רשימת שינדלר
 | |
| מבוסס על |
Schindler's Ark  |
|---|---|
| בימוי |
סטיבן ספילברג |
| הופק בידי | סטיבן ספילברג |
| תסריט | סטיבן זאיליאן (על פי ספרו של תומאס קנלי) |
| עריכה |
מייקל קאן |
| שחקנים ראשיים |
ליאם ניסן בן קינגסלי רייף פיינס יהונתן סגל אמבת' דייווידץ |
| מוזיקה |
ג'ון ויליאמס |
| צילום |
יאנוש קמינסקי |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
אמבלין אנטרטיינמנט |
| חברה מפיצה | Universal Pictures |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה, הוצאה ביתית, הפצה לאולמות הקולנוע, שידורים |
| הקרנת בכורה | [1] |
| משך הקרנה |
195 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית עברית גרמנית פולנית |
| סוגה |
סרט מלחמה, סרט היסטורי, war drama, סרט מבוסס יצירה ספרותית, סרט ביוגרפי, סרט דרמה, historical drama film |
| מקום התרחשות |
קרקוב, אושוויץ, פלאשוב, גטו קרקוב, Brünnlitz labor camp |
| תקופת התרחשות |
1939, מלחמת העולם השנייה, שנות ה-40 של המאה ה-20, השואה |
| תקציב | 25 מיליון דולר |
| הכנסות | 321,306,305 דולר (19 ביולי 2018) |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 schindlerslist |
| פרסים |
|
| אתר רשמי | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
רשימת שינדלר (באנגלית: Schindler's List) הוא סרט קולנוע משנת 1993 של הבמאי האמריקאי סטיבן ספילברג, המבוסס על הספר "תיבת שינדלר" של תומאס קנילי, המספר את סיפורו האמיתי של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שעסק בתקופת השואה בהצלת חייהם של יהודים רבים ממכונת ההשמדה הנאצית.
שינדלר, שהיה בעליהם של מפעלי תעשייה, שיחד קציני צבא גרמנים על-מנת שיתאפשר לו להעסיק יהודים, על אף סיכון חייו שלו. הוא העסיק במפעלו כ-1,200 יהודים. בשנת 1962 הוגשה בקשה ליד ושם שיכיר בשינדלר כחסיד אומות העולם, אך ההכרה הגיעה רק בשנת 1993.
הסרט זכה לשבחי ביקורת נרחבים על הטון, המשחק, האווירה, הצילום והבימוי של ספילברג. הוא גרף גם הצלחה קופתית, והרוויח 322.2 מיליון דולר ברחבי העולם בתקציב של 22 מיליון דולר.
הסרט רשימת שינדלר היה מועמד לשנים עשר פרסי אוסקר בטקס פרסי האוסקר ה-66 וזכה בשבעה, ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר, פרס הבמאי הטוב ביותר (סטיבן ספילברג) ופרס התסריט המעובד הטוב ביותר (סטיבן זאיליאן). הסרט זכה בפרסים רבים נוספים, כולל שבעה פרסי BAFTA, ושלושה פרסי גלובוס הזהב. בשנת 2007, מכון הסרטים האמריקאי דירג את "רשימת שינדלר" במקום השמיני ברשימת "100 הסרטים האמריקאים הגדולים ביותר"[2].
הסרט נחשב ל"משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית" על ידי ספריית הקונגרס בשנת 2004, ונבחר לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט מתחיל בסצנה של משפחה יהודית עורכת קידוש של שבת.
פלישת גרמניה לפולין
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הגרמני מביס את הצבא הפולני במהלך הפותח את מלחמת העולם השנייה באירופה. היהודים החיים בפולין הכבושה מצווים לעבור למרכזי הערים. עלילת הסרט מתחילה בהתקהלות של יהודים מכל המדינה, דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, המגיעים לתחנת הרכבת בקרקוב, ועומדים בטורים לפני פקידי ממשל עם מכונות כתיבה ורשימות.
באותה העת, מגיע אזרח גרמני לקרקוב, אוסקר שינדלר (ליאם ניסן). שינדלר, לפני כן איש עסקים כושל בגרמניה, הגיע לפולין במטרה לנצל את המלחמה ואת הכיבוש כדי לשפר את מצבו הכלכלי (בדומה לאזרחים גרמנים רבים אחרים באותה התקופה). שינדלר במהרה מתחבר עם שלטונות הכיבוש, כחבר במפלגה הנאצית ובהרעפת מתנות ושוחד על מפקדי הצבא והאס אס שכעת מנהלים את דרום פולין.
המפעל של שינדלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר הוא זוכה בקרבה ובהוקרה של פקידי הממשל הנאצי, רצה שינדלר להשתלט על מפעל ליצור כלי בישול, כלי בית ותעשיית ציפוי אמייל אשר היה בבעלות יהודים. לשינדלר לא היה הכסף הדרוש לקניית המפעל, ובנוסף כישוריו המנהליים כפי שהתבטאו בעברו העסקי הכושל לא התאימו לניהול המפעל. במטרה להשתלט בכל זאת על המפעל יצר שינדלר קשר עם יהודי בשם יצחק שטרן (בן קינגסלי), בעל תפקיד ביודנראט המקומי ובעל קשרים עם הקהילה היהודית העסקית שירדה למחתרת. שינדלר מציע לאנשי העסקים היהודיים עסקה שנוכח מצבם הנואש אינם יכולים לסרב לה. על פי תנאי העסקה היהודים יממנו עבור שינדלר את רכישת המפעל, ובתמורה יקבלו חלק קטן מהסירים והמחבתות שייוצרו בו. העסקה נרקמה מתוך ניצול מצוקת היהודים על ידי שינדלר, בהכירו את קשיי הקיום היומיומי בגטו ואת העובדה שבגטו יכלו היהודים לסחור בחליפין בכלי המטבח ובכך להשיג מזון. כמו כן, ניצל שינדלר את העובדה כי על פי החוק הנאצי שהונהג בפולין הכבושה אסור היה ליהודי לעסוק במסחר או להיות בעל רכוש.
לאחר ששינדלר משתלט על המפעל, הוא משמר את יחסיו הקרובים עם פקידי הממשל בעזרת טובות הנאה שהוא מחלק להם מרווחיו מתוך רצון לשיתוף פעולה עמם. בפועל, המפעל מנוהל ללא הפרעה מצד המפקדים הנאציים על ידי יצחק שטרן ופועליו הם יהודים ששכרם הנמוך משולם על פי החוק לממשל הנאצי (ולא לפועלים עצמם). נוכח נסיבות הפעילות המיוחדות של המפעל (העסקת עובדי כפייה יהודים) ונוכח יעילות ניהולו של שטרן, המפעל הופך לרווחי מאוד ובעליו החדש, שינדלר, הופך לעשיר ומקדיש את זמנו לחיי מותרות והוללות. בחלוף הזמן, עם החמרת תנאי החיים של היהודים, משתמש שטרן במעמדו כדי לעזור לאחיו היהודים, שכעת קובצו בגטו קרקוב. עובדים במפעל של שינדלר מורשים לצאת מחוץ לגטו, ומוכרזים כ"עובדים חיוניים", ובכך זכו לחסינות מגירוש מהגטו אל מחנות ההשמדה בפשיטות ליליות של הגסטאפו. שטרן משתמש בכישוריו ובכושר הניהול והארגון שלו כדי לסייע ליהודים רבים ככל האפשר לקבל את המעמד של "עובדים חיוניים" על ידי הנאצים, ובהם ילדים (ילדי העובדים במפעל), זקנים (הורי העובדים) ואפילו הנכים שהיו בדרך כלל הראשונים להישלח למחנות ההשמדה. שינדלר, שמודע למתרחש, אינו שבע רצון, אולם אינו נוקט פעולה כדי להפסיק את המתרחש ובכך למעשה מאפשר את הצלתם של יהודים רבים.
