פרוטו-הודו-אירופית

פרוטו־הודו־אירופית (באנגלית: Proto-Indo-European; בראשי תיבות: PIE) היא השפה האם המשוערת של כל השפות ההודו־אירופיות. על פי ההערכות ישנם בימינו כ־3.5 מיליארד דוברי שפות שהתפתחו מן השפה הפרוטו־הודו־אירופית, מחצית מאוכלוסיית העולם בקירוב.

פרוטו-הודו-אירופית

שפה משוחזרת
תפוצה גאוגרפית	דרום רוסיה
היכחדות	נכחדה, מתוארכת לכ־4,000 לפנה"ס
סיווג שפה	שפות הודו-אירופיות פרוטו-הודו-אירופית
מפת תפוצה
אזור התפוצה המשוער של השפה   אזור התפוצה של השפות ההודו-אירופיות כיום

אבי רעיון השפה האם המשותפת הפרוטו־הודו־אירופית היה ויליאם ג'ונס, עורך דין בריטי שנשלח בשנת 1783 לכהן כשופט בכלכותה (כיום קולקטה) שבהודו בשירות הוד מלכותו. במסגרת תפקידו למד ג'ונס את שפת הסנסקריט המקומית והבחין בדמיון בינה לבין שפות אירופיות שהכיר. הדמיון בין שפות אלה עורר אצלו תמיהה, שכן לא הייתה אמורה להתאפשר שאילת מילים משפה אחת לאחרת בשל הריחוק הגאוגרפי בין אירופה להודו. לפיכך סבר ג'ונס כי מוצאן של שפות אלה משותף.

הבלשנים מצאו את החוקיות השיטתית אשר עומדת בבסיס התפתחותם של עיצורים ותנועות משפה לשפה ונקראת מעתק הגאים. כך הצליחו החוקרים לשחזר בשפה כ־4,000 שורשים וחוקי דקדוק רבים. בפרוטו־הודו־אירופית שוחזרו 25 עיצורים, 4 תנועות ו־8 יחסות, וכן מין משותף לזכר ולנקבה. הבלשנים השתמשו בבלשנות השוואתית כדי לאתר את הגרסה הנפוצה ביותר של מילה מסוימת בשפות שונות מאותה המשפחה ולשחזר את המילה המקורית המשוערת בשפה האם של אותה משפחת שפות. כך, למשל, המילה "אבא" היא "פַּטֵרַס" ביוונית, "פָּאטֶר" בלטינית, "פִּיטָאר" בסנסקריט, "פֶּדַר" בפרסית, "פָאדֶ'ר" באנגלית ו"הָאיְר" בארמנית. בפרוטו־הודו־אירופית שוחזרה המילה כ"פְּחטֵר".

נכון למאה ה־21, הגישה המובילה במחקר היא "ההיפותזה הקורגנית". לפי גישה זו, רוכבי סוסים מערבות אירואסיה הקרויים "תרבות יאמניה" היו דובריה הראשונים של השפה הפרוטו־הודו־אירופית והפיצו אותה בכוח לפני כ־6,000 שנה, עם נדידתם מדרום רוסיה לאירופה ולהודו. בני יאמניה היו הראשונים שבייתו סוסים, וכישורים אלה אפשרו להם להפיץ את שפתם במהירות. מאוצר המילים המשוחזר של השפה ניתן ללמוד רבות על התרבות של דובריה. בשל מיומנותם בחקלאות כללה השפה כינויים רבים לחיות משק ולגוריהן וכן מילים רבות הקשורות בעבודת אדמה, כגון חרישה וזריעה. בשפה זאת לא הייתה מילה ל"ים", ולכן מסיקים כי שבטים אלה חיו באזור ללא מוצא לים.

הדמיון בין המיתולוגיות שהיו נפוצות בהודו ובאירופה – המיתולוגיה ההינדואית, היוונית, הרומית, והנורדית – אף איפשר לשחזר באופן דומה את המיתולוגיה הפרוטו־הודו־אירופית, בתהליך הקרוי מיתולוגיה השוואתית. האל האב היה אל השמיים, "דְיֵאוּס פְּחטֵר", בדומה לזאוס היווני וליופיטר הרומי. גם במיתולוגיה זאת היה אל שמש בשם "סֶחוּל" וסמלו מרכבה רתומה למספר סוסים – בדומה להליוס היווני, לסול הנורדי ולסוּרְיָה ההינדואי.

רקע

דיוקן של ויליאם ג'ונס

ויליאם ג'ונס, עורך דין בריטי בן המאה ה־18, היה הראשון שהציע את קיומה של השפה. ב־1783 הגיע ג'ונס לכלכותה שבהודו כדי לכהן כשופט. כדי להתחבב על האוכלוסייה המקומית, החליטו נציגי השלטון הבריטי בהודו שלא לבסס את מערכת החוקים בהודו הבריטית על מערכת המשפט האירופית אלא על החוקים המסורתיים שנכתבו בשפת הסנסקריט, מהשפות העתיקות בהודו. לשם כך למד ג'ונס את שפת הסנסקריט. ג'ונס, שהיה פוליגלוט ושלט ב־28 שפות, הבחין בדמיון בין שפת הסנסקריט לשפות אחרות שהכיר, כגון יוונית עתיקה ולטינית. לדברי ג'ונס, הסבירות לכך שהדמיון בין השפות נבע ממגע לשוני היא נמוכה בשל הריחוק הגאוגרפי באזורי התפוצה של השפות. משום כך סבר ג'ונס כי שפות אלה התפתחו ממקור משותף. משכך ניתן היה לעמוד גם על הקשר בין השפות שהתפתחו מסנסקריט – השפות ההודו־אריות הינדי ובנגלית, לעומת השפות שהתפתחו מלטינית – השפות האיטליות, צרפתית, איטלקית וספרדית.

שפת הסנסקריט, חרף עתיקותה הרבה, מתברכת במבנה נפלא: מושלמת יותר מהיוונית, עשירה יותר מהלטינית ומעודנת לאין שיעור משתיהן; אך הזיקה בין שלוש השפות כה חזקה, הן בבסיסי הפעלים, והן בצורות הדקדוקיות, שלא ייתכן שנוצרה בדרך המקרה; זיקה חזקה עד כדי כך, שכל בלשן שיבחן את שלוש השפות הללו יבין כי הן נבטו ממקור משותף אחד, אשר ככל הנראה עבר זה כבר מן העולם.

המקור באנגלית

"The Sanskrit language, whatever be its antiquity, is of a wonderful structure; more perfect than the Greek, more copious than the Latin, and more exquisitely refined than either, yet bearing to both of them a stronger affinity, both in the roots of verbs and in the forms of grammar, than could possibly have been produced by accident; so strong, that no philologer could examine all three without believing them to have sprung from some common source, which, perhaps, no longer exists."

— ויליאם ג'ונס, 1786

על אף שג'ונס נחשב לאבי רעיון השפה הפרוטו־הודו־אירופית, רעיונות דומים באשר למקור משותף של השפות ההודו־אירופיות עלו אצל חוקרים שקדמו לו. כך, למשל, כבר בראשית המאה ה־17 יצר המזרחן הגרמני יוהאן אליכמן רשימה בת כ־2,000 מילים דומות בפרסית ובגרמנית. בהתבסס על עבודתו של אליכמן, העלה המלומד ההולנדי מרקוס ואן בוקסהורן ב־1647 את ההשערה כי הפרסית והגרמנית, וכן השפות הסלאביות, היוונית העתיקה והלטינית, חולקות מקור משותף. הוא כינה את השפה האם "סקיתית", כשמם של הסקיתים, עמים הודו־אירופיים שחיו בערבות אירואסיה.

לאחר שג'ונס העלה את הרעיון בדבר קיום השפה, ניסו בלשנים בראשית המאה ה־19 לעמוד על הקשרים בין השפות ההודו־אירופיות. הבולטים שבהם היו פרנץ בופ ורסמוס ראסק, שלזכותו נזקף הגילוי של "חוק גרים" ב־1818, והוא ביסס את הקשר בין השפות הגרמאניות, אנגלית, גרמנית ושוודית, לבין שאר השפות ההודו־אירופיות.

מפרוטו־הודו־אירופיות התפתחו שפות הודו-אריות (סנסקריט עתיקה, וכן הינדוסטנית, פונג'אבי ובנגלית), שפות איראניות (ובהן פרסית, כורדית ופשטו), יוונית (לרבות יוונית עתיקה), שפות איטליות (לטינית עתיקה, וכן צרפתית, ספרדית, איטלקית ורומנית), שפות גרמאניות (ובהן אנגלית, גרמנית ושוודית), שפות סלאביות (ובהן רוסית, פולנית וסרבו-קרואטית), שפות בלטיות (ליטאית ולטבית), ארמנית ואלבנית.

הגייה

עיצורים

עיצורים בפרוטו-הודו-אירופית

		לועי	וילוני			מכתשי	שפתי
			רגיל	משופתת	מחונכך
אפי						n*	m*
סותם	אטום		k*	kʷ*	ḱ*	t*	p*
	קולי		g*	gʷ*	ǵ*	d*	b*
	מנושף		gʱ*	gʷʱ*	ǵʱ*	dʱ*	bʱ*
חוכך		h₁, *h₂, *h₃*				s*
מקורב				w*	y*	l*
רוטט						r*

בפרוטו־הודו־אירופית שוחזרו 25 עיצורים. כל העיצורים והמילים ששוחזרו מסומנים בכוכבית, כדי להדגיש שהשחזור שלהם איננו ודאי. עם העיצורים ששוחזרו נמנים העיצורים הסונורנטיים r*,‏ l*,‏ m*,‏ n*, שבהם שטף האוויר לא נחסם לחלוטין, ולכן ניתן להגות אותם באופן מתמשך. עיצורים אלה משמשים לעיתים בפרוטו־הודו־אירופית כעיצורים הברתיים, כלומר ממלאים תפקיד של תנועה – לרוב זה קורה כאשר הם מופיעים בין שני עיצורים, בתחילת מילה לפני עיצור, ובסוף מילה אחרי עיצור. כאשר העיצורים הסונורנטיים הללו משמשים כעיצורים הברתיים, נהוג לסמן זאת באמצעות הוספת עיגול קטן בתחתית האות, כך: r̥*,‏ l̥*,‏ m̥*,‏ n̥*, בהתאמה.

