שבתי צבי
 | |
| לידה |
1 באוגוסט 1626 איזמיר, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
17 בספטמבר 1676 (בגיל 50) אולצין, האימפריה העות'מאנית |
| מדינה |
 האימפריה העות'מאנית |
| השקפה דתית |
אסלאם, שבתאות, יהדות, קבלה |
  | |
שַׁבְּתַי צְבִי (ט' באב ה'שפ"ו, 1 באוגוסט 1626 – י' בתשרי ה'תל"ז, 17 בספטמבר 1676) היה יהודי יליד איזמיר, שנחשב לאחד ממשיחי השקר המפורסמים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. סביב דמותו נרקמה תנועת השבתאות שהקיפה כמעט את כל העולם היהודי במשך מספר שנים,[1] ושהתקיימה בקרב קבוצות מאמינים ניכרות במאות ה-17 וה-18. ספיחיה שרדו עד ימינו.
שבתי צבי, יליד איזמיר, עסק בצעירותו במיסטיקה ובקבלה ונתן העזתי שכנע אותו בדבר היותו משיח. שבתי צבי סבב בעולם ואסף תומכים ומאמינים רבים. באותה תקופה הוא תיקן תקנות, ביטל מנהגים דתיים ומינה את אחיו ואת מכריו ל"מלכים".
שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב-1666 בעקבות האשמות של מקובל בשם נחמיה כהן. לשבתי צבי ניתנה אפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מכן קיבל את השם עזיז מוחמד אפנדי, ואחריו התאסלמו חלק מתלמידיו. הדבר הכה בתדהמה את העולם היהודי. רבים ממאמיניו של שבתי צבי היו ניצולי פרעות ת"ח-ת"ט אשר במהלכן נטבחו כחמישים אלף יהודים במזרח אירופה. לפיכך כששבתי צבי נתפס והתאסלם חוו יהודים רבים מטורקיה ואיטליה ועד רוסיה וליטא משבר גדול. בעקבות המקרה, הוטלו הגבלות במזרח אירופה על לימוד הקבלה, והשם שבתי צבי הפך לשם גנאי. שבתי נפטר בגלות באולצין שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית וכיום נמצאת במונטנגרו, בגיל חמישים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבתי צבי נולד באיזמיר (או בעיירה תירה הסמוכה לה[2]) בשבת, ט' באב ה'שפ"ו (1 באוגוסט 1626).[3] הוא היה בנו השני[4] של מרדכי צבי, סוחר עופות וביצים, כנראה ממוצא רומניוטי, שהתעשר והיה לסוכן של סוחרים אירופיים. שמו, שבתי, ניתן לו על פי המנהג לקרוא לילד שנולד ביום השבת בשם שבתי.
בילדותו או בנעוריו[5] חווה שבתי צבי חוויה מינית קשה ולא ברורה, שהותירה מום פיזי באיבר מינו. אירוע זה השפיע עליו באופן טראומטי, והוא סבל כל ימיו מפחדים ודמיונות בכל הכרוך במין. יש התולים בכך את נישואיו הכושלים.
בצעירותו למד שבתי אצל רבני איזמיר, רבי יוסף איסקפה, ורבי יצחק די אלבה. הוא נסמך לתואר "חכם" בידי רבי יוסף איסקפה, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות. בתחילת שנות העשרים לחייו נישא פעמיים, אך נאלץ להתגרש, מאחר שלא התקרב כלל לנשותיו. בני איזמיר תלו את התנהלותו זו בגודל קדושתו ופרישותו. גרשום שלום העלה טענה[6] כי שבתי סבל בתקופה זו מהפרעה דו-קוטבית.
נראה שבעיסוקיו בקבלה הוא לא עסק בכתבי הרמ"ק שהיו נפוצים אז בין המקובלים, ואף לא בכתבי האר"י שהחלו להיות נפוצים אז וזכו לעניין רב בקרב המקובלים, אלא נטה לעיסוק מעמיק בכתבי המקובלים הקדמונים, כספרות הזוהר וספרי הקנה והפליאה. שבתי צבי עצמו התנגד לקבלת האר"י ולעיסוק הרחב שלה ב"כוונות". בשנים אלו החל מגבש שבתי צבי את משנתו הקבלית הקיצונית, שטענה לקיומן של שתי ישויות אלוהיות נפרדות, חייבה "עבירה לשמה" כצורך חיוני לתיקון העולם, ואפשרה התרת איסורים הלכתיים עם תיקון העולם. שבתי צבי ידע היטב שמשנתו זו לא תתקבל בברכה בידי רבני זמנו, ובמשך שנים לימד אותה אך ורק את תלמידיו הקרובים ביותר.
בכ"א בסיוון ה'ת"ח (1648 שבועיים אחרי חג השבועות תחילת פרוץ גזירות ת"ח ות"ט באוקראינה) חווה שבתי צבי התפרצות גדולה של ההתקפים מהם סבל, ובחזונו נאמר לו כי הוא משיח ישראל. הוא לא נמנע מלפרסם את חזונו ברבים, והחל לנהוג מנהגים זרים בפומבי, ובפרט בלט בנטייתו לבטא בפרהסיה את השם המפורש ככתבו, למרות האיסור ההלכתי שבדבר. נטייה זו מוסברת בכך שבתלמוד[7] נאמר כי בימות המשיח יבוטא השם המפורש ככתבו ולא כמו שהוא מבוטא כיום (באותיות השם אדנ"י). שבתי צבי האמין כי הוא המשיח, ומאחר שהגיע זמן התגלותו הגיעה גם העת שבה יש לבטא את השם המפורש ככתבו. התאריך כ"א בסיוון, שבו "התגלה" שבתי צבי, נחגג בידי מאמיניו במשך שנים רבות.
התפרצותו זו לא זכתה להתייחסות מיוחדת מצד רבני איזמיר, שלא הזדהו איתו וזלזלו בכוח השפעתו. במהלך השנתיים שלאחר ההתפרצות וההתגלות הוא ישב באיזמיר ועסק עם תלמידיו וחסידיו בלימוד עיוני של קבלה ובריבוי בסיגופים ובטבילות. במהלך שנים אלו הוא חווה טראומה נוספת, כאשר במהלך טבילה בחוף הים באיזמיר נקלע למערבולת ובקושי ניצל. יום הצלתו, ט"ז בכסלו, נקבע על ידו כיום חג למאמיניו.
באחד הימים עלה עם תלמידיו אל אחת הגבעות בסמוך לאיזמיר וניסה לעצור את מהלך השמש בדומה למעשהו של יהושע בן נון. עם החרפה זו פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, ובראשם רבו, רבי יוסף איסקפה, ורבי אהרן לפפה, והם החלו ברדיפות נגדו על מנת שיעזוב את איזמיר. במועד כלשהו בין השנים 1651–1654 גורש שבתי צבי מן העיר.
נדודיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבתי צבי נסע ראשית לסלוניקי,[8] בה נוספו לו תלמידים ומעריצים רבים. אך גם בסלוניקי לא נגמל ממנהגיו הזרים. יום אחד סידר לעצמו טקס נישואין, כאשר הכלה איננה אלא ספר תורה, כאקט של משיחיות, כביכול המשיח הוא בעלה של התורה. בסלוניקי פרצה סערה עזה בעקבות המעשה, ושבתי צבי התנצל בפני רבני העיר וטען כי כל אדם מישראל נחשב לבעלה של התורה. התנצלויותיו לא סייעו לו והוא גורש מן העיר.
לאחר כמה שנות נדודים בערי יוון, הגיע שבתי צבי בשנת 1658 לקושטא עם קהל מעריציו. בקושטא הנהיג מפגני ראווה פומביים, כאשר יום אחד שוטט בחוצות קושטא עם דג ענקי בעריסת תינוק, ונימק זאת בטעמים קבליים. לאחר מכן חגג את שלוש הרגלים ביום אחד, כחלק מנטייתו לערבוב תאריכים, כאשר ישב בסוכה, חגג בה את ליל הסדר וקרא בתיקון ליל שבועות.[9] בתקופה זו הופיעה נטייתו לברך בעת הפרות הלכתיות את הברכה החביבה עליו "ברוך מתיר איסורים" – כפרפרזה לברכה הנאמרת בעת ברכות השחר – על בסיס מדרש קדום ממנו הסיק כי בימות המשיח יותרו איסורים הלכתיים. גם את קושטא נאלץ לעזוב תוך זמן קצר, והוא חזר לעיר מולדתו איזמיר.