הצלת היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלוף הזמן, ומשנעשים תנאי הקיום של היהודים לבלתי אנושיים, הופך המפעל לאזור מוגן ובטוח לעובדיו מפני גירוש להשמדה ופרעות שרירותיות. על אף ששינדלר הבחין בקליטת עובדים יהודים לצורך הזה בלבד, העלים עין באי נחת ובכך למעשה תרם להצלת יהודים.
הקצין הנאצי אמון גת (גות) המגולם על-ידי השחקן רייף פינס מגיע לקרקוב כדי לפקח על בנייתו של מחנה פלאשוב. ברגע שהמחנה הושלם, החל חיסול גטו קרקוב. מאות חיילים פשטו על הגטו באופן שרירותי וירו במי אינו משתף פעולה, כולל קשישים או נכים. שינדלר צופה בטבח מגבעה נישאה והוא מושפע עמוקות. הוא בכל זאת מקפיד להתיידד עם גת וליהנות מתמיכת הס"ס. הסרט מראה את מערכת היחסים האמביוולנטית בין שינדלר לגת. באמצעות שוחד, גת מאפשר לשינדלר לבנות תת-מחנה לעובדיו ליד פלאשוב, כך שהוא יכול לשמור על המפעל שלו פועל בצורה חלקה ולהגן עליהם. גת מענה ורוצח אסירים בפלאשוב על בסיס יומיומי, ואף נוהג לירות עליהם ממרפסת ביתו.
בשינדלר החלו להתעורר רגשות חמלה והוא למד להוקיר את עובדיו היהודים והחל לעזור באופן אקטיבי להצלתם. ככל שחלף הזמן, העז שינדלר ליזום קליטת יהודים למפעלו, גם אם לא היה בהם צורך עסקי. באחת הסצנות אף נראה שינדלר מתיז מים על היהודים הנאנקים ברכבות הבקר. בסוף המלחמה נדרש שינדלר להעתיק את מפעלו מערבה נוכח החזית הרוסית המתקרבת ושליחת היהודים בפלאשוב לאושוויץ. הרשויות הנאציות סגרו את תת-המחנה, והיהודים נאלצו לעבור למחנה פלאשוב. על מנת להציל את עובדיו, שיחד שינדלר את גת באמצעות רשימה של העובדים הנחוצים שלא יישלחו להשמדה, עליה שוקדים שינדלר ויצחק שטרן. רשימה זו הייתה בפועל לרשימת הצלה. משנכבש המפעל על ידי בעלות הברית, שוחררו העובדים לחופשי וחייהם ניצלו.
הסרט, שצולם כולו בשחור לבן (מלבד סצנת עריכת הקידוש בפתיחת הסרט ובנוסף הילדה הלבושה במעיל האדום המהווה תפנית משמעותית בסרט, כשבעקבותיה מחליט שינדלר לסייע ליהודים) מסתיים בסצנה אחרונה בצבע: ניצולי שינדלר האמיתיים מניחים אבן על קברו בירושלים כשהם מלווים בשחקני הסרט.
בין השאר משחקים בסרט השחקנים הישראלים רמי הויברגר, שמוליק לוי, מארק איווניר, יהונתן סגל ועזרא דגן בתפקיד הרב של הגטו, שניצל בנס מאקדחו של קצין האס אס אמון גת (גות).
שחקנים ודמויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שם השחקן/ית | שם הדמות |
|---|---|
| ליאם ניסן | אוסקר שינדלר |
| בן קינגסלי | יצחק שטרן |
| רייף פיינס | אמון גת (גות) |
| קרוליין גודול | אמילי שינדלר |
| יהונתן סגל | פולדק פפרברג |
| אמבת' דייווידץ | הלן הירש |
| מארק איווניר | מרסל גולדברג |
| מירי פביאן | חיה דרזנר |
| עדי ניצן | מילה פפרברג |
| אנה מוחה | דנקה דרזנר |
| אורי אברהמי | חיים נובאק |
| רמי הויברגר | יוסף באו |
| עזרא דגן | רבי מנשה לברטוב |
| אלודונה גרוצ'ל | גברת נוסבאום |
| אלינה לואנסון | דיאנה רייטר |
| מאצ'יי אורלוש | פקיד גרמני |
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]פולדק פפרברג, אחד מניצולי רשימת שינדלר, הציב למשימת חייו לספר את סיפור המושיע שלו. פפרברג ניסה להפיק סרט ביוגרפי של אוסקר שינדלר עם מטרו-גולדווין-מאייר (MGM) ב-1963, כשהאוורד קוך כתב את התסריט, אבל העסקה בוטלה. בשנת 1982, פרסם תומאס קנילי את הרומן ההיסטורי שלו "תיבת שינדלר", שאותו כתב לאחר פגישה מקרית עם פפרברג בלוס אנג'לס בשנת 1980. נשיא MCA, סיד שיינברג, שלח לבמאי סטיבן ספילברג סקירה של "הניו יורק טיימס" על הספר. ספילברג, שנדהם מהסיפור של שינדלר, שאל בבדיחות הדעת אם זה נכון. "נמשכתי אליו בגלל האופי הפרדוקסלי של הדמות", סיפר מאוחר יותר, "מה יניע אדם כזה לקחת פתאום את כל מה שהרוויח ולשים הכל בשירות של הצלת החיים האלה?" ספילברג הביע עניין מספיק כדי ש-Universal Pictures תקנה את הזכויות על הרומן. בפגישתם הראשונה באביב 1983, הוא אמר לפפרברג שיתחיל לצלם בעוד עשר שנים. בקרדיטים הסופיים של הסרט, פפרברג זוכה כיועץ תחת השם ליאופולד פייג'.
ספילברג ניסה להעביר את הפרויקט לבמאי רומן פולנסקי, אך הוא סירב להצעתו של ספילברג. אמו של פולנסקי נהרגה באושוויץ, והוא התגורר וניצל בגטו קרקוב. בסופו של דבר ביים פולנסקי את דרמת השואה שלו "הפסנתרן" (2002). ספילברג הציע את הסרט גם לסידני פולק ולמרטין סקורסזה, שצורף לבימוי רשימת שינדלר ב-1988. עם זאת, ספילברג לא היה בטוח אם יאפשר לסקורסזה לביים את הסרט, מכיוון ש"נתתי הזדמנות לעשות משהו למען המשפחה והילדים שלי, על השואה"[3]. ספילברג הציע לו את ההזדמנות לביים במקום זאת את הרימייק מ-1991 של פסגת הפחד. סקורסזה יודה מאוחר יותר בראיון שלמרות שהאמין שהגרסה שלו לסרט הייתה טובה, הוא לא התחרט על שהעביר אותה לספילברג בהצהרה ש"זה לא היה הלהיט שהוא הפך להיות"[4]. בילי ויילדר הביע עניין בבימוי הסרט כ"אנדרטת זיכרון" למשפחתו, שרובם נרצחו בשואה. בריאן דה פלמה גם סירב להצעה לביים[5].