לפרוטו־הודו־אירופית לא נמצאו עדויות בכתב, שכן היא מתוארכת לתקופה שקדמה להמצאת האלפבית. כדי לשחזר את עיצורי השפה ואת מילותיה, השתמשו החוקרים בבלשנות השוואתית. על מנת להבין כיצד נהגתה מילה מסוימת בפרוטו־הודו־אירופית, השוו את הגיית אותה מילה בשפות הודו־אירופיות קיימות ואיתרו את הגרסה הנפוצה ביותר שלה. כך, למשל, נהגית המילה "אבא" בשפות הודו־אירופיות: Πατέρας (פַּטֵרַס) ביוונית, Pater (פַּאטֶר) בלטינית, पितर (פִּיטַאר) בסנסקריט, پدر (פֶּדַר) בפרסית, Father (פַאדֶ'ר) באנגלית ו־Հայր (הַאיְר) בארמנית. לפיכך, העיצור הראשון במילה הפרוטו־הודו־אירופית ל"אבא" עשוי להיות /p/ כמו ביוונית, בלטינית ובסנסקריט, /f/ כמו באנגלית, או לחלופין /h/ כמו בארמנית. מכאן ניתן להסיק כי מרבית השפות ההודו־אירופיות משתמשות באותו ההגה במילה זו. הפיכת העיצור /p/ ל־/f/ או ל־/h/ נפוצה בשפות רבות, ואילו התהליך ההפוך קורה רק לעיתים רחוקות. התופעה שלפיה עיצור מסוים בשתי שפות קרובות מומר תמיד לעיצור מסוים אחר, מכונה מעתק הגאים. המסקנה המתבקשת היא שהמילה הפרוטו־הודו־אירופית ל"אבא" התחילה באות פ"א דגושה, בדומה ליוונית, ללטינית ולסנסקריט. המילה הפרוטו־הודו־אירופית המשוחזרת ל"אבא" היא, אפוא, "פְּחטֵר" (ph₂tḗr*).

עיצורים רבים נוספים עברו שינויים בכל אחת מן השפות שהתפתחו מפרוטו־הודו־אירופית. דוגמה לכך היא מעתק ההגאים בשפות הגרמאניות, המכונה "חוק גרים", על שם יעקוב גרים (אחד מהאחים גרים), שפרסם ב־1822 ספר שעסק בנושא זה. עם זאת, ארבע שנים לפניו הגיע הבלשן רסמוס ראסק למסקנות דומות, והוא נחשב לראשון שגילה את החוק. לפי "חוק גרים", העיצורים הסותמים הקוליים המנושפים בשפות הודו־אירופיות (gʰ ,*bʰ* ו־dʰ*) הפכו קוליים רק בשפות גרמאניות (g ,*b* ו־d* בהתאמה), העיצורים הקוליים (g ,*b* ו־d*) הפכו אטומים (k ,*p* ו־t*, בהתאמה), והעיצורים האטומים (k ,*p* ו־t*) התחלפו בעיצורים חוככים (h ,*f* ו־θ*, בהתאמה). תהליך דומה אירע לעיצורים המיוצגים בעברית באמצעות אותיות בג"ד כפ"ת. דוגמה לכלל זה היא המילה הלטינית Pedis (רגל) שהפכה באנגלית ל־Foot: העיצור /p/ הפך ל־/f/ והעיצור /d/ הפך ל־/t/. מקור שתי מילים אלה הוא במילה הפרוטו־הודו־אירופית pṓds*.

ההשערה הסדקית

ב־1973 פרסמו כמה חוקרים את "ההשערה הסדקית" (באנגלית: Glottalic theory ). לפי השערה זו, העיצורים הקוליים (g ,*b* ו־d*) ששוחזרו בשפה הפרוטו־הודו־אירופית היו, למעשה, עיצורים סדקיים אטומים ('k' ,*p* ו־'t* בהתאמה), עיצורים שמייד אחריהם בא ההגה שמסומן בעברית באמצעות האות אל"ף (/ʔ/). לטענת חוקרים אלה, בפרוטו־הודו־אירופית לא היו שורשים בעלי שני עיצורים קוליים סמוכים (למשל deg*, בהתעלם מן התנועה שביניהם), תופעה שאיננה קיימת בשפות המוכרות לנו. התופעה של היעדר עיצורים קוליים סמוכים מתבהרת אם מתייחסים לעיצורים אלה כעיצורים סדקיים אטומים, שכן קשה להגותם ברצף. נכון למאה ה־21, תיאוריה זו אינה מקובלת, שכן ברוב השפות ההודו־אירופיות אין שריד לעיצורים סדקיים. לפיכך לא סביר להניח כי עיצורים אלה התקיימו בפרוטו־הודו־אירופית.

ההשערה הלועית

דיוקן של דה סוסיר

עוד במאה ה־19 סבר הבלשן הצרפתי פרדינן דה סוסיר כי בפרוטו־הודו־אירופית התקיימו שלושה עיצורים פוחזים שלא ניתן לשחזרם במדויק. אם נשווה בין שפות הודו־אירופיות, נגלה כי התנועה a בסנסקריט עשויה להופיע במילים מקבילות ביוונית עתיקה ובלטינית כ־a, כ־e או כ־o. דה סוסיר הניח כי מקור כל התנועות הוא בתנועה פרוטו־הודו־אירופית אחת, בדומה לסנסקריט. ההבדלים בתנועות בין השפות השונות נובעים מהימצאותם של עיצורים פוחזים, שנהגו אחרי אותן התנועות. עיצורים אלה הושמטו לבסוף מן השפות ההודו־אירופיות אך את שרידיהם ניתן לראות בשינוי שחל באותה תנועה בשפות ההודו־אירופיות המאוחרות. דה סוסיר סבור היה כי העיצורים הפוחזים שנעלמו היו חצאי תנועות, עיצורים שמזכירים בהגייתם תנועות בשפה, כגון העיצור של האות ו"ו (/w/) המזכיר את התנועה o והעיצור של האות יו"ד (/j/) המזכיר את התנועה e. ברבות השנים יצר אותו שילוב של תנועה וחצאי תנועה ביוונית ובלטינית, לדברי דה סוסיר, דיפתונג של שתי תנועות הבאות אחת אחרי השנייה. בשלב הבא שתי התנועות ביוונית ובלטינית התאחדו לכדי תנועה אחת בתהליך הקרוי בשם "כיווץ דיפתונג". כך, למשל, באמצעות תהליך "כיווץ הדיפתונג", שינתה התנועה a שבאה לפני העיצור /w/ את צורתה לתנועה o, הנמצאת בחצי הדרך בין התנועה a לעיצור /w/, תוך השמטת העיצור /w/. בסנסקריט, לעומת זאת, הוסרו העיצורים הפוחזים מלכתחילה, כך שלא בוצע התהליך של כיווץ הדיפתונג. מכאן, לפי דה סוסיר, נובע הההבדל בין יוונית ולטינית מחד גיסא לבין סנסקריט מאידך גיסא.

הבלשן הדני הרמן מלר תמך בהשערתו של דה סוסיר בדבר קיומם של העיצורים הפוחזים, אך סבר כי אלה היו עיצורים לועיים, ולא חצאי תנועות. ב-1915 פוענחה לראשונה השפה החיתית, העתיקה ביותר מבין השפות ההודו־אירופיות הידועות. בכתב היתדות של השפה התברר כי במקום שבו אמורה הייתה להופיע חצי תנועה במקור הפרוטו־הודו־אירופי, כפי שחזה דה סוסיר, הופיע בשפה החיתית דווקא העיצור הלועי של האות חי"ת, כפי שהיא נהגית בהגייה תימנית (/ħ/), כפי שחזה מלר. בכך נמצא חיזוק הן להשערתו של דה סוסיר בדבר העיצורים הפוחזים, והן לזו של מלר שטען כי עיצורים אלה הם לועיים. עם זאת, דה סוסיר לא זכה לראות את השערתו מתגשמת, כיוון שנפטר ב-1913. ההשערה קרויה מאז "ההשערה הלועית" (באנגלית: Laryngeal theory ), והיא הפכה למוסכמת בקרב חוקרי השפה הפרוטו־הודו־אירופית. העיצור שבא אחרי תנועת e בשפות ההודו־אירופיות המאוחרות מסומן כ־h₁*, העיצור שבא אחרי תנועת a מסומן כ־h₂*, והעיצור שבא אחרי תנועת o מסומן כ־h₃*. במקרה שבו משוחזר עיצור לועי לא ידוע, הוא מסומן בפשטות כ־h*.

אין הסכמה בקרב החוקרים באשר לאופן הגייתם של שלושת העיצורים הלועיים. h₁* משוחזר לרוב בעברית כעיצור המקביל בהגייתו לאות העברית אל"ף (/ʔ/) או ה"א (/h/). בחלק מהמחקרים העיצור h₂* משוחזר כעיצור המקביל בהגייתו לאות העברית חי"ת לועית (/ħ/) או כחי"ת בעברית ישראלית (/χ/). העיצור h₃* משוחזר כגרסה מְשׂוּפְתֶתֶת של h₂*. מייד אחרי עיצורים אלה בא ההגה /w/. במקרה זה h₃* עשוי להיות נהגה כמו האות העברית עי"ן משפותתת (/ʕʷ/) או חי"ת משופתתת (/χʷ/) משום שהעיצורים המשופתתים הם חצאי תנועות של התנועות הסגורות ובכללן התנועה o. לחלופין, h₃* משוחזר כעיצור המקביל בהגייתו לאות העברית עי"ן לועית (/ʕ/).

שפות קֶנְטוּם ושפות סַאטֶם

  אזור התפוצה המשוער של השפה

  שפות סאטם

  שפות קנטום

התפתחות הענפים ההודו־אירופיים

  שפות סאטם

  שפות קאנטום

בפרוטו־הודו־אירופית משוחזרים שלושה עיצורים וילוניים מחונככים: עיצורים מסוימים שמיד אחריהם בא העיצור המקביל בהגייתו לאות העברית יו"ד (/j/). שלושת העיצורים המחונככים, שלאחריהם בא אותו עיצור, היו העיצורים המקבילים בהגייתם לאותיות העבריות כ"ף (/kʲ/), גימ"ל (/gʲ/) וגימ"ל מְנוּשֶפֶת, שמיד אחריה בא העיצור המקביל בהגייתו לאות העברית ה"א (/gʲʰ/). כדי לציין שעיצורים אלה הם מחונככים מוסיפים להם בתעתיק אות j קטנה מימין. בחלק מן התעתיקים של פרוטו־הודו־אירופית נהוג להמיר את האות j בגרש, כך שהם נכתבים ǵ ,ḱ ו־ǵʰ, בהתאמה. שלושת העיצורים המחונככים עברו מעתקי הגאים בכל אחת מתריסר הקבוצות שבמשפחת השפות ההודו־אירופיות.

בהתבסס על המעתק שחל בכל קבוצה, חולקו השפות ההודו־אירופיות לשתי קבוצות בסיסיות: שפות "קֶנְטוּם" ושפות "סַאטֶם", על שם המילה הפרוטו־הודו־אירופית למספר 100: ḱm̥tóm* (תעתיק IPA: /kʲm̥toˈm/). בחלק מקבוצות השפות הפרוטו־הודו־אירופיות – בעיקר בשפות המערביות (יוונית, שפות רומאניות, שפות גרמאניות ושפות קלטיות) אך גם בשפה הטוֹכָארִית שהייתה מדוברת בצפון־מערב סין – נשמט ההגה /j/ מן העיצורים והם הפכו לעיצורים וילוניים "רגילים", ללא כל תוספת. שפות אלה קרויות בשם "שפות קֶנְטוּם", על שם המילה הלטינית למספר 100, מקבוצת השפות הרומאניות: Centum. לעומת זאת, בקבוצה השנייה של השפות, אשר כוללת בעיקר את השפות המזרחיות (שפות סלאביות, שפות הודו־אריות, שפות איראניות, אלבנית וארמנית, פרט לטוכארית), העיצורים המחונככים הפכו לעיצורים שורקים. מבין העיצורים המחונככים, ההגה /kʲ/ התגלגל להיות ההגה המקביל בהגייתו לאות העברית סמ"ך (/s/), או לחלופין שי"ן (/ʃ/). העיצורים הווילוניים הקוליים הפכו לעיצוריים שורקים קוליים. שפות אלה קרויות בשם "שפות סַאטֶם", על שם המילה "מאה" באָוֶסְטִית, מקבוצת השפות האיראניות: Satem.

החלוקה לשפות "קנטום", שבהן העיצורים הווילוניים המחונככים חדלו להיות כאלה, ולשפות "סאטם", שבהן העיצורים הווילוניים המחונככים הפכו לעיצורים שורקים, הייתה מקובלת במהלך המאה ה־19, כשהמחקר על פרוטו־הודו־אירופית עוד היה בחיתוליו. ברבות השנים נזנחה גישה זאת מכמה סיבות: ראשית, עד הגעת העמים הסלאביים לבלקן במהלך נדידת העמים, מצפון לאזור שבו הייתה מדוברת השפה היוונית (שפת "קנטום"), היו מדוברות באזור זה שפות אלבניות, מקבוצת "סאטם". עובדה זאת הופכת את היוונית לשפה מבודדת מיתר שפות "הקנטום". שנית, ב־1907 נתגלו לראשונה קטעי טקסט מן השפה הטוכארית מצפון־מערב סין. טוכארית היא אומנם שפת "קנטום", אך השפות המדוברות בסביבתה היו שפות "סאטם" ולפיכך גם היא הייתה שפה מבודדת. תופעה דומה אירעה לשפה החיתית, שפת "קנטום" נוספת. בשל גילויים אלה התפתחה סברה שנייה, שחילקה את שפות "קנטום" לארבעה תתי־קבוצות: יוונית, טוכארית, חיתית ושאר השפות. הסברה השלישית, שתפסה אחיזה במהלך המאה ה־20, גרסה שפרוטו־הודו־אירופית לא התחלקה לשני ענפים בסיסיים ("קנטום" ו"סאטם"), אלא התפצלה בהדרגה לשתים עשרה קבוצות, במנותק מסיווגן זה. לפיכך, על פי הסברה, התפתח מעתק ההגאים בנפרד בכל אחת מתריסר הקבוצות שבמשפחת השפות ההודו־אירופיות. בשל הקושי לבטא את העיצורים המחונככים, דוברי חלק מהשפות ויתרו עליהם כליל, ואילו שפות אחרות המירו אותם לעיצורים שורקים.

/s/ ניידת

השערה רווחת נוספת לגבי פרוטו־הודו־אירופית היא כי בחלק משמות העצם הופיעה התחילית s* כתחילית אפשרית אך לא מחייבת, שתפקידה אינו ברור. תופעה זו כונתה בשם "s ניידת" (s-mobile). לפי השערה זו נשארה התחילית האמורה במקצת השפות ההודו־אירופיות ובאחרות היא הושמטה. כך, למשל, המילה Steer באנגלית (שור) מקבילה למילה Taurus הלטינית. דוגמה נוספת לכך הן שתי המילים באנגלית להתכה, Smelt ו־Melt, אחת כוללת את התחילית s* ואילו בשנייה היא הושמטה.

תנועות

תנועות בפרוטו־הודו־אירופית

	קדמית	אחורית
סגורה	i*	u*
אמצעית	e, *ē*	o, *ō*

במחקר הפרוטו־הודו־אירופית רווחת הסכמה שלפיה התקיימו בשפה שתי תנועות קצרות לכל הפחות: e* (כתנועת סגול), ו־o* (כתנועת קמץ קטן). גם קיומן של התנועות i* (כתנועת חיריק) ו־u* (כתנועת קובוץ) מוסכם ברוב המחקרים. לעומת זאת, קיומה של התנועה a* (כתנועת פתח) מוטל בספק. חלק מהמחקרים טוענים כי מוצאה של תנועה זאת בשפות ההודו־אירופיות עשוי להיות דווקא בהברה h₂e*, שהפכה את התנועה הבאה אחריה לתנועת פתח. מחקרים אחרים שללו את הטענה הזאת ואף הצליחו לשחזר את מקור התנועה. בנוסף, נהוג לשחזר אף שתי תנועות ארוכות לכל הפחות: ē* (כתנועת צירי) ו־ō* (כתנועת חולם). לרוב נשלל קיומן של שתי התנועות הארוכות הנוספות, ī* (כתנועת חיריק) ו־ū* (כתנועת שורוק). חוקרים טוענים כי תנועות ארוכות אלה בשפות הודו־אירופיות שונות מקורן בתנועות קצרות ומקבילות לעיצורים אלה, בצירוף עיצור לועי: ih* ו־uh*. תנועות בעלות הטעמה שאינן תנועות ארוכות תסומנה באמצעות גרש מעליהן, לדוגמה: é ו־ó. בנוסף לתנועות אלה משוחזרים בשפה הפרוטו־הודו־אירופית ארבעה דיפתונגים, רצפים של שתי תנועות הנהגים כהברה אחת: ew ,*oy ,*ey* ו־ow*. הגיית התנועה הראשונה בדיפתונג עשויה להיות כתנועה ארוכה.

דקדוק

שמות עצם

בפרוטו־הודו־אירופית שוחזרו שמונה יחסות: סיומות לשמות העצם שסימנו את תפקידן התחבירי במשפט. לא כל השפות ההודו־אירופיות העתיקות שימרו את שמונה היחסות. כך, בעוד סנסקריט שימרה את כולן, בלטינית נותרו רק שש יחסות וביוונית עתיקה – חמש. רוב השפות ההודו־אירופיות המדוברות במאה העשרים ואחת, לרבות אנגלית וצרפתית, השמיטו את כולן; אחרות שימרו את חלקן כדוגמת השפה הרוסית שבה ארבע יחסות; ואילו שפות מעטות, כגון הליטאית, שימרו את כל שמונה היחסות הפרוטו־הודו־אירופיות. מבנה המשפט מבוסס היה על נושא–מושא–נשוא, בדומה לשפות הודו־אירופיות עתיקות אחרות, כגון השפה הלטינית. עם זאת, השימוש ביחסות איפשר גמישות בסדר המילים במשפט.

לכל אחת משמונה היחסות בפרוטו־הודו־אירופית שתי מערכות נפרדות, יחסות תמטיות ויחסות שאינן תמטיות, המקבילות לצורות ההטייה השנייה והשלישית של היחסות ביוונית ובלטינית, בהתאמה. ביחסות התמטיות תבוא תנועה לפני היחסה, בדרך כלל e* או o*, ואילו לפני יחסה שאינה תמטיות לא תבוא תנועה. מקובל להניח כי היחסות שאינן תמטיות קדמו ליחסות התמטיות אשר נוצרו בשל הקושי להגות אשכול עיצורים במילים מסוימות. משום כך התווספו בחלק מהמילים תנועות עזר שקדמו ליחסות וכך נוצרו היחסות התמטיות. לראייה, בשפה החיתית, אחת מן השפות ההודו־אירופיות הקדומות ביותר, היחסות התמטיות כמעט שאינן קיימות. מבחינת הטעמה, שמות העצם שאינם תמטיים נחלקו לשני סוגים בסיסיים: שמות העצם הסטטיים, שבהם אותה ההברה בשורש המילה היא ההברה המוטעמת; ושמות העצם הדינמיים, שבהם ההטעמה עשויה לשנות את מיקומה. שמות העצם הדינמיים התחלקו גם הם לשתי קבוצות: בקבוצה הראשונה ההטעמה החליפה את מיקומה בין ההברות בשורש המילה ואילו בקבוצה השנייה ההטעמה החליפה את מיקומה בין הברה בשורש המילה לבין ההברה שביחסה, בסוף המילה, שאיננה חלק מהשורש.

בפרוטו־הודו־אירופית יש צורת זוגי לשמות עצם. סיומת הזוגי הייתה h₁-* בשמות עצם לא־תמטיים ו־oh₁-* בשמות עצם תמטיים. סיומת זו איננה מושפעת מהיחסה.

חוקרים הצליחו לשחזר שני מינים דקדוקיים ביחסות הנושא והמושא הישיר בפרוטו־הודו־אירופית: מין חי (לבני אדם, ללא הבדל בין זכר ונקבה) ומין דומם (לעצמים, כדוגמת "It" באנגלית). עם זאת, רוב השפות ההודו־אירופיות כוללות סיומת גם לנקבה ואילו סיומת המין החי הפכה לזכר. הסיומת לנקבה משוחזרת כ־eh₂-*, ובשפות רבות היא הפכה ל־a-* (למשל: אפרודיטה, אנטיגונה וכו'). בשונה משאר השפות ההודו־אירופיות, השפה החיתית – אחת השפות העתיקות במשפחה – כללה סיומות נפרדות למין החי (זכר) ולמין הדומם, אך לא כללה סיומת נקבה. על כן משערים כי בשלב מוקדם של התפתחות השפות ההודו־אירופיות, כשהחיתית ויתר השפות במשפחה היו חלק מקבוצה אחת (הקבוצה ההודו־חיתית), הן כללו רק מין חי ומין דומם, ללא הבחנה בין זכר ונקבה. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהשפה החיתית התפצלה ממשפחת השפות ההודו־אירופיות, נוצרה סיומת הנקבה והמין החי עבר לתיאור הזכר. המין הדומם זהה למין החי בנטיות שונות של שמות עצם פרט ליחסות הנושא והמושא הישיר: אחרי שמות עצם לא־תמטיים במין דומם לא תבוא היחסה s* או m* בהתאמה; ואילו בשמות עצם תמטיים, התאחדה יחסת הנושא os* עם יחסת המושא הישיר om*. ישנן מספר הצעות לשחזור היחסות בשפה אך אין שיטה אחת המוסכמת על הכל.

נטיות שם העצם בפרוטו־הודו־אירופית

		נושא ונשוא (Nominative)	מושא ישיר (Accusative)	שייכות (Genitive)	מושא עקיף (Dative)	מוצא (Ablative)	מיקום (Locative)	שימוש (Instrumental)	קריאה (Vocative)
שם עצם לא־תמטי: h₃rḗǵs*, מלך	יחיד	h₃rḗǵs*	h₃réǵm̥*	h₃réǵs*	h₃réǵey*	h₃réǵs*	h₃réǵi*	h₃réǵh₁*	h₃réǵ*
	רבים	h₃réǵes*	h₃réǵns*	h₃réǵom*	h₃réǵbʰos*	h₃réǵbʰos*	h₃réǵsu*	h₃réǵbʰis*	h₃réǵes*
שם עצם תמטי: h₂ŕ̥tḱos*, דוב	יחיד	h₂ŕ̥tḱos*	h₂ŕ̥tḱom*	h₂ŕ̥tḱosyo*	h₂ŕ̥tḱoey*	h₂ŕ̥tḱoh₁ad*	h₂ŕ̥tḱoy*	h₂ŕ̥tḱoh₁*	h₂ŕ̥tḱe*
	רבים	h₂ŕ̥tḱoes*	h₂ŕ̥tḱons*	h₂ŕ̥tḱohom*	h₂ŕ̥tḱobʰos*	h₂ŕ̥tḱobʰos*	h₂ŕ̥tḱoysu*	h₂ŕ̥tḱōys*	h₂ŕ̥tḱoes*

פעלים

פרוטו־הודו־אירופית כללה שלושה גופים בפועל ושלוש מערכות של זמני פועל שניתן היה להטות בהתאם לגוף: הווה, עבר ומושלם (Perfect). לזמן העתיד לא הייתה מערכת פועל משלו בשפה והוא התאחד עם ההווה. זמן זה יכול היה אף לשמש לתיאור "עבר לא־מושלם" – פעולה בזמן עבר שלא הושלמה, בדומה לצורת העבר המתמשך באנגלית (Present Progressive, למשל: I was going) – ולהחליף את מערכת העבר הפשוט (למשל: I went באנגלית). ניתן לגזור את זמן העבר מההווה באמצעות השמטת התנועה האחרונה בסיומת לנטיית הגוף ובלבד שהיא תנועה קצרה. בנוסף, מחולקים הפעלים לשתי צורות בעלות שתי מערכות נטייה שונות: פעיל וסביל־חוזר. בדומה לשמות העצם, עלו הצעות אחדות גם לשחזור הצורות השונות של הפעלים.

נטיות הפועל בזמן הווה בפרוטו־הודו־אירופית

		יחיד			זוגי			רבים
		גוף ראשון	גוף שני	גוף שלישי	גוף ראשון	גוף שני	גוף שלישי	גוף ראשון	גוף שני	גוף שלישי
פועל לא־תמטי: h₁es*, להיות		h₁ésmi*	h₁és(s)i*	h₁ésti*	h₁swe*	h₁sthés*	h₁stés*	h₁smé*	h₁sthé*	h₁sénti*
פועל תמטי: bʰer*, לשאת	פעיל	bʰéroh₂*	bʰéresi*	bʰéreti*	bʰérowe*	bʰérethes*	bʰéretes*	bʰérome*	bʰérete*	bʰéronti*
	סביל	bʰéroh₂er*	bʰéreth₂er*	bʰéretor*				bʰéromedʰh₂*	bʰéredʰh₂uwe*	bʰéroror*

בדומה לשמות העצם גם הפעלים נחלקים לפעלים תמטיים ולפעלים שאינם תמטיים, בהתאם לדרגת הקושי בהגיית הפועל ללא עיצור עזר. עם זאת, בפעלים תמטיים סיומת הגוף איננה משתנה, פרט לסיומת גוף ראשון יחיד, המשתנה מ־mi-* ל־oh₂-*. למרות זאת, בצורת הפעיל בזמן עבר חוזרת הסיומת בפעלים תמטיים לכלול את העיצור m*, למשל: bʰéroh₂* בזמן הווה לעומת bʰérem* בזמן עבר. בצורת הסביל בזמן עבר נשמט העיצור r* כאשר הוא מופיע בסוף המילה: bʰéroh₂er* בזמן הווה לעומת bʰéroh₂e* בזמן עבר. בזמן המושלם נוטה הפועל לפי גוף, בדומה לנטייתו בצורת הסביל בזמן עבר, אך במקרה זה חל שינוי בשורש: עיצורו הראשון מוכפל ובין השניים מתווספת התנועה e*. למשל, הפועל men* ("לחשוב") הופך בזמן המושלם ל־memōn* ונוטה לפי גוף בהתאם. מספר חוקרים טוענים כי הסיומת של צורת הסביל עשויה לשמש גם כסיומת של צורת הפעיל והיא משתנה לפי הזמן הדקדוקי, בדומה לשפה החיתית, אך סברה זו איננה בגדר מוסכמה.

נטיית הפועל כללה גם את צורת הזוגי, בדומה לשמות העצם.

הפעלים בפרוטו־הודו־אירופית כללו ארבעה מודוסים – דרכים שבאמצעותן ניתן לבטא את יחס הדובר כלפי המתרחש:

• הראשון הוא מודוס החיווי (Indicative). שאר המודוסים מבוססים על מודוס החיווי, בשינויים קלים.
• המודוס השני הוא התילוי (Subjunctive), הנמצא בפסוקיות שבמשפטים משועבדים. בפעלים לא־תמטיים, מודוס זה מתווספת תנועת עזר לפני כינוי הגוף: למשל, צורת החיווי h₁ésti* ("הוא הינו") לעומת צורת התילוי h₁éseti* ("שהוא הינו"). בפעלים תמטיים מחייב מודוס התילוי את הארכת תנועת העזר: למשל, צורת החיווי bʰéreti* ("הוא נושא") לעומת צורת התילוי bʰerēti* ("שהוא נושא").
• המודוס השלישי הוא הציווי (Imperative). בפעלים לא־תמטיים מחייב מודוס זה את המוספית dʰi*, שאינה מתייחסת לכינוי הגוף ומתווספת לשורש עצמו: למשל, h₁ésdʰi* ("הֱיֵה!"). בפעלים תמטיים מחייב מודוס זה את המוספית e*, למשל: bʰére* ("שָׂא!"). סיומת הרבים בציווי היא te*. בגוף שלישי היו למודוס סיומות מיוחדות, בדומה לפועל "שהוא ילך": ביחיד tu* וברבים ntu*. גם כאן התווספת תנועת עזר לסיומות בפעלים תמטיים.
• המודוס הרביעי הוא המודוס האופטטיבי (Optative) אשר מציין הבעת משאלה ומחייב גם הוא מוספית. בפעלים לא־תמטיים באה המוספית בין השורש לכינוי הגוף והדבר הוביל להשמטת התנועה שמופיעה אחרי כינוי הגוף בצורת היחיד, למשל: h₁ésmi* ("אני הנני") לעומת h₁siéh₂m* ("לו הייתי"). בפעלים תמטיים באה המוספית בין תנועת העזר לכינוי הגוף והובילה בכל המקרים לשינוי תנועת העזר מ־e* ל־o*. גם כאן הושמטה התנועה שבאה אחרי כינוי הגוף: למשל, bʰéresi* ("אתה נושא") לעומת bʰéroih₂s* ("לו היית נושא").

כינויי גוף

כינויי הגוף בפרוטו־הודו־אירופית שוחזרו בגוף ראשון (אני: h₁eǵom*, אנחנו: wéy*) ובגוף שני (אתה: tuh*, אתם: yuh*) אך אין שחזור מוסכם לכינויי הגוף בגוף שלישי. הסברה גורסת כי במקרה זה נעשה שימוש בכינויים הרומזים המתאימים ("הזה": h₁e*, "הללו": h₁ey*) כתחליף לגוף שלישי וכי כינויים אלו קיבלו את המשמעויות "הוא" ו"הם" בהתאמה. בשפה לא היו כינויי גוף מגדריים בגוף ראשון ובגוף שני ולכן לא היה הבדל דקדוקי בין זכר לנקבה. כינויי הגוף נטו על פי היחסות, בדומה לנטיית שמות העצם. בנוסף, כללה השפה הפרוטו־הודו־אירופית גם כינוי גוף חוזר (swe*) למשל: במשפט "הוא ראה את עצמו", להבדיל מהמשפט "הוא ראה אותו" (כלומר, אדם אחר).

גם הכינויים הרומזים בפרוטו־הודו־אירופית ("זה": so*, "אלה": toy*) ומילת השאלה "מה" (kʷó*) שוחזרו, כולן ביחסת הנושא. נטיית הכינויים הרומזים הייתה דומה בכל היחסות. סיומת המין הסתמי במילת השאלה הייתה דווקא העיצור d* (ולא הסיומת m* שבשמות העצם), כך התקבלה ביחסת הנושא המילה kʷód*. זהו מקור ההבדל בין שתי מילות השאלה הלטיניות ביחסת הנושא: Quid ("מה") ו־Quis ("מי"). כמו כן, ניתן היה לשנות את מילות השאלה למילות זיקה באמצעות שינוי התנועה ó* ל־é* ביחסות השונות, למשל: kʷó* ("מה") הופכת ל־kʷé* ("אשר"). סיומת מילות השאלה ברבים היא oy*. בפרוטו־הודו־אירופית לא הייתה תווית יידוע (כדוגמת ה"א הידיעה בעברית). בשפות ההודו־אירופיות השונות התפתחו תוויות אלה מהכינויים הרומזים.

שמות תואר

גם שמות התואר בפרוטו־הודו־אירופית יכולים להופיע בצורות תמטיות ובצורות לא־תמטיות, בדומה לשמות העצם. נטיית שמות התואר לפי המין הדקדוקי תפתחה בהתאם לנטיית שמות העצם: תחילה באמצעות המין הסתמי והמין הפעיל – שהפך לבסוף לזכר – ומאוחר יותר גם בנקבה. שמות התואר אופיינו בסיומות מיוחדות כגון: yo ,*ko ,*isko ,*ro* ו־tó*. לשמות התואר נלוו שתי סיומות של ערך היתרון: yos* הבסיסית ו־tero* שהדגישה הבדל בין שני אלמנטים בלבד. תפקידה המקורי של סיומת זו היה להפוך משמעויות של מילים, למשל המילה δεξιός (דֶקְסִיוֹס) ביוונית עתיקה משמעה "שמאל" ואילו המילה δεξιτερός (דֶקְסִיטֵרוֹס) משמעה "ההפך משמאל", כלומר – "ימין". ערך ההפלגה הובע באמצעות הסיומת m̥mo*.

בפרוטו־הודו־אירופית לא הייתה סיומת אחידה שהמירה שמות תואר לתוארי פועל והמרה זו התפתחה בנפרד בכל אחת מהשפות ההודו־אירופיות. בשל חוסר הדמיון בין השפות השונות לא ניתן לשחזר את המערכת המקורית בפרוטו־הודו־אירופית.

מספרים

שמות המספרים המשוחזרים בפרוטו־הודו־אירופית היו hoynos* ("אחד"), duoh₁* ("שתיים"), treyes* ("שלוש"), kʷetwōr* ("ארבע"), penkʷe* ("חמש"), swéks* ("שש"), séptm̥* ("שבע"), h₃eḱteh₃* ("שמונה"), h₁néwn* ("תשע") ו־déḱm̥t* ("עשר").

שלילה

שלילת הפועל נעשתה באמצעות המילה ne* ובצורת האיסור (למשל: "אל תלך") – באמצעות המילה mē*. התחילית n̥* שימשה לשלילת שם התואר.

אזור תפוצה

משערים כי שבט נוודים, או קבוצת שבטים, היה מקור השפה הפרוטו־הודו־אירופית. אין קשר ישיר בין דוברי השפות ההודו־אירופיות בימינו לבין השבטים המקוריים דוברי השפה. על כך מעידים ההבדלים האתניים בין דוברי הלשונות ההודו־אירופיות, שמתפרסים מבנגלדש ועד איסלנד. השבטים הפרוטו־הודו־אירופיים נתקלו בנדידתם בעמים שונים והתערו בהם. עמים אלה אימצו בשל השפעתם התרבותית הרבה את שפתם של השבטים הפרוטו־הודו־אירופיים על צורותיה השונות וכך התפתחו השפות ההודו־אירופיות המוכרות לנו.

האוכלוסייה האירופית מורכבת מצאצאי מהגרים שהגיעו ליבשת בשלושה גלי הגירה המונית עיקריים:

• הגל הראשון הביא עימו ציידים-לקטים ממין הומו ספיינס, הראשונים שעזבו את אפריקה לפני כ־60 אלף שנה. אלה הגיעו לפני כ־45 אלף שנה לאירופה, שהייתה מאוכלסת עד אז בבני אדם ניאנדרטלים. הניאנדרטלים נכחדו לחלוטין כמה אלפי שנים מאוחר יותר בשל פעילות יזומה של ההומו ספיינס או בשל היטמעותם באוכלוסיית ההומו ספיינס.
• עם הגל השני נמנו חקלאים שהגיעו לאירופה לפני כ־8,000 שנה מאזור אנטוליה שבטורקיה של ימינו. עם הגירתם לאירופה החלה ביבשת התקופה הנאוליתית, היא תקופת האבן החדשה (תת־תקופה בתקופת האבן, לאחר אימוץ החקלאות). החקלאים התערו באוכלוסיית הציידים־לקטים ודחקו אותם ממעמדם כשליטי היבשת.
• הגל השלישי התרחש לפני כ־4,500 שנה וכלל הגירת שבטים מחבל הארץ שבין הנהרות וולגה ודון בדרום רוסיה של ימינו, שתרבותם כונתה תרבות יאמניה. השם יאמניה שאול מהמילה הרוסית יָאמַה (яма) ומשמעותה "בור". בני תרבות זו היו הראשונים שבייתו סוסים ורכבו עליהם בנדודיהם בערבות אירואסיה. הממצאים הארכאולוגיים מתקופת פלישת בני היאמניה מכונים תרבות הכלים הקשורים בשל מוטיב הבליטות דמויות החבלים של סגנון הקדרות הייחודי שלהם.

במגוון הגנטי הנוכחי של אוכלוסיית אירופה נמצא קשר לכל אחת משלוש קבוצות ההגירה האלה. כך, למשל, נמצא כי האוכלוסייה באזור איי הים התיכון, כגון האי סרדיניה, היא הקרובה ביותר מבחינה גנטית לקבוצת החקלאים האנטולית ואילו האוכלוסייה בצפון אירופה קשורה גנטית לפרשים מערבות אירואסיה. הבלשנות ההיסטורית מנסה להתחקות אחר מוצאן של משפחות השפות ולאתר את מולדתן הבלשנית (מגרמנית: Urheimat, "בית מקורי") – האזור שבו דוברה לראשונה שפת האם שלהן. חוקרי הבלשנות ההיסטורית סבורים כי הקבוצה שהפיצה את השפה הפרוטו־הודו־אירופית במרחב השפות ההודו־אירופיות של ימינו הייתה אחת משתי הקבוצות האחרונות שהיגרו לאירופה: קבוצת החקלאים מאנטוליה או לחלופין, רוכבי הסוסים מערבות אירואסיה. לפיכך ממקמים החוקרים את "הבית המקורי" של הפרוטו־הודו־אירופית באחת משלוש חלופות: טורקיה, דרום רוסיה או ארמניה של ימינו והדיון על מיקומה של אותה מולדת בלשנית הודו־אירופית טרם הוכרע.

ההיפותזה הקורגנית

ערך מורחב – ההיפותזה הקורגנית

מפת התפשטות השפות ההודו־אירופיות, לפי ההיפותזה הקורגנית

הגישה המובילה במחקר, הקרויה "ההיפותזה הקוּרְגַנִית", ממקמת את המולדת הבלשנית של השפה הפרוטו־הודו־אירופית בדרום רוסיה. את ההיפותזה הציעה לראשונה הבלשנית הליטאית מריה גימבוטאס ב־1956. כינויה של ההיפותזה הקורגנית שאול מהמילה הרוסית Курган (קוּרְגַן, "תל" בעברית), על שם מנהג בני תרבות היאמניה לקבור את מתיהם בבורות שחפרו בתוך תלים. התיאוריה קרויה גם בשם "תאוריית העֲרָבוֹת" (באנגלית: Steppe hypothesis) על שם ערבות אירואסיה.

על פי גישה זו הפיצו רוכבי הסוסים בני תרבות יאמניה מערבות אירואסיה את שפתם באמצעות אליטה מצומצמת של פרשים לוחמים אשר כבשו שטחים במהירות והתערו באוכלוסייה המקומית. המילים המשוחזרות בפרוטו־הודו־אירופית h₁éḱwōs* ("סוס", בדומה ל־Equestrian), kʷékʷlos* ("גלגל"), h₂eḱs* ("ציר", בדומה ל־Axis) ו־ḱr̥sōs* ("אמצעי תחבורה") עשויות לחזק את הגישה הזו.

העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר לשימוש בגלגל ולביות הסוס מתוארכות לסביבות 3,500 לפני הספירה (5,500 שנה לפני זמננו), זמן לא רב לפני גל ההגירה המשוער של בני תרבות היאמניה ואלפי שנים אחרי הגירת החקלאים האנטולים לטורקיה. העובדה שאמצעי תחבורה מבוסס גלגלים נכנס לשימוש באירופה שנים רבות לאחר תחילת התפתחות החקלאות ביבשת מחזקת אף היא את ההיפותזה הקורגנית. דוברי הפרוטו־הודו־אירופית הרבו לביית בעלי חיים והחוקרים הצליחו לשחזר מילים כגון: gʷṓws* ("פרה", בדומה ל־Cow), suhs* ("חזיר", בדומה ל־Swine) ו־h₂ówis* ("כבשה", בדומה ל־Ewe) – כולן בהמות שרעו בערבות דרום רוסיה. קיומן של מילים אלה בשפה מעיד על היכרותם של דוברי השפה ועל ידע בטיפול בחיות משק.

מקומות אחרים כאזורי תפוצה

מפת ההתפשטות הנאוליתית באירופה, שהיא גם מפת ההתפשטות ההודו-אירופית על פי תומכי ההיפותזה האנטולית

מהצד השני ניצבים הבלשנים השוללים את ההיפותזה הקורגנית. לדבריהם, השפה הפרוטו-הודו-אירופית החלה להתפצל לענפים בתקופה שבה תרבות יאמניה עוד הייתה בשיאה, והיא המשיכה להתקיים 1,500 שנה לפחות אחרי אותה התפצלות. זאת, בניגוד לתהליך המצופה, שלפיו השפה אמורה הייתה להתפצל לענפים רק לאחר סיום העדויות הארכאולוגיות מאותה תרבות. נימוק נוסף לכך הוא שהממצאים הקדומים ביותר ביוונית עתיקה, שפה הודו-אירופית אף היא, שונים במידה ניכרת מן המקור הפרוטו-הודו-אירופי. ממצאים אלה ביוונית עתיקה מאוחרים ב-1,000 שנים בלבד מהתפצלות הפרוטו-הודו-אירופית לענפים, זמן קצר מדי להתחוללותו של תהליך לשוני נרחב. לפי ההערכה הבלשנית, הזמן הדרוש להתפצלות כזאת הוא אלפיים שנה לפחות. בתגובה לטענות אלה השיבה הבלשנית גימבואטס כי עם תחילת התפשטות בני תרבות יאמניה, הפרוטו-הודו-אירופית הייתה כבר מחולקת לכמה להגים, שמהן נוצרו הענפים השונים במשפחת השפות ההודו-אירופית.

חלק מהמתנגדים להיפותזה הקורגנית טוענים כי החקלאים מאנטוליה הם אלה שהפיצו את השפות הפרוטו-הודו-אירופיות בדרכי שלום. השערה זאת הוצעה לראשונה על ידי הארכאולוג הבריטי קולין רנפרו ב-1987. התפשטות מהירה של החקלאות עשויה להוות זרז להתפשטותן של שפות, ולתופעה זאת היו מקבילות בהיסטוריה. לטענת המצדדים בגישה זאת, בכל תקופה של שנות דור, משפחה חקלאית מתפרשת למרחק של כ-18 קילומטר בכיוון אקראי. דהיינו, ממוצע קצב ההתפשטות הוא קילומטר בשנה. קצב התפשטות זה מתאים, לטענתם, להתפתחות רגילה של שפות, ובכך מפריך את ההיפותזה הקורגנית, שלפיה השפות ההודו-אירופיות התפתחו מן המקור בקצב מהיר מאוד. לטענת רנפרו, הגירת בני תרבות היאמניה גרמה רק להחלפת שפה הודו-אירופית אחת באחרת. על פי מחקר שבוצע ב-2012 וחישב את התפתחות הביולוגיה האבולוציונית, כדי לעקוב אחר שינויים במילים לאורך ציר הזמן, יש להניח שמוצאן של כל המילים הללו מגיע מטורקיה.

חוקרים אחרים טוענים כי פרוטו-הודו-אירופית דוברה לראשונה בארמניה. לטענתם, לפי חקר הגנטיקה של מוצא בני תרבות היאמניה, נמצא כי הם קרובים גנטית לבני תרבויות המזרח התיכון, לרבות ארמניה, ולפיכך ממקמים שם את מוצא השפה הפרוטו-הודו-אירופית. בעבר רווחו השערות נוספות באשר למוצא השפה, שאינן מקובלות עוד. כך, למשל, בפרוטו-הודו-אירופית משוחזרת המילה לדג סלמון, loḱsos*: כיוון שבעבר מקובל היה להניח כי דג הסלמון נמצא אך ורק בנהרות צפון אירופה ולא בדרום רוסיה, היו כאלה שמיקמו בצפון אירופה ולא בערבות רוסיה את אזור תפוצת השפה. בעיה זאת נפתרה לאחר שנמצאו הוכחות להימצאות דג הסלמון אף בנהרות דרום רוסיה. בעיה דומה נקשרה למילה המשוחזרת עבור עץ האשור, bʰeh₂ǵos*. כיוון שעצים אלה אינם גדלים מזרחית לפולין ולרומניה, לא סביר, לדעת מתנגדי ההיפותזה הקורגנית, כי פרוטו-הודו-אירופית התפתחה בדרום רוסיה. בלשנים המצדדים בתפיסה שמוצא השפה בערבות רוסיה טוענים כי המילה המשמשת לתיאור עץ האשור שימשה בעצם לתיאור עץ אחר.

תרבות

גלגל עתיק בעל חישורים שנחשף בחפירה ארכאולוגית בצ'וגה זנביל שבאיראן, ומתוארך לאלף ה-2 לפנה"ס

מילים דומות בשפות ההודו-אירופיות, שמהן ניתן לשחזר מילים קדומות בפרוטו-הודו-אירופית, עשויות להעניק מושג על התרבות, המנהגים ואזור המחיה של דוברי שפה זאת. כך, למשל, בחלק מן השפות ההודו-אירופיות המילה "יישוב" דומה למילה "שבט" בשפות אחרות שבאותה משפחה. בצרפתית המילה Voisin פירושה "שכן", והיא התפתחה מהמילה הלטינית Vicus (יישוב). באנגלית המילה Wick פירושה "כפר". המילה המשוחזרת בפרוטו-הודו-אירופית היא, איפוא, weyḱ* (תעתיק IPA: /wejkʲ/). מכאן ניתן להסיק שביישוב הפרוטו-הודו-אירופי גר רק שבט אחד; מילה ל"שלג", sneygʷʰ*, משוחזרת אף היא בשפה, מה שמעיד על כך שדובריה התגוררו באזור מושלג; ביוונית עתיקה המילה νέμω (נֶמוֹ) פירושה "לתת", ואילו בגרמנית המילה Nehmen פירושה "לקחת". בשפות הודו-אירופיות אחרות, המילים "לתת" ו"לקחת" באות אף הן מאותו שורש. המילה המשוחזרת בפרוטו-הודו-אירופית היא, איפוא, nem*, ומשמעותה היא הן "לתת" והן "לקחת". עובדה זאת הובילה בלשנים לחשוב כי מערכת המסחר הפרוטו-הודו-אירופית התבססה על כלכלת מתנה. דוברי השפה ראו את הלקיחה והנתינה כשני צדדים של אותו מטבע, והצד הנותן ציפה כי הצד המקבל יחזיר לו באותו מטבע בעתיד; באופן דומה, הדמיון בין המילים האנגליות Host שפירושה "מארח" ו-Guest שפירושה "אורח" איננו מקרי: שתיהן משוחזרות מן המילה gʰóstis* שפירושה, בקירוב, "זר שלמארח יש חובות אירוח כלפיו". זאת, מתוך מחשבה שהן האורח והן המארח שותפים לאותה פעולה, ועל האורח להחזיר למארח באותו מטבע בעתיד. ממילה זאת שאולה המילה Hostile (עוין), מה שמלמד כי האורח לא תמיד ידידותי. גם המילים Hostel (אכסניה), Hotel (בית מלון) ו-Hospital (בית חולים), שקיימות באנגלית ובשפות הודו-אירופיות אחרות, שאולות מאותו השורש במשמעות של "בית הארחה". השורש הגיע דרך היוונית גם לארמית ולעברית במילים אושפיזין (אורחים) ואשפוז.

בפרוטו-הודו-אירופית משוחזרים שמות לקרובי משפחה, כגון méh₂tēr* לאם ו-ph₂tḗr* לאב. בשפה היו גם מילים עבור אחי הבעל (dayh₂wḗr*) או כלה במובן אשת הבן (snusós*), אך לא היו קיימות מילים מקבילות עבור אחי האישה או החתן במובן בעל הבת. בנוסף, הייתה קיימת המילה népōts* (בדומה ל-Nephew) לתיאור כל צאצא זכר שאיננו הבן. ממילה זאת התפתחה באיטלקית המילה Nipote, שמשמעותה היא הן "נכד" והן "אחיין". ריבוי השמות עבור קרובי המשפחה הזכריים לעומת מיעוט השמות עבור קרובי המשפחה הנקביים מוביל למסקנה כי החברה הפרוטו-הודו-אירופית הייתה, ככל הנראה, פטריארכלית, ועם החתונה עברה הכלה לחיק משפחת החתן. בדיוק באותה דרך שבה ניתן ללמוד על הפרוטו-הודו-אירופיים מן המילים הקיימות בשפות ההודו-אירופיות במאה ה-21, כך גם ניתן לדעת אילו מושגים לא היו קיימים בתרבותם, בהתבסס על בדיקת הבדלים בין מילים בשפות הודו-אירופיות שונות. כך, למשל, המילה לים איננה זהה בשפות הודו-אירופיות שונות: באנגלית Sea, בצרפתית Mer וביוונית Θάλασσα (תָ'אלַסַּה). מילים אלה התפתחו בנפרד בכל אחד מן הענפים השונים של משפחת השפות ההודו-אירופיות. עובדה זו מלמדת כי בפרוטו-הודו-אירופית לא הייתה קיימת מילה לתיאור ים, ומשכך, התרבות הפרוטו-הודו-אירופית הייתה, ככל הנראה, ללא מוצא לים.

הכינוי שהעניקו דוברי השפה הפרוטו-הודו-אירופית לעצמם איננו ידוע. השם "פרוטו-הודו-אירופיים" הוענק להם בדיעבד, כמי שדיברו בשפת האם של מרבית השפות המדוברות בהודו ובאירופה. הוגה הכינוי "הודו-אירופי" היה המזרחן הגרמני יוליוס קלפרות. כאשר רעיון קיומה של השפה היה עוד בחיתוליו, חלק מהאנשים כינו את דוברי השפה "יפתים" ואת השפות ההודו-אירופיות "שפות יפתיות", על שמו של יפת בן נח, כיוון שמצאצאי יפת התפתחו, לכאורה, השפות ההודו-אירופיות. כך, למשל, מיוון בן יפת התפתחה השפה היוונית. בדומה לכך, השפות השמיות קרויות על שמו של שם בן נח. משמות צאצאיו מגיעים שמותיהן של חלק מהשפות השמיות: מארם בן שם התפתחה השפה הארמית ומעבר, נינו של שם – השפה העברית. חוקרים אחרים כינו את דוברי השפה "ארים", שכן זהו הכינוי שבו כינו את עצמם מחברי ה"רִיג וֶדָה", קובץ של מזמורים הינדואיסטים עתיקים שחוברו בסנסקריט. המילה आर्य (אַרְיָה) בסנסקריט פירושה "אציל" או "נכבד". מכינוי זה נלקח גם שמה של איראן. במהלך המאה ה-20 הכינוי "ארים" אומץ על ידי תנועות גזעניות, לרבות המפלגה הנאצית, לשם תיאור "הגזע העליון". לפיכך, ולנוכח מאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה, יצא הכינוי "ארים" לתיאור הפרוטו-הודו-אירופים מכלל שימוש.

בדומה למילים עבור חיות משק, שוחזרו אף מילים לצאצאי אותן חיות, כגון עֶגְלָה (woḱéh₂*), טלה (h₂egʷnós*), סייח (pōlhos*, בדומה ל-Foal באנגלית) וחזרזיר (pórḱos*, בדומה ל-Pork). שוחזרה אף מילה עבור עול (yugóm*, בדומה ל-Yoke), הגזורה מהשורש של חיבור ורתימה. משורש זה שאול גם שמה של שיטת האימון הגופני יוגה, שמקור שמה בסנסקריט. משמעות המושג "יוגה" היא חיבור האדם לישויות אלוהיות. הפרוטו-הודו-אירופים היו מיומנים בתחום החקלאות, שכן כאמור התפשטו באירופה במהלך המהפכה החקלאית או לאחריה. בשפתם שוחזרו מילים עבור חרישה (h₂erh₃*), זרע (sēh₁mn̥*, בדומה ל-Semen), דגנים (ǵr̥h₂nóm*, בדומה ל-Corn) ומלאכת הטוחן (melh₂*, בדומה ל-Mill), שבוצעה באמצעות רחיים (gʷréh₂wō*, מאותו שורש של המילה gʷréh₂us*, שמשמעותה "כבד"). בפרוטו-הודו-אירופית שוחזרו מילים רבות הקשורות לחלב ולמוצריו. דעה רווחת במחקר קושרת בין המוטציה שאפשרה לבני אדם לעכל לקטוז לבין בני תרבות יאמניה. צריכת חלב ומוצריו העניקה להם יתרון על שכניהם ואפשרה את התפשטותם המהירה. בתרבויות הודו-אירופיות למיניהן קיימות מערכות חוק דומות, שייתכן כי הן חולקות מוצא משותף. כך, למשל, הן בחוק הרומי והן בחוק החיתי, אם בנו או עבדו של אדם מסוים הסב נזק לרכושו של אדם אחר, על האב או בעל העבד לפצות את מי שנגרם לו נזק. לא נמצאו עדויות לכך שלמשפט הייתה מערכת מסודרת, וכל אחד יכול היה לקחת את החוק לידיים. כך, למשל, בחוק הרומי ובחוקים המסורתיים האיריים אדם יכול היה לדרוש תשלום מרעהו, תמורת המעבר בשטחו.

מיתולוגיה

מרכבת השמש של טרונדהולם

בדומה לשחזור מילים ומונחים בפרוטו-הודו-אירופית בהתבסס על הבלשנות ההשוואתית, כך הצליחו למצוא קווי דמיון בין המיתולוגיות ההודו-אירופיות השונות בתהליך הקרוי מיתולוגיה השוואתית, מה שאיפשר לשחזר את המיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית. באמצעות השוואה זאת התגלה כי הדת הפרוטו-הודו-אירופית הייתה דת פגנית, שבה עבדו אלים רבים ואף רווחו בה סיפורי עם רבים.

אלים

• האל האב: במיתולוגיות הודו-אירופיות רבות האל המרכזי אחראי על השמיים ומזוהה כאבי האלים. במיתולוגיה היוונית מדובר באל זאוס (Ζεῦς), המכונה פעמים רבות גם "זֶאוּ פָּאטֶר" (Ζεῦ πάτερ), אבינו זאוס. במיתולוגיה הרומית אבי האלים הוא יופיטר (Iuppiter). אחד האלים המופיעים ב"רִיג וֶדָה", קובץ מזמורים הינדואיסטיים עתיק, קרוי "דְיָאוּס פִּיטָה" (द्यौष्पितृ), ואילו בפגאניזם הגרמאני אחד האלים קרוי "טיר" (Týr). בהתבסס על אלים אלה, שוחזר במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית אל בשם דְיֵאוּס פְּחטֵר (dyḗus ph₂tḗr*). משמעות המילה דְיֵאוּס (dyḗus*) בפרוטו-הודו-אירופית היא "שמיים" או "אור היום", ולפיכך ניתן לתרגם את השם דְיֵאוּס פְּחטֵר ל"אבינו שבשמיים". ממילה זאת נגזרים מונחים לועזיים רבים, כגון Diety או Divine. בלטינית, המילה Deus משמעה "אלוהים".
• האלה האם: במיתולוגיות הודו-אירופיות מופיעה אלה מרכזית האחראית על האדמה, ולה הוענק פעמים רבות הכינוי "אמא". במיתולוגיה היוונית זכתה האלה לשם גאיה או גה (Γῆ), שמשמעותו "אדמה". אלה זאת כונתה פעמים רבות "אם כל האלים" בפי משוררים יוונים. במיתולוגיה הרומית מופיעה האלה טרה או טלוס, שמכונה לרוב בשם טֵרַה מָאטֵר (Terra Mater), "אמא טרה". משמעות המילה Terra בלטינית היא "אדמה". ב"רִיג וֶדָה", לאל דיאוס פיטה ישנה בת זוג, פְּרִיטְהִיבִי מָאטַה (पृथ्वीमाता), שמשמעות שמה, "פריטהיבי", הוא "אדמה". לפיכך, משערים כי לאל דיאוס הפרוטו-הודו-אירופי הייתה בת זוג ששמה דְהֵגְיְהוֹם מֵחְטֵר (dʰéǵʰōm méh₂tēr*). פירוש המילה דְהֵגְיְהוֹם (dʰéǵʰōm*) הוא אדמה או ארץ, ולפיכך ניתן לתרגם את שם האלה ל"אמא אדמה".
• אל השמש: ברוב המיתולוגיות ההודו-אירופיות ישנו אל שמש. במיתולוגיה היוונית זהו הליוס (Ήλιος) ובמיתולוגיה ההינדואית זהו סוּרְיָה (सूर्य). במיתולוגיות הרומית והנורדית מדובר באל סול (Sól). משם זה נגזרו שמה של השמש בשפות הודו-אירופיות ומושגים קרובים, כגון "סולארי". לפיכך, שיחזרו את שמו של אל השמש הפרוטו-הודו-אירופי כ"סֶחוּל" (seh₂ul*), שמש. כל האלים הללו רכובים על מרכבה מיתולוגית הרתומה לכמה סוסים. דוגמה לכך היא בפריט ארכאולוגי שהתגלה ב-1902 בעיירה טרונדהולם שבהולנד ומתוארך למאה ה-14 לפנה"ס. בפריט ניתן לראות סוס נושא את השמש במרכבה, שריד לשלב המוקדם של התפתחות המיתוס.
• אל הסער: במיתולוגיות הודו-אירופיות מופיע אל סער. במיתולוגיה הסלאבית מופיע אל סער בשם פֶּרוּן (Перун), ובמיתולוגיה ההינדואית מופיע אל סער ששמו פַּרְגִ'נְיָה (पर्जन्य). לפיכך משוחזר האל פֶּרְקְוּנוּס (perkʷunos*), ששמו נגזר מהמילה פֶּרְקוּס (pérkus*), שמשמעה אלון. הקשר בין אל הסער לבין עצי האלון טמון ברעיון עממי, שלפיו הברק מכה ומשפיע בעיקר על העצים, לרבות האלון.
• אלת השחר: ברוב המיתולוגיות ההודו-אירופיות ישנה אלת שחר. במיתולוגיה ההינדואית מדובר באלה אוּשָׁאס (उषस्), והיא מזוהה כבתו של דיאוס פיטה. במיתולוגיה היוונית מדובר באלה אֶאוֹס (Ἠώς), ואילו במיתולוגיה הרומית מדובר באלה אוֹרוֹרָה (Aurora). אלת השחר היוונית אומנם איננה מזוהה כבתו של זאוס, אך ביצירותיו של הומרוס היא מתוארת פעמים רבות כ-Δια (דִיאָה), כלומר "שמיימית" או "קשורה לזאוס". לפיכך שחזרו את שם אלת השחר הפרוטו-הודו-אירופית כ"חֵוּסוֹס" (h₂éwsōs*), והיא בתו של דיאוס פחטר.
• התאומים השמימיים: במיתולוגיות הודו-אירופיות שונות מופיעות שתי דמויות של תאומים, בניו של אחד האלים, שבדרך כלל קשורים לסוסים. במיתולוגיה ההינדואית מדובר באַשְׁוִינִים (अश्विन्), בניו של אל השמש סוּרְיָה. שמם שאול מהמילה בסנסקריט לסוס, אָשְׁוַה (अश्व), כיוון שתפקידם היה להוביל מרכבות סוסים. במיתולוגיה היוונית מדובר בקַסְטוֹר ופּוֹלוּקְס, בניו של זאוס, שתפקידם אף הוא נקשר לסוסים. קסטור כונה "מאלף סוסים" (Ιππο´δαµος, הִיפּוֹדַמוֹס), ובספרות יוון העתיקה כונו השניים "רוכבים על סוסים מהירים". שני זוגות התאומים האלה תוארו במיתולוגיות השונות כמושיעים בעת צרה. לפיכך משערים כי האגדה בדבר התאומים השמימיים, בניו של דיאוס פחטר, נעוצה אף היא במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית.
• כיוון שבניו המשוחזרים של אל השמיים דיאוס פחטר, אלת השחר אאוס והתאומים השמימיים, קשורים דווקא לשמיים ולא לארץ, קשה להניח שהם היו צאצאי בת זוגו של אל השמיים, אלת הארץ דהגיום מחטר. לפיכך חוקר בשם גונקל משחזר בת זוג חלופית לדיאוס פחטר כאלת השמיים, בשם דִיוּוֹנֶה (diuōneh₂*), ולטענתו מאלה זאת התפתחה האלה היוונית דיאנה. גונקל מוסיף כי דהגיום מחטר עשויה להיות בתו של דיאוס פחטר ולא זוגתו.

מיתוסים

• בריאת העולם: במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית נהוג לפתוח את סיפור הבריאה בהיווצרות שני בני אדם ראשונים, שהיוו את הבסיס לכל בני האדם החיים בעולם: שם האדם הראשון הוא מָאנוּ (manu*), שפירוש שמו "בן אדם" ומשמו נגזרות המילים Man ו-Human באנגלית. הוא גם נחשב למייסד החוק הדתי. שם השני הוא יֵמוּ (yemu*), שמשמעותו היא "תאום" ומשמו נגזר השם הלועזי Gemini, כשמה של קבוצת הכוכבים תאומים. משערים כי בסיפור הבריאה הפרוטו-הודו-אירופי, ימו נרצח, ככל הנראה בידי אחיו, מאנו, ומגופתו נוצרו בני האדם ותופעות הטבע. במיתולוגיות ההודו-אירופיות הסיפור הזה מופיע בגרסאות דומות. במיתולוגיה ההינדואית מופיעות הדמויות "מאנו" (मनु), מייסד החוק הדתי, ו"יאמה" (यम), שהיה האל הראשון שוויתר על האלמוות כדי להביא צאצאים, ובכך היה האדם הראשון שמת בעולם. במיתולוגיה זאת מופיע פורושה (पुरुष), שבדומה לימו, מגופתו נוצרו הקאסטות, המעמדות בהודו; במיתולוגיה הנורדית ימו מופיע כיימיר (Ymir), שגופתו בותרה על ידי האלים כדי לברוא את העולם.
  במיתולוגיות אחרות הפכו מאנו וימו לאבותיהם של המאמינים באותה מיתולוגיה. לדברי ההיסטוריון הרומי טקיטוס, השבטים הגרמאניים ייחסו את מוצאם לשתי דמויות בשם מָאנּוּס (ששמו מתקשר ל"מאנו") וטְוִּיסְטוֹ; גם סיפור היווסדה של רומא קשור לְתאומים: רֵמוּס ורוֹמוּלוּס (רמוס הוא "ימו"). כיוון שהשניים לא הצליחו להגיע להסכמה מי ימשול בעיר רומא, רצח רומולוס את אחיו רמוס. לעיתים, לסיפור בריאת העולם נוספת דמות של חיה המניקה את ימו ואת מאנו בינקותם: במיתולוגיה הנורדית פרה מניקה את יימיר, ובמיתולוגיה הרומית זאבה מניקה את רומולוס ורמוס.
• מאבק בנחש: סיפור נפוץ המופיע במיתולוגיות הודו-אירופיות – וכך משוחזר במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית – כולל לוחם שהרג יצור דמוי נחש בעל שלושה ראשים בעזרת אחד האלים כדי לשחרר את הפרות שגנב הנחש. במיתולוגיה היוונית הגיבור הרקולס הביס את גריאון בעל שלושת הראשים בעזרת האל הליוס; במיתולוגיה הנורדית אל הסופות והברקים, תור, הביס את הנחש יוֹרְמוּנְגָָנד; במיתולוגיה ההינדואית הגיבור טְרִיטָה הרג את הנחש וְרִיטֶה בעזרת אל מזג האוויר אינדרה. לפיכך משערים כי במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית רווח סיפור על מאבקו של האדם השלישי בעולם לאחר מאנו וימו, טְרִיטוֹ (trito*), ביצור דמוי נחש, שהסתיים בניצחונו עליו.
• חיים לאחר המוות: במיתולוגיות הודו-אירופיות רבות, העולם הבא מופרד מהעולם הזה באמצעות נהר. במיתולוגיה היוונית זהו נהר הסטיקס, שעליו שומר כארון, משיט המעבורת של אל השאול האדס; במיתולוגיה ההינדואית זהו נהר הוואיטארנה; במיתולוגיה הנורדית הגיבור הרמולד נאלץ לעבור גשר הנמצא מעל נהר, כדי להגיע להל, שליטת עולם המתים; גם בדת זרטוסתרא מופיע גשר בשם צ'ינוואט, המפריד בין עולם החיים לעולם המתים. במיתולוגיות האלה מופיעה דמות של כלב, הקשורה לעולם המתים, ובדרך כלל מוצג כשומרו. במיתולוגיה היוונית מדובר בקרברוס, במיתולוגיה ההינדואית זהו שרווארה ובמיתולוגיות אירופיות – הלהאונד. מיתוס זה משוחזר אף הוא למיתולוגיה פרוטו-הודו-אירופית.
• גניבת האש: במיתולוגיות הודו-אירופיות רבות משוחזר סיפור על דמות הגונבת אש. במיתולוגיה היוונית, הטיטאן פרומתאוס גנב את האש מהאלים והעניק אותו לבני האדם שזה עתה נוצרו, כדי שיוכלו להשתמש בה. מדרש השם של פרומותאוס בדיעבד הוא "החושב מראש", אך משמעות שמו המקורית היא "הגונב"; בקובץ המזמורים ההינדואיסטי "רִיג וֶדָה" מסופר סיפור על גניבת האש עם גיבור בשם מטרישוואן (मातरिश्वन्), ובסיפור זה נעשה שימוש בפועל "לגנוב", "פְּרָה מָאת'", בדומה לשם "פרומותאוס". לפיכך, יש הסבורים כי יש מוצא משותף לשני הרעיונות הללו. עקב הימצאותן של מילים נרדפות רבות לאש בשפות הודו-אירופיות שונות, מקובל להניח כי לאש היה תפקיד מרכזי בתרבות הפרוטו-הודו-אירופית, על אף ששמותיהם של אלילי האש בשפות אלה אינם דומים.

השפעה

התפתחות המחקר בנושא משפחות השפות ובנושא שפות האם, ובמיוחד פרוטו-הודו-אירופית, דרבנה בלשנים להשוות אף בין שפות האם עצמן כדי לנסות ולמצוא ביניהן דמיון. באמצעות הדמיון ביניהן ניתן לשחזר שפות אם קדומות יותר השייכות למאקרו-משפחה של השפות, הכוללות בעצמן כמה משפחות. לדעת בלשנים מסוימים, שורר דמיון בין פרוטו-הודו-אירופית לבין פרוטו-דראווידית, פרוטו-אוראלית, פרוטו-אפרו-אסייתית ושפות אם נוספות. לטענתם, מקור כל השפות האלה חד הוא, והם מכנים את השפה האם המשותפת בשם פרוטו-נוסטרטית. יש הטוענים כי פרוטו-הודו-אירופית קשורה קשר הדוק יותר למספר שפות אם במשפחת השפות הנוסטרטיות, כגון שפות שמיות ושפות אוראליות, מאשר היא קשורה לשפות אחרות באותה מאקרו-משפחה, ולפיכך הן שייכות לאותה משפחת שפות, ולא רק לאותה מאקרו-משפחה. התומכים בטענה זו קוראים למשפחות השפות המוצעות בשם "שפות הודו-אוראליות" ו"שפות הודו-שמיות" בהתאמה. עם זאת, טענות אלה אינן בגדר מוסכמה.

ב"פרומתאוס", סרטו של הבמאי רידלי סקוט שיצא לאקרנים ב-2012, מוצגת דמות בשם "דייוויד" שלמדה לדבר בשפה הפרוטו-הודו-אירופית כדי לתקשר עם גזע חייזרי, "המהנדסים", שיצרו, כך בסרט, את בני האדם. דייוויד מתאמן בשפה הפרוטו-הודו-אירופית באמצעות שינון המשל של שלייכר. גם משחק המחשב "Far Cry Primal", שעלילתו מתרחשת 10,000 שנה לפני הספירה, משתמש בשפה מתוכננת המבוססת על השפה הפרוטו-הודו-אירופית ואמורה להיות השפה שקדמה לה.

טקסט לדוגמה

הראשון שכתב טקסט בפרוטו-הודו-אירופית היה הבלשן אוגוסט שלייכר, שחיבר ב-1868 משל בשם "הכבשה והסוסים", שנודע גם בתור "המשל של שלייכר". משל זה מספר על כבשה שראתה כמה סוסים ואמרה להם כי צר לה לראותם מבצעים מלאכות קשות. הסוסים השיבו לה כי צר להם שהאדם לוקח את הצמר של הכבשה לעצמו. דבריהם הביאו את הכבשה לברוח מהאדם. מטרתו של שלייכר הייתה הדגמת שימוש בפרוטו-הודו-אירופית וכן בחינת אוצר המילים שלה, אולי בתור בדיחה. ברבות השנים, עם התפתחות המחקר על פרוטו-הודו-אירופית, פרסמו בלשנים גרסאות מתוקנות למשל של שלייכר. המשל אף תורגם לשפות האם שעמדו בראש ענפיה השונים של משפחת השפות ההודו-אירופית.

הכבשה והסוסים כבשה ללא צמר ראתה כמה סוסים: אחד מהם משך כרכרה כבדה, אחד נשא מטען כבד ואחד נשא אדם ודהר במהירות. אמרה הכבשה לסוסים: "כואב לי הלב לראות אדם רוכב כך על סוסים". ענו לה הסוסים: "הקשיבי, כבשה! לנו כואב הלב בראותנו את האדם, הבעלים, הופך את הצמר של הכבשה ללבוש חם לעצמו ומותיר אותה ללא צמר". בשומעה זאת, נמלטה הכבשה לאחו. h₂ówis h₁éḱwoes kʷe :h₂ówis, jésmin h₂wlh₂néh₂ ne éh₁est, dedorḱe h₁éḱwons ,tóm, wóǵʰom gʷérh₂um wéǵʰontm, tóm, bʰórom méǵoh₂m .tóm, dʰǵʰémonm h₂ohḱú bʰérontm h₂ówis h₁éḱwobʰos ewewkʷet: "ḱḗrd h₂gʰnutoj moj ."widntéj dʰǵʰmónm h₁éḱwons h₂éǵontm !h₁éḱwoes ewewkʷ: "ḱludʰí, h₂ówi ḱḗrd h₂gʰnutoj widntbʰós: dʰǵʰémōn, pótis h₂wlnéh₂m h₂ówjom kʷnewti sébʰoj gʷʰérmom wéstrom ."h₂éwibʰoskʷe h₂wlh₂néh₂ né h₁esti .tód ḱeḱluwṓs, h₂ówis h₂éǵrom ebʰuget

להאזנה באתר יוטיוב.
גרסה זאת הוקלטה בפרוטו-הודו-אירופית מאוחרת, ולפיכך לא קיימים בה עיצורים לועיים, אך כן נמצאת בה התנועה a*.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 פרסמו בלשנים סיפור קצר בפרוטו-הודו-אירופית, "המלך והאל". סיפור זה התבסס על מזמור המופיע ב"ריג ודה", קובץ מזמורים הינדואיסטים עתיק. בסיפור המקורי מבקש המלך הרישצ'נדרה מהאל וארונה שייתן לו בן, והאל נעתר לבקשתו.

ראו גם

• שפות הודו-אירופיות

לקריאה נוספת

• פרדינן דה סוסיר, קורס בבלשנות כללית, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 317–337
• גיא דויטשר, גלגולי לשון, תל אביב: עם עובד, 2007

• David W. Anthony, The Horse, the Wheel, and Language, Princeton University Press, 2007
• M. L. West, Indo-European Poetry and Myth, Oxford University Press, 2007

קישורים חיצוניים

מקורות ספרותיים

• אהרן דולגופולסקי, מאמריו המדעיים של אהרון דולגופולסקי ברוח פופולרית, האוניברסיטה העברית, עמ' 6–29

• Benjamin W. Fortson IV, Indo-European Language and Culture: An Introduction, 2004
• Robert S.P. Beekes, Comparative Indo-European Linguistics: An introduction, Second edition, 2011
• Paul Friedrich, Proto-Indo-European Kinship, Ethnology, January 1966, in JSTOR

אתרים מקוונים

• רן לוי, השפה האינדו-אירופאית הקדומה, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
• The Indo-European Connection, סרטון באתר יוטיוב
• Proto-Indo-European Culture, סרטון באתר יוטיוב
• Proto-Indo-European - Laryngeal Theory, סרטון באתר יוטיוב
• Two Hunters Speaking in Proto-Indo-European, סרטון באתר יוטיוב
• Everlasting Honey - Proto-Indo-European Story, סרטון באתר יוטיוב
• The King and the God" - Proto-Indo-European spoken", סרטון באתר יוטיוב
• How We Know Languages like Proto-Indo-European Existed, סרטון באתר יוטיוב
• The Sound of the Proto Indo European language (Numbers, Words & Story), סרטון באתר יוטיוב
• Evolution of the Indo-European Languages - Ancient Civilizations Documentary, סרטון באתר יוטיוב
• Super challenging Proto-Indo-European concepts explained: S in parentheses and Hs with numbers, סרטון באתר יוטיוב
• יוגב ישראלי, המסע אחר מקור השפה הפרוטו-הודו-אירופית, שנכחדה, באתר ynet, 20 באוגוסט 2023

הערות שוליים

ערך מומלץ