בימי שהותו באיזמיר שקע שבתי צבי ככל הנראה בדיכאון, ואחיו שהתביישו באחיהם ציידו אותו בכסף למחייתו ושלחו אותו לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל, בשנת 1662, עבר ברודוס ובמצרים, בה הצליח לשבות בקסמו את שר האוצר היהודי, הצ'יליבי (תוארו של ראש יהודי מצרים לאחר ביטול משרת ה"נגיד") רפאל יוסף. רפאל יוסף התרשם מאוד מדמותו הססגונית של שבתי צבי ופרש עליו את חסותו.
בהיותו במצרים[10] הגיעה לאוזניו של שבתי צבי שמועה בדבר אשה תימהונית בשם שרה המתגוררת בליוורנו, וטוענת כי התגלה לה שהיא תהיה אשתו של המשיח. שבתי גילה עניין רב בשמועה, ולפי בקשתו הגיעה שרה למצרים. לאחר פגישה קצרה נישאו שבתי ושרה, שנקראה בידי חסידיו "המלכה". על שרה זו יצאו רינונים בדבר פריצותה, שלא הוכחשו מעולם בידי תומכיו של שבתי צבי, והם תלו את נישואיו לפרוצה בנבואת הושע: ”תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'”.[11]
ממצרים המשיך שבתי צבי לירושלים, בה עסק בסיגופים ובלימוד קבלה. מעמדו היה נכבד, והוא נבחר לשד"ר שיצא בשליחות ירושלים למצרים. ככל הנראה נבחר הוא לשליחות מאחר שקרבתו אל הצ'יליבי רפאל יוסף העשיר ביהודי מצרים הייתה ידועה. הוא יצא למצרים בסוף 1664, וככל הנראה הצליח ביותר בשליחותו ואסף סכום כסף נכבד.
בעת שהותו של שבתי צבי במצרים חל בארץ ישראל אירוע ששינה את מהלך חייו.
פגישתו עם נתן העזתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי (1643–1680), היה חכם צעיר יליד ירושלים, שלמד בישיבות ירושלים מפי רבי יעקב חגיז. על אף שהותו בירושלים בתקופה בה שהה שבתי צבי בעיר, לא ידוע לנו על קשר כלשהו ביניהם בתקופה זו, אך לא מן הנמנע ששמו של שבתי צבי הגיע לאוזניו. עם נישואיו (בערך 1664) העתיק את מקום מגוריו לעזה והתכנה "נתן העזתי". שם החל לעסוק באינטנסיביות במיסטיקה ובקבלה, ובעיקר בכתבי האר"י ובתורת "העלאת הניצוצות" שלו. לדבריו, החלו פוקדים אותו חזיונות וחלומות, ויום אחד התגלתה לו במראה הנבואה דמותו של שבתי צבי, ונאמר לו כי איש זה הוא המשיח. כמו כן, נאסר עליו לספר לאיש על חזיונו, עד אשר יופיע בפניו האיש אותו ראה בחלומו.
נתן העזתי עצמו תיאר באגרותיו את סדר נבואתו, אותה הוא מתמצת במשפט הבא:
כה אמר ה' הנה מושיעכם בא שבתי צבי שמו, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר[12]
נתן העזתי החל מתפרסם כנביא, ואנשים נהרו אליו על מנת שייתן תיקון לנפשם ויורה להם את דרך התשובה. השמועה על הנביא בעזה הגיעה למצרים בשנת 1665, ושבתי צבי שחיפש מנוח לנפשו, מיהר לעזה לפגוש בנתן. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, הייתה האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שלאחר מכן.
עד לפגישתו עם נתן העזתי לא חרגו דבריו של שבתי צבי בדבר משיחיותו לשלבים מעשיים, ופגישתו עם נתן העזתי שינתה את מהלך העניינים. נתן העזתי שכנע את שבתי צבי כי הוא אכן המשיח המובטח, וגילה באוזניו את נבואותיו, ושבתי צבי מצידו ציווה עליו לשנות את שמו מאברהם נתן לנתן בנימין.[13] שבתי צבי יצא לירושלים להביא את בשורתו, ואילו העזתי הפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, והציג את עצמו כנביא המנבא את משיחיותו של שבתי:
אחינו בית ישראל: ידוע להוי לכם שנולד משיחנו בק"ק סמירנה (=איזמיר) נקרא בשמו שבתי צבי, אשר במהרה תגלה מלכותו, ויקח כתר מלכות מראש מלך ישמעאל וישים על ראשו, והמלך ילך אחריו כעבד כנעני כי לו המלוכה. ואחר זה יהיה משיחנו נעלם מעיני כל ישראל לא ידעו אנה לכתו אם חי הוא אם מת. ומשיחנו ילך מעבר הנהר סמבטיון, וגם משה רבנו עליו השלום נולד לו בת בשמה רבקה[14] אשר ייקח אותה משיחנו לאשה, ומשה רבינו מצפה ביאת משיחנו, וכשיבוא משיחנו אצלו ויעברו עד בני רכב או בני משה ועשרת השבטים את הנהר סמבטיון אשר ידוע שמעולם לא עבר אדם שם, כי בכל ימות השבוע הוא רץ ונמהר זורק אבנים גדולות רק בשבת בו ינוח, וכשאדם רוצה לעבור שם בשבת כשבא אצל היהודים עשרת השבטים סוקלין אותו יען אשר חילל את השבת, כדין תורתנו הקדושה. אבל כשיעבור משיחנו עם משה רבנו ועשרת השבטים אז ינוח ויעמוד מלזרוק עד אשר יעברו כל היהודים ואז יתחיל כמנהגו הראשון לזרוק. ואז ירד מן השמים אריה דבי עילאה ופרומביא שבפי האריה יהיה נחש עם שבעה ראשים, ואש תצא מפי האריה. וירכב משיחנו ויוליך משיחנו את משה רבנו ואת כל היהודים לירושלים, ובדרך יפגע בם גוג ומגוג ועמו עם כחול אשר על שפת הים הולך ללחום עמו. ומשיחנו שבתי צבי לא בחנית ובחרב ילחם, רק ברוח שפתיו ימית רשע ויפיל אותם ארצה בדברי אלהים חיים. ובבוא משיחנו ומשה רבנו עם כל היהודים לירושלים, אז ירים ה' אלהינו את בית המקדש מן השמים, בנוי בזהב ואבנים טובות המאירים כל קרתא דירושלים. ומיד יקריב משיחנו קרבנות לה', ואחר זה תהיה תחיית המתים בכל העולם, ומי יכול להאריך באלו הדברים כי רזין הם ולא ניתנו ליגלות לכל אדם, רק עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון. וכתבתי לכם תכף הדבר למען תדעו כי במהרה תזכו לגאולה. כה דברי נתן בנימין אשכנזי
— תורת הקנאות לרבי יעקב עמדין
נתן העזתי הוסיף להתנבא ולחזות חזיונות משיחיים. הוא הציג בפני שבתי צבי מגילת קלף מזויפת שכתב בעצמו, וסיפר כי מצא אותה בגניזה עתיקה, וכי היא נכתבה בידי מקובל מחוגו של רבי יהודה החסיד במאה ה-13. מגילה זו מנבאת בדיוק נמרץ על הופעתו של משיח בשם שבתי צבי שיולד בשנת ה'שפ"ו, ומתארת את מעשיו וגלגוליו כולל החוויה המינית הקשה שעבר בצעירותו. שבתי התרשם מאוד מהמגילה, והעזתי טרח להפיצה בציבור.[15] כמו כן הורה העזתי, כי מאחר שהגיעו "ימות המשיח" הרי שהתבטלו כוונות התפילה של האר"י, שנועדו לתיקון עולמות בזמן הגלות, ואין לכוון יותר בתפילה כוונות קבליות אלא את כוונת המילים הפשוטה. בכך יישב העזתי את הסתירה שבין תפיסתו הקבלית הלוריאנית העוסקת בתיקון העולמות, ובין התנגדותו של שבתי צבי לגישה זו ועיסוקו בהתבוננויות מיסטיות פנימיות.
