וטיב הקרקע

בהרים מספר מיני בעלי חיים נדירים כמו זאב חבשי, בבון זנוב (ז'לאדה Theropithecus gelada) ממשפחת קופים בעלי זנב, ויעל אתיופי (Walia Ibex) שלעיתים נחשב כתת-מין של יעל אלפיני. בשנת 1996 הכריז ארגון אונסק"ו על המקום כעל אתר בסיכון בגלל הירידה באוכלוסיית היעלים האתיופים אשר נגרמה כתוצאה מהתיישבות אנושית, עיבוד הקרקע וצמצום בשטחי המרעה. אוכלוסיית היעלים מונה כעת כחמש מאות פרטים, ובעלי חיים אחרים כמו הזאב החבשי נעשו נדירים ביותר.

הצמחייה בהרים מחולקת לארבע רצועות בהתאם לגובה פני השטח - חורש אפריקאי הררי בתחתית, ומעליו רצועות יער, אדמת מרעה ואחו אלפיני המשתרע מעל גבהים של שלושת אלפים ושמונה מאות מטרים מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני.^[3] מרבית יישובי ביתא ישראל הוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. יישובי אדמת הגפנים שוכנים לגדות יובלות נהר תכזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול, המזוהה במסורת היהודית עם נהר פישון (אחד מארבעת נהרות גן עדן).^[4]

התיישבות אנושית

למרות גובהם הניכר והטופוגרפיה הקשה, שוכנים מספר כפרים בהרים, ואלה מקושרים ביניהם בשבילים. האזור היה מיושב כבר לפני 2000 שנים ועיבוד הקרקע החל במדרונות המתונים ולאחר מכן עבר גם לתלולים יותר. כיום מתגוררים בהרים כ-30,000 איש בכ-30 כפרים. בשנים האחרונות רבו הטיולים הרגליים המאורגנים בפארק הלאומי ורכס הרי סמן, הוקמה תשתית תיירותית מתאימה ותופעת שודדי הדרכים הצטמצמה.