נג'ד
נַגְ'ד (בערבית: نَجْدٌ, בתרגום ישיר רמה או מישור) או נֵגְ'ד הוא אזור בערב הסעודית. האזור מאופיין במישורי מדבריות נרחבים, והוא גובל בחג'אז ממערב ובאל-אחסאא' (אנ') ממזרח. לאזור חשיבות היסטורית ופוליטית רבה בהיסטוריה של ערב. כיום האזור מחולק בין המחוזות ריאד, אל-קסים, חאיל (אנ') וחלק ממחוז המזרח (אנ').
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה הטרום אסלאמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה הטרום-אסלאמית יושב האזור על ידי שבטים שונים, בהם הטאיע (אנ') מתימן שהתיישב באזור ההררי בצפון הנג'ד ב-150 לפנה"ס. בשנת 425 ייסדה ממלכת חמיר את כינדה (אנ') כממלכת חסות בדרום נג'ד, ובירתה קריית אל-פאו, בעוד ממלכות החסות הביזנטית, ע'סאן והסאסאנית, מנאד'ירה (אנ') הלח'מית שלטו בתקופות שונות בצפון נג'ד[1].
ב-525 בעקבות פלישת אקסום לחמיר, כינדה איבדה את חסות חמיר והיא התפרקה לארבע נסיכויות, אשר נכבשו תוך כמה עשורים על ידי שבטים עדנאניים מהחיג'אז. ב-540, דחקו הלח'מים את מרבית הכינדים אל תימן, ונאמנות השבטים המקומיים והכינדים עברה אל הלח'מים.
תקופת מוחמד
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוחמד ביצע מספר פעולות צבאיות בנג'ד. ראשית, בשנת 624, כ-3 שנים לאחר ההג'רה, לאחר מספר ביזות שביצעו מוסלמים על נתיבי סחר קוריישיים בין סוריה ומכה, הצליח מוחמד לבזוז שיירה שניסתה לעבור במדבר בנג'ד, בפשיטת אל-קרדה (אנ').
ב-625 לאחר גירוש שבט בני נצ'יר הוביל מוחמד מסע (אנ') להפחדת השבט ע'תפאן (אנ') לאחר שאלו איגדו שבטים באופן שעורר את חשדו. במהלך מסע זה או לאחריו, ב-628 לאחר קרב ח'ייבר, הוביל מוחמד את קרב ד'את אל-רקאע, בו כבש ובזז את מרכזם של שבט עת'פאן.
בנוסף, הורה מוחמד ב-625 על המסע לקטן (אנ') אשר עבר דרך הנג'ד כנגד שבט אסד אבן ח'וזיימה, המקורבים לקורייש, כדי למנוע מתקפה מתוכננת על אל-מדינה.
לאחר מות מוחמד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מות מוחמד, נוצר ואקום פוליטי והנהגתי בערב, שהוביל להתמרדות שבטים רבים וקבוצות אסלאמיות שונות בשלטון המרכזי באל-מדינה, שהפך להיות בשליטת אבו בכר, החליף הראשון. קבוצות המורדים המרכזיות בנג'ד היו שבט חניפה בראשות נביא השקר מוסיילימה (אנ'), ברית בין שבטי אסד, עת'פאן, טאיע והוזין בראשות מנהיג שבט אסד ונביא השקר טולייחה (אנ') ושבט תמים בראשות הצחאבי מליכ אבן נווירה (אנ'). בתגובה גיבש אבו בכר ב-632 צבא בן 4,000 לוחמים בראשות ח'אלד בן אל-וליד למען דיכוי המרד. תחילה פנה בן ח'אלד לדיכוי טולייחה - הוא גייס לשורותיו את שבט ג'דילה ושכנע את שבט טאיע ללחום לצידו, כיוון שמנהיגם, עדי אבן חטים (אנ') היה צחאבי. בספטמבר 632, הביס ח'אלד על 6,000 לוחמיו את צבא טולייחה בן 15,000 לוחמים בקרב בוזאח'ה בצפון הנג'ד. לאחר קרבות אלו, מרבית שבטי האזור קיבלו את מרות החליפות. עם זאת, שבט ירבו, חלק משבט תמים, התמרד בעקבות השייח מליכ, שהיה גזבר הזכאה השבטי בתקופת מוחמד והנהיג מרד במהלכו השיב לשבט את כספו ותמך בנביאת השקר בת השבט סג'אח (אנ'). בתום מרדף ח'אלד הוציא להורג את מליכ, ולאחר מכן הצטרף לכוחות עכרמה אבן אבו ג'אהל (אנ') לדיכוי מוסיילימה, שהגיע לסופו בדצמבר 632 בקרב עקרבה (אנ').
ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאור התפשטות האימפריה המוסלמית, מרבית מוקדי הכוח נעו אל אזורים מפותחים יותר באימפריה, כבגדאד, קהיר ודמשק, ובין המאה ה-10 והמאה ה-20 השלטון המקומי של השריף של מכה היה כמעט תמיד כפוף לשלטון אימפריות האסלאמיות.
מהמאה ה-16 עד היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-16 סיפחה האימפריה העות'מאנית את מחוזות החוף של ערב (חג'אז, אל אחסאע ועסיר) וטענה לסוזרניות על מרכז ערב - הנג'ד, במטרה לדחוק את הפורטוגזים (אנ') מהמפרץ הפרסי והים האדום . עם זאת, מידת הריבונות של האימפריה בנג'ד נעה בהתאם לחוזק השלטון באיסטנבול.
ב-1744 חתם מוחמד אבן סעוד, אמיר דרעיה (אנ') (כיום שכונה בריאד) עם מוחמד אבן עבד אל-והאב, מייסד הווהאביה, על הסכם ל"השבת האמת", בעקבותיו השתלט אבן סעוד על הנג'ד תחילה, וכונן את אמירות דרעיה (אנ'), "המדינה הסעודית הראשונה", אשר נחשבת הבסיס לערב הסעודית המודרנית בייסודה את שלטון בית סעוד. האמירות הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-19, עת שלטה על כל שטחי ערב הסעודית המודרנית, איחוד האמירויות וקטאר, כבשה את מכה ואל-מדינה, בזזה שיירות עות'מאניות ומוקדים שיעיים בכרבלא והתנערה ממרות הסולטאן העות'מאני. על כן, התקיימה בין 1811–1818 המלחמה הווהאבית-עות'מאנית, בסופה נכבשו מחדש כל שטחי ערב בידי העות'מאנים, ונינו של מוחמד, עבדאללה, הוצא להורג.
ב-1824 ייסד נכדו של מוחמד, טורקי, את אמירות נג'ד (אנ'), "המדינה הסעודית השנייה", אשר הייתה מצומצמת בשטחה ושלטה על הנג'ד והחוף המזרחי של ערב, ובכך נמנעה מסכסוכים עם השלטון העות'מאני. ב-1836 נוסדה בחאיל (אנ') בצפון נג'ד אמירות חאיל (אנ'), בראשות בית רשיד (אנ'), אשר כבשה חלקים מהמדינה הסעודית ולבסוף הגלתה את ההנהגה הסעודית לכווית ב-1891.
ב-1902 כבש אבן סעוד את ריאד משליטת בית רשיד, ותוך זמן קצר השתלט על מרכז נג'ד, והכריז על הקמת אמירות נג'ד ואל-אחסאע (אנ'), "המדינה הסעודית השלישית". ב-1904 לבקשת בית רשיד תקפו העות'מאנים את המדינה החדשה, אך ב-1905 הכירו באבן סעוד כשליט נג'ד. עד 1912 השתלט אבן סעוד על כל הנג'ד, וב-1915 חתם עם בריטניה על הסכם המכיר בו כשליט הראוי של הנג'ד ואל-אחסאע ותמכה בו מול בית רשיד הפרו-עות'מאני, תמורת שמירה על ריבונות המדינות החדשות במפרץ הפרסי. כל זאת נעשה בעוד רשמית תמך השלטון הבריטי באויבו חוסיין בן עלי שריף מכה ההאשמי. ב-1922 כבש הצבא הסעודי בתמיכה בריטית את חאיל, וכונן את סולטנות נג'ד. ב-1925 בסיוע שבט מוטייר כבש אבן סעוד את החיג'אז מידי ההאשמים, וכונן שלטון נפרד על נג'ד והחיג'אז כממלכת נג'ד וחג'אז. ב-1932 אוחדו שתי הממלכות לממלכת ערב הסעודית המודרנית.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נג'ד הוא רמה גאוגרפית אשר נוטה לירידה מתונה לכיוון מזרח. מזרח הנג'ד מאופיין ביישובים חקלאיים המבוססים על נאות מדבר, בעוד המערב מאוכלס בעיקר על ידי בדואים נוודים. הנג'ד גובל בדרום בימת החולות של רובע אל-ח'אלי. מחשוף טוואיק (אנ') חוצה את הנג'ד מצפון לדרום, וואדיות החורצים אותו מספקים מקור מים חיוני ליישובים רבים, בהם עיר הבירה ריאד המבוססת על מימי ואדי חניפה (אנ').
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נג'ד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ History of Arabia - Sabaean and Minaean kingdoms, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