האירועים בימי צמיחת השבתאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבתי צבי שב לירושלים, אך לא זכה בה לקבלת פנים אוהדת. ליצני העיר התלוצצו על חשבונו ואמרו: "הלך שליח ובא משיח". בשל נטישתו החפוזה את שליחותו והליכתו לעזה, טענו בירושלים כי הכסף שאסף במצרים לא הגיע בשלמותו, והוא נתבע לדין על ידי ראשי ה"כוללות" בפני הקאדי.[16] למזלו נטה הקאדי לקבל את גרסתו ושחרר אותו מכל אשמה, ולפי מסורת השבתאים אף התיר לו לרכוב על סוס בחוצות העיר, מעשה שהיה אסור בתכלית על יהודים. לאחר תקופה קצרה התחוללה בעיר שערורייה סביב מנהגיו החריגים, ורבני ירושלים, ובראשם רבי יעקב חגיז ורבי יעקב צמח,[17] נקטו בקו תקיף ופרסמו נגדו חרם חמור, ולמרות האהדה הציבורית הוא נאלץ לעזוב את העיר. הוא החל במסעו לאיזמיר, ועבר בדרכו בצפת, דמשק, ובחלב בה שהה מספר חודשים ובה גייס תמיכה עצומה מרבני העיר.
בה בעת הופצו איגרותיו של נתן העזתי בכל רחבי העולם היהודי והתקבלו בשמחה עצומה. בכל רחבי העולם היהודי, בפרס, המזרח התיכון, צפון אפריקה, ובכל רחבי אירופה התעוררו התקוות המשיחיות, ומספר המתנגדים לתנועה המשיחית היה אפסי.
ההתפשטות המהירה של האמונה המשיחית בשבתי צבי זכתה להסברים שונים בידי ההיסטוריונים. צבי גרץ גרס בשעתו כי משיחיותו של שבתי צבי התקבלה בעיקר בהשפעת פרעות ת"ח ות"ט שהתרחשו במזרח אירופה ב-1648 וב-1649, והותירו את היהודים במצב כלכלי, דתי וחברתי קשה. היהודים באירופה פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. גרשם שלום הפריך במידה רבה טיעון זה, וגרס תחתיו שהתפשטות השבתאות בעולם היהודי כולו נבעה במישרין מן המתח המשיחי הרב שעוררה קבלת האר"י שנעשתה פופולרית בעשורים שקדמו להופעתו של שבתי צבי.[18] שלום עצמו לא ביטל כלל את חשיבותם של הגורמים החברתיים והכלכליים הסובבים, אף שהמניע הרוחני המשיחי היה התורם העליון בעיניו. טיעוניו של שלום נחשפו לביקורת כבדה ונדחו בתורם, כשחוקרים אחרים מיעטו מאוד בחשיבותה של קבלת האר"י והמשיחיות הכרוכה בה כגורם להתפשטות השבתאות. משה אידל, זאב גריס ויהודה ליבס הפריכו את הקביעות שלאסכולת האר"י הייתה השפעה רבה על הציבור מחוץ לחוגי המקובלים שעסקו בה, או שהייתה משיחית יותר מזרמים קבליים אחרים, כולל אלו שקדמו לגירוש ספרד; יעקב ברנאי הדגיש את הדפוסים הקהילתיים-חברתיים שאפשרו את ההתפוצצות השבתאית. מכל מקום, ההקשר החד-ממדי שסיפק שלום נדחה על ידי החוקרים.[19]
בכל רחבי העולם ואף בעיתונות הלועזית של הימים ההם נפוצו שמועות שונות על שבתי צבי ועל הגאולה. השמועות סיפרו על מלחמות וניצחונות, על שובם של עשרת השבטים, ואפילו על כיבוש ירושלים בידי שבתי צבי. חסידיו כינו אותו 'אמיר"ה' (ראשי תיבות של "אדוננו מלכנו ירום הודו") כפרפרזה לכינויים של הח'ליפים המוסלמיים המוקדמים "אמיר המאמינים".
בארץ ישראל נהרו יהודים לעזה, בה פעל נתן העזתי ונתן לכל אחד "תיקון" לנשמתו. תנועת תשובה המונית שלא הייתה כמותה התעוררה בארץ ישראל וגרפה בעקבותיה את יהדות התפוצות. הודפסו "תיקונים" רבים שכללו סדרי תפילות ותחינות על פי הוראותיו של נתן העזתי. שנים לאחר התפוגגות התנועה המשיחית עדיין הזכירו רבנים רבים בערגה את תנועת התשובה שהתעוררה בימי שבתי צבי. יהודים רבים בכל רחבי העולם מכרו את כל נכסיהם[20] ועסקו בתפילות ובסיגופים בציפייה להופעתו של שבתי צבי שיעלה את היהודים לארץ ישראל.
בעקבות פעילות זו התעוררה ברחבי אסיה הקטנה והבלקן תנועת "נבואה" המונית, כאשר אנשים, נשים וילדים רבים התנבאו על משיחותו של שבתי צבי ועל הגאולה הקרובה. מסופר כי באיזמיר לבדה היו למעלה מ-150 מתנבאים. בין המתנבאים היו רבנים ידועי שם, והידוע שבהם היה רבי משה סרוואל מקושטא, אשר נבואותיו הופצו ברחבי טורקיה. המתנבאים לא הסתפקו בנבואות גאולה, אלא דרשו מהעם לשוב בתשובה, ונתנו "תיקוני תשובה" לציבור.
בעוד העולם היהודי מתענג על חודשים של אופוריה משיחית, שב שבתי צבי על גלי האהדה הציבורית לאיזמיר בספטמבר 1665. במשך חודשיים ישב במנוחה בביתו, ובחנוכה ה'תכ"ו באה מצדו התפרצות משיחית גדולה. הוא שב לחזונותיו, והתהלך בחוצות איזמיר כמלך בראש תהלוכות גדולות. כאשר נודע לו כי רבני העיר מתייעצים כיצד לפעול בעניינו, הכריז על יום תפילה למאמיניו ביום שישי 11 בדצמבר 1665. במהלך יום זה התרחשו התנגשויות אלימות באיזמיר בין מאמיני שבתי צבי ובין מתנגדיו, בעקבות ידיעות שדלפו כי חלק מהרבנים מבקשים להרוג את שבתי צבי. למחרת, ביום שבת, התגברו האירועים האלימים באופן משמעותי. לאחר תפילת שחרית יצא שבתי צבי בראש כמה מאות ממאמיניו לכיוון בית הכנסת של העדה הפורטוגלית, בו התפללו ראשי מתנגדיו. מתפללי בית הכנסת נעלו את עצמם מבפנים כדי למנוע ממנו להיכנס, אך שבתי צבי ניפץ את הדלת בגרזן ונכנס לבית הכנסת, הפסיק בכוח את התפילה והכריח את המתפללים לשמוע את דרשתו. לאחר הדרשה הוציא תורה מודפסת והכריז כי קריאת התורה תעשה מתוכו, ולא מתוך ספר תורה כתוב על קלף כפי שההלכה דורשת. במהלך קריאת התורה קרא לעלות לתורה לשבעה ממקורביו ולאחר מכן לשבע נשים, כאשר הוא מאלץ את כולם להגות את השם המפורש בעת קריאתם בתורה. את כל העולים לתורה במעמד זה הכתיר שבתי צבי ל"מלכים" במקומות שונים בעולם, ואת אחיו אליהו צבי למלך טורקיה. לאחר קריאת התורה ביים תקיעת שופר כאשר הוא תוקע בידיו ולא באמצעות שופר, ולאחר מכן חירף וגידף במשך שעה ארוכה את רבני איזמיר שנכחו במקום ובראשם רבי חיים בנבנישתי, מחבר הספר "כנסת הגדולה", שלימים יהיה מראשי תומכיו. לסיום ריקד בבית הכנסת עם ספר תורה בידו כאשר הוא מזמר שיר אהבה בספרדית שהיה אהוב עליו ביותר ותלה בו סודות קבליים רבים.
