הקונגרס הלאומי ההודי
 | |
| מדינה |
הודו  |
|---|---|
| מייסד |
אלן אוקטביאן יום, דדאבהאי נאורוג'י, Dinshaw Edulji Wacha |
| מנהיגים | רהול גנדי, סוניה גנדי |
| תקופת הפעילות |
28 בדצמבר 1885 – הווה (138 שנים) |
| אידאולוגיות |
לאומיות אזרחית חילוניות ליברליזם |
| מטה |
Akbar Road |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז |
| ארגונים בינלאומיים |
האינטרנציונל הסוציאליסטי, הברית הפרוגרסיבית |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| לוק סבהה |
52 / 543 |
| רג'יה סבהה |
30 / 245 |
|
www | |
  | |
הקונגרס הלאומי ההודי (באנגלית: India National Congress), הידועה גם בשם מפלגת הקונגרס, היא מפלגת מרכז בפוליטיקה ההודית.
לאחר שנוסדה ב־1885, הפכה לגורם מוביל בקרב תנועת העצמאות ההודית, עם מעל ל־15 מיליון הודים המעורבים בארגונה ומעל ל־70 מיליון הודים השותפים למאבקה לעצמאות נגד השלטון הבריטי.
המפלגה נטלה חלק פעיל בפוליטיקה ההודית מ־1937, והייתה המפלגה הדומיננטית בהודו הבריטית לצד הליגה המוסלמית. לאחר חלוקת הודו ב־1947 הייתה המפלגה למפלגה הדומיננטית בפוליטיקה ההודית. בבחירות הראשונות, בשנת 1952, זכתה המפלגה, בראשות ג'ווהרלל נהרו, לרוב מוחלט בלוק סבהה (הבית התחתון בפרלמנט ההודי). היא המשיכה להחזיק ברוב לאחר מותו ב-1964, תחת הנהגתה של אינדירה גנדי. בשנת 1977, הובסה לראשונה המפלגה בבחירות. המפלגה שבה לשלטון בין 1980 ל-1989, הפסידה את השלטון בשנית ב-1989 ושבה ב-1991 לכהונה אחת עד 1996, ושוב בשנים 2004–2014. במצטבר הייתה המפלגה בשלטון במשך 54 שנים ושישה מבין ארבעה עשר ראשי ממשלות הודו באו ממנה. מאז 2014 ירד כוחה של המפלגה באופן משמעותי (44 מושבים בבחירות ב-2014 ו-52 בבחירות ב-2019, מתוך 543 מושבים בפרלמנט), והיא מפלגת האופוזיציה העיקרית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני עצמאות הודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]המפלגה נוסדה בשנת 1885, בתחילת דרכה לא התנגדה לעצם קיום השלטון הבריטי בהודו ומטרתה המוצהרת הייתה שינוי סדרי הממשל מתוך רצון לחולל שינוי בדרך בה שלטו הבריטים בהודו והעדפת הודים שרכשו השכלה בבריטניה.
מפלגת הקונגרס התכנסה פעם בשנה במשך חופשת חג המולד. היה זה הסקוטי אלן אוקטביאן יום, אשר הביא לידי הכינוס הראשון, שנערך בבומביי. כינוס זה נערך בהסכמת מושל הודו מרקיז דופרין. דרישותיו של יום הפכו לרדיקליות כתגובה לחוסר הרצון להידברות מצד ממשלת בריטניה והמפלגה נעשתה פעילה מאוד בקרב תנועת העצמאות ההודית.
ב-1907 התפצלה המפלגה לשני מחנות אשר נבדלו בגישתם כלפי הבריטים: המחנה האחד, תחת הנהגתו של באל גנגדהאר טילאק נקרא גראם דאל, או סיעת הקיצוניים, שקראו לשיטות אלימות יותר ומאבק נחוש. ואילו המחנה השני, בהנהגתו של גופל קרישנה גוקהל (אנ'), נקרא בשם נראמה דאל, או סיעת המתונים, שהאמינו בצעדים חוקתיים ושיתוף פעולה עם הבריטים.
