קתרזיס

קָתַרְזִיס (ביוונית: Κάθαρσις) הוא מונח שמשמעותו בעברית היא הזדככות, טיהור או מֵירוּק. הקתרזיס הוא נקודת השיא ולאחריו באה הרגיעה.

שורשי הקתרזיס בספרות ובתיאטרון

המושג הופיע בתקופת הפריחה התרבותית של יוון הקלאסית שארעה בין השנים 479–338 לפני הספירה, כתיאור להשפעות הנפשיות על הצופים בהצגת הטרגדיות, בתוך מכלול ניתוח הפואטיקה של אריסטו את מאפייני הרפרטואר התרבותי של הטרגדיה והקומדיה באותה תקופה. בתורת הספרות של אריסטו, פואטיקה, אשר נכתבה ב-350 לפנה"ס בקירוב, מתואר הקתרזיס כפעולת הטרגדיה על הצופה, המטהרת אותו בעזרת רגשי פחד וחמלה.

עוד בטקסטים שקדמו לאפלטון, שהיה מורו של אריסטו, הופיעו מילים אשר התייחסו לניקיון או לבהירות, שנגזרו מאותו שורש של המילה "קתרזיס". אריסטו הגדיר את הטרגדיה כייצוג אמנותי של פעולה נעלה שבוצעה בשלמותה, בעלת שיעור הולם, כאשר חלקי הפעולה מתבטאים בצורה הולמת בחלקי הטרגדיה השונים. כך קבע כי ייצוג אמנותי של הנפשות הפועלות דרך מעשיהן ולא דרך דיבורים אודותן, מהווה שיעור הולם לאותה פעולה נעלה. ייצוג אמנותי זה משתמש בתחושות של חמלה ופחד כדי להביא לאותו טיהור, קתרזיס, אצל הצופה. הבעיה בהבנה מדויקת של המושג נגרמת עקב היותו מוגדר במשפט אשר נותר מעורפל. אריסטו כתב: "אשר על ידי חמלה ופחד מביא לטיהור של רגשות כגון אלה". לא ברור לאילו רגשות בדיוק מתכוון אריסטו; וגם אם הסביר את כוונתו בחלק אחר של הפואטיקה, הרי שאבד מבין כתביו, וכן גם בכל שאר ממצאי הפואטיקה אין הסבר מספק בהקשר התאורטי או שאין הסבר בכלל להבהרת המונח. כך גם יש החושבים שכוונתו של אריסטו לא לרגשותיו של הצופה, אלא לרגשותיו של הגיבור הטרגי.

עקב כך עלו גישות שונות של חוקרים, אשר מביניהן קיימות שמונה תאוריות מרכזיות המתחלקות לשתי קבוצות עיקריות: גישות בלעדיות אשר תופסות את הקתרזיס כבעל רכיב אחד בלבד, וגישות משולבות אשר תופסות אותו כשילוב של שניים או שלושה רכיבים. כך גם גישות אלו מדגישות את נקודות המחלוקת כשהן מבקרות זו את זו ומראות בכך את הקושי שהותיר אריסטו באותו משפט סתום, כמו גם שהן מראות את מידת מורכבות המושג. עם זאת, כולן מקשרות למצב הנפשי או התודעתי של האדם, וכך מקשרות את המונח לתחום הפסיכולוגיה.

קתרזיס בפסיכולוגיה

בפסיכואנליזה משמש המונח לתיאור שחרור אגרסיות (רגשות תוקפניים) כדי להפחית לחץ נפשי. על פי הפסיכואנליזה, אדם המרגיש צורך לאלימות (שנגרם על ידי יצר המוות) יכול ואף רצוי שיפרוק את האלימות בדרך שלא תפגע בו או תזיק לסביבה, למשל על ידי צפייה בתכנים אלימים בטלוויזיה. בצורה זו יפרוק האדם את רגש האלימות שחש מבלי לפגוע בסביבה.

על בסיס הגדרה זו של אריסטו ועל-פי הפסיכואנליזה, מתבססות, כאמור, שמונה הגישות הפסיכולוגיות למושג. חמש תאוריות מתוכן מגדירות את הקתרזיס כבעל רכיב אחד בלבד: מוסרי; רפואי; מבני; קוגניטיבי (הכרתי); רגשי. שתי תאוריות נוספות מגדירות אותו כבעל שני רכיבים: מוסרי-קוגניטיבי; רגשי-קוגניטיבי. התאוריה הנוספת מגדירה אותו כבעל שלושה רכיבים: רפואי-רגשי-קוגניטיבי.