לאחר השבת החריפה התפרצותו של שבתי צבי, ורוב בני העיר עברו למחנה תומכיו, כולל רבני העיר אותם תקף. באותם ימים הייתה יריבות קשה בין רבני העיר רבי חיים בנבנישתי ורבי אהרן לפפה, כאשר האחרון היה מראשי רודפיו של שבתי צבי. שבתי צבי הודיע על הדחתו של הרב לפפה שנאלץ להימלט מהעיר, ומינה את הרב בנבנישתי, שעבר למחנה תומכיו, לרבה של העיר. בימים אלו התיר שבתי צבי איסורים הלכתיים רבים, ואף התייחד עם שתי גרושותיו, מה שעורר עליו את חמת מתנגדיו ביתר שאת. הוא הכריז על ביטולו של צום עשרה בטבת, ביצע "מינויים" רבים נוספים של תומכיו למלכים על חלקים בעולם, ועל אחרים הכריז כי הם גלגולים של מלכים שונים ממלכי יהודה וישראל. התפרצותו הגיעה לשיאה כאשר יצא את איזמיר לכיוון קושטא ב-30 בדצמבר 1665, לדברי חסידיו על מנת להסיר את כתרו של הסולטאן מהמט הרביעי ולמלוך תחתיו.
עדויות מהתקופה על ההתלהבות וההתנגדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]גליקל מהמלין, אשת עסקים אלמנה מהמבורג, מספרת בספר זכרונותיה[21] על ההתלהבות שאחזה בקהילה עת נפוצו השמועות על שבתי צבי בשנים 1665 - 1666.
מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו הכתבים (ע"ד שבתי צבי) אין לספר. יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים. ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם. גם האשכנזים, בחורים וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי כנסיות הפורטוגיזי. הבחורים הפורטוגיזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. וכל יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האגרות. אחדים מכרו את בתיהם וכל קנינם בתקוה בכל יום לגאולה. חמי ע"ה, שישב אז בהאמל, עקר דירתו משם ועזב את ביתו ואת כל קנינו ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלחנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד, וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים וכדומה, כי האיש הטוב הזה חשב כי תיכף נסע מהמבורג לארץ הקדושה. החביות הללו עמדו בבתינו בודאי יותר משנה. לסוף פחדו שמא יתקלקל הבשר ושאר המאכלים, ואז כתבו לנו כי נפתח את החביות ונוציא את כל האוכל שבהן, כדי שלא יתקלקל על ידו הבד, ובכן עמד כך ג' שנים והוא הוסיף וחשב כי ישתמש בזה במסעו. אבל הדבר היה לא לרצון בעיני אל עליון.
— זכרונות גליקל מהמלין
ההתלהבות שסחפה את הקהילה והאמונה בגאולה הקרובה לבוא משתקפת מתאוריה של גליקל. אך היא מסכמת את הופעת משיח השקר בדימוי: "היינו דומים לאשה היושבת על המשבר כל היום וסובלת ייסורים ומכאובים נוראים וחושבת כל הלילה כי אחרי כל הייסורים והמכאובים היא תשמח בילדה, אבל כשהאיר היום היא ילדה רוח". הציפייה הגדולה ששבתי צבי יגאל אותם הסתיימה במפח נפש.
עדות נוספת, שגם היא מקורה בהמבורג, מגיעה מאחד המתנגדים החריפים לשבתי צבי: רבי יעקב ששפורטש. הרב הגיע בשנת 1665 להמבורג מלונדון, שם שימש כרב הקהילה הספרדית, עד אשר פרצה בעיר מגפת הדבר והוא נמלט עם משפחתו להמבורג. ששפורטש, תלמיד חכם, נצר לרמב"ן, יליד מרוקו - שימש בגיל צעיר כרב בקהילות מרוקאיות נכבדות, אך נמלט בנסיבות לא ברורות מהשלטון המקומי. במשך שנים רבות היווה סמכות תלמודית באמסטרדם, לונדון, המבורג וליוורנו. הוא היה ידוע כתלמיד חכם מובהק ועמידתו האיתנה כנגד הזרם האדיר שסחף את הציבור היהודי בתקופתו של שבתי צבי – מעוררת תשומת לב.[22]
בספרו הידוע: "ציצת נובל צבי"[23] תיעד ששפורטש את התעודות שהיו תחת ידיו על המלחמה במשיח השקר. הספר כולל: אגרות שלו, עת ישיבתו בהמבורג, לרבנים וקהילות אחרות, אגרות התשובה, אגרות של נתן העזתי והתכתבויות הקשורות לשבתי צבי. ובנוסף, מביא ששפורטש מדי פעם סקירה "היסטורית" של האירועים כפי שהוא התרשם מהם. תרומתו של הספר למהלך ההתפתחויות בנושא שבתי צבי היא משמעותית במיוחד, על אף שכיום כבר מודעים ל"שיפוץ" המגמתי שעברו אגרותיו של ששפורטש, כדי להנחיל לעצמו שם של מתנגד עקבי הנלחם ללא חת במשיח השקר.
ישעיהו תשבי קבע, על סמך כתב יד נוסף של הספר, שרבי יעקב ששפורטש שינה ועדכן חלק לא מבוטל מהמכתבים שלו, כדי שלא יחשפו את "כניעתו" הזמנית ללחץ הקהל והרבנים להכרה בשבתי צבי. תשבי פרסם מהדורה מדעית של הספר, כאשר הוא מביא בהערות גם את חילופי הגרסאות בין כתב יד א' (הגרסה הרשמית של ששפורטש) לבין כתב יד ב' (הפנקס המקורי של ששפורטש, שבו הוא תיעד את מכתביו). מסתבר שיעקב ששפורטש הוצרך לצעוד בהמבורג בין הטיפות כדי לרצות את המון המאמינים השולט מחד, ואת מצפונו הכופר במשיח השקר מאידך. בדבריו הבאים הוא מייטיב לתאר את המצב הבלתי אפשרי כמעט, שאליו הכניסו אותו מתפללי בית הכנסת בהמבורג.
...וכולנו היינו עומדים באימה וביראה וכל חד אזיל לשיטתיה [כל אחד הולך לשיטתו]; המאמינים מפני אימת מלכותם וכבוד המלך המוטל עליהם ואנחנו אימתינו ויראתינו מפני אימת מלכותא בלא תגא [מלכות ללא כתר] ומפני דרכי שלום שלא יפול שום בלבול בבית הכנסת וכדי שלא נתבטל מתפילתינו במקום... הוצרכתי לקום ולעמוד בעמדם, וכאשר הם עונים אמן על כל ברכה ותהילה הייתי עונה אחריהם אמן על קללתי היוצאת מפי על הרשעים הקמים נגד תורתנו שבעפ"ה. וכל אחד עונה אמן לפי כוונתו ודעתו..
