לנצוט
 סמל לנצוט | |
 | |
| ארמון לנצוט. בעבר בבעלות משפחת פוטוצקי | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 פודקרפצקיה |
| ראש העיר | סטניסלב גביזדק |
| שטח | 10.43 קמ"ר |
| גובה | 134 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 17,768 (31 במרץ 2021) |
| קואורדינטות | 50°04′00″N 22°14′00″E / 50.06667°N 22.23333°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.um-lancut.pl/ | |
לַנְצוּט (בפולנית: Łańcut, בגרמנית: Landshut, ביידיש: לאנצהוּט) היא עיר בדרום-מזרח פולין, בירת מחוז לנצוט. אוכלוסיית העיר מונה 18,004 תושבים (נכון לשנת 2009). מקום משכנו של הגרף פוטוצקי, שכּוּנָה "מגן היהודים", וארמונו המפואר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאים ארכאולוגים שנמצאו במקום מעידים על התיישבות באזור כבר לפני כ-6,000 שנה.
בשנת 1349 האזור ניתן על ידי קז'ימייז' השלישי, מלך פולין לאוטון פילצקי כשי על שירותיו. פילצקי התייחס למקום לראשונה כ"עיר" ב-1381 לאחר הבאת מתיישבים מלנדסהוט[1] שבבוואריה ומכאן שמו הפולני. האזור נשאר תחת שליטת משפחת פילצקי עד 1586. בהמשך נשלטה העיר על ידי משפחות שונות של אריסטוקרטים פולנים. ב-1639 נרכשה העיר על ידי סטניסלב לובומירסקי, שבנה במרכזה את טירת לנצוט הידועה; בניית הטירה הסתיימה ב-1641 והיא שופצה מאז מספר פעמים.
ב-1772 עברה העיר לשליטת מונרכיית הבסבורג האוסטרית. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר בידי הרוסים וחזרה לידי האוסטרים. בסיום המלחמה, ב-1918, הפכה לחלק מפולין העצמאית. בעליה האחרונים של הטירה ושל העיר, עד 1944, היו בני משפחת פוטוצקי האמידה.
ב-1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, נרצחו רוב יהודי העיירה, שהיוו כמחצית האוכלוסייה שלה, בידי צבא גרמניה הנאצית. ב-1944 נכבשה העיר על ידי הצבא האדום, כחלק מההשתלטותו על פולין לקראת סוף המלחמה.
יהדות לנצוט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בעת הפלישה הטטרית ב-1624 נפלו רבים מיהודי העיירה בשבי. בשנת 1756 היו 829 משפחות יהודיות בעיר. לפי תיעוד, בשרפה שהייתה בעיר בשנת ה'תקכ"ד (1776) נשרף בית הכנסת העתיק העשוי עץ; במקומו הוקם בית הכנסת המפואר בעיירה. החוזה מלובלין, מראשוני הדור השלישי לחסידות, חי ופעל בעיירה זו. במפקד אוכלוסין משנת 1880 היהודים היוו 45% מתושבי העיר, והקהילה שגשגה מבחינה כלכלית ורוחנית.
ב-1816 התמנה לרב העיירה הרב צבי אלימלך מדינוב (ה"בני יששכר"), מראשוני מתעדי וכותבי תורת החסידות; בשנים שלאחר מכן קיבלה העיירה צביון חסידי. ב-1820 הייתה שרפה גדולה בעיר, אשר פגעה במקורות המחייה של היהודים, בעיקר אסמי תבואה ומכירת בשר. ההתאוששות הכלכלית הייתה איטית וארכה כעשר שנים. ב-1860 נחנך בית קברות יהודי חדש. בשנת 1898 היה גל תקיפות נגד יהודים בחבל לנצוט ובעיר עצמה[2]. בסביבות שנה זו הוקמה בעיירה חצר של חסידות דז'יקוב. ב-1895 הוקם בלנצוט הסניף הראשון של חובבי ציון בגליציה.