ספילברג החליט לבסוף לקחת על עצמו את הפרויקט כשהבחין שמכחישי שואה זוכים לשיקול רציני בתקשורת. עם עליית הנאו-נאציזם לאחר נפילת חומת ברלין, הוא חשש שאנשים מקבלים יותר מדי חוסר סובלנות, כפי שהיו בשנות ה-30[5]. סיד שיינברג התנה את הסכמתו בהפקת הסרט בתנאי שספילברג יביים תחילה את פארק היורה. ספילברג אמר מאוחר יותר, "הוא ידע שברגע שאביים את "שינדלר" לא אוכל לעשות פארק היורה"<. להפקה הוקצה תקציב קטן של 22 מיליון דולר, שכן סרטי שואה אינם רווחיים בדרך כלל. ספילברג ויתר על משכורתו עבור הסרט, כינה אותו "כספי דם", והאמין שהוא ייכשל.
ב-1983, קנילי נשכר לעבד את ספרו, והוא הגיש תסריט בן 220 עמודים. העיבוד שלו התמקד במערכות היחסים הרבות של שינדלר, וקינילי הודה שהוא לא דחס את הסיפור מספיק. ספילברג שכר את קורט לואדטקה, שעיבד את התסריט של זיכרונות מאפריקה, לכתוב את הטיוטה הבאה. לואדטקה ויתר כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, כיוון שמצא את החלטתו השנייה של שינדלר נתפסת כלא אמינה מדי[3]. בתקופתו כבמאי, סקורסזה שכר את סטיבן זאיליאן לכתוב תסריט. כשהחזירו לו את הפרויקט, ספילברג מצא שהטיוטה בת 115 עמודים של זאיליאן קצרה מדי, וביקש ממנו להאריך אותה ל-195 עמודים. ספילברג רצה להתמקד יותר ביהודים בסיפור, והוא רצה שהמעבר של שינדלר יהיה הדרגתי ומעורפל במקום פריצת דרך פתאומית או התגלות. הוא גם האריך את רצף הסצנות של חיסול הגטו, מכיוון שהוא "הרגיש מאוד שהרצף חייב להיות כמעט בלתי ניתן לצפייה"[3].
ליהוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
| ליאם ניסן מגלם את אוסקר שינדלר (משמאל) ברשימת שינדלר. | |
ליאם ניסן נבחן בתפקיד שינדלר בשלב מוקדם של פיתוח הסרט. הוא לוהק בדצמבר 1992 לאחר שספילברג ראה אותו מופיע במחזמר "אנה כריסטי" בברודוויי. וורן ביטי השתתף בהקראת התסריט, אך ספילברג היה מודאג מכך שהוא לא יכול להסוות את המבטא שלו[6]. קווין קוסטנר ומל גיבסון הביעו עניין בגילום שינדלר, אך ספילברג העדיף ללהק את ניסן האלמוני יחסית כדי שמידת הפרסום של השחקן לא תשפיע על הדמות. ניסן הרגיש ששינדלר נהנה להערים על הנאצים, שראו בו נאיבי משהו, "הם לא ממש לוקחים אותו ברצינות, והוא השתמש בזה במלוא העוצמה"[7]. כדי לעזור לו להתכונן לתפקיד, ספילברג הראה לניסן קטעי סרטים של מנכ"ל טיים וורנר, סטיב רוס, שהייתה לו כריזמה שספילברג השווה לזו של שינדלר. הוא גם איתר קלטת ובה נשמע שינדלר מדבר, אותה למד ניסן כדי ללמוד לחקות את קולו של שינדלר.
רייף פיינס לוהק לתפקיד אמון גת לאחר שספילברג צפה בתפקידיו בסרטים "A Dangerous Man: Lawrence After Arabia"(אנ') ואנקת גבהים של אמילי ברונטה. ספילברג אמר על האודישן של פיינס כי "ראיתי רוע מיני. הכל עניין של עדינות: היו רגעים של חסד שהיו נעים על עיניו ואז מתקררים מיד"[8]. פיינס העלה 13 ק"ג (28 פאונד) כדי לשחק את התפקיד. הוא צפה בסרטי חדשות היסטוריים ושוחח עם ניצולי שואה שהכירו את גת. בדמותו, פיינס אמר "התקרבתי לכאב שלו. בתוכו יש בן אדם שבור ואומלל. אני מרגיש מפוצל לגביו, מצטער עליו. הוא כמו איזו בובה מלוכלכת ומוכה שנתנו לי ושבאתי להרגיש. קשור באופן מיוחד"[8]. הרופאים סמואל ג'יי ליסטדט ופול לינקובסקי מאוניברסיטת בריסל מתארים את דמותו של גת בסרט כפסיכופת קלאסי[8], "פיינס כל כך דומה לגת בתלבושת, שכאשר מילה פפרברג פגשה אותו, היא רעדה מפחד"[9].
דמותו של יצחק שטרן (בגילומו של בן קינגסלי) היא שילוב של רואה החשבון שטרן, מנהל המפעל אברהם בנקייר, ומזכירו האישי של גת, מייטק פמפר. הדמות משמשת כאלטר אגו ומצפונו של שינדלר[10]. דסטין הופמן הוצע לתפקיד אך הוא סירב לו[11][12].
בסך הכל, יש 126 שחקנים מדברים בסרט. במהלך הצילומים נשכרו אלפי ניצבים[13]. ספילברג ליהק שחקנים ישראלים ופולנים שנבחרו במיוחד בשל חזותם המזרח אירופאית. רבים מהשחקנים הגרמנים נרתעו מללבוש את מדי ה-SS, אך חלקם הודו מאוחר יותר לספילברג על החוויה הקתרטית של הופעתם בסרט[14]. באמצע הצילומים הגה ספילברג את האפילוג, שבו 128 ניצולים חולקים כבוד בקברו של שינדלר בירושלים. המפיקים נאבקו למצוא את יהודי שינדלר והטיסו אותם כדי לצלם את הסצנה.
צילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצילום הראשי החל ב-1 במרץ 1993 בקרקוב, פולין, עם לוח זמנים מתוכנן של 75 ימים[15]. הצוות צילם במקומות האמיתיים או בסמוך להם, אם כי היה צורך לשחזר את מחנה פלשוב במחצבה נטושה סמוכה, שכן דירות מודרניות גבוהות נראו מהאתר של המחנה המקורי[16][17]. צילומי פנים של מפעל כלי האמייל בקרקוב צולמו במתקן דומה באולקוש, בעוד שצילומי חוץ והסצנות על מדרגות המפעל צולמו במפעל בפועל[18]. ההפקה קיבלה אישור מהרשויות הפולניות לצלם בשטח המוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו, אך הקונגרס היהודי העולמי העלה התנגדויות לצילומים בתוך מחנה המוות[19]. כדי להימנע מצילומים בתוך המחנה בפועל, צוות הצילום בנה העתק של חלק מהמחנה ממש מחוץ לכניסה לבירקנאו[18].
