אני ברלינאי
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
"אני ברלינאי" או "אני אזרח ברלין" (בגרמנית: Ich bin ein Berliner) הוא ציטוט מפורסם מנאומו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, שאותו נשא ב-26 ביוני 1963 במערב ברלין בעיצומה של המלחמה הקרה. בקריאה "אני ברלינאי", אותה אמר בגרמנית, הדגיש קנדי את תמיכתה של ארצות הברית במערב גרמניה הדמוקרטית, זמן קצר לאחר שמזרח גרמניה, גרורתה הקומוניסטית של ברית המועצות, הקימה את חומת ברלין כמחסום פיזי למניעת מעבר מהמזרח הקומוניסטי למערב הליברלי.[1]
השימוש הרטורי בגרמנית, שפת המקום, והאמירה "אני ברלינאי" על ידי נשיא אמריקאי, היו ביטוי עליון ורב עוצמה של הזדהות עם מצוקתם של תושבי ברלין, והתקבלו בהתלהבות על ידי המוני בני ברלין שנאספו לשמוע את הנאום בכיכר שלפני בית העירייה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייד בתום מלחמת העולם השנייה הייתה ברלין, בירת גרמניה, נתונה עמוק בלב השטח שנכבש על ידי הצבא הסובייטי. תחילה חולקה ברלין לארבעה רבעים שכל אחד מהם נשלט על ידי אחת מארבע מעצמות בעלות הברית, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות. בגבור המתיחות במהלך המלחמה הקרה, ב-1948, הטילו הסובייטים סגר על ברלין. הסגר הוקל כשמעצמות המערב החלו להעביר אספקה לעיר באמצעות רכבת אווירית.[1]
ב-1949 הוקמה על ידי שלוש בעלות הברית המערביות הרפובליקה הפדרלית של גרמניה המערבית. בתגובה הכריזו הסובייטים על עצמאות החלק המזרחי - הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שנקראה במערב גרמניה המזרחית. בהמשך, הפכו שלושת רובעי העיר שנשלטו בידי כוחות נאט"ו למובלעת של גרמניה המערבית, כשהיא מוקפת כולה על ידי גרמניה המזרחית. ב-1952 נסגר הגבול בין שתי הגרמניות על ידי גדר הרמטית, למעט העיר ברלין, שבין שני חלקיה לא היה גבול פיזי. מאות אלפי מזרח גרמנים ניצלו זאת וערקו למערב דרך מערב ברלין, דבר שהיווה איום כבד, כלכלי ותעמולתי, מנקודת ראותה של מזרח גרמניה.
בשנת 1961 הקימה מזרח גרמניה, תחת שלטונו של ולטר אולבריכט, גדר תיל מסביב לאזור התפר הסובב את מערב ברלין. הגדר נקראה "גדר ההגנה האנטי-פאשיסטית" (antifaschistischer Schutzwall), כשהשלטונות המזרח גרמניים טענו שמטרתה של הגדר היא למנוע ממרגלים ומגורמים מסוכנים מערב גרמנים מלחצות את הגבול לתוך מזרח אירופה. אלא שהגדר החלה להיקרא מאז חומת ברלין, והיה ברור לכול שמטרתה העיקרית הייתה למנוע בריחת מזרח גרמנים למערב. במשך מספר חודשים נבנתה הגדר מחדש, הפעם בבטון כשהיא משולבת במגדלי שמירה וכוללת את "רצועת המוות" שבה צפו שומרי הגבול המזרח גרמנים, חמושים במקלעים. יותר מ-136 אנשים נהרגו בעת ניסיון לעבור למערב, כשהמקרה המפורסם שבהם הוא זה של פטר פכטר, שב-1962 נורה בידי השומרים המזרח גרמנים, כשניסה לברוח מבעד לחומה ממזרח למערב ברלין.
המערב, כולל ארצות הברית, הואשם באי מתן מענה נחרץ והולם להקמת החומה. ב-25 ביולי 1961, כשהכישלון המהדהד של הפלישה למפרץ החזירים עדיין טרי, יצא הנשיא קנדי בשידור לאומה האמריקנית. קנדי הכריז שאמריקה תגן על ברלין, הזכיר את זכותן של מעצמות בעלות הברית על שטחים גרמניים כבושים על-פי החלטות ועידת פוטסדאם,[2] אך הבהיר שאין אפשרות לערער על האחיזה הסובייטית במזרח גרמניה.[3]
הנאום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנאום נישא במהלך ביקורו של קנדי בברלין, לציון 15 שנים לרכבת האווירית שהפעילו מעצמות המערב כדי להעביר אספקה לברלין המסוגרת. היה זה ביקורו הראשון של נשיא אמריקאי בברלין לאחר הקמתה של חומת ברלין.
הנאום נחשב אחד מהנאומים החשובים של קנדי, וכרגע מכריע ומכונן במלחמה הקרה. הוא היה תמריץ מוסרי ועידוד חשוב לתושבי מערב ברלין, שחיו באותם ימים במובלעת מסוגרת ומוקפת מכל עבריה בטריטוריה מזרח גרמנית, וחששו מכיבושם על ידי מזרח גרמניה.
קנדי נשא את נאומו ממרפסת בנין העירייה שבמערב ברלין, ובמשפטי הפתיחה של נאומו אמר:
לפני אלפיים שנים האמירה הגאה ביותר הייתה 'Civis romanus sum' [אני אזרח רומא]. היום, בעולם של חופש, האמירה הגאה ביותר היא 'Ich bin ein Berliner' [אני אזרח ברלין] ... כל בני האדם החופשיים, בכל מקום שבו הם חיים, הם אזרחי ברלין, ולכן, כאדם חופשי, אני גאה לומר את המילים 'Ich bin ein Berliner!'