— ציצת נובל צבי / יעקב ששפורטש
את עיקר טענותיו של ששפורטש הקבליסט, כנגד שבתי צבי ונתן העזתי נביאו, ניתן למקד בדבקותו של הראשון ברוח התלמודית שאינה נתפסת להזיות משיחיות לאחר כישלונו "המשיחי" של בר כוכבא, בשמרנותו הדורשת אותות ומופתים ואסמכתאות רבניות גורפות ובחששו הגדול ששבתי צבי מושפע מהנצרות, ובסופו של דבר הוא מתכנן לבטל את התורה שבעל פה ולהקים דת חדשה. ביטול הצומות, חריגות הלכתיות, נישואיו הלא שגרתיים של האיש, סיפורי הניסים הפנטסטיים – היוו סימנים מדאיגים לרב שראה את הנולד. שבתי צבי לא הציג שום הוכחות הלכתיות להיותו משיח האמת של העם היהודי, טען בתוקף הרב יעקב ששפורטש.[24]
מאסרו של שבתי צבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השמועות בדבר יציאתו של שבתי צבי לקושטא הגיעו במהירות לידיעת השלטונות, והווזיר הגדול מהמט פאשא קפרולו הורה לעוצרו. לפני הגעתו לנמל קושטא, נעצר על ידי ספינות מלחמה עות'מאניות, והובל למאסר לעיני אלפי יהודים שבאו לקבל את פניו, וקהל מקבלי פניו פוזר במכות אלות. הוא הוחזק במעצר במשך כמה ימים שבהם הובא למשפט אצל הווזיר בעוון בגידה. מהלך הדיון איננו ידוע, אך בסופו החליט הווזיר שלא להוציא אותו להורג והורה על הגלייתו והחזקתו במעצר במבצר גליפולי, אליו הגיע ב-19 באפריל 1666, ערב פסח ה'תכ"ו. מסופר כי עם הגעתו לגליפולי שחט שבתי צבי כבש בתור קורבן פסח ואכלו עם בני חבורתו מבלי להסיר מהכבש את החלב, איסור הלכתי שהעונש עליו הוא כרת, כאשר הוא מברך: "ברוך מתיר איסורים". שלטונות הכלא נהגו בו בסובלנות נדירה והתירו לו לקבל מבקרים בתאו תמורת שוחד. מעצר זה לא פגם בהתלהבות הכללית, ואפילו האמינו בו יותר שהרי הכריז שיוריד את הכתר של הווזיר מראשו ולא הרגו אותו, ומשמעויות מיסטיות מרחיקות לכת ניתנו למעצר. האגדות שהופצו באירופה בידי חסידיו סיפרו כי הוא נוהג שם כמלך, וכי בקרוב ממש יסיר את כתרו של הסולטאן הטורקי מהמט הרביעי וישב על כיסאו. במהלך חודשי מאסרו נהרו אלפי יהודים מרחבי העולם לבקר את "שבתי צבי המלך" בכלאו והביאו לו מתנות יקרות ערך. שבתי צבי אכן נהג עצמו כמלך וביצע מדי יום טקסים מלכותיים. אישים ידועים רבים באו לבקרו ובהם בנו ובן-אשתו של רבי דוד הלוי סגל, רבה של לבוב שבפולין ובעל ספר ההלכה "טורי זהב", שהאגדה קישטה את ביקורם במעשיות רבות. הקדחת המשיחית בכל העולם היהודי הלכה והתפשטה, ובודדים היו שהעזו לצאת בגלוי נגד האמונה בשבתי צבי.
כאמור, אחד הבודדים היה רבי יעקב ששפורטש, שישב אז בלונדון ובהמבורג, ששלח מכתבים רבים לעמיתיו הרבנים, ובהן הזהיר מפני שבתי צבי שהוא משיח שקר, אך רוב הרבנים שהתנגדו לתנועה השבתאית גזרו על עצמם שתיקה, מחשש לפגיעה בהם ומתוך הכרה בחוסר התועלת שבעימות גלוי. על אותה התקופה אמר רבי יעקב ששפורטש: ”ראיתי את עצמי כגרגיר יחידי בארץ. גם בעלי תורה ותלמידיהם אינם עומדים לימיני, והנמשכים אחרי מעטים מאד”.[25] לימים סיכם את פרשת שבתי צבי בספרו "ציצת נובל צבי", בו כלל גם את כל אגרותיו מהתקופה ההיא.
על טענותיהם של שבתי צבי ותומכיו, שהוא המשיח, ענה רבי יעקב ששפורטש[26]:
האם ראיתם בשום ספר שמחויב להאמין למשיח מי שאומר על עצמו: "משיחא אנא"? או שאומרים עליו ש"זה מלך הכבוד", קודם עשותו מעשה משיח, כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים[27] ואף על פי שיתן כמה אותות ומופתים אחרים, האם כדאים הם להחזיקו משיח? ... שאם לא כן, כל הרוצה ליטול שם משיח – יבוא ויטול, אם חסידותו מוכחת עליו. וכפי החסידים ירבו המשיחים... וחי העבודה, כי בפני המשיח האמיתי אני אומר כן, ושכר היה נותן לי על החזיקי בדברי רבותינו ז"ל ובקבלתם האמיתית
לקראת צום שבעה עשר בתמוז ה'תכ"ו הכריז שבתי צבי על ביטולם המוחלט של כל הצומות והתעניות. הכרזה זו נשלחה לכל רחבי תבל, ושבתי צבי ורובם המוחלט של מאמיניו אכלו ושתו ביום זה. מעשה זה נשנה בצום תשעה באב בשנה זו לו קרא "חג הנחמות". מעשיו אלו נצרבו בתודעה הלאומית לאחר התפוגגות התנועה כחטא שחטא רובו המכריע של העם.
נקודת המפנה חלה בביקורו של מקובל מפולין בשם נחמיה כהן אצל שבתי צבי. על דמותו של כהן לא ידועים לנו פרטים רבים, אולם ידוע כי היה דמות ידועה בחוגי המקובלים במזרח אירופה, וכי שבתי צבי עצמו ידע על בואו הצפוי וציפה כי תמיכתו של כהן תגביר את התמיכה הציבורית בו. כהן הגיע לגליפולי בג' באלול ה'תכ"ו (3 בספטמבר 1666), וישנה מחלוקת בין ההיסטוריונים מה בדיוק היה יחסו אל שבתי צבי. לפי גרסה אחת, שהובאה בדברי הכומר ההולנדי תומאס קונן (Thomas Coenen), כהן לא קיבל את משיחיותו כמובנת מאליה, אלא התווכח איתו קשות במשך שלושה ימים רצופים בקשת רחבה של נושאים קבליים בניסיון להוכיח לו כי איננו המשיח. מקורות שונים טוענים כי נקודת המחלוקת הייתה טענתו של כהן כי הוא עצמו משיח בן יוסף, ומאחר שלא מילא עדיין את משימתו לא ייתכן שמשיח בן דוד התגלה. בסיומו של הוויכוח התפרץ כהן לעבר שבתי צבי וצעק כי הוא רמאי וכי דינו מיתה כדין מסית ומדיח. לפי דבריו של קונן, כהן הבין כי אנשי שבתי צבי יקומו עליו לרוצחו, והצהיר באוזני המשמר הטורקי כי ברצונו להתאסלם. לאחר שחבש את התרבוש המוסלמי ביקש כהן ממפקד המצודה להעבירו לחצר הסולטאן באדריאנופול על מנת למסור תלונה נגד שבתי צבי. לאחר שהובא כהן לאדריאנופול הטיח האשמות קשות בשבתי צבי וטען שהוא מסית לקשר, וכי אין לסולטאן לחשוש מכוחותיו המיסטיים מאחר שהוא שקרן והוזה. לאחר שהגיש את התלונה בפני הסולטאן ברח כהן מטורקיה בחזרה לפולין שם שב ליהדותו בגלוי. דעה אחרת העלה רבי יעקב ששפורטש, והיא כי כהן דווקא האמין בשבתי צבי ונשלח על ידו אל הסולטאן על מנת ״לרדת אל הקליפות״ לפניו, אך הסולטאן לא הסתפק בשליח ושלח לקרוא לשבתי צבי עצמו.
ההאשמות זכו לאוזן קשבת, ושבתי צבי הובא למשפט בפני מועצת הסולטאן[28] באדריאנופול בט"ז באלול תכ"ו. שבתי הכחיש כל קשר לתנועה המשיחית סביבו וההאשמות המיוחסות לו, וניתנה בפניו האפשרות לבחור בין מוות ובין התאסלמות. הוא בחר להתאסלם, ושמו המוסלמי נקרא עזיז מוחמד. הוא קיבל את התואר "באשא קאפיג'י" (שומר החצר, כתואר של כבוד ולא בפועל), ונקבעה לו קצבה ממשלתית מכובדת מקופת הסולטאן.