בערב פסח 1905 נעצרו ונחקרו כמה מיהודי העיר בעניין עלילת דם, לאחר שילדה מהעיירה ז'וליניה נעלמה; בסופו של דבר היא נמצאה מתה מטביעה בבאר מים. החל מ-1881 החל תהליך עיור בעיירה, ויהודים מכפרים קרובים ומקהילות קטנות עזבו את בתיהם והגיעו כקהילות קטנות וכבודדים ללנצוט. בעקבות כך הוכפלה אוכלוסיית העיירה עד שנת 1921; בשנה זו נמנו 1925 משפחות יהודיות, שהיוו 45% מהאוכלוסייה. חלק מאוכלוסייה כפרית זו היווה את הגרעין של נדידת היהודים הגדולה לניו יורק בארצות הברית.
במלחמת העולם הראשונה העיירה נכבשה ונעזבה על ידי רבים מתושביה, שנמלטו מן הלחימה. לאחר המלחמה היהודים חזרו לעיירה עם שאר התושבים ושיקמו אותה, תוך הקמת "ועד להגנה יהודית נגד פורעים" (1918). בית הכנסת של חסידי דזיקוב שימש לתפילות של הציונים (שהיו דתיים אף הם).
עד מלחמת העולם השנייה התקיימה בלנצוט קהילה יהודית משגשגת, שהיוותה כשליש מאוכלוסיית העיר. שלושה בתי ספר פעלו בעיירה: בית יעקב - בית ספר חרדי לבנות; בית ספר עברי של תנועת ההשכלה; ובית ספר ציוני (דתי). בבית הקברות היהודי בעיר קבורים אישים יהודים נודעים, בהם הרבנים נפתלי צבי הורוביץ (הרבי מרופשיץ, אשר קברו שימש כציון קדוש בל"ג בעומר) ורבי אהרן משה לייפר (רבה של העיר משושלת חסידות נדבורנה).
ב-1937 גברה העוינות כלפי היהודים בעקבות החרם הכלכלי שהוטל עליהם על ידי ממשלת פולין. עם זאת, הגרף אלפרד פוטוצקי סירב לאשר חרם זה במחוז לנצוט.
בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בעיירה כ-2750 יהודים. עם כיבוש העיר בערב ראש השנה ת"ש (13 בספטמבר 1939) בידי הגרמנים, הוצת בית הכנסת, אך לא נשרף - בעקבות התערבות הגרף פוטוצקי[3], והוסב לאסם תבואה עבור הצבא הגרמני. ביום כיפור גורשו יהודי העיירה, בתואנה שהם קומוניסטים; רובם גורשו לתחום הכיבוש הסובייטי מעבר לנהר הסאן, וחלקם לאזורים פנימיים יותר בשטחי הכיבוש הגרמני. לאחר הגירוש נותרו כ-900 יהודים בעיירה, ואוכלוסייתה גדלה כאשר הגיעו אליה פליטים ומגורשים מקרקוב ומקומות נוספים. בסוף 1940 היו 1300 יהודים בגטו שבעיירה. ראש היודנראט היה מרקוס פוהוריל.
בנובמבר 1941 נתפסו והוצאו להורג כמה עשרות פליטים ממגורשי לנצוט שניסו לחזור לבתיהם, בעקבות הלחימה בין גרמניה לברית המועצות (מ-22 ביוני 1941). ב-י"ח באב ה'תש"ב (1 באוגוסט 1942) הוחל בגירוש מוחלט של יהודי העיירה. חלק מהיהודים, בעיקר ילדים קטנים, הוסתרו אצל האוכלוסייה המקומית, וחלקם נורו. היהודים הובלו למחנה מעבר בעיירה פלקיניה, כ-14 קילומטרים מלנצוט, מחנה שנועד ליהודי ירוסלב. הזקנים, החולים והילדים נורו במחנה וביער נחציולי, כחמישה קילומטרים משם. בראש השנה ה'תש"ב (1942) נותרו 50 יהודים בעיירה. הם נלקחו חמישה ימים לאחר מכן (ב-17 בספטמבר) לגטו שינאווא, שם רוכזו שרידי היהודים מהאזור. הגטו פורק בפסח באותה שנה, בעת מרד גטו ורשה, ואחרוני היהודים בו ובהם שרידי יהודי לנצוט נרצחו והושלכו לבור בבית הקברות היהודי בעיירה.
