המושבה האמריקאית בירושלים

מלון אמריקן קולוני
מיקום	מזרח ירושלים, ישראל
דירוג	5 כוכבים
סוג המלון	מלון נופש ועסקים
חדרים	86
בעלות	משפחת וסטר
ניהול	Gauer Hotels Switzerland
בניית המלון
תאריך פתיחה	שלהי המאה ה-19
קואורדינטות	31°47′24″N 35°13′52″E / 31.79000°N 35.23111°E
	http://www.americancolony.com
	(למפת ירושלים רגילה) המושבה האמריקאית בירושלים

המושבה האמריקאית או אמריקן קולוני (באנגלית: American Colony) הייתה מושבתה של קהילה אמריקאית-שוודית אוטופית שנוסדה בירושלים העות'מאנית, וכיום שמם של מתחם, מלון ושכונה במזרח ירושלים, במקום בו התגוררו בני הקהילה. הקהילה הורכבה מנוצרים פרוטסטנטים דבקי אמונה, שדגלו בערכי שיתופיות דמויי סוציאליזם, וראו את ייעודם בעיסוק בצדקה וחסד למען תושבי העיר. בני המושבה חיו ופעלו בעיר בשלהי התקופה העותמ'אנית ולאורך תקופת המנדט הבריטי, והתפזרו בשלהי תקופת המנדט וראשית ימי השלטון הירדני במזרח ירושלים.

חברי המושבה בחצר בניין אמריקן קולוני, שנת 1900 בערך

כיום זכורה המושבה בעיקר בזכות מלון היוקרה אמריקן קולוני שבבעלות צאצאי בני המושבה, העומד במתחמה במזרח ירושלים בסמוך ל"קו התפר" של העיר, וכן בזכות הצילומים הרבים שהותירו מתיישביה, מראשוני צלמי ירושלים, המתעדים את ירושלים וארץ ישראל של אותה תקופה.

תולדות המושבה

תחילת ההתיישבות

בשנת 1881 הובילו אנה והוריישו ספאפורד, אמריקאים ילידי שיקגו ונוצרים אדוקים, קבוצה קטנה של אמריקאים להתיישבות בארץ הקודש והקמת מושבה אוטופית בירושלים. ההחלטה גמלה בלבם של הזוג ספאפורד בעקבות רצף של אסונות טראגיים שפקדו את המשפחה: אובדן רכושם במהלך השרפה הגדולה של שיקגו, טביעת האוניה עליה הפליגה אנה ספאפורד עם בנותיה לחופשה באירופה (אנה ניצלה אך ארבע הבנות נספו), ומות תינוקם החדש במגפת שנית (סקרלטינה) שהשתוללה בשיקגו. רצף הטרגדיות הביא את הוריישו ואנה ספאפורד לאובדן אמונתם בדוגמות של הכנסייה הפרסבטריאנית שאליה השתייכו, ובעקבות כך לסילוקם ממנה ולהחלטתם לחפש את ישועתם בהתיישבות בעיר הקודש ובעשייה חיובית למען תושביה. מסביבם קיבצו קבוצה שמנתה 13 מבוגרים ו-3 ילדים, והם יצאו לדרך להקמת קומונה דתית ההולכת בדרכי הנוצרים הראשונים לה נתנו את השם Overcomers (המתגברים).

בירושלים שכרו מבנה ברובע המוסלמי של העיר העתיקה. בקרב חברי הקומונה התפתחו כללים ואורחות חיים ייחודיים: איסור על חיי מין ונישואים, פירוק המשפחות הגרעיניות, הגבלות על קשרים עם החוץ, התכנסות יומית עם טקסי וידוי, ובהמשך ריבוד מעמדי. השיתוף ניכר בכלכלת המושבה ובסיפוק צורכיהם החומריים והרוחניים של החברים - ביגוד, מזון, חינוך הילדים, פעילויות דתיות וחברתיות, וכדומה.