לאחר ההתאסלמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התאסלמותו של שבתי צבי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרוב מאמיניו לזנוח את האמונה בו. עם זאת, רבים נתפסו ליאוש מהמשיח שהכזיב, וידועים מקרים של יהודים שהתנצרו או התאסלמו בעקבות ההמרה. הזרם המרכזי ביקש להשכיח את החרפה, ספרי קהילות הושמדו ונמחקו ונאסר להזכיר את שמו של שבתי צבי. כדי למנוע מקרה נוסף של אדם שיכריז על עצמו כמשיח, הוטלו במזרח אירופה בידי ועד ארבע ארצות הגבלות על לימוד הקבלה, ורק לאלו הבקיאים בתלמוד ובהלכה הותר ללמוד אותה כדי למנוע מאנשים לבוא לידי טעויות.
במזרח התיכון ובארצות הבלקן עדיין שמרו רבים אמונים לרעיון המשיחי, למרות המלחמה העזה שניהלו הקהילות נגד מאמיני שבתי צבי. עם פרסום ההמרה יצא נתן העזתי את עזה בדרכו לאיזמיר, על מנת לחזק את מאמיניו. בסוף ינואר 1667 הגיע העזתי לסביבות איזמיר, אך רבני העיר מנעו ממנו את הכניסה לעיר במשך זמן מה, ורק כעבור מספר שבועות נכנס לעיר. הוא ריכז סביבו את מאמיניו והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. ההתאסלמות הוסברה כירידה לקליפות האסלאם, כדי להעלות מהן את הניצוצות שנשבו, כאשר מקורות קבליים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון נועז זה. לאחר מספר חודשים ניסה העזתי להגיע אל אדריאנופול, כנראה על מנת לפגוש בשבתי צבי עצמו, אך הכניסה לעיר נמנעה ממנו והוא הוסיף לנדוד ברחבי הבלקן ואסיה הקטנה, והגיע גם לאיטליה. הוא המשיך לחזק את מאמיני שבתי צבי עד מותו ב-1680.
שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול ביחד עם אשתו וקבוצה מנאמניו שהתאסלמו בעקבותיו, ובשנת 1667 נולד לו בן שנקרא ישמעאל-מרדכי. התפרצויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. כלפי חוץ נהג כמוסלמי לכל דבר, אך הוסיף לשלח איגרות למאמיניו שלא התאסלמו בהן מוסברת ירידתו למעמקי הקליפות כמעשה מיסטי,[29] וכן הוא קיים קשר רצוף עם קהילות של מאמינים. בשנת 1669 נפגש שבתי צבי עם נתן העזתי, והשניים ביקרו מספר פעמים יחדיו בקהילות השבתאיות באדריאנופול, קושטא, וסלוניקי. הוא גם הוסיף להתהלך בראש תהלוכות של מאמיניו, ומספר פעמים ביקר בבתי כנסת בעיר וקיים בהם טקסים ספק יהודיים ספק מוסלמיים.
באוגוסט 1672 נסע שבתי צבי עם אנשיו לקושטא, שם הוסיף לנהוג בטקסיו, ובתחילת ספטמבר נעצר בידי השלטונות בשעה שהתפלל באחד מבתי הכנסת בעיר, והועבר תחת משמר כבד לאדריאנופול בעוון בגידה בדת המוסלמית. הוא הוחזק במאסר ארבעה חודשים, ובינואר 1673 הוגלה למבצר אולצין באלבניה (היום במונטנגרו). בהמשך עבר ככל הנראה לעיר בראט ובה נפטר. ישנו ויכוח במחקר על מקום קברו, ופרופ' יוסף ינון פנטון טען ב-1985 שמצא את מקום קברו המדויק באולצין.[30] צבי לוקר הסתייג מזיהוי זה.[31] הרב הראשי הראשון ליהודי בולגריה המודרנית גבריאל אלמושנינו טען ששבתי צבי מת ונקבר בעיר קאזאנלק. בסיור שערך ב-1886 לעיתונאי אנגלי ציין שעל מצבתו של שבתי צבי בקאזאנלק נכתב: "משנה הדת, הנביא צבי שבתאי, בא מאזיא הקטנה וישב בשאלוניקי, משם עבר במדינת מוקדון, ואחר כך בגד באמונתו, ובפקודת השולטן הובא לבית האסורים, ואח"ן יצא לחופשי. פה מת ופה נקבר".[32]
בתקופה זו לא פסקו השערוריות סביב שבתי צבי. הוא התחתן עם נערה מקושטא שהייתה מאורסת לגבר אחר ואף ילדה לבעלה הראשון בן אחרי נישואיה לשבתי צבי, דבר שהביא במבוכה גדולה את חסידיו. אברהם היכיני, ממקורבי שבתי צבי ומראשי מאמיניו לאחר ההמרה ניסה להסביר את המעשה כאילו לא היה ולא נברא אלא ניסיון הוא מהקב"ה האם ימשיכו מאמיניו להאמין בו. לאחר מכן נישא גם לבתו של יוסף פילוסוף מסלוניקי, שהיה מאוחר יותר מראשי כת הדונמה שהתאסלמו. הוא הוסיף לקיים קשר רצוף עם קהילות של מאמיניו בבלקן ובאיטליה, שהגיעו לבקרו וללמוד מפיו. חיבור קבלי בשם "רזא דמהימנותא" שמייצג את תורת האלוהות השבתאית יוחס בידי אברהם מיכאל קרדוזו לשבתי צבי בשנותיו האחרונות, אולם פרופ' יהודה ליבס טוען כי מדובר בזיוף, וכי קרדוזו עצמו חיבר את הספר.
שבתי צבי מת בערב יום הכיפורים או ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) בשעת תפילת נעילה,[33] והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ בקרב המאמינים את הרעיון לפיו לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות, ובמהרה יתגלה שנית ויגאל את ישראל.
גרעינים שבתאיים נסתרים וגלויים שרדו במזרח אירופה עד אמצע המאה ה-18, אז הופיעה בפולין התנועה הפרנקיסטית שגררה את מרבית השבתאים הנסתרים. לאחר התנצרות הפרנקיסטים ב-1759 גוועה השבתאות באירופה. גם בבלקן, בטורקיה ובאיטליה, מעוזיהם האחרונים של השבתאים, גוועה השבתאות עד לאמצע המאה ה-18, אך רעיונות בעלי מוטיבים שבתאיים, דוגמת "עברה לשמה" ו"העלאת הניצוצות" הוסיפו להימצא במוקד של מספר פולמוסים מאוחרים יותר.
בטורקיה קיימת עד היום קבוצה מוסלמית-שבתאית של צאצאי המתאסלמים עם שבתי צבי הנקראת דונמה.
דמותו של שבתי צבי בהיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמותו של שבתי צבי נצרבה בתודעה הלאומית של עם ישראל כ"גדול משיחי השקר". עובדה זו נעוצה בעיקר בהיקף העצום של התנועה השבתאית שהקיפה את העולם היהודי כולו, ובשנים הרבות שארכו עד שנשכח זכרה מהעם ופסקו מאמיניה.