שתי צעירות יהודיות שנמלטו מלנצוט לעיירה הסמוכה מרקובה נרצחו יחד עם המשפחה הפולנית שהצילה אותם, בעקבות הלשנה של שוטר מהעיירה. המקרה קיבל פרסום רב, ויהודים רבים שהוסתרו עד אז נרצחו בעקבות זאת[4] (ב-1995 הכיר יד ושם בבני המשפחה כחסידי אומות עולם).
12 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ב-1957, נתפס בצ'כוסלובקיה יוזף קוקוט, מן המפקדים הנאצים האחראים על רצח יהודי לנצוט. הוא הוסגר לפולין, נשפט והוצא להורג.
בתום המלחמה שרדו מן העיירה כ-900 יהודים, רובם כאלו שגורשו ב-1939 אל שטח ברית המועצות. רובם חזרו אל העיירה לאחר המלחמה, אך עזבו אותה מיד לאחר מכן, עקב עוינותה של האוכלוסייה. רובם עזבו לארצות הברית וחלקם לברית המועצות או לישראל. בבית הקברות בחולון נערכת מדי שנה אזכרה ליוצאי לנצוט על ידי "ארגון יוצאי לנצוט בישראל".
לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי בשנות ה-80, שוחזר בית הכנסת, שנשאר על כנו, אף על פי שבאופן רשמי העיר עמדה ללא יהודים כלל, בעקבות התגייסותם של חברי מועצת העירייה[5]. המקום הפך למוזיאון לזכר יהודי לנצוט[6].
צאצאי אדמו"רי חסידות לנצהוט מנהיגים קהילות חסידיות בארצות הברית גם במאה ה-21.
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיכאל וולצר ונתן קודיש (עורכים), לאנצוּט - חייה וחורבנה של קהילה יהודית, ירושלים, תשכ"ד, באתר אוצר החכמה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של לנצוט- מיכאל וולצר ונתן קודיש, ספר יזכור לקהילת לאנצוט, בספריית העיר ניו יורק
- לנצוט באתר "קול פולין"
- לאנצוט - חייה ומותה של קהילה, באתר המורשת היהודית
- לאנצוט, באתר מרכז מורשת יהדות פולין
- חומר רב בעניין העיירה לאנצוט בדיון מקוון באתר תפוז
- מסמך המתאר את היסטוריית היהודים במקום
- העיירה שלי לנצוט כולל תמונות בבלוג מסע פולין 2006
- על הספר משלי אסף הכולל הסכמה מזויפת מרבה של לנצוט
- סיפור חסידי על מגורים בלנצוט
- הספר 'דברי אסתר', חיבורו של אב בית הדין של לנצוט משנת ה'תרכ"ב (1862)
- מידע מקוצר על העיירה ועל יהודי לנצוט לפני השואה
- קטלוג ספר זכרונותיו של הגרף אלפרד פוטוצקי והעיר לנצוט(הקישור אינו פעיל), באתר הספרייה הלאומית האמריקנית
- יולנטה קריימר, לנצוט, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 533–535), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
לנצוט (פולין), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו מלחמת לנדסהוט
- ^ Tensions and Hostilities
- ^ עדות על לנצוט באתר הספרייה היהודית המקוונת
- ^ חסידי אומות העולם שנרצחו בעקבות הצלת צמד יהודיות מלנצוט
- ^ ובראשם ד"ר באליצקי תושב העיירה, "חובב עתיקות" באופן רשמי
- ^ מוזיאון יהודי ושחזור בית הכנסת. ראו גם על בית הכנסת בלנצוט באתר ויקיפדיה אנגלית