דדאבהאי נאורוג'י (אנ'), הנשיא הראשון של הקונגרס הלאומי ההודי, היה גם חבר בבית התחתון בפרלמנט הבריטי וההודי הראשון אשר נבחר לפרלמנט זה. בתקופתו פעלו גם מנהיגים כגון באל גנגדהאר טילאק, ביפין צ'נדרה פאל (אנ'), לאלה לאיפאט ראי (אנ'), גופל קרישנה גוקהל ומוחמד עלי ג'ינה (אשר הפך מאוחר יותר למנהיג הליגה המוסלמית וייסד את פקיסטן).
לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה המפלגה לראשותו של מהטמה גנדהי, אשר כבר בגיל צעיר הפך למנהיגה הרוחני והבלתי-רשמי, כמו גם סמל להמונים. בזמן כהונתו אף זכו נשים להיבחר לנשיאות המפלגה. במובנים רבים הייתה המפלגה ארגון-גג, המאגד בתוכו סוציאליסטים רדיקלים, אנשים מסורתיים ואפילו שמרנים מוסלמים והינדואיסטים. מהטמה גנדהי זכה בהתמודדות הראשונה על רוחה של המפלגה בשנת 1918 ועיצב את דמותה כליברלית ומתונה. המפלגה תחתת גנדי החרימה את החירות לגופים המחוקקים ההודים שהוקמו תחת חוק ממשלת הודו, 1919 ב־1920. עם זאת, ב־1923 הקימו קבוצה של בכירי הקונגרס את מפלגת סוואראג' (אנ') שהחליטו להצטרף לרשויות המחוקקות הבריטיות, והמפלגה זכתה ברוב בחירות באותה שנה.[1]
עם העלייה בפופולריות של גנדהי ותורת הסאטיאגראהא בה האמין לגבי ההתנגדות לשלטון הבריטי, צמחו גם מנהיגים נוספים, כגון סרדאר פאטל. מפלגת הקונגרס של גנדהי הייתה הארגון ההמוני המגובש הראשון בתולדות הודו - מפלגה זו הפגישה מיליוני הודים במיוחד לשם המאבק למען עצמאות הודו, כמו גם מאבק בתופעות כגון: הבדלים בין הקאסטות, איסור מגע בין בני קאסטות שונות, דלות ומחיצות בין קבוצות אתניות ודתיות. בתמיכתם של אנשים מכל הקבוצות האתניות, המעמדות הכלכליים והקבוצות הלשוניות והדתיות, הפכה מפלגת הקונגרס למייצגת נאמנה של האוכלוסייה. ממפלגה אליטיסטית של הודים משכילים ובעלי זיקה לתרבות האנגלית, הפכה מפלגה זו למנהיגה החזקה של המאבקים הללו, וכללה כ־15 מיליון חברים.
באפריל 1937 שברה המפלגה את החרם על התמודדות לגופים פרלמנטרים בריטים לאחר הרפורמות שבוצעו תחת חוק ממשלת הודו, 1935. בבחירות זכתה המפלגה במרבית האזורים ההינדואים, בעוד הליגה המוסלמית זכתה ברוב בבנגל ופנג'אב. רוב ממשלות הקונגרס התפזרו לאחר שמושל הודו הבריטית הכריז על מלחמה על גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה בלא להיוועץ עמם.
באוגוסט 1942 הקימה המפלגה את תנועת צאו מהודו לאחר ועידת המפלגה בבומביי. התנועה דוכאה ביעילות על ידי הממשל הבריטי ומרבית מנהיגי המפלגה נכלאו.
ב-1946 התקיימו בחירות לאספה החוקתית של הודו, כאשר הקונגרס הייתה למייצגת העיקרית של הרוב ההינדואי, בעוד הליגה המוסלמית התחרתה בה כמפלגת מוסלמי הודו. הקונגרס ניצח, ומנהיגיו הקימו ממשלת מעבר בחסות הממשל הבריטי. ב־15 באוגוסט 1947 הפכה הממשלה לממשלת הודו.
תקופת נהרו ושאסטרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נטען, כי מהטמה גנדהי וסרדאר פאטל החזיקו בהשקפה, כי מפלגת הקונגרס הייתה צריכה להתקיים רק עד להשגת העצמאות ההודית, ולפיכך היה עליה להתפרק ב־1947, עם קבלת עצמאות זו. בעת קבלת העצמאות הייתה מפלגה זו (בהנהגת ג'ווהרלל נהרו) לארגון הפוליטי העיקרי במדינה ונעשתה למפלגה פוליטית ראשית.