היו כמה תקריות אנטישמיות. אישה שנתקלה בפיינס במדיו הנאצים אמרה לו: "הגרמנים היו אנשים מקסימים. הם לא הרגו אף אחד שלא היה ראוי לכך"[8]. סמלים אנטישמיים היו משורבטים על שלטי חוצות ליד אתרי הצילום[13], בעוד קינגסלי כמעט נכנס לקטטה עם איש עסקים מבוגר דובר גרמנית שהעליב את השחקן הישראלי מייקל שניידר[20]. למרות זאת, ספילברג אמר כי בפסח, "הופיעו כל השחקנים הגרמנים. הם חבשו כיפות ופתחו הגדות, והשחקנים הישראלים עברו ממש לידם והתחילו להסביר להם את זה, ומשפחת השחקנים הזו השאירה את העדפות הגזע והתרבות השונה מאחור"[20].
קיבלתי מכה בפנים בחיי האישיים. החינוך שלי. יהדותי. הסיפורים שסיפרו לי סבי וסבתי על השואה, והחיים היהודיים חזרו ללבי. בכיתי כל הזמן. (ספילברג על מצבו הרגשי במהלך הצילומים)[16].
הצילומים ברשימת שינדלר היו מרגשים מאוד עבור ספילברג, שכן הנושא אילץ אותו להתעמת עם אלמנטים מילדותו, כמו האנטישמיות שעמדה בפניו. הוא הופתע מכך שלא בכה בביקור באושוויץ; במקום זאת, הוא מצא את עצמו מתמלא בזעם. הוא היה אחד מאנשי צוות רבים שלא יכלו להכריח את עצמם לצפות במהלך הצילומים של הסצנה שבה יהודים מזדקנים נאלצים לרוץ עירומים בזמן שנבחרו על ידי הרופאים הנאצים לצאת לאושוויץ[16]. ספילברג העיר שהוא מרגיש יותר כמו כתב מאשר יוצר סרטים - הוא היה מקים סצנות ואז צופה באירועים מתפתחים, כמעט כאילו הוא צופה בהם במקום ליצור סרט[16]. כמה שחקניות נשברו בעת צילומי סצנת המקלחת, כולל אחת שנולדה במחנה ריכוז[14]. ספילברג, אשתו קייט קאפשו וחמשת ילדיהם שכרו בית בפרברי קרקוב למשך הצילומים[18]. מאוחר יותר ספילברג הודה לאשתו "על שהצילה אותי תשעים ושניים ימים ברציפות... כשהדברים פשוט נעשו בלתי נסבלים מדי". רובין וויליאמס התקשר לספילברג כדי לעודד אותו, לאור חוסר ההומור העמוק על הסט[16].
ספילברג בילה מספר שעות בכל ערב בעריכת פארק היורה, שהיה אמור לצאת להקרנת בכורה ביוני 1993[21].
ספילברג השתמש מדי פעם בדיאלוג בשפה הגרמנית והפולנית כדי ליצור תחושה של ריאליזם. בתחילה הוא שקל ליצור את הסרט כולו בשפות הללו, אבל החליט ש"יש יותר מדי בטיחות בקריאה [[[כתוביות]]]. זה היה תירוץ [לקהל] להסיר את העיניים מהמסך ולצפות במשהו אחר"[14].
סגנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהשפעת הסרט התיעודי "שואה" משנת 1985, החליט ספילברג לא לתכנן את הסרט עם סטוריבורד, ולצלם אותו כמו סרט תיעודי. 40 אחוז מהסרט צולם במצלמות ידניות, והתקציב הצנוע תרם לכך שהסרט צולם במהירות במשך שבעים ושניים ימים. ספילברג הרגיש שזה נותן לסרט "ספונטניות, יתרון, וזה גם משרת את הנושא"[16]. הוא צילם ללא שימוש בסטדיקאם, צילומים מזווית עילית או עדשות זום, "כל מה שעבורי עשוי להיחשב כרשת ביטחון"[16]. זה הבשיל את ספילברג, שהרגיש שבעבר הוא תמיד עשה כבוד לבמאים כמו ססיל בי דה-מיל או דייוויד לין[20].
ספילברג החליט להשתמש בצבעים שחור ולבן כדי להתאים את התחושה של צילומים דוקומנטריים של התקופה. הצלם יאנוש קמינסקי השווה את ההשפעה לאקספרסיוניזם הגרמני ולניאוריאליזם האיטלקי[16]. קמינסקי אמר שהוא רוצה ליצור רושם של נצחיות לסרט, כדי שלקהל "לא תהיה תחושה מתי הוא נוצר"[16]. יו"ר יוניברסל, טום פולוק, ביקש ממנו לצלם את הסרט על נגטיב צבעוני, כדי לאפשר למכור עותקי VHS צבעוניים של הסרט מאוחר יותר, אך ספילברג לא רצה בטעות "לייפות אירועים"[16]. עם זאת, הסצנות עם הילדה במעיל האדום צולמו בצבע, ולאחר מכן עברו עיבוד רוטוסקופ כדי להסיר את כל הצבע מלבד המעיל[22].
ניתוח הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל הילדה באדום
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסרט בלטה דמותה של ילדה קטנה במעיל אדום בעת פינוי הגטו, סצנה המפורטת באריכות בספר. המעיל האדום היה הצבע היחיד שנעשה בו שימוש בסרט, שצולם בשחור-לבן (מלבד סצנת הפתיחה וסצנת הסיום). מאוחר יותר, גופת הילדה מזוהה בדרכה למשרפות במעיל האדום שעדיין נותר עליה.
מבקרי הקולנוע ציינו את "הילדה באדום" כסמל התמימות והתקווה, כסמל לדם האדום של העם היהודי וכמייצגת את הילדים היהודיים שנספו בשואה. אחד ההסברים לשימוש הילדה בסרט הוא להראות את שינוי יחסו של שינדלר ליהודים, כשהבחין במעיל האדום על עגלת הגופות. קשה לטעות בהבעת פניו של שינדלר בסרט לנוכח מראה זה.
סטיבן ספילברג עצמו הסביר: "אמריקה ורוסיה ואנגליה - כולם ידעו על השואה כשזו קרתה, ובכל זאת לא עשינו דבר בקשר לזה. לא הקצנו את כל כוחותינו כדי לעצור את המצעד הבלתי פוסק לעבר המוות. זה היה כתם דם גדול, צבע אדום ענק על הרדאר של כולם, אבל אף אחד לא עשה שום דבר בעניין. בגלל זה רציתי להביא את הצבע האדום"[23].
את הילדה גילמה אוליביה דברובסקה, שהייתה כבת שלוש בזמן הצילומים. ספילברג ביקש ממנה לא לצפות בסרט עד שתהיה בת שמונה עשרה, אבל היא צפתה בו כשהייתה בת אחת עשרה ואמרה שהיא "מבועתת". כשראתה את הסרט שוב כמבוגרת, היא הייתה גאה בתפקיד שגילמה[24].