הגישה המוסרית

הקתרזיס הוא תהליך מוסרי שעוברת נפשו של האדם הנמען, אשר במהלכו הופכים היצרים שלו למידות טובות. טענה זו מתבססת על קטע מתוך "האתיקה לניקומכוס" של אריסטו, אשר דן באופי של הסגולה המוסרית ומדגיש את החשיבות של דרך הביניים אשר נעה בין שני קטבים של קיצוניות רגשית. הפחד והחמלה מוזכרים בצורה מפורשת בהקשר זה, ולכן תומכי פירוש מוסרי זה מסיקים כי הקתרזיס הוא תהליך של חינוך לתגובה שמכילה את המידה הראויה של פחד וחמלה. אז, מידה מאוזנת זו של הרגשות הללו תהפוך את הנמען של היצירה הטרגית לאדם טוב יותר.

הגישה הרפואית

הקתרזיס הוא שילוב של שני מצבים המתבססים על שני פירושים: פירוש דתי, הטוען כי הכוונה לטיהור מאשם באמצעות טקסי דת מסוימים, ופירוש רפואי, הטוען כי הכוונה לסילוק של חולי מסוים באמצעים רפואיים. מאחר שה"פואטיקה" נטולת ההסבר הברור לקתרזיס אינה מאפשרת להכריע בין שני הפירושים, פנה התאורטיקן ברנייס לקטע מהפרק השמיני ב"פוליטיקה" של אריסטו, שהוא המקור החשוב ביותר בהכרעה זו. הקטע מדבר על יכולת המוזיקה להביא לקתרזיס כשהיא מעצימה את הרגשות המצויים אצל אנשים מסוימים במידה קיצונית כזו, שמסלקת את אותם רגשות, ובכללם הרגשות חמלה, פחד והתלהבות, בהותירה את המאזינים בתחושת הקלה גדולה; כך גם גישה זו מתארת מוזיקה דתית של לחנים קדושים, שכפי שבכוחה לעורר את נפשם של אחוזי דיבוק לטירוף, בכוחה גם להרגיעם כחיסון אשר מסלק את המחלה לא על ידי דיכוי המרכיב המחולל אותה, אלא על ידי תגבורו במידה מסוימת כך שניתן יהיה להוציאו החוצה. ומכאן הקישור הרפואי.

הגישה המבנית

הקתרזיס הוא תהליך המתייחס לחומר הנפשי שהמחזה מעורר, ולא שינוי שעוברת נפשו של הנמען. תהליך זה מציין את עיבודו של אותו חומר נפשי בעזרת מרכיבים מבניים של המחזה ובראשם זיהוי הגיבור הטראגי על ידי נמעני היצירה, כדמות שביצעה מעשה נורא, אך אינה טמאה כי ביצעה אותו בלי כוונת זדון. כך, יכולים הנמענים להרגיש חמלה כלפי דמות הגיבור הטרגי ולהעמיד את עצמם במצבה. אם-כן, הקתרזיס הוא שלב ביניים במבנה היצירה, אשר קודם לתחושת החמלה ולכן גם קודם להנאה הטרגית.

הגישה הקוגניטיבית

הייצוג האמנותי הוא פעילות המבוססת על לימוד והסקה. כלומר, מטרתו של תהליך הייצוג האמנותי היא תבונית. מאחר שההנאה מהייצוג האמנותי היא הנאה אינטלקטואלית, גם הקתרזיס, שנוצר מהמפגש עם אירועים מעוררי פחד וחמלה, הוא אינטלקטואלי, שכן הוא מוביל אותנו להבנת הטבע הכללי של החוויות האנושיות של פחד וחמלה. בנוסף, תיאורי הפחד והחמלה אצל אריסטו מדגישים את הצד התבוני ולא הרגשי ובכך משקפים את היות התאוריה של ה"פואטיקה" בכללותה תאוריה קוגניטיבית העוקבת אחר תהליכים הקשורים בתובנות שכליות ולא תאוריה נפשית השואפת למפות תהליכים רגשיים. אם-כן, פירושו של המונח "קתרזיס" צריך לעלות בקנה אחד עם התאוריה כולה, ולכן יש לתרגמו "הבהרה" אינטלקטואלית.

הגישה הרגשית

הקשר בין האירועים המתרחשים על הבמה לבין התפיסה שתופס אותם הקהל מתבטא בכך שהתחושה הטרגית תלויה בתגובתם הרגשית של הנמענים לייצוג של האירועים הטרגיים. מעבר להזדהות עם הדמויות, הצופים צריכים להאמין שאותם אירועים טרגיים יתרחשו בחייהם. הבנת הצופים כי אין להם שליטה על-כך, כאשר התרחשות האירועים אינה תלויה במידת מוסריותם, גורם ללחץ נפשי בקרבם, ואותו לחץ מביא את הדחף לצפות בטרגדיה. כך גם העיצוב האמנותי הכה מציאותי של הטרגדיה מאפשר את הקתרזיס של אותו פחד, כשהעלילה הטרגית נראית כאפשרות שאותם אירועים יתרחשו בחיי הצופים. כך, הקתרזיס הוא הקלה רגשית מהתחושות המעיקות שקיימות מלכתחילה בקרב הקהל כלפי האפשרות שהאירועים הטרגיים יהפכו לחלק מחייהם.