לאחר רצח גנדי ב־1948 ומותו של פאטל ב־1950, נהרו נשאר בודד מקרב סמלי ההנהגה הלאומית והפך למפתח לכוחה ועתידה של המפלגה. נהרו בחר לאמץ במדיניותו חילוניות, מדיניות כלכלית סוציאליסטית ומדיניות חוץ בלתי מזדהה, אשר הפכו לסימני היכר של המפלגה. מדיניותו של נהרו היוותה אתגר עבור מעמד בעלי הקרקעות ובעלי העסקים ושיפרה את מצבם של בני מיעוטים דתיים ובני הקאסטות הנמוכות בהודו. דור של מנהיגים שלחמו למען עצמאות הודו התחלף במהרה בדור של מנהיגים שצמחו תחת מנהיגותו של נהרו. נהרו הוביל את מפלגתו לזכייה בכשני שלישים ממושבי הלוק סבהה בבחירות שהתקימו בשנים 1952, 1957 ו־1962.
לאחר מות נהרו ב־1964, הועלתה לראשונה שאלת עתידה של המפלגה. אף מנהיג לא היה מסוגל להגיע למעמדו הסמלי של נהרו, ולכן התקבצה המנהיגות סביב דמותו של לאל בהדור שסטרי שהיה מנהיג פשרן, רך דיבור ועדין. שסטרי מת ב־1966 לאחר כהונה של כשנה בראשות הממשלה.
תקופת אינדירה גנדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מות שאסטרי נערכו בחירות למועמד המפלגה לראשות הממשלה. בבחירות גברה אינדירה גנדי, בתו של נהרו, על השמרן מורארג'י דסאי מהאגף הימני במפלגה. בתקופה זו עבר השלטון במפלגה בפועל לידי מנהיגי הארגון, ששבו למקום ממנו נדחו על ידי נהרו ב-1951.[2]
האתגר הרציני הראשון שעמד בפני ההגמוניה הפוליטית של מפלגת הקונגרס התרחש ב־1967, כאשר אופוזיציה מאוחדת תחת דגלה של סמיוק וידהאנאיאק דאל זכתה בשלטון בכמה ממדינות החגורה ההודית. אינדירה גנדי, שהייתה נשיאת מפלגת הקונגרס, עמדה בפני אתגר מצד רוב מנהיגות המפלגה. הקונפליקט, שבא לידי ביטוי במערכת הבחירות לנשיאות הודו 1969, הביא לפיצול ואינדירה הקימה מפלגה נפרדת של הקונגרס הלאומי ההודי, שנודעה בשם הקונגרס הלאומי ההודי (R) או הקונגרס החדש. המפלגה הרשמית נודעה בשם הקונגרס הלאומי ההודי (ארגון) והונהגה על ידי קמאראיי ובאופן בלתי רשמי נקראה גם הקונגרס הישן. כאשר ישבה אינדירה גנדי ליד הגה השלטון, הוכרה סיעתה על ידי ועדת הבחירות של הודו כמפלגת הקונגרס הלאומי ההודי ה"אמיתית", אף על פי שסיעתה הייתה הפלג הפורש.
במובנים שונים ניתן לראות את הפיצול כפיצול בין האגף הימני לבין האגף השמאלי במפלגה. אינדירה רצתה להשתמש בסדר יום פופוליסטי במטרה להביא לידי תמיכה עממית במפלגתה. היא השתמשה בסיסמאות כגון "חיסול העוני" ורצתה להדק את הקשרים עם ברית המועצות. מנגד, האליטות המחוזיות של המפלגה, אשר ייסדו את הקונגרס הלאומי ההודי (ארגון), תמכו בסדר יום ימני יותר ופקפקו ברעיון של סיוע סובייטי. מאוחר יותר נתמזגה המפלגה האחרונה במפלגת ג'נטה.