רומא ליגוקה, סופרת יהודייה פולנית ניצולת שואה, סיפרה שהילדה הייתה ידועה בגטו קרקוב בזכות המעיל האדום שלה, והיא מרגישה שהדמות הייתה מבוססת עליה. ליגוקה, בניגוד למקבילתה הבדיונית, שרדה את השואה. לאחר שהסרט יצא לאקרנים, היא כתבה ופרסמה סיפור משלה, "הנערה במעיל האדום: זכרונות" (אנ') (2002, בתרגום)[25]. מנגד, לטענת קרוביה שהתראיינו ב-2014, ייתכן שכתיבת דמות הילדה קיבלה השראה מתושבת קרקוב, גניה גיטל צ'יל[26].
הביקורת על הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת הביקורות כלפי הסרט טענה שהיהודים הוצגו בו באופן סטריאוטיפי, כדמויות שאוהבות כסף מצד אחד, וכדמויות כנועות מצד שני. תשומת הלב הייתה ממוקדת בעיקר ביהודים שניצלו, ואילו הנספים נשארו על פי רוב עלומים. הסרט לא מספר על היהודים שהגיעו למפעלי שינדלר ממחנות העבודה (לעומת זאת בספר כן מזכירים אותם). טענת ספילברג לכך היא שלא היה מקום בסרט להכניס קטעים אלו.
במאי הסרט הואשם בכך שהתחמק מטיפול ממשי בזוועות השואה, והציג תמונה רכה של המציאות האמיתית. נטען כי אנשים רבים שאין להם ידע מוקדם על השואה ויצפו בסרט, עלולים לחשוב שהרבה יותר יהודים ניצלו ממה שקרה באמת. גם גרמני נאצי שהציל יהודים היה בעייתי לטענת המבקרים, כי היה מאוד נדיר ולא ייצג את רוב העם הגרמני. אחת הסצנות הבעייתיות בסרט, על פי המבקרים, הייתה כשראו שבמקלחות במחנה פרצו זרמי מים ולא גז רעיל. חלק מהמבקרים טענו גם שהסוף לא התאים לשאר הסרט והיה רגשני מדי.
עם זאת, באופן כללי הסרט זכה לאהדה מצדם של המבקרים, לצד הצלחתו הקופתית הגדולה.
נרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סצנת הפתיחה מציגה משפחה שומרת שבת. ספילברג אמר כי "להתחיל את הסרט עם הדלקת הנרות... זה יהיה ארון ספרים עשיר, להתחיל את הסרט בטקס שבת רגיל לפני שמתחיל השמד נגד היהודים"[13]. כשהצבע מתפוגג ברגעי הפתיחה של הסרט, הוא מפנה את מקומו לעולם שבו עשן בא לסמל גופות שנשרפות באושוויץ. רק בסוף, כששינדלר מאפשר לעובדיו לקיים תפילות שבת, התמונות של אש הנרות מחזירות את חמימותן באמצעות צבע. עבור ספילברג, הם מייצגים "רק נצנוץ של צבע, וזיק של תקווה"[13].
שרה הורוביץ, מנהלת מרכז קושיצקי ללימודי יהדות באוניברסיטת יורק, רואה בנרות סמל ליהודי אירופה, שנהרגו ואחר כך נשרפו במשרפות. שתי הסצנות עוטפות את העידן הנאצי, ומצינות את תחילתו וסיומו. היא מציינת שבדרך כלל, אשת הבית מדליקה את נרות השבת. בסרט, גברים הם אלה שמבצעים את הטקס הזה, ומדגימים לא רק את תפקידן הכפוף של נשים, אלא גם את עמדת הכפיפות של גברים יהודים ביחס לגברים הארים, במיוחד גת ושינדלר[27].
סמליות אחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיני ספילברג, צילום הסרט בצבעי שחור-לבן באה לייצג את השואה עצמה: "השואה הייתה חיים ללא אור. בשבילי סמל החיים הוא צבע. לכן סרט על השואה צריך להיות בשחור ולבן"[17].
רוברט ג'לאטלי מציין שניתן לראות את הסרט בשלמותו כמטאפורה לשואה, כאשר אלימות ספוראדית מוקדמת מתגברת לכדי קרשנדו של מוות והרס. הוא גם מציין הקבלה בין מצב היהודים בסרט לבין הוויכוח בגרמניה הנאצית בין שימוש ביהודים לעבודת עבדות או השמדתם על הסף.
מים נתפסים כמעניקים גאולה על ידי אלן מינץ, פרופסור לחקר השואה בסמינר היהודי התאולוגי של אמריקה בניו יורק. הוא מציין את נוכחותה בסצנה שבה שינדלר מארגן טרנספורט עמוסה בקורבנות הממתינים להובלה, ואת הסצנה באושוויץ, שבה הנשים זוכות למקלחת ממשית במקום לקבל את הגז הצפוי[28].
פסקול הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רשימת שינדלר (פסקול)
את הפסקול של "רשימת שינדלר" הלחין, ניצח והפיק המוזיקאי ג'ון ויליאמס. הפסקול - שאף זכה בפרס האוסקר - מורכב ברובו ממוזיקה תזמורתית כשכלי הנגינה המוביל הוא כינור, עליו מנגן הכנר יצחק פרלמן. בחלק מהשירים שולבה מקהלה. את הסרט חותם השיר "ירושלים של זהב", אך בעקבות הביקורת על כך שהשיר לא קשור לשואה, שינה ספילברג את שיר הסיום בגרסה שהופצה בישראל ובחלק ממדינות אירופה לשיר "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי"), בביצועה של נתנאלה.
על גבי עטיפת האלבום כתב ספילברג מספר מילות הערכה לעבודתו של ויליאמס לסרט זה: "הפתרון שמצא ויליאמס (לפסקול) הוא עדין ופשוט. רוב הסרטים, עליהם עבדנו יחד, דרשו מאיתנו שיתוף פעולה מלא. עובדה זו התקיימה בסרטים כדוגמת "אינדיאנה ג'ונס" או "מלתעות". כל אחד מאיתנו נדרש להתנתק מסגנונו האישי ולהתחיל מחדש. זהו בהחלט אלבום המיועד להאזנה בעיניים עצומות ובלב פתוח".
הכנסות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט הכניס 96.1 מיליון דולר (203 מיליון דולר ב-2023 דולר)[29]. בארצות הברית ובקנדה ומעל ל-321.2 מיליון דולר ברחבי העולם[29]. בגרמניה, הסרט נצפה על ידי למעלה מ-100,000 אנשים בשבוע הראשון שלו בלבד מ-48 מסכי קולנוע, ובסופו של דבר הוקרן ב-500 בתי קולנוע (כולל 80 בתשלום על ידי הרשויות העירוניות), עם סך של שישה מיליון קבלה, ורווח של 38 מיליון דולר. ההקרנות ליום השנה ה-25 של הסרט גרפו 551,000 דולר ב-1,029 בתי קולנוע[29].
סך ההכנסות בישראל הם 2,159,482 דולר (נכון ל-2023).
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]"רשימת שינדלר" היה מועמד לשנים עשר פרסים בטקס פרסי אוסקר ה-66. הוא זכה בשבע קטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המעובד הטוב ביותר, הפסקול המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הצילום הטוב ביותר ועיצוב ההפקה הטוב ביותר.
ליאם ניסן היה מועמד לשחקן הטוב ביותר, רייף פיינס היה מועמד לשחקן המשנה הטוב ביותר, והסרט היה מועמד לפרסים על הסאונד הטוב ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר והאיפור הטוב ביותר.