על פי מספר מקורות, קנדי החליט לומר את המילים הללו זמן קצר לפני הנאום, ובהמשך החליט גם לומר זאת דווקא בגרמנית. על פי אותם מקורות הוא ביקש מהמתורגמן שלו, רוברט לוכנר, לתרגם עבורו לגרמנית את המשפט "I am a Berliner" רק כשהם עלו במעלה מדרגות בית העירייה. בעזרת לוכנר, תרגל קנדי את הגיית המשפט במשרדו של וילי ברנדט, אז ראש עיריית ברלין. הוא הכין לעצמו פתק תזכורת בכתב ידו, שבו כתב באנגלית את אופן ההגייה הפונטי הנכון של המשפט בגרמנית. יועצו לביטחון לאומי, מקג'ורג' בנדי, חש שקנדי הרחיק לכת בנאומו, והשניים ריככו את נוסח הנאום לקראת הצגתו באוניברסיטה החופשית בברלין בהמשך אותו יום. עם זאת, מורה לשפות במחלקת המדינה של ארצות הברית כתבה ב-1997 מאמר בו היא טוענת שפגשה את קנדי בבית הלבן מספר שבועות לפני נסיעתו לברלין, כדי לעזור לו לתכנן את הנאום וכדי ללמד אותו איך לבטא את המשפט בצורה מדויקת.[4]
מסר ההתרסה שבמשפט כוון כנגד הסובייטים כשם שכוון לעידוד תושבי ברלין, והיה הצהרה ברורה וחד-משמעית של מדיניות ארצות הברית לנוכח הקמת חומת ברלין. למרות זאת, נמתחה ביקורת על קנדי על כך שבנאומו הכיר למעשה בסטטוס קוו שקיים בברלין כבמציאות. הסטטוס הפורמלי של ברלין באותם ימים היה שהעיר הייתה נתונה תחת כיבוש של ארבע בעלות הברית, כשלכל אחת מהן — בריטניה, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית — ישנה אחריות על חלק אחד מבין ארבעת חלקי העיר. עד לנאום קנדי, טענה ארצות הברית שזהו אכן הסטטוס המשפטי בברלין, וזאת אף-על-פי שהמצב בשטח היה שונה באופן ניכר. נאום קנדי סימן את הפעם הראשונה שבה ארצות הברית הכירה בכך שמזרח ברלין מהווה חלק מהגוש הסובייטי, יחד עם שאר הטריטוריה המזרח גרמנית. מבקריו של קנדי חשו שקנדי נכנע, למעשה, ללחץ הסובייטי, ושהוא היה צריך להתייצב באופן נחרץ יותר נגד הסובייטים ולא לאפשר להם לשנות את המצב המשפטי בעיר באופן חד צדדי באמצעות בולדוזרים ורובים.
הנצחת זכרו של קנדי בברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם בברלין מספר מוסדות הנושאים את שמו של הנשיא קנדי, כמו "בית הספר הגרמני-אמריקאי על-שם ג'ון פ. קנדי", ו"מכון ג'ון פ. קנדי ללימודי צפון אמריקה" באוניברסיטה החופשית של ברלין. בנוסף, הכיכר שבחזית ראטהאוס שנברג, בית העירייה שבו נשא קנדי את נאומו, נקראת על שמו - "ג'ון פ. קנדי פלאץ", ולוח המוקדש לקנדי מוצב ליד הכניסה לבניין. כמו כן קיים בעיר מזה שנים מוזיאון המתמקד בתולדותיה של משפחת קנדי.
אגדת "אני סופגנייה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות ה-80 התפתחה במערב, ובמיוחד בארצות הברית, אגדה אורבנית שעל פיה מה שקנדי אמר למעשה הוא: "אני סופגנייה", מאחר ש"ברלינר" היא מעין סופגנייה הנפוצה באזור ברלין[5] (אף ששם זה נהוג מחוץ לברלין, בעוד שתושבי ברלין מכנים אותה Pfannkuchen). הטענה הייתה שהניסוח התחבירי הנכון צריך היה להיות "Ich bin Berliner", כלומר, ללא המציין הבלתי מוגדר "ein". אלא ששני הניסוחים אפשריים מבחינה לשונית, ולמרות זאת עדיין הסיפור על אודות הפירוש השגוי "אני סופגנייה" פופולרי למדי במערב ומהווה מקור להלצות, במיוחד בארצות הברית.
בשנים שלאחר הנאום עסקו בעניין זה המגזינים הנחשבים בעולם. כתבות בנושא התפרסמו בעיתונים ובכלי תקשורת דוגמת הגארדיאן,[6] ה-BBC,[7] הטיים מגזין,[8] הניו יורק טיימס[9] ואחרים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
President Kennedy's Ich Bin Ein Berliner Speech 1963, סרטון בערוץ "British Movietone", באתר יוטיוב (אורך: 03:20)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 "Berlin Airlift / Blockade" - הרכבת האווירית / המצור על ברלין, באתר Western Allies Berlin
- ^ "Fact File : Potsdam Conference" - מסמך עובדות: ועידת פוטסדאם, באתר BBC
- ^ "The Berlin Crisis" - המשבר של ברלין, באתר PresidentialRhetoric, 25 ביולי 1961
- ^ Teaching The Berliner, באתר American Heritage, יולי/אוגוסט 1997
- ^ JFK: I Am a Jelly Donut - ג'ון קנדי: "אני סופגניה", באתר About
- ^ How we got the measure of a Berliner - באתר הגארדיאן
- ^ I am a jelly doughnut - אני דונאט, ב-BBC
- ^ Wall-To-Wall Kennedy - קנדי מקיר אל קיר, בטיים מגזין
- ^ Profile in Courage - פרופיל גבורה, בניו יורק טיימס