חברי המושבה עסקו בפעילות פילנתרופית בקרב הקהילות השונות ששכנו בירושלים. היות שפעלו ללא הצהרת כוונות מיסיונריות, זכו לאמונם של נוצרים, מוסלמים ויהודים כאחד. קשר מיוחד יצרו עם קהילת היהודים עולי תימן בעיר, שמצוקתם בלטה ביותר, היות שלא זכו ליהנות מ"כספי החלוקה" ושאר תמיכות שאפשרו את מחייתן של הקהילות היהודיות האחרות בעיר.

יציאה מהחומות והקמת האכסניה

בשנת 1896 הצטרפה לקהילה קבוצה של כמה עשרות איש מהקהילה השוודית האוונגלית בשיקגו, ומשוודיה עצמה, בראשות אולוף הנריק לארסן. אולוף הנריק לארסן, מראשי הקהילה השוודית בשיקגו, היה בקשר הדוק עם אנה. כאשר התוודע לרעיון העלייה לירושלים דאג להפיץ את הרעיון בכפר מולדתו בשוודיה ורבים מהם החליטו למכור את רכושם ולהצטרף. השוודים, שהיו ברובם איכרים, הביאו עימם מיומנויות חקלאיות ומקצועיות שאיפשרו לקהילה לפתח עצמה כלכלית.

עם גידולה של הקהילה ל-150 איש היה המבנה השכור בעיר העתיקה צר מהכילם, והם עברו מחוץ לחומות, אל אחוזתו של רבאח אל-חוסייני, בן עשיר למשפחת חוסייני. ביתו של חוסייני היה מרווח, והשתרע על שטח רחב ידיים. הוא הקימו עבורו ועבור ארבע נשותיו ב-1870, באזור חדש בצפון העיר, ואחריו הצטרפו בני חוסייני נוספים והקימו בתי מידות בסביבה, שנודעה לימים כ"שכונת החוסיינים". תחילה התיישבו בני המושבה בביתו של חוסייני בשכירות, ובהמשך רכשו את המתחם.

במעונם החדש והמרווח עסקו באריגה, אפייה ובחקלאות לסיפוק צורכיהם ולמכירה, וכן הפעילו משק חי, איטליז, נגריה ומסגריה. חלק מהבניין הראשי הסבו לאכסניה למבקרים ולצליינים. לפעילות האיכסון והאירוח קיבלו חברי המושבה עידוד רציני מהברון פלטון פון אוסטינוב, בעליו של מלון הפארק ביפו (וסבו של השחקן פיטר יוסטינוב), שנהג לשלוח לאכסניית "אמריקן קולוני" את אורחיו להמשך מסעם בירושלים.

הסטודיו לצילום

ערך מורחב – מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית

בשנת 1898 הקימו חברי המושבה סטודיו לצילום, תוך שימוש בציוד ובחומרים שהביאו איתם מארצות הברית ואשר כמעט לא היו מוכרים בירושלים של אותה תקופה, והצלמים היו אלייז'ה מאיירס ופרדריק וסטר. באותה שנה תיעדו בצילומים רבים את מסע וילהלם השני לארץ ישראל, והתמונות, שעוררו עניין רב, נמכרו וסייעו בכלכלת המושבה.

בעקבות זאת הוקמה מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית ובמהלך חצי המאה הבאה המשיכו צלמי המושבה לצלם את ירושלים ואת ארץ ישראל. צילומיהם נמצאים היום ברשות ספריית הקונגרס ומהווים מקור ייחודי וחשוב לתיעוד ירושלים לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, על התהפוכות הרבות שעברה.