בהדרגה, הפך שלטון אינדירה גנדי לסמכותי יותר. בהתמודדה מול אופוזיציה הולכת וגוברת, הכריזה ב־1975 על מצב חירום. לאחר שהוסר משטר החירום ב־1977, נוצרו פלגים נוספים בתוך מפלגת הקונגרס. הפלג של אינדירה, אשר סומן באות I, הובס בבחירות הכלליות באותה שנה על ידי מפלגת ג'נטה. מפלגת הקונגרס הצליחה להשיב את כוחה בבחירות ב-1980. בשנת 1984 נרצחה אינדירה בידי שניים משומרי ראשה הסיקים, כנקמה על מבצע כוכב כחול. בימים הבאים שלאחר מכן, נהרגו אלפי סיקים במהומות, בעיקר בדלהי. רבים מארגוני זכויות האדם מייחסים לפעילויות הקונגרס חלק חשוב במהומות 1984.
תקופת רג'יב גנדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר רצח אינדירה, הפך בנה רג'יב גנדי למנהיג מפלגת הקונגרס, והוביל את המפלגה לזכייה ברוב קולות גדול בבחירות ללוק סבהה ב־1984. מפלגת הקונגרס נחלה תבוסה בבחירות הכלליות ב־1989. רג'יב גנדי נרצח בפיגוע התאבדות של טיגריסי השחרור של טמיל אילם במהלך עצרת בחירות במהלך הבחירות ב־1991. בעקבות הרצח, ירש את מקומו של רג'יב סגנו, פ. ו. נרסימהה ראו.
תקופת ראו וקסרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ה-90 היו תקופה של משבר ממושך עבור מפלגת הקונגרס. אחרי אובדן הולך וגדל של השפעה פוליטית, ביקשה המפלגה מסוניה גנדי, אלמנתו ילידת איטליה של רג'יב גנדי, לקבל את משרת נשיאות המפלגה. בעקבות סירובה לכך ב־1991, נשאר בתפקיד זה נרסימהה ראו. המפלגה ניצחה בבחירות ב-1991 וראו כיהן כראש הממשלה בשנים 1991–1996, אך בבחירות ב-1996 הובסה המפלגה וראו התפטר והוחלף בסיטראם קסרי. במשך כשנה ומחצה תמכה המפלגה מבחוץ בממשלות הג'נטה דאל, בתחילה בראשות ה. ד. דווה גאודה ולאחר מכן בראשות אינדר קומאר גוג'ראל, עד שמשכה את תמיכתה בנובמבר 1997. בבחירות, שנערכו בפברואר 1998, נדחק נשיא הקונגרס קסרי הצידה מפני סוניה גנדי, שהייתה לדמות העיקרית בקמפיין הפולטי של המפלגה. לאחר תבוסת המפלגה בבחירות אלו, האשימו תומכי סוניה את קסרי באחריות לכישלון המפלגה, והדעיחו אותו על מנת למנות את סוניה לנשיאת המפלגה.[3]
סוניה ורהול גנדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר בחירת סוניה גנדי כנשיאת המפלגה פרש מהמפלגה פלג בראשות שארד פאוור אשר ייסד את מפלגת הקונגרס הלאומית. בעת פרישתם של פלגים שונים ממפלגת הקונגרס, נמשך הסימון "(Congress (I" לציון המפלגה המונהגת בידי ממשיכיה של אינדירה גנדי. מפלגות ואישים פוליטיים שונים התנגדו למינויה סוניה גנדי על רקע מוצאה הזר.
בבחירות הכלליות בהודו שנערכו בשנת 2004, זכתה הקונגרס במספר המושבים הגדול ביותר והובטחה לה תמיכה מהאגף השמאלי בפרלמנט. סוניה גנדי, שנחשבה למועמד הקונגרס לראשות הממשלה, הודיעה כי לא תכהן בו,[4][5] ובחרה במאנמוהאן סינג,[6] שר האוצר בשנים 1991–1996 וראש האופוזיציה ברג'יה סבהה בשנים 1996–2004, לתפקיד ראש הממשלה ולמישרה זו נשבע אמונים ב-22 במאי 2004.[7]
מאנמוהאן סינג נבחר בשנית לראשות הממשלה בבחירות ב-2009, אך לקראת הבחירות ב־2014 הודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת.
רהול גנדי, בנה של סוניה, החל להיות מעורב בפעילות פוליטית במפלגה ב־2004. בבחירות ללוק סבהה ב-2014, לאחר פרישת מאנמוהאן סינג, היה הדמות הראשית בקמפיין של המפלגה ונתפס כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך המפלגה לא הכריזה על כך באופן רשמי. הבחירות היו תבוסה מוחלטת למפלגה, שזכתה ב־44 מושבים בלבד, התוצאות הנמוכות שלה אי־פעם.
