המשפט הרומי

המשפט הרומי הוא המערכת המשפטית של רומא העתיקה. התפתחות המשפט הרומי נמשכה כאלף שנים, משנת 449 לפנה"ס בערך, עת נוצרו "שנים עשר הלוחות" עד לקודיפיקציה של המשפט הרומי שנערכה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 530 לספירת הנוצרים.

יוסטיניאנוס הראשון

המשפט הרומי כפי שהשתמר בקוד של יוסטיניאנוס הפך לבסיס המערכת המשפטית באימפריה הביזנטית ומשם הפך לבסיס לרבות ממערכות המשפט הקונטיננטלי במערב אירופה.

קודקס תיאודוסיאנוס הוא הבסיס של המשפט הרומי וכולל לקט של 16 כרכים של החוקים של רומא. לקט חוקים אלו התאגד בשנים 429 -435 על ידי קבוצה של מלקטי חוקים בהנהגת אנטיוכוס.

במובנו הרחב של המושג "המשפט הרומי" ניתן לומר שאין המדובר רק במערכת המשפטית הנהוגה ברומא הקדומה אלא במערכת המשפטית שיושמה ברוב מדינות אירופה עד לסוף המאה ה-18. במדינות רבות (גרמניה לדוגמה) יישומו של המשפט הרומי נמשך עד לתקופה מאוחרת יותר. מסיבות אלו מערכות משפטיות מודרניות באירופה ומחוצה לה מושפעות במידה רבה על ידי המשפט הרומי, במיוחד בשדה המשפט האזרחי. אפילו המשפט הבריטי, אשר בו התפתחה מערכת נפרדת של דינים הקרויה המשפט המקובל הושפע במידת מה מן המשפט הרומי, על אף שהשפעה זו פחותה בהרבה מהשפעת המשפט הרומי על המערכות המשפטיות ביבשת אירופה.

היסטוריה של המשפט הרומי בימי קדם

הרפובליקה הרומית

לא ניתן לומר בדיוק מתי החל המשפט הרומי את התפתחותו העצמאית. הטקסט המשפטי הראשון המוכר לנו בפירוט הוא "שנים עשר הלוחות". המדובר בסדרה של צווים משפטיים שנוסחו על ידי ועדה של עשרה אנשים (decemviri legibus scribundis) בערך בשנת 449 לפני הספירה. השרידים שנותרו מלוחות אלו מראים כי לא היה זה "קוד משפטי" במובנו המודרני. מטרת הלוחות לא הייתה לספק מערכת משפטית שלמה וקוהרנטית המכסה את כל המקרים האפשריים, ונותנת פתרון לכל הבעיות האפשריות. המדובר היה בחקיקה קזואיסטית שמטרתה הייתה להחליף את החוק הקיים בשעת חקיקתן בהוראות מודרניות יותר. ההוראות התייחסו למשפט האזרחי ולדיון האזרחי, וכן לדיני משפחה, קניין וירושה. בתקופה זו נתפס אף המשפט הפלילי כעניין שבין האזרחים ובין עצמם. כך למשל אדם שנפגע מעבירה יכול היה לתבוע לדין את הפוגע (למשל בני משפחתו של רוצח, או אנס), והשופט יכול היה לקבוע כי אין לפוגע הגנה אם ירצו קורבנות העבירה לפגוע בו.

חוק חשוב נוסף מתקופת הרפובליקה הרומית הוא חוק אקיליה משנת 286 לפנה"ס אשר ניתן לראות בו את מקור חוקי הנזיקין המודרניים. עם זאת, תרומתה הגדולה ביותר של רומא לתרבות המשפטית האירופית לא הייתה בחקיקת חוקים מנוסחים היטב, אלא בעליית מעמד של משפטנים מקצועיים, והתייחסות למשפט כאל מדע. התפתחות זו הושגה בהליך הדרגתי של יישום טכניקות מדעיות שנלקחו מן הפילוסופיה היוונית בשדה המשפט, יישום בו היוונים עצמם מעולם לא עסקו.

באופן מסורתי, מקורות המדע המשפטי הרומי קשורים לסיפורו של גנאיוס פלאביוס, אשר בערך בשנת 300 לפנה"ס פרסם את הניסוחים המשפטיים שיש להשתמש בהם על מנת להתחיל בתביעה משפטית. לפני זמנו של גניאוס פלאביוס, ניסוחים אלו היו סודיים, וידועים רק לכוהנים. פרסומם הפך את העיסוק במדעי המשפט לנחלת הכלל. בין אם סיפור זה מדויק ובין אם לאו, משפטנים פעילים עסקו בתורת המשפט במספרים גדלים והולכים כבר במאה השנייה לפני הספירה. אחד מהמפורסמים שבמשפטני התקופה הרפובליקנית, שהייה אף בעל השפעה רבה בתקופה שלאחריה, היה קווינטוס מוקיוס סקייבולה שכתב כרך עב כרס על כל האספקטים של המשפט, וכן סרוויוס סולפיקיוס רופוס, ידידו של קיקרו. כך הייתה רומא בעלת מערכת משפטית מורכבת, ותרבות משפטית מפותחת כאשר התנוונה הרפובליקה והפכה למערכת המונרכיסטית של ה"פרינקפאט" ב-27 לפנה"ס.