היחסים עם הקונסוליה האמריקאית

עד 1906 שרר סכסוך מתמשך בין אנשי המושבה לבין הקונסולים האמריקאים בירושלים (פרט לתקופה קצרה בה כיהן הנרי גילמן כקונסול), ובעיקר עם ד"ר סלה מריל ואדווין וולאס. הקונסולים ראו במושבה כת דתית אשר פעילותה לא בהכרח עולה בקנה אחד עם האינטרסים האמריקאים. סכסוך זה הקשה מאוד על הקהילה שכן בשיטת הקפיטולציות שהייתה נהוגה בארץ ישראל באותה תקופה הייתה לקונסול סמכות שיפוטית על אזרחי ארצו, וחברי המושבה היו תלויים בחסדי הקונסול בכל הקשור לרישום לידות, נישואים, פטירות, הסדרי קבורה, העברות כספים וכו'. התנכלות הקונסולים באה גם בהתבטאויות כנגד הקהילה בעיתונות האמריקאית ובמשפטים שהתנהלו בארצות הברית כנגד חברי הקהילה. הסכסוך הסלים עד שבנקודת השיא הוצאו קברי אנשי המושבה מבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בהוראת הקונסול.

סלמה לגרלף

בשנת 1900 הגיעה לירושלים הסופרת השוודית סלמה לגרלף, לימים כלת פרס נובל לספרות. היא מצאה מיד שפה משותפת עם חבריה השוודיים של קהילת המושבה, והתיידדה מאוד עם אנה ספאפורד, מנהיגת הקהילה. ביקורה בארץ ישראל ושהותה במחיצת חברי המושבה היוו את ההשראה והרקע לנובלה הרומנטית שלה "ירושלים", שפורסמה בשני כרכים בשנים 1901–1902. עלילת הספר עוסקת בקבוצת האיכרים השוודים שעזבו את מחוז הולדתם הפסטורלי והגיעו לירושלים חדורי אמונה משיחית, ומנסה לתהות אחר מניעיהם. הספר חושף גם לא מעט קשיי קיום, תיסכולים ואכזבות בקרב חברי המושבה.

מלחמת העולם הראשונה

במהלך מלחמת העולם הראשונה ארץ ישראל סבלה ממשבר כלכלי חמור, ממכת ארבה ומיחסים מורכבים על השלטונות וכוחות הצבא הטורקיים הרבים שהיו מוצבים בה. חרף עזיבת רוב הנתינים הזרים את ארץ ישראל עם פרוץ המלחמה בחרו אנשי המושבה האמריקאית להישאר בירושלים, וכן התגייסו לפעילות לתמיכה בקהילות העיר באמצעות הפעלת בתי תמחוי, בתי חולים, בתי יתומים ומפעלי צדקה נוספים. פעילות זאת התאפשרה משום שבמהלך רוב שנות המלחמה הייתה ארצות הברית מדינה נייטרלית, ואונייתיה היוו בחלקים גדולים של המלחמה צינור האספקה היחיד אל מחוץ לאימפריה העותמאנית. דרך אוניות אלו הגיעו לארץ כספים רבים שנאספו בידי ארגון הג'וינט שגויסו על ידי יהודי אמריקה וחולקו בארץ על ידי ראשי היישוב היהודי והקונסול האמריקאי ד"ר אוטיס אלן גלייזברוק (שהיה ידיד המושבה האמריקאית) וכן כספי סיוע שאפשרו את פעילות הצדקה של המושבה האמריקאית. בזכות היחסים הקרובים של אנשי המושבה עם השלטונות - ואף עם אחמד ג'מאל פאשה, מושל סוריה וארץ ישראל במהלך המלחמה, הועברו לניהולה של המושבה גם בתי תמחוי שהוקמו על ידי המוסדות העותמאניים והם קיבלו מימון להפעלתם. אנשי המושבה גם התנדבו בבתי החולים של ארגון הסהר האדום. צלם המושבה, הול לארס לרסון הוזמן על ידי הטורקים לסייר בחזית ולתעד את המאמץ המלחמתי הטורקי, כמו גם את חיי התושבים. בין היתר הוא גם תיעד את מכת הארבה שפקדה את ארץ ישראל ב-1915, בעיצומה של המלחמה.