בדצמבר 2017 התפטרה סוניה גנדי מנשיאות הקונגרס והעבירה את ההנהגה לרהול.[8]
בבחירות ללוק סבהה ב־2019 השתפרו תוצאות המפלגה אך במעט, כאשר היא זוכה ב־52 מושבים. בעקבות התוצאות הודי רהול על התפטרותו מנשיאות הקונגרס, וסוניה גנדי שבה לעמוד בראשו.
באוקטובר 2022 ערכה המפלגה בחירות לנשיאות, בהן נבחר מליקרג'ון קהרג לנשיא המפלגה כשהוא גובר על שאשי טהרור (אנ').[9]
תוצאות בחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | מנהיג המפלגה | מושבים | שינוי | אחוזים | תוצאה |
|---|---|---|---|---|---|
| 1934 | בהולבאי דסאי (אנ') | 42 / 147 |
|||
| 1945 | סארט צ'אנדרה בוסה (אנ') | 59 / 102 |
|||
| 1951–1952 | ג'ווהרלל נהרו | 364 / 489 |
44.99% | ממשלה | |
| 1957 | 371 / 494 |
 7 |
47.78% | ממשלה | |
| 1962 | 361 / 494 |
 10 |
44.72% | ממשלה | |
| 1967 | אינדירה גנדי | 283 / 520 |
78 |
40.78% | ממשלה (1967–69), קואליציה (1969–71) |
| 1971 | 352 / 518 |
69 |
43.68% | ממשלה | |
| 1977 | 153 / 542 |
199 |
34.52% | אופזיציה | |
| 1980 | 351 / 542 |
198 |
42.69% | ממשלה | |
| 1984 | רג'יב גנדי | 415 / 533 |
64 |
49.01% | ממשלה |
| 1989 | 197 / 545 |
218 |
39.53% | אופוזיציה | |
| 1991 | פ. ו. נרסימהה ראו | 244 / 533 |
47 |
35.66% | ממשלה |
| 1996 | 140 / 533 |
104 |
28.80% | אופוזיציה | |
| 1998 | סיטראם קסרי | 141 / 533 |
1 |
25.82% | אופוזיציה |
| 1999 | סוניה גנדי | 114 / 545 |
27 |
28.30% | אופוזיציה |
| 2004 | 145 / 543 |
31 |
26.7% | קואליציה | |
| 2009 | מאנמוהאן סינג | 206 / 543 |
61 |
28.55% | קואליציה |
| 2014 | רהול גנדי | 44 / 543 |
162 |
19.3% | אופוזיציה |
| 2019 | 52 / 543 |
8 |
19.5% | אופוזיציה |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הקונגרס הלאומי ההודי- אתר האינטרנט הרשמי של הקונגרס הלאומי ההודי
הקונגרס הלאומי ההודי, ברשת החברתית פייסבוק
הקונגרס הלאומי ההודי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הקונגרס הלאומי ההודי, ברשת החברתית אינסטגרם- הקונגרס הלאומי ההודי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Md. Rashiduzzaman, The central legislature in British India: 1921 to 1947, 1964, עמ' 32–34
- ^ Robert L. Hardgrave, “The Congress in India - Crisis and Split”, Asian Survey 10, no. 3, 1970, עמ' 256–62, JSTOR 2642578
- ^ Darpan Singh, Sitaram Kesri, the Congress president who had his dhoti pulled, India Today, 28 בספטמבר 2022
- ^ 'Deeply hurt' Sonia refuses to be PM, טיימס אוף אינדיה, 18 במאי 2004
- ^ Why Sonia refused to be PM, Economictimes, 19 במאי 2004
- ^ The man who will be PM, Tribune India, 20 במאי 2004
- ^ Manmohan Singh, 67 ministers sworn in, Rediff, 22 במאי 2004
- ^ Sonia Gandhi: The woman who would not be queen, Economic Times, 16 בדצמבר 2017
- ^ Tirtho Banerjee, Kharge, who started as labour leader, becomes new Congress chief by beating Tharoor who speaks fine English, India Today, 19 באוקטובר 2022