גבריאל אלמושנינו
 | |
| הרב גבריאל אלמושנינו | |
| לידה |
1805 ניקופול,  האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
14 בינואר 1890 (בגיל 85 בערך) ירושלים, ארץ ישראל, האימפריה העות'מאנית |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים  |
| מקום פעילות | ניקופול, סופיה, נסיכות בולגריה |
| תקופת הפעילות |
1838 – 14 בינואר 1890 (כ־52 שנים) |
| השתייכות | יהדות בולגריה |
| תפקידים נוספים | הרב הראשי ליהודי בולגריה |
| בני דורו | יקיר פריסיאדו באקיש |
  | |
הרב גבריאל רפאל בן אברהם אָלמוֹשְֹנִינוֹ[1] (המכונה: מֶרְקָאדוֹ[א] מופיע במקורות בעברית גם כ: אלמוזנינו וגם אלמוזלינו, בבולגרית: Габриел Меркадо Алмоснино; 1805, ניקופול, האימפריה העות'מאנית – 14 בינואר 1890, ירושלים, ארץ ישראל העות'מאנית) היה הרב הראשי ליהודי סופיה, ובהמשך הרב הראשי הראשון של בולגריה המודרנית.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי האימפריה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]גבריאל אלמושנינו נולד לאברהם (אלברט) בעיר ניקופול, ובה למד בישיבת "בית יוסף" שהקים בשעתו רבי יוסף קארו. בהמשך עלה לארץ ישראל, השתקע בירושלים ובה הוסמך לרבנות. לאחר הסמכתו לרבנות שב לבולגריה וב-1838 מונה לרב הראשי של ניקופול. על ימי שבתו בניקופול יש אגדה שנגלה עליו רבי יוסף קארו בבית הכנסת שלו בעיר.[2]
ב-1876 מונה לרב הראשי של יהודי סופיה לאחר פטירתו של הרב יהודה עָרֶב.[3][4]
במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הורו מפקדי הצבא העות'מאני הנסוג לחייליהם להעלות באש את העיר סופיה. הרב אלמושנינו פנה למפקד הצבא סולימאן הוסני פאשה בבקשה שלא יפגע בעיר. בקשתו נדחתה והעות'מאנים החלו להצית מבנים ומחסני מזון. הרב אלמושנינו גייס רבים מבני הקהילה לפעולות הכיבוי וכך נמנע נזק גדול יותר. בהמשך, בתמיכת הקונסולים הזרים ארגן הרב משלחת נכבדים, הגיע למטה הצבא הרוסי וברך את מפקדיו. במהלך הפגישה ביקש ממפקדי הצבא להורות לחיילים הרוסים שלא לפגוע בבני הקהילה ונכסיה ובקשתו התקבלה.[5]
לאחר עצמאות בולגריה ולאות הוקרה על פעילות יהודי סופיה, הורכבה יחידת כיבוי האש הראשונה של העיר על טהרת בני הקהילה היהודית.[6] האירוע בו יהודי סופיה בראשות הרב אלמושנינו הצילו את העיר סופיה מנזקי ההצתה העות'מאנית, נכנס לנרטיב ההיסטורי הבולגרי. ב-2010, במהלך השרפה בכרמל, שלחה בולגריה 2 מטוסי כיבוי וכ-120 כבאים לסייע בכיבוי. בריאיון לעיתונות אמר סגן שר החוץ הבולגרי דימיטר צאנצ'ב, שבולגריה גאה להיות הראשונה שמגישה סיוע לישראל, וכי הבולגרים זוכרים היטב את פועלו של הרב אלמושנינו להצלת העיר סופיה לאחר שהעות'מאנים הנסוגים הציתו בה אש.[7]
לאחר כינון נסיכות בולגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום המלחמה וכינון נסיכות בולגריה הוזמן הרב אלמושנינו כנציג יהודי בולגריה לכינוס הראשון של האספה הלאומית של בולגריה שנערך בווליקו טרנובו ובמהלכו כוננה חוקת טרנובו.[8] בעקבות כינון החוקה פרסם ראש הממשלה ושר החוץ והדתות של בולגריה דראגן צאנקוב את "התקנון הזמני לניהול הקהילות הדתיות של הנוצרים, המוסלמים והיהודים".