כאשר נותקו היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית לעות'מאנים באפריל 1917 (עקב הכרזת המלחמה על גרמניה על ידי ארצות הברית), המליץ הקונסול גלייזברוק לכל הנתינים בעלי האזרחות האמריקאית לעזוב את ארץ ישראל. אנשי המושבה החליטו להישאר ולהמשיך בפעילותם. השלטונות הטורקיים - אף על פי שבשלביה הסופיים של המלחמה הם ניהלו מעצרים ומרדפים נרחבים אחרי בעלי אזרחות אמריקאית (בעיקר יהודים), הרשו - בפקודת ג'מאל פאשה, לאנשי המושבה להישאר במקומם ואף להמשיך בפעילותם ההומניטרית.

תקופת המנדט

סיום המלחמה והחלת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל היטיבו עם כלכלת הארץ ועם מצבם של חברי המושבה. הם מצאו בקלות שפה משותפת עם השלטונות הבריטיים, והנציחו עבורם במצלמותיהם אירועים מרכזיים, חגיגות וטקסים רשמיים, ואף את חתונותיהם של אנשי השלטון, הצבא והמשטרה. מצלמותיהם גם ליוו את תנופת ההתיישבות הציונית ברחבי ארץ ישראל ואירועים מרכזיים בחיי היישוב. אוסף הצילומים שהותירו מאחוריהם מעיד שסיירו ברחבי המזרח התיכון והגיעו גם למצרים, סודאן, לבנון, סוריה ועיראק, ובהם תיעדו את חיי התושבים המקומיים והקולוניאלים האירופיים.

אולם במקביל, החלו להיפרץ בתקופה זו בקיעים אידאולוגיים ואישיים בין חברי המושבה. דור המייסדים הלך והתחלף בבני הדור השני, ילידי ירושלים, שחלקם מאסו במגבלות הנוקשות של החיים הקומונליים וקראו תגר על מנהיגותם הבלתי מעורערת של הספאפורדים. בתחילת שנות ה-30 גברו חילוקי הדעות בין בני הדור השני, והחל תהליך של פרישה מהחיים הקומונליים וחלוקת הרכוש. מחלקת הצילום רבת התהילה של המושבה הפכה להיות "שירות הצילום של מאטסון" (Matson Photo Service), בבעלותו ובניהולו של הצלם בן המושבה אריק מאטסון, וסטודיו הצילום של מאטסון עבר לחנות בקומת הכניסה של מלון פאסט. שנים מספר לאחר מלחמת העולם השנייה חדלה המושבה האמריקאית להתקיים כקהילה דתית, אך חברים בודדים מתוכה המשיכו לפעול בעיר. מלחמת העצמאות ב-1948 הותירה את מתחם המושבה האמריקאית מצידו הירדני של הקו העירוני, קו הגבול הבינלאומי שחצה את ירושלים. בני המושבה שנותרו התקשו למצוא את מקומם בעיר הספר הירדנית, והתפזרו ברובם חזרה לארצות הברית או למדינות אחרות.

מלון אמריקן קולוני

המבנה הראשי של המלון היה במקורו ארמון, שנבנה בידי רבאח אל-חוסייני (בן משפחת חוסייני, מאצולת ירושלים הערבית) עבור ארבע נשותיו. הוא בנוי סביב חצר פנימית מרוצפת אבן, המשובצת בערוגות פרחים ובמרכזה מזרקת מים. מרתף הבניין, חלל אפלולי מקומר תקרות, הוסב לבר ההומה מדי ערב בבליל לשונות. עם השנים, נוספו אגפים חדשים למבנה המקורי עם חדרים נוספים וכל השירותים הנדרשים ממלון בן-זמננו, וכן גנים מטופחים המקיפים אותו. החדרים והשטחים הציבוריים מעוצבים בהידור מזרחי מאופק התואם את רוחו המקורית של המבנה, על חלליו המאופיינים בקמרונות, קשתות, תקרות מעוטרות ורצפות שיש מסוגננות. האווירה הכללית במקום משדרת קולוניאליות של פעם.

בסוף שנות ה-50, עם מותם של אחרוני דור המייסדים, הוסבו מבני המושבה למלון שפעל במזרח ירושלים הירדנית, תחת השם "אמריקן קולוני הוטל". מיקומו של המלון היה בסמוך לשער מנדלבאום, אשר נקבע כשער המעבר היחיד לאורך "הקו העירוני" - הגבול הבינלאומי שביתר את העיר.

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר המשיך מלון אמריקן קולוני לפעול ואף עבר הרחבה ושיפוץ, תוך שמירה על אופיו הייחודי^[1], ותוך הקפדה על שימור הזהות הבינלאומית והימנעות עקרונית מזיהויו כישראלי. ככזה, הפך למקום אכסון פופולרי לנציגי העיתונות הזרה ולפוליטיקאים שאינם חפצים ליצור הכרה דה פקטו בריבונותה של ישראל על ירושלים. כמו כן מהווה המלון מקום מפגש ודיאלוג בין מדינאים ישראלים ופלסטינים. מיקומו של המלון, בשכנות לבניין האוריינט האוס ששימש מטה אש"ף במזרח ירושלים, הפך אותו בית חם לפוליטיקאים פלסטינים ולאורחיהם הישראלים והזרים. בשנת 1992 התקיימו במלון מפגשים בין נציגים ישראלים ופלסטינים, כחלק מסדרת המפגשים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו ב-1993.

ב-1999 צורף מלון אמריקן קולוני לרשת מלונות הבוטיק היוקרתית "רלה א שאטו" (Relais & Chateaux), והוא זכה בשנת 2005 בפרס הרשת לשירות מצטיין. לאחר מכן צורף לרשת היוקרתית The Leading Hotels of the World בקטגוריית "מלונות קטנים".

המלון נמצא בבעלות משפחת וסטר, צאצאי הוריישו ואנה ספאפורד. בשנת 2004 ציין מלון אמריקן קולוני 120 שנה להיווסדו באירוע חגיגי בנוכחות דיפלומטים ופוליטיקאים פלסטינים, ישראלים ומרחבי העולם. "המלון הזה מייצג את העתיד של המזרח התיכון, לא את העבר" אמר שמעון פרס באותו מעמד. שליח האו"ם טריה לארסן הגדיר את המקום "ביתי השני; מקדש לעיתונאים, דיפלומטים ומרגלים"^[2].

בשנת 2012 שודרגה במלון אף מערכת המחשוב על מנת להתאימה לסטנדרטים של מלונות פאר מתקדמים ברחבי העולם.

במלון כיום 73 חדרים מאובזרים היטב ו-13 סוויטות מפוארות. קיר בלובי הכניסה מוקדש לאוסף התמונות והחתימות של הידוענים שהתארחו במקום, ביניהם וינסטון צ'רצ'יל, טוני בלייר, לורנס איש ערב, מיכאיל גורבצ'וב, לורד אדמונד אלנבי, ריצ'רד גיר, ג'יין פונדה, עומר שריף, פיטר יוסטינוב ורבים אחרים.

בית הקברות של המושבה

ערך מורחב – בית הקברות של המושבה האמריקאית בהר הצופים

בית הקברות של המושבה האמריקאית מצוי בגן הלאומי ע"ש טבצ'ניק בהר הצופים, בסמוך אל הכניסה של האוניברסיטה העברית. בית קברות נוסף של המושבה האמריקאית נמצא גם בהר ציון. בית קברות קטן נוסף מצוי בפינת המושבה לצד המלון.

ראו גם

מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית

לקריאה נוספת

דב גביש, "לתולדות 'המושבה האמריקנית' ולצלמיה", מתוך ספר זאב וילנאי, עמ' 127.
ברטה ספפורד וסטר, ירושלים שלנו - קורות המושבה האמריקאית בירושלים 1881-1949, הוצאת אריאל, ירושלים.