ספילברג זכה בפרס גילדת הבמאים של אמריקה לבימוי מצטיין - סרט עלילתי על עבודתו[30], וחלק את פרס גילדת המפיקים של אמריקה לסרט הקולנוע הטוב ביותר עם המפיקים השותפים ברנקו לוסטיג וג'רלד ר. מולן[31]. סטיבן זאיליאן זכה בפרס גילדת הסופרים של אמריקה לתסריט המעובד הטוב ביותר[32].
הסרט זכה גם ב"מועצה הלאומית לביקורת" בתואר "הסרט הטוב ביותר", יחד עם איגוד המבקרים האמריקני לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר, לשחקן המשנה הטוב ביותר ולצילום הטוב ביותר.
פרסים מחוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק ניתנו עבור הסרט הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר והצלם הטוב ביותר. איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס העניק את הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר (קשור לסרט הפסנתר), ועיצוב ההפקה הטוב ביותר[33][34][35].
הסרט זכה גם בעוד מספר רב של פרסים ומועמדויות ברחבי העולם.
מחלוקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלזיה, הסרט נאסר בתחילה[36]. מועצת צנזורת הסרטים של מלזיה כתבה למפיץ הסרט, ואמרה:
הסיפור משקף את הפריבילגיה והמעלות של גזע מסוים בלבד... מטרת הסרט היא לחשוף את האכזריות והאכזריות של החיילים הנאצים כלפי היהודים. נראה שהאיור הוא תעמולה במטרה לבקש אהדה וגם להכתים את הגזע האחר[36].
ראש ממשלת מלזיה מהאטיר מוחמד, אמר שלמלזים "יש זכות לאסור כל סרט". הוא המשיך ואמר, "אני לא אנטישמי... אני אנטי-ציוני והתפשטות (ו) כיבוש שטחים ערביים על ידי ציונים"[36].
הסרט נאסר גם באינדונזיה, שם הוועדה לסולידריות מוסלמית עולמית תיארה אותו כ"כלום מלבד תעמולה ציונית"[37].
בפיליפינים, הצנזורית הראשית הנרייטה מנדז הורתה לחתוך שלוש סצנות המתארות יחסי מין ועירום נשי לפני שניתן היה להקרין את הסרט בבתי הקולנוע. ספילברג סירב, ומשך את הסרט מהקרנה בבתי קולנוע פיליפינים, מה שגרם לסנאט לדרוש את ביטול מועצת הצנזורה. הנשיא פידל ראמוס החמישי עצמו התערב וקבע שניתן להקרין את הסרט ללא צנזורה לכל מי שמעל גיל 15[38].
לפי הקולנוען הסלובקי Juraj Herz, הסצנה שבה קבוצת נשים מתבלבלת בין מקלחת ממשית לתא גזים לקוחה ישירות, צילום אחר צילום, מתוך סרטו Zastihla mě noc (הלילה עוקף אותי, 1986). הרץ רצה לתבוע את הסרט, אך לא הצליח לממן את התיק[39].
השיר "ירושלים של זהב" מופיע בפסקול הסרט ומתנגן לקראת סוף הסרט. בעקבות ביקורת על זיהויו של השיר בחברה הישראלית עם מלחמת ששת הימים (ולא עם השואה), הוקלט השיר הליכה לקיסריה בביצוע נתנאלה ובו נעשה שימוש בהקרנות הסרט בבתי הקולנוע בישראל במקום "ירושלים של זהב"[40].
עבור תוכנית הטלוויזיה האמריקאית של 1997, הסרט שודר כמעט ללא עריכה. השידור היה הראשון שקיבל דירוג TV-M (כיום TV-MA, פירושו אזהרה על ייתכנות דיאלוג מיני או רמיזות) תחת הנחיות להורים בטלוויזיה (אנ') שנקבעו מוקדם יותר באותה שנה[41]. טום קובורן, אז חבר קונגרס של אוקלהומה, אמר שבשידור הסרט, NBC הביאה את הטלוויזיה "לשפל של כל הזמנים, עם עירום חזותי מלא, אלימות וניבול פה"[42]. אך לאחר שספג אש מצד הרפובליקנים והדמוקרטים כאחד, קובורן התנצל ואמר, "כוונותיי היו טובות, אבל ברור שעשיתי טעות בשיפוט באופן שבו הלכתי ואמרתי את מה שרציתי לומר". הוא הבהיר את דעתו וקבע כי הסרט היה אמור להיות משודר מאוחר יותר בלילה כאשר לא יהיו "מספר גדול של ילדים שצופים ללא השגחת הורים"[43].
מחלוקת התעוררה בגרמניה בעקבות הקרנת הבכורה של הסרט בטלוויזיה ב-ProSieben. הפגנות בקרב הקהילה היהודית התפתחו כאשר התחנה התכוונה לשדר אותה בטלוויזיה עם שתי הפסקות פרסומות של 3-4 דקות כל אחת. איגנץ בוביס, ראש המועצה המרכזית של היהודים בגרמניה, אמר: "זה בעייתי להפריע לסרט כזה בפרסומות"[44]. יז'י קאנאל, יו"ר הקהילה היהודית בברלין, הוסיף "ברור שלסרט יכולה להיות השפעה גדולה יותר [על החברה] כאשר הוא משודר ללא הפרעה מפרסומות. התחנה צריכה לעשות הכל כדי לשדר את הסרט ללא הפרעה"[44]. כפשרה, השידור כלל הפסקה אחת המורכבת מעדכון חדשות קצר ממוסגר בפרסומות. כמו כן, נאלצה פרוסייבן לשדר שני סרטים תיעודיים נלווים לסרט, המציגים את "חיי היומיום של היהודים בחברון ובניו יורק" לפני השידור ו"ניצולי השואה" לאחר מכן[44].
השפעת הסרט ומורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט רשימת שינדלר הופיע במספר רשימות "המיטב של", כולל "מאה הסרטים המובילים של מגזין TIME" כפי שנבחרו על ידי המבקרים ריצ'רד קורליס וריצ'רד שיקל[45], "סקר 100 הסרטים הגדולים של מגזין Time Out" שנערך ב-1995[46], וסקר של לאונרד מלטין. "100 סרטי המאה שחובה לראות"[47]. הוותיקן כלל את רשימת שינדלר ברשימת 45 הסרטים החשובים שלו - הערך האחרון שיצא לרשימה[48]. סקר של ערוץ 4 מיקם את רשימת שינדלר כסרט התשיעי בגודלו בכל הזמנים, והוא דורג במקום הרביעי בסקר סרטי המלחמה שלהם ב-2005[49]. הסרט נבחר ל"סרט הטוב ביותר של 1993" על ידי מבקרים כמו ג'יימס בררדינלי[50], רוג'ר אברט[51], וג'ין סיסקל[52]. בהתחשב בסרט "משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית", ספריית הקונגרס בחרה בו בשנת 2004, לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין בפברואר 2023, בו שפילברג קיבל פרס דוב הזהב של כבוד[53].