הגישה המוסרית-קוגניטיבית

יש להבחין בין הקתרזיס הרפואי והקתרזיס הפולחני ואז לעבדם יחד כדי להתאימם להקשר הטרגי; לקתרזיס יש ממד הומאופתי וממד רפואי, כאשר הקתרזיס אינו אמצעי ריפוי הומאופתי לנמעני הטרגדיה כמו המוזיקה, אלא כלי להתמודדות מאוזנת עם רגשות כגון פחד וחמלה, כך שרגשות אלו יתפקדו כהלכה, ומכאן ההתבססות על הגישה המוסרית. התמודדות מאוזנת זו מתלווה לתבונה, בניגוד לדחף וליצר שמתלווה להעצמת הרגשות בגישה הרפואית; הצופה מודע לכך שהוא מגיב לייצוג אמנותי של אירועים מעוררי פחד וחמלה ולא לאירועים ממשיים, כך שהקתרזיס הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה הטרגית כולה, שהיא חוויה תבונית בעיקרה. כך, הקתרזיס מורכב מהקשר שבין מוסר הרגשות והתבונה הקוגניטיבית.

הגישה הרגשית-קוגניטיבית

כאמור, הגישה הקוגניטיבית קושרת בין "קתרזיס" לבין "הבהרה". ניתן לראות בטקסטים שקדמו לאפלטון, מורו של אריסטו, כי היו מילים שהתייחסו לניקיון או לבהירות, שנגזרו מאותו שורש של המילה "קתרזיס". הגישה הקוגניטיבית ממקמת את הקתרזיס הרפואי והפולחני כמקרה ספציפי בתוך העיקרון הכללי של פירוש הקתרזיס כ"הבהרה". על אותו עיקרון נוצר בכתבי אפלטון קישור מטפורי בין קתרזיס לבין ידע, כשהקתרזיס מתפרש כניקוי הנפש ממרכיבים המחבלים ביכולתה להתבונן בידע בבירור, ובכלל זה במושא החקירה התמידי של הנפש, האמת. אצל אריסטו נוספים רגשות הפחד והחמלה כערכים בפני עצמם, מעבר להיותם אמצעים לבהירות השכלית המיוחלת, ולפיכך הם תורמים לתהליך ההבהרה העצמית לא פחות מתהליכים תבוניים. כך גם בנוסף לראייה הכרתית-שכלית בלבד של השפעת הטרגדיה על הצופה לפי אפלטון, אריסטו רואה את השפעת הטרגדיה גם כרגשית וגם כקוגניטיבית.

הגישה הרפואית-רגשית-קוגניטיבית

הקתרזיס הוא תהליך אלופתי, כלומר מבוצע על ידי ריפוי מחלות באמצעות חומרים הגורמים לתופעות המנוגדות לאלה של המחלה; מקורות מתקופות הסמוכות לתקופת כתיבת הפואטיקה ומאותה חברה יוונית שבה נכתבה הפואטיקה מתארים את הקתרזיס כריפוי הנוצר ממאבק בין ניגודים. כמו כן, הקתרזיס מופיע לרוב בכתבי אריסטו בהקשר ביולוגי ורפואי, כהפרדה בין החומרים המזיקים לגוף לחומרים המועילים לו, המאפשרת את הסדר הפיזי על ידי סילוק המזיקים מהגוף. כך מושווה הקתרזיס הרפואי לקתרזיס הנפשי המסייע להחזרת האיזון הנפשי בדרך של הנגדת תחושות כאב ותחושות הנאה; הצופה בטרגדיה מתבונן בייצוג של אירועים מבישים המעוררים בו אמונות ותשוקות מבישות יחד עם רגשות הפחד והחמלה, כשהשניים שייכים לאותו סוג של רגשות אך מנוגדים זה לזה. אז, התעוררות הרגשות המבישים מביאה להתמודדות תבונית (קוגניטיבית) עם אותן תופעות רגשיות, שמובילה לסילוקם מהנפש יחד עם רגשות הפחד והחמלה ולכן גם לחידוש של הסדר המוסרי-רגשי הבריא. כך, הקתרזיס מורכב מיסוד רפואי, יסוד רגשי (מהרגשת המוסריות) ויסוד קוגניטיבי.

לקריאה נוספת

• אריסטו, פואטיקה, מחברות לספרות, תש"ז (תרגום מיוונית, מבוא והערות מרדכי הַק).
• אריסטו, פואטיקה, תרגום: יואב רינון. עורך: יעקב גולומב. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ג.

• Golden, Leon, “Interchapter: The Catharsis Clause of Chapter VI”, in Aristotle's Poetics, commentary by O.B Hardison, Jr, Prentice-Hall, Inc. (Englewood Cliffs, N.J, 1968). Pp 133-137.
• Lear, Jonathan, “Katharsis”, in Aristotle's Poetics, Oksenberg-Rorty A. (Princeton University Press, 2001) Pp 315-326

קישורים חיצוניים

• קתרזיס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "קתרזיס", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות