דאגה
דאגה היא רגש שבבסיסו חשש מפני מצב שלילי שעלול להתרחש והוא מיועד לגרום לפעולת הגנה מפני הסכנה.
הגדרה בסיסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דאגה היא ציפייה רגשית המתמקדת בעתיד האישי והרגשי ובהשפעתו עלינו. מצבים של אי ודאות או חוסר ביטחון מעוררים את הדאגה. הדאגה באה לידי ביטוי בצורות שונות, כמו דאגה לבריאות, או למצב העתידי, עד לחרדה קיומית, וכן, דאגה לארצנו או לשלום העולם. דאגה כוללת מרכיב רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי, אשר מבטאת התייחסות ואכפתיות (CONCERN) ומשקפת תחושת אחריות, ולעיתים מתבטאת בפעולה מעשית של טיפול (CARE) ומניעת סיבת הדאגה.
דאגות הן הערכות לעתיד על בסיס ההתנסות מהעבר, אך חלקן מתבססות על חוסר ידיעה ועל השערות שלעיתים הן מדומינות, ולא על הערכות שהולמות מצב או אירוע בסביבה. כלומר, שאינן בהכרח מותאמות למציאות. למרות זאת יש להן השפעה מכריעה על אופן החוויה וההתנהגות. דאגות טבועות גם כפעילות כימית במוח. אנטוניו דמסיו מכנה זאת 'סמן סומטי' או תחושת בטן. זו מעין מערכת של כישורי חיזוי אוטומטיים המאתרים מצבי סכנה, ומשחררים קורטיזול, ואדרנלין המכינים אותנו לתגובה.[1]. לדוגמה, כשאם שומעת את בכי תינוקה, שדה מתמלא חלב וזו מעין ציפייה להנקה.
אפשר להגדיר דאגה כ'הדגרה של איום', המשבשת ומעסיקה את החשיבה וגורמת לדיסוננס משום שהיא מעלה אלטרנטיבות דמיוניות מאיימות[2] אך חסרות ודאות. דאגה היא ציפייה הפוכה לתקווה, ובשתיהן צופים עתיד ויוצרים סצנות, באחת הדמיון שלילי ובשנייה הוא חיובי.
זהירות ודאגה, הן חלק מהותי מאחריות, משום שהן כוללות חיזוי אירועים והגנה מפניהם.[3] אף שדאגה נחשבת שלילית ולא נעימה, יש בה כוונה להזהיר ולהכין מפני איום, וגם למנוע את התרחשותו. למשל, אם לא דואגים מהתחשמלות ומכסים שקע חשמלי, ילד עשוי להכניס אליו סיכה.[4]
דאגה לזולת
[עריכת קוד מקור | עריכה]דאגה לאחר היא אחת מההיבטים של דאגה. היא מתעוררת מתוך חשש למצבו של האחר, והיא כוללת אכפתיות ונכונות לטיפול במושא הדאגה.
פראנס דה ואל טוען בספר "טובים מטבעם" שהיכולת להזדהות עם האחר והדאגה לו, בלא איבוד הזהות העצמית היא מקור הסימפתיה האנושית, משום שהיא דורשת אני מפותח וראיית דברים מנקודת מבטו של הזולת. דה ואל סבור שגם אצל הקופים קיימת דאגה ואמפתיה כזו. הוא טוען שפרימטים מפתחים נטיות לסייע לזולת בגיל צעיר מאוד, וזה סותר טענה שילדים הם אגואיסטים הדואגים רק לעצמם. דה-ואל מביא דוגמאות רבות לנטייה זו, שאינה דורשת מודעות והיא טבעית ומוּלדת. הוא מכנה נטייה זו אלטרואיזם הדדי.[5] מכאן שדאגה לזולת אינה רק תכונה אנושית נרכשת אלא תכונה הטבועה בנו, כפי שטוען עמנואל לוינס ביחס לאחריות. תורתו של לוינס על אחריות ומוסר נסובה כולה על אחריות ודאגה לזולת ולא לעצמי. הדאגה לאחר מאפילה על הדאגה לעצמי. הוא כותב: "אין דבר קומי או טרגי יותר מן הדאגה לעצמה של הוויה מיועדת להשמדה".[6].
מרווח הדאגה הוא תלוי תרבות. בתרבות שלנו האדם הפרטי אינו מסוגל עוד לשאת לבד בנטל האחריות לקרובים אליו, והחברה משתפת עמו פעולה בדאגה לבני משפחתו, החל ממעונות ובתי ספר, דרך מוסדות לחריגים, ועד לבתי חולים ולבתי אבות.
דאגה הורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכל תפקיד שאנו ממלאים כרוכה אחריות שלפעמים איננו מודעים לה, וכאשר אנו מבינים את מלוא משמעותה, סביר שנתמלא דאגה וחרדה לנוכח התפקיד שאנו ממלאים. כך, אדם שהופך להורה ומבין את כובד האחריות הבלעדית על ילדו, מרגיש דאגה.[7]
ג'ין לידלוף טוענת, שלמרבה הצער התרבות המערבית מעניקה את השליטה בחינוך לשכל במקום לרגש, ושאין לצפות מהשכל שיידע מהם צורכי הפעוט. לרגשות של האם יש יכולת לזהות את הצרכים ואת המצוקה של הילד, ולהגיב אליהם בהתאם. כמו רבים אחרים, גם לידלוף טוענת שתינוק שגדל עם חסך במגע ובדאגה ימשיך לחפשו כל ימי חייו.[8]
קרול גיליגן בספרה "בקול שונה" טוענת שעלינו להכיר בעמדה רגשית מוסרית שהיא על פי רוב נשית יותר. הקול השונה הוא קול הקִרבה ודאגה למערכת היחסים, זהו קול שונה בעולם שעסוק ביצירת גבולות בין בני אדם. ההכרה בתקפות העמדה הנשית להתפתחות מוסרית היא הכרה בחשיבות הקשר שבין העצמי לאחר, ובאוניברסליות של הצורך בחמלה ובדאגה.[9]
חן למפרט טוען בספרו "חינוך אמפתי כביקורת הנאו-קפיטליזם," שבית הספר בימינו הוא מוסד חסר חמלה הדוגל ברציונליות ובתחרותיות, המושגת על ידי קהות רגשית מכוונת. קיימת בו דרישה להתעלמות מרגשותיו של התלמיד ואף מרגשותיו של המורה עצמו. הדאגה לשלום הילדים חייבת להיות הבסיס העיקרי של בית הספר, ועליו לשמש שמרטף עוד לפני שהוא מלמד ומעביר מידע. מבחינת למפרט, חינוך פירושו שליחות המונעת על ידי אמפתיה וחמלה רדיקלית בחברה נאו-קפיטליסטית המוחקת את אישיות התלמיד. לרוב, בזאת מתמצות המחויבות והאחריות של המבוגרים כלפי הילדים והדאגה לשלום הילד נדחקת בדרך כלל הצדה.[10]
"התעניינות, דאגה, תשומת לב ומעורבות בחיי ילדנו הם גורמים חיוניים לא רק לשמירת הקשר איתם אלא גם למניעת מגוון רחב של בעיות רגשיות ושל בעיות התנהגות: הילד לומד כי הוא מלווה תמיד (פיזית או מנטלית) במבוגר אחראי ודואג, באופן שמייצר תחושת ביטחון ומאפשר לו לשמור על עצמו ולהימנע מהתנהגויות שאינן תואמות את ערכי ההורה. יחד עם זאת, מעורבות יתר בחייו הפיזיים והרגשיים של הילד מונעים תהליך משמעותי לא פחות של התפתחות נפרדות מההורה, עצמאות, ביטחון עצמי ביכולות האישיות ופנייה לעבר קשרים חברתיים עם קבוצת בני הגיל."[11]
"הרצון שלנו להגן על הילדים פוגע לעיתים בביטחונם וביכולת התפתחותם. לעיתים הם לומדים להסתיר בשל כך מאורעות שעשויים להדאיג אותנו ונעשים פחות גלויי לב כדי שלא נתערב בחייהם עם דאגתנו המופרזת. כך דאגה הורית עלולה להזיק לא רק לדואג אלא לכל מערכת היחסים עם הילדים.[12] המונח המקובל ליחסים כאלו הוא "הגנת יתר" overprotection.
דאגנות היא מצב של חרדה ודאגת- יתר לשלומו של הילד, והיא אינה מעניקה פתרון למצוקה אמיתית. דאגות עלולות להשתלט על המחשבה ועלולה להוות מסווה לרגש הרכושנות, "זו הסיבה שגברים מעדיפים נשים ביישניות ופחדניות, שעל ידי הגנה עליהן הן נהפכות לקניין." כך טען ברטנרד ראסל בספרו "כיבוש האושר".[13] דאגה יתרה הופכת לתכונת אופי, שמיושמת גם כלפי עצמנו וגם כלפי הזולת.אנשים זהירים יתר על המידה, המוּנעים על ידי דאגה עזה, נמנעים מלחיות חיים מלאים ומונעים מקרוביהם לחיות חיים מלאים.[14]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דאגה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דמסיו אנטוניו.(1998)."השגיאה של דקארט".תל אביב: כנרת. עמ' 217.
- ^ Breznitz, S. (1971). A study of worrying. "British Journal of Social and Clinical Psychology", 10, 271-279
- ^ אבו חסין, גמאל. וסמדר, גונן. (2013). "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". תל אביב: מכון מופת. ע' 46.
- ^ גונן, סמדר. (2003). "לדעת רגש" תל אביב: מכון מופת. ע' 58-59.
- ^ דה ואל, פראנס. (1998). "טובים מטבעם" תל אביב: אוניברסיטת חיפה / זמורה ביתן. ע' 52, 138.
- ^ לוינס, עמנואל. (2004). "הומניזם של האדם האחר" ירושלים: מוסד ביאליק. ע' 107. 17.
- ^ אבו חסין, גמאל. וסמדר, גונן. (2013). "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות" תל אביב: מכון מופת. ע' 111.
- ^ לידלוף, ג'יין. (1998). "עקרון הרצף" תל אביב: אלטרנטיבות. ע' 84.
- ^ גיליגן, קרול. (1995). "בקול שונה" תל אביב: ספריית פועלים.
- ^ למפרט חן.(2008)."חינוך אמפתי כביקורת הנאו-קפיטליזם". תל אביב: רסלינג. עמ' 183-192.
- ^ בטיפולנט 8.5.2019. "אמא, די לחפור!" מהורות חודרנית למתן עצמאות.
- ^ גונן, סמדר. (2003). "לדעת רגש" תל אביב: מכון מופת. ע' 59.
- ^ ראסל, ברטנראד. (1976). "כיבוש האושר" תל אביב: אחיאסף.
- ^ אבו חסין, גמאל. וסמדר, גונן. (2013). "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות תל אביב: מכון מופת. ע' 54.
| רגשות | |
|---|---|
| |
| מצב רוח • אפקט |