בעקבות ההצלחה הרבה של הסרט, הצליח סטיבן ספילברג לעורר עניין בשואת יהודי אירופה בחוגים שלא ידעו אודותיה או לא התעניינו בה. נוסף על כך, פועלו של שינדלר הצליח לעורר תהודה רבה ולהכרה בו על ידי הציבור בעולם כולו.
בעקבות הסרט הקים ספילברג במימונו את "הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של ניצולי השואה" (שנקראה לאחר מכן "קרן שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה - המכון להיסטוריה חזותית וחינוך"), אשר עוסקת בתיעוד עדויות מצולמות של ניצולי השואה ברחבי העולם. ספילברג השתמש בהכנסות מהסרט כדי לממן כמה סרטים דוקומנטריים קשורים, כולל נזכרים באנה פרנק (1995), הילדים האבודים של ברלין (1996), והימים האחרונים (1998)[10]. גם כיום הוא ממשיך לממן את הקרן.
מוניקה הרטוויג, בתו של אמון גת סיפרה שקיבלה התמוטטות עצבים בעקבות הצפייה בסרט, תקופה לאחר מכן התקיים מפגש בינה לבין ניצולי שואה בבית מלון בהמבורג שבגרמניה.
בשל העניין המוגבר בקרקוב שנוצר בעקבות הסרט, עריית קרקוב קנתה את מפעל האמייל של אוסקר שינדלר בשנת 2007 כדי ליצור תערוכה קבועה על הכיבוש הגרמני של העיר מ-1939 עד 1945. המוזיאון נפתח ביוני 2010[54].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה זנד. הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב, עם עובד, 2002. עמ' 254–257, 258.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של רשימת שינדלר
"רשימת שינדלר", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"רשימת שינדלר", באתר נטפליקס
"רשימת שינדלר", באתר AllMovie (באנגלית)
"רשימת שינדלר", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"רשימת שינדלר", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"רשימת שינדלר", באתר Metacritic (באנגלית)- "רשימת שינדלר", באתר אידיבי
- "רשימת שינדלר", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"רשימת שינדלר", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- דנה מסד, הזוהי שואה? על ייצוג הבלתי ניתן לייצוג בסרטים הפסנתרן ורשימת שינדלר, בכתב העת "שורה ראשונה, גיליון שני, 2007
- רשימת שינדלר המקורית, הרשימה המלאה כולל שמות האנשים ועיסוקם
- מערכת ערוץ התרבות, הילדה במעיל האדום: "רשימת שינדלר עשתה לי טראומה לכל החיים", באתר מאקו, 5 במרץ 2013
- נועה הרשקוביץ, 20 שנה ל"רשימת שינדלר": עדיין שנוי במחלוקת, באתר וואלה, 8 באפריל 2013
אורי קליין, 25 שנה ל"רשימת שינדלר", הסרט שבו הפך ספילברג את השואה לפארק היורה, באתר הארץ, 7 במרץ 2019- יצחק שטרן, דברי יצחק שטרן על אוסקר שינדלר במפגש עם הניצולים, יד ושם, 1962
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אורי קליין, 25 שנה ל"רשימת שינדלר", הסרט שבו הפך ספילברג את השואה לפארק היורה, באתר הארץ, 6 במרץ 2019
- ^ "100 השנים של AFI ... 100 סרטים - מהדורת 10 שנה", באתר המכון האמריקאי לקולנוע, 20 ביוני 2007
- ^ 1 2 3 תומפסון, אן.., באתר בידור שבועי, (21 בינואר 1994) בארכיון מהמקור ב-28 במאי 2020. אוחזר ב-1 ביוני 2020.
- ^ פלמינג, מייק ג'וניור, "מרטין סקורסזה, ליאונרדו דיקפריו ורוברט דה נירו על איך הם מצאו את הידית הרגשית לאפוס קאן שלהם 'Killers Of the Flower Moon'"., באתר הוליווד דדליין., (16 במאי 2023). הועבר בארכיון מהמקור ב-20 במאי 2023. אוחזר ב-16 במאי 2023.
- ^ 1 2 כוח, אד, "השנה של סטיבן שפילברג של חיים מסוכנים: איך הוא המציא מחדש את הקולנוע עם פארק היורה ורשימת שינדלר", באתר האינדיפנדנט, (28 בנובמבר 2018). בארכיון מהמקור ב-16 במרץ 2020. אוחזר ב-15 בפברואר 2020.
- ^ רויאל, סוזן, "ראיון עם סטיבן ספילברג", באתר Inside Film Magazine Online, בארכיון מהמקור ב-24 באוקטובר 2008. אוחזר ב-11 באוקטובר 2013.
- ^ צוות האתר, כתבה, באתר שבועי בידור, (21 בינואר 1994). הועבר לארכיון מהמקור ב-12 ביוני 2020. אוחזר ב-1 ביוני 2020.
- ^ 1 2 3 4 קורליס, ריצ'רד, "האיש מאחורי המפלצת", באתר טיים, (21 בפברואר 1994) בארכיון מהמקור ב-9 בנובמבר 2014. אוחזר ב-13 באוקטובר 2014.
- ^ לייסטדט, סמואל ג'; לינקובסקי, פול, "פסיכופתיה והקולנוע: עובדה או בדיה?", באתר כתב עת למדעי המשפט, (ינואר 2014).
- ^ 1 2 פריר, איאן, ספילברג השלם, ספרי בתולה, 2001, עמ' 220–237
- ^ "דסטין הופמן: מול השדים שלי", באתר הגרדיאן, בארכיון מהמקור ב-23 באוגוסט 2021. אוחזר ב-23 באוגוסט 2021.
- ^ "דסטין הופמן על 'פחד מהצלחה', למה הוא דחה את 'רשימת שינדלר'"., בארכיון מהמקור ב-21 באוקטובר 2021. אוחזר ב-24 באוגוסט 2021.
- ^ 1 2 3 4 תומפסון, אן, "ספילברג ו'רשימת שינדלר': איך זה התחבר"., באתר בידור שבועי, (21 בינואר 1994). בארכיון מהמקור ב-28 במאי 2020. אוחזר ב-1 ביוני 2020.
- ^ 1 2 3 רויאל, סוזן, "ראיון עם סטיבן ספילברג", באתר Inside Film Magazine Online, בארכיון מהמקור ב-24 באוקטובר 2008. אוחזר ב-11 באוקטובר 2013.
- ^ פאלובסקי, פרנצישק, יצירת רשימת שינדלר: מאחורי הקלעים של סרט אפי., NJ: Carol Publishing Group, (1998) [1993]., עמ' 6
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 מקברייד, ג'וזף, סטיבן שפילברג: ביוגרפיה, ניו יורק: סיימון ושוסטר, (1997)
- ^ 1 2 פאלובסקי, פרנצישק, יצירת רשימת שינדלר: מאחורי הקלעים של סרט אפי, ניו ג'רזי: Carol Publishing Group, (1998) [1993]
- ^ 1 2 3 פאלובסקי, פרנצישק, יצירת רשימת שינדלר: מאחורי הקלעים של סרט אפי, Secaucus, NJ: Carol Publishing Group, (1998) [1993], עמ' 109-111
- ^ הניו יורק טיימס., "יהודים מנסים לעצור את הצילומים באושוויץ", באתר רויטרס, 17 בינואר 1993. בארכיון מהמקור ב-12 באפריל 2020. אוחזר ב-12 באפריל 2020.