דמותו של שבתי צבי שימשה רבות הוגים חרדים בבואם לתקוף תנועות שהיו בעיניהם משיחיות. מתנגדי התנועה הציונית עשו שימוש רב בהשוואתה לתנועה השבתאית ובהשוואת בנימין זאב הרצל (המאזכר את שבתי צבי בספרו האוטופי "אלטנוילנד",[34] בו הוא מנסה בדרך אגב לתקוף טענות אלו) לשבתי צבי עצמו. מצד שני, דווקא גדול משוררי המחנה הלאומי, אורי צבי גרינברג, כתב בנימה אוהדת ביותר על שבתי צבי, שבו ראה מנהיג של תנועת תחייה לאומית.[35] שבתי צבי מופיע ביצירות ספרותיות נוספות.[36]
במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטה העברית מרבים לעסוק בנושא השבתאות, כהמשך ל"אסכולת ירושלים" של גרשם שלום, וכחלק מתפיסה פלורליסטית חדשה של מורשת ישראל ותרבות ישראלית.[37] בתרבות החילונית שבתי צבי משמש גם כדמות משיחית בלתי רצויה, המייצגת את הפולחן הדתי ההלכתי היהודי, או נהייה אחר רבנים ואדמו"רים נודעים.[38] לעומת זאת יש המקרבים את התפישה השבתאית לתפישה הליברלית, ורואים בה פתח לחיים חילוניים שאינם תלויים בהלכה.[39]
בעקבות המשבר הגובר בין מדינת ישראל לממשלת טורקיה ובראשה טאיף ארדואן נחשפו האשמות אנטישמיות נפוצות בטורקיה על פיהן התמיכה במודרנה והמלחמה באסלאם בטורקיה בידי אטא טורק עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה על רקע היותו יהודי שבתאי מכת הדונמה, ורבים בממשלות ההמשך היו אף הם מכת זו. בעקבות זאת הציבור הישראלי נחשף למאמרים ומחקרים חדשים על כת הדונמה השבתאית בטורקיה, ברובם מאמרים אוהדים.[40]
באמנות ובתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "המשיח: עלייתו ונפילתו של שבתי צבי", מחזה מאת יוסף מונדי, הועלה בתיאטרון הבימה בתחילת שנות ה-80
- עזיז אפנדי, הסוד של שבתאי צבי, מחזה מאת אורי ניצן, הצגה בתיאטרון המרתף, ירושלים 2014.
- נחמיה, רומן מאת יעקב צ׳ מאיר העוסק בשבתי צבי דרך פרשת נחמיה כהן, ידיעות ספרים 2019.
- פרימו ושבתי, סרט עלילתי מאת יואב טל, ישראל 2022
- השטן בגוריי, ספר מאת יצחק בשביס-זינגר, 1933. הספר העוסק בשבתאות וספיחיה בעיירה בפולין שלאחר פרעות חמלניצקי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מקורות
- בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית מלוקטים מתוך כתביו של ר' אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי, יוצאים לאור מתוך כתבי-היד על ידי גרשם שלום, ועתה הובא לדפוס מחדש עם תיקונים והשלמות על ידי יונתן מאיר, ספרי בלימה | עלו לשלום, ירושלים וברלין תשפ"ב
- רבי יעקב ששפורטש, ציצת נובל צבי, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשי"ד-1954
- דוד מילדולה, קיצור ציצת נובל צבי לרבי יעקב ששפורטש, אמשטרדם תי"ז, באתר היברובוקס
- רבי יעקב עמדין, תורת הקנאות, אמשטרדם תקי"ב.
- הרמח"ל, קנאת ה' צבאות.
- מחקרים
- אייזיק מאיר דיק, שבתי צבי: דאס איז דיא שרעקליכע געשיכטע פון דעם שבתי צבי, ווילנא, 1911, ג' ד' 8.[41]
- גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז-1957
- גרשם שלום, תולדות התנועה השבתאית: הרצאות באוניברסיטה העברית בירושלים 1939–1940, הקדימו מבוא, ערכו והביאו לדפוס יונתן מאיר, שיניצ'י יאמאמוטו, הוצאת מכון שוקן למדעי היהודות והוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשע"ח
- גרשם שלום, פרשת השבתאות, בעריכת אברהם אלקיים, לוס אנג'לס: הוצאת כרוב, תשע"ט
- אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, הוצאת המחבר, 1966
- מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון, תשל"ג-1973
- בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, 1989
- אברהם אלקיים, סוד האמונה בכתבי נתן העזתי, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993
- יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1995
- יעקב ברנאי, שבתאות – היבטים חברתיים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000
- אלי שי, משיח של גילוי עריות, 2002
- רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם, דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים טז–יז), ירושלים תשס"א
- אלי מויאל, רבי יעקב ששפורטש, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ב
- יעקב ברנאי, משה ליבר, שמשון יעקב קרויטנר, שתי יצירות על אודות שבתי צבי, הוצאת כרמל, 2017
- אלכסנדר ון דר הוון, שרה האשכנזיה מלכת השבתאים, הוצאת אדרא, 2018.[42]
- מעוז כהנא, שבתי צבי איש ההלכה, ציון, שנה פ"א, תשע"ו
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שבתי צבי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- "שבתי צבי", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- מידע על שבתי צבי בקטלוג הספרייה הלאומית
- "האייטיז של היהדות – שבתאי צבי והשבתאות", בפודקאסט "עושים רוח"
- אלי אשד, "המשיח מאיזמיר", באתר "האייל הקורא", חלק א', חלק ב'
- אלי שי, הולדתו של משיח שקר, באתר של אלי אשד, 24 ביוני 2009
- אלי שי, הנביא מעזה, באתר של אלי אשד, 23 ביולי 2009
- שבתי צבי והתנועה השבתאית, באתר "בעקבות משיח"
- אלי אשד, איך ללמד קבלה: על הנאו שבתאות בישראל, 7 באוקטובר 2005
- משיח שקר יכול להראות אמיתי (ארכיון): תעוד מבן דורו של שבתי צבי
- ראובן פיינגולד, סיפור שבתי צבי מאת מומר ספרדי באיטליה במאה הי"ז, פעמים 49 (סתיו תשנ"ב), עמ' 93–106
- יהודה ליבס, המשיחיות השבתאית, פעמים 40 (1989), עמ' 4–20
- ג'נגיז סיסמן, בולדוזר על בית המשיח, באתר הארץ, 21 במרץ 2007
- יהודה יפרח, שגעון של גאולה, מגזין סגולה 4, יולי 2010
- רשימת מאמרים על שבתי צבי באתר רמב"י
- איתיאל גולד, אישיותו האבנורמלית של שבתאי צבי – ניתוח היסטורי ופסיכולוגי, באתר פסיכולוגיה עברית, 28 בדצמבר 2009
- שבתי צבי ונתן העזתי – מיסטיקה אנרכיסטית, באתר שפת הנפש
- 'משיח שקר. על שבתי צבי', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
- יעקב פוקס, הרב שם טוב צבי, נכדו של שבתי צבי? תלוי את מי אתם שואלים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 28 במאי 2018
- נעם אשכולי, שבתאי צבי מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית
- מיכאל הר-סגור, שעה היסטורית : משיח עכשו על משיח השקר שבתאי צבי, אתר יוטיוב, 51 דק'
- הספרייה הלאומית, מה למשיח השקר ולט"ו בשבט?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 5 בפברואר 2020
- אלי אשד, גואל או סוטה ? או שניהם?: סיפורו של גואל השקר שבתי צבי על פי ד"ר אלי שי ועל פי אמנים ויוצרים לאורך הדורות, באתר המולטי יקום של אלי אשד, 24 במרץ 2022
- שבתי צבי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע על שבתי צבי בקטלוג הספרייה הלאומית
שבתי צבי (1626-1676), דף שער בספרייה הלאומית- אריה ויינשל, מדיניות החוץ בקבינט של שבתי צבי, מאזנים, כרך ט (לב), מס. ו (קפח), 1959, עמ. 424-431, באתר JSTOR
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו למשל: ישעיה תשבי, מבוא לציצת נובל צבי, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשי"ד-1954. תחילת פרק ראשון.
- ^ אברהם אלקיים, "היכן נולד שבתי צבי?", פעמים 120, 120 (תשס"ט), עמ' 117–127.
- ^ מקורות שונים מציינים את השנים 1624 או 1625 כשנת לידתו. ואולם, המסורת השבתאית, המקובלת על כל המקורות, גורסת כי יום לידתו היה בט' באב שחל בשבת, צירוף שאירע רק בשנת ה'שפ"ו. בנוסף, ידוע כי בט' באב ה'תכ"ו, הכריז שבתי צבי על היותו בן ארבעים.
- ^ שמו של אחיו הגדול היה אליהו, ושמו של הקטן היה יוסף. עיין ג' שלום, ח"א, עמ' 86–87
- ^ לפי המקורות השונים, היה הדבר בהיותו בן שש, אולם ג' שלום (ח"א, עמ' 90) מניח כי הדבר היה בהיותו כבן שש עשרה.
- ^ ג' שלום, ח"א עמ' 100–110.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד א'
- ^ ג' שלום, ח"א עמ' 126. מקורות שונים טוענים כי ניסה להיכנס לקושטא, אך רבני העיר שכבר קיבלו את איגרות רבני איזמיר מנעו זאת ממנו.