במסגרת התקנון הזמני נקבע, כי קהל מתפללים בבית כנסת מסוים יוגדר יחידה דתית, בראשו יעמוד רב שימונה על ידי הנהלה שתיבחר על ידי קהל המתפללים ומקרבם. ההנהלה תורכב מ-3 עד 5 שליחי ציבור ותפוקח על ידי משרד הדתות הבולגרי. עוד הותר לנבחרי הקהילה לגבות מס קהילה ונקבע כי הרב הראשי של סופיה, הרב אלמושנינו יכהן כרב הראשי ליהודי הנסיכות ויקבל משכורת שנתית מהמדינה בסך 1,000 לבות. וכך, ב-1880 מונה הרב אלמושנינו לרב הראשי הראשון של בולגריה המודרנית.[9]
בעת מינויו היה הרב אלמושנינו בן 75 שנים. הוא דיבר עברית ולאדינו אך לא שלט בבולגרית ונקלע לראשיתו של מאבק הכוחות בקהילה היהודית בין הנכבדים הוותיקים שכונו נוֹטָאבֶּלִים לבין צעירי הקהילה אשר סברו שהרב אינו מתאים לתפקידו ויש למנות תחתיו רב צעיר ומשכיל. ב-13 בנובמבר 1884 נערך הכינוס הראשון של הקהילות היהודיות בבולגריה ובו נכחו נציגי 11 קהילות.
במהלך הכינוס הוחלט להחליף את הרב אלמושנינו ברב שיובא מחוץ לבולגריה. הבקשה הועברה לשר החוץ והדתות הבולגרי איליה צאנוב (בבולגרית: Илия Цанов) שהיה אחראי על הטיפול במיעוטים בבולגריה והוא דחה אותה. בעקבות התשובה, נציגי הקהילות פנו לרב אלמושנינו בבקשה שיתפטר מרצונו, אך הוא סרב.
לבסוף, ב-1885 עם הגיעו לגיל 80 התפטר הרב אלמושנינו מתפקידו ושר החוץ והדתות החדש קונסטנטין סטואילוב הסכים לבקשת ראשי הקהילות למנות רב חדש שיובא מחוץ לבולגריה.[10]
עם סיום תפקידו עלה לירושלים. ב-1890 נפטר הרב אלמושנינו משפעת והובא לקבורה בחלקת הספרדים (בוראק-יא') בבית הקברות בהר הזיתים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חדשות בישראל, המגיד, 28 ביולי 1880
- בולגאריען, המגיד, 21 בפברואר 1884
- בעירו של רבי יוסף קארו, הצופה, 10 בדצמבר 1948
- חשיפת הקבר באתר הר הזיתים
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פירוש המילה מרקאדו הוא ה"קנוי". במשפחות ספרדיות אשר חוו מוות של תינוקות בינקותם, היה מקובל להצמיד כינוי זה כחלק מהפולקלור המקובל. התוספת מרקאדו נועדה "להטעות" את מלאך המוות ולציין שהיילוד אינו שייך למשפחה "המסומנת" אלא קנו אותו.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו חתימתו בעברית ע"ג מכתב שכתב.
- ^ תשובה נצחת, עברי אנכי, 25 באפריל 1873
- ^ צבי קרן, הקהילה היהודית בסופיה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-7 במאי 2015.
- ^ דוד פיפאנו, שלשלת הרבנים מעיר סופי'אה יע"א מיום בואם מספרד ועד היום, הוצאת "המשפט", סופיה, 1925, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 140.
- ^ Mark Avrum Ehrlich, Encyclopedia of the Jewish Diaspora, Vol 1, Abc Clio, 2009, עמוד 957.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 37-62.
- ^ בן הרטמן, Bulgaria takes pride in being 1st to give fire aid, באתר ג'רוזלם פוסט (באנגלית).
- ^ נתן מיכאל גלבר, שאלת יהודי בולגריה בקונגרס של ברלין (1878), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמוד 157.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמודים 67-66.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), עמודים 70-68.
| הרבנים הראשיים לבולגריה (1880 – 1960) | ||
|---|---|---|
|