- ^ 1 2 3 אנסן, דוד ; קופליק, אביגיל, "האובססיה של שפילברג", באתר ניוזוויק, (19 בדצמבר 1993) הועבר לארכיון מהמקור ב-12 ביוני 2020. אוחזר ב-7 במרץ 2020.
- ^ פאלובסקי, פרנצישק, יצירת רשימת שינדלר: מאחורי הקלעים של סרט אפי., Secaucus, NJ:: Carol Publishing Group, (1998) [1993]., עמ' 42
- ^ ביוקנן, קייל, "איך סטיבן ספילברג'ס קיבל את אחת עשרה הצילומים האלה", באתר Vulture, 2012-11-14 (באנגלית)
- ^ David Anker (director), Steven Spielberg (2005-04-05). Imaginary Witness: Hollywood and the Holocaust (TV). AMC.
- ^ גילמן, גרגo., "ילדת מעיל אדום שעברה טראומה מ'רשימת שינדלר'", (5 במרץ 2013).
- ^ ליגוקה, רומא, הילדה במעיל האדום: ספר זכרונות, ניו יורק: St Martin's Press., 2002
- ^ אורין רוזנר, לכל איש יש שם – גם לילדה עם המעיל האדום מ"רשימת שינדלר", באתר Xnet, 1 ביולי 2005
- ^ הורוביץ, שרה, לושיצקי, יוסף (ע), "אבל האם זה טוב ליהודים? שינדלר של שפילברג והאסתטיקה של הזוועה". שואת ספילברג: נקודות מבט ביקורתיות ברשימת שינדלר, בלומינגטון, אינדיאנה: אוניברסיטת אינדיאנה, 1997, עמ' עמ' 119–139, מסת"ב 978-0-253-21098-2
- ^ מינץ, אלן, תרבות פופולרית ועיצוב זיכרון השואה באמריקה., כרך הרצאות שמואל ואלתיאה סטרום במדעי היהדות, סיאטל; לונדון: הוצאת אוניברסיטת וושינגטון, 2001, מסת"ב 978-0-295-98161-1
- ^ 1 2 3 Schindler's List, Box Office Mojo
- ^ צוות, "ספילברג זוכה במועמדות ה-11 לגילדת הבמאים", באתר חדשות CBC, 8 בינואר 2013
- ^ חפשו פרס PGA 1990–2010, באתר גילדת המפיקים של אמריקה
- ^ פונד, סטיב, סטיבן זאיליאן יקבל את פרס לורל WGA, באתר The Wrap News, 19 בבינואר 2011
- ^ "פרסי מבקרי הקולנוע השנתיים ה-19 של לוס אנג'לס", באתר איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס, 2007
- ^ מסלין, ג'נט, מבקרי ניו יורק מכבדים את 'רשימת שינדלר, באתר הניו יורק טיימס, 16 בדצמבר 1993
- ^ "פרסי עבר", באתר האגודה הלאומית למבקרי קולנוע, 2013
- ^ 1 2 3 צוות, "איסור 'שינדלר' במלזיה עשוי להיבדק", באתר Variety. רויטרס, 1994-03-03 (באנגלית אמריקאית)
- ^ "THE MANILA ENVELOPE, PLEASE..." Washington Post (באנגלית אמריקאית). 2024-01-05. ISSN 0190-8286. נבדק ב-2024-10-14.
- ^ ברניגין, וויליאם, המהומה של 'רשימת שינדלר' בפיליפינים – צנזורים מתנגדים למין, לא לזוועות הנאצים, באתר archive.seattletimes.com, 9 במרץ, 1994
- ^ Kosulicova, Ivana", מטביע את הזמנים הרעים: ג'וראג' הרץ התראיין, באתר www.kinoeye.org, 7 בינואר 2002
- ^ "שפילברג הקשיב לשיר שלי ואמר 'את זה אני רוצה'. תוך יומיים הייתי כבר בהוליווד", באתר וואלה, 5 בינואר 2021
- ^ צ'ואנג, אנג'י, "טלוויזיה: מופע 'שינדלר'", באתר לוס אנג'לס טיימס, 1997-02-25 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Contributed Content, מחוקק הרפובליקה הממשלתי פוצץ את NBC על שידור 'רשימת שינדלר', באתר Chicago Tribune, 1997-02-26 (באנגלית אמריקאית)
- ^ צוות, לאחר נזיפה, חבר הונגרס מתנצל על דברי 'רשימת שינדלר, באתר CNN, 2007-10-11
- ^ 1 2 3 "Mehr Wirkung ohne Werbung" : Textarchiv : Berliner Zeitung Archiv, web.archive.org, 2008-12-24 (בגרמנית)
- ^ קורליס, ריצ'רד; שיקל, ריצרד, "100 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים", באתר טיים, 2005
- ^ 100 הסרטים המובילים (מאה שנה) - טיים אאוט, באתר www.filmsite.org, 1995
- ^ מלטין, לאונרד, "100 סרטי חובה של המאה ה-20", באתר www.filmsite.org. חברת קלאסיקות קולנוע אמריקאית, 1999
- ^ Greydanus, Steven D, "רשימת סרטי הוותיקן" - SDG Reviews, באתר Decent Films, 17 במרץ 1995 (באנגלית)
- ^ 100 סרטי המלחמה הגדולים ביותר, באתר ערוץ 4
- ^ ברדינלי, ג'יימס, "הילוך לאחור של 1993 - הסרטים הטובים ביותר", באתר reelviews.net, 31 בדצמבר 1993
- ^ אברט, רוג'ר, "10 הסרטים הטובים ביותר של 1993", באתר היומן של רוג'ר אברט, 31 בדצמבר 1993
- ^ ג'ונסון, אריק סי, "עשרת הרשימות המפורסמות של ג'ין סיסקל 1969–1998", באתר אינדקס המבקרים, 28 בפברואר 2011
- ^ דלטון, בן, סטיבן ספילברג נושא נאום ברלין בלתי נשכח, באתר ScreenDaily, 22 בפברואר 2023
- ^ צוות האתר, איך "רשימת שינדלר" שינה את קרקוב?, באתר Pavo Travel, 5 בדצמבר 2014
- סרטי 1993
- סרטי סטיבן ספילברג
- סרטי דרמה היסטורית
- סרטים אמריקאיים המבוססים על סיפור אמיתי
- סרטים מבוססי ספרים
- סרטים על השואה
- זוכי פרס גלובוס הזהב לסרט דרמה הטוב ביותר
- סרטים זוכי גלובוס הזהב - התסריט הטוב ביותר
- זוכי פרס גלובוס הזהב - הפסקול המקורי הטוב
- זוכי פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר
- זוכי אוסקר: הסרט הטוב
- גטו קרקוב
- סרטים בשימור ספריית הקונגרס
- סרטי שחור-לבן אמריקאיים
- סרטי אולפני יוניברסל
- סרטים באנגלית
- זוכי אוסקר: העריכה הטובה
- זוכי אוסקר: עיצוב ההפקה הטוב
- אוסקר שינדלר
- זיכרון שואת יהודי פולין
- סרטים זוכי פרסי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס
- סרטים שהולחנו על ידי ג'ון ויליאמס