- ^ ג' שלום, ח"א, עמ' 130
- ^ ספק אם הדבר אירע בשהותו זו במצרים או בשהותו במצרים בשנת 1665.
- ^ ספר הושע, פרק א', פסוק ב'
- ^ החלק השני הוא ציטוט מספר ישעיהו פרק מ"ב פסוק י"ג, בו הוא נאמר על הקב"ה עצמו.
- ^ מכאן ואילך נהג העזתי לחתום "נתן בנימין", ולעיתים "אברהם נתן בנימין".
- ^ בעקבות דברי העזתי ובהוראתו החלה שרה אשת שבתי צבי לחתום את שמה "רבקה המלכה".
- ^ סיפור מגילה זו השתבש ברוב המקורות ההיסטוריים בשל טעות בספרו של רבי יעקב ששפורטש "ציצת נובל צבי", ממנו השתמע כי מזייפה של מגילה פסבדו-אפיגרפית זו היה אברהם היכיני, מקורבו של ש"צ בקושטא. ג' שלום (עמ' 186–189) מראה כיצד המקורות הקדומים מודים כי העזתי היה זייפנה של המגילה.
- ^ אברהם יערי, שלוחי א"י: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני עד המאה התשע עשרה, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1950, עמ' 288–289
- ^ ראו בערך יעקב צמח (מקובל) כי תאריך פטירתו איננו ברור, אך רבי יעקב עמדין מעתיק אותו בין מחרימי שבתי צבי. ג' שלום (ח"א עמ' 202) מציין כי בשיר על מאורעות ש"צ שהתחבר בשפה הארמנית נאמר במפורש כי "חכם ישיש מפורטוגל" היה ראש רודפיו של ש"צ בירושלים, ותיאור זה הולם אך ורק את רבי יעקב צמח.
- ^ David Biale, Gershom Scholem: Master of the Kabbalah. Yale University Press, 2018. עמ' 140.
- ^ עדה רפפורט-אלברט, "Reevaluating the "Khmelnytsky Factor, בתוך: Stories of Khmelnytsky: Competing Literary Legacies of the 1648 Ukrainian Cossack Uprising, Stanford University Press, 2015. עמ' 58-59.
- ^ זכרונות גליקל מהמלין, הוצאת רבינוביץ (1929) עמ' 35.
- ^ ראו בפרויקט בן יהודה: זכרונות גליקל (1645-1724), לפי מהדורת דביר, תרפ"ט 1929; תרגם: א"ז רבינוביץ
- ^ ראו גרשום שלום, שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו ותשבי במבוא ל"ציצת צבי".
- ^ יעקב ששפורטש, ספר ציצת נובל צבי [...] בצירוף מבוא, הערות וחילופי נוסחאות מאת ישעיהו תשבי, מוסד ביאליק, תשי"ד
- ^ גרשום שלום, שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, עם עובד, תשי"ז, עמ' 472–473
- ^ ר"י ששפורטש, עמ' 92
- ^ ר"י ששפורטש, עמ' 102–103
- ^ "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי" (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י"א, הלכה ד').
- ^ לפי רוב המסורות ניהל הסולטאן עצמו את הדיון, אך ג' שלום (ח"ב עמ' 568–569) על פי מקורות טורקיים שלל את השתתפות הסולטאן בפועל וגרס כי הסולטאן מהמט הרביעי היה "נוכח נסתר" מאחורי וילון.
- ^ יהודה ליבס, "יחסו של שבתי צבי להמרת דתו", ספונות תשמ"ג, עמ' 267–307. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ יוסף ינון פנטון, קברו של משיח ישמעאל, פעמים 25 (תשרי תשמ"ו), עמ' 13–39.
- ^ צבי לוקר, היכן נקבר שבתי צבי?, פעמים 29 (תשמ"ז), עמ' 152–153.
- ^ בולגריה, המגיד, 29 בספטמבר 1886.
- ^ ש"ד גויטיין, "באיזה יום נפטר שבתי צבי?", תרביץ כרך כז, חוברת א, תשרי תשי"ח, עמ' 104.(המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר שני, פרק ו.
- ^ אורי צבי גרינברג, קפיצת הדרך, הפועל הצעיר, 12 באוקטובר 1924
- ^ שמואל ורסס, "שבתי צבי והשבתאות בעולמה של הספרות העברית החדשה", מחקרי ירושלים בספרות עברית יח, תשס"א, עמ' 105–136
- ^ פרופ' רחל אליאור נשאלה בהרצאה של האוניברסיטה העברית (
שבתאים, חסידים ומתנגדים והנהגת הקהילה היהודית במאה ה-18, הרצאה באתר יוטיוב) מדוע היא נשמעת "תומכת" בדעות של הפרנקיסטים – ממשיכי השבתאים, וענתה: "אתה חושב שאני נוטה אהדה לשבתאים? לא. אני נוטה עניין בכל קהילות ישראל במידה שווה. מעניין אותי מאוד לדעת איך כל קהילה מספרת את הסיפור שלה... שמענו רק את הסיפור של המשכילים שהם ממשיכי דרכם של המתנגדים, שראו בכל הקבלה והשבתאות אבני אופל ואבני תוהו, ואובסקורנטים ומורדי אור, ולא ראו בהם ולו נקודת זכות אחת. בני דורנו, שרואים מזווית ראייה אחרת, חושבים שבקבלה, ובשבתאות, ובספרות ההיכלות ובספר הזהר, יש עוצמות תרבותיות מופלאות, וכוחות יצירה נהדרים, ובוודאי ובוודאי שאנחנו לא פוסלים אותם פסילה גורפת, אלא אנחנו לומדים בהם ומנסים להבין איך הם נוצרו, מתי הם נוצרו, על ידי מי הם נוצרו, ולמה הם נוצרו, ועל זה אני אומר במשפט אחד: ככל שכף המאזניים של ההיסטוריה נוטה לכף הסבל והאבסורדיות, ככה עולה ופורחת היצירה המיסטית לכל אורך האלף השני... יש קשר ישיר בין עוצם הסבל לעוצם ההרהורים האוטופיים. לכן חשוב למי שעוסק בהיסטוריה יהודית – שהיא ... גם היסטוריה של רדיפה וצער סבל – גם לקרוא קבלה.
- ^ אסף ענברי, במאמרו סוף עונת החילונים, (ספטמבר 1999), מתאר את העידן החדש ("ניו אייג'"), את הרב שך מנהיג המתנגדים ואת הרבי מליובביץ מנהיג תנועת חב"ד כתנועות הזויות, מחדשי תנועת השבתאות.
- ^ אלי אשד, במאמרו על הספר 'טהירו' של שחקן התיאטרון והסופר אילי גורליצקי (סודות האלוהות על פי האר"י, שפינוזה, ואילי גורליצקי, מסביר כיצד גיבור הספר ודמויות אחרות מקבלות את תפישת השבתאות והקבלה הלוריאנית, שאינן שונות בהרבה מהגותו הארצית-מדעית של ברוך שפינוזה.
- ^ אלי אשד, מטורקיה באיבה, חלק ראשון: האימפריה העותומאנית החדשה? וחלק שני: קללתו של שבתי צבי (פורסמו במקור ראשון, מופיעים באתר 'יקום תרבות'); שילה שחר, כת הדונמה השבתאית בטורקיה – המנהיג שבתי צבי ומשיחיותו (אתר 'הכל על ירושלים'). ראו שם תיעוד השיחה בין אליעזר בן-יהודה ובין אטא טורק, בה גילה לבן-יהודה על ידיעתו את השפה העברית והיותו שבתאי – המחשיב עצמו יהודי.
- ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : אייזיק מאיר דיק, "שבתאי צבי"
- ^ הספר "שרה האשכנזיה מלכת השבתאים", באתר הוצאת אדרא; רות אלמוג, נערה שהייתה אומרת בטירוף דעת שתינשא למלך המשיח, מדור ספרים באתר הארץ, 30 באוקטובר 2018