המשפט הרומי הקלאסי

250 השנים הראשונות לספירת הנוצרים ראו את שיא פריחת המערכת המשפטית הרומי, והגעתה לדרגת השלמות העליונה אליה תוכל להגיע. המשפט בתקופה זו נקרא לעיתים "משפט רומי קלאסי". ההישגים הספרותיים והמעשיים של המשפטנים בתקופה זו נתנו למשפט הרומי את צורתו הייחודית.

המשפטנים עבדו בתפקידים שונים: הם נתנו חוות דעת משפטיות לבקשתם של צדדים פרטיים המעוניינים בכך. הם ייעצו למגיסטראטים אשר בידיהם הופקדה מערכת המשפט, ובמיוחד לבעלי תפקיד הפראיטור. הם סייעו לפריאטורים לנסח צווים, אשר הוכרזו בפומבי בתחילת תקופת כהונתם, בהם חיוו הפראיטורים את דעתם כיצד יישאו בכהונתם, ובעריכת הניסוחים המשפטיים לפיהם התנהלו ההליכים בבתי המשפט. כמה משפטנים נשאו במשרות שיפוטיות רמות בעצמם.

המשפטנים אף יצרו סוגים שונים של יצירות משפטיות. בערך בשנת 130 המשפטן סלביוס יוליאנוס ניסח נוסח אחיד לצווי הפראיטור, בו השתמשו כל הפראיטורים משנה זו ואילך. צו זה כלל תיאור של כל המקרים בהם יאפשר הפראיטור פעולה משפטית, ויעניק הגנה לצד מעוניין. הצו הסטנדרטי שימש למעשה כקוד משפטי מקיף, על אף שלכאורה לא היה לו תוקף של חוק. הוא קבע את הדרישות להצלחתה של תביעה משפטית. הצו הפך לבסיס שעליו נבנתה מערכת שלמה של פלפולים משפטיים על ידי משפטנים קלאסיים כיוליוס פאולוס ודומיטיוס אולפיאנוס.

הרעיונות החדשים והמוסדות המשפטיים החדשים שנוצרו בתקופה הקלאסית ובתקופה הקדם קלאסית הם רבים מאוד. כאן תינתנה אך דוגמאות אחדות:

• היו אלה המשפטנים הרומים אשר הבדילו בין זכות בעלות בדבר מה, הכוללת אף את הזכות להרוס אותו (בלשון מודרנית זכות קנינית), לבין זכות שימוש בדבר מה שאין למשתמש זכות בעלות בו (חזקה). הם אף הבדילו בין דיני החוזים ודיני הנזיקין כשני חלקים שונים של דיני החיובים.
• היו אלה המשפטנים הרומים שהבחינו בין הסוגים הסטנדרטיים של החוזה (מכר, קבלנות, שכירות ושאילה, מתן שירותים).
• המשפטן הקלאסי גאיוס המציא, בשנת 160 לערך, שיטה של משפט פרטי המיוסדת על חלוקה של האובייקטים בהם עוסק המשפט ל"personae" (אנשים) "res” (חפצים) ו-"actiones" (פעולות משפטיות). שיטה זו שימשה בכל רחבי אירופה, וניתן לראות את עקבותיה הן במשפט האנגלי, והן בשיטות משפט קונטיננטליות כ"קוד נפוליון".

משפט בתר קלאסי

באמצע המאה ה-3 התנאים לקיומה של תרבות משפטית מפותחת הפכו לקשים יותר. המצב הפוליטי והכלכלי הכללי הידרדר. הקיסרים קיבלו את השליטה הישירה בכל האספקטים של החיים הציבוריים. המערכת הפוליטית של הפרינקיפאט, אשר שמרה בתחילה על כמה מן האפיונים הרפובליקנים הישנים, הפכה למונרכיה אבסולוטית. קיומו של מדע המשפט ושל משפטנים המתייחסים למשפט כאל מדע, ולא כאל כלי להשגת מטרות פוליטיות על פי רצון השליט האבסולוטי, לא התיישב עם רוח התקופה. כתוצאה מכך נקטעה היצירה המשפטית. יצירת ספרות משפטית חדשה פסקה. משפטנים מועטים לאחר המאה השלישית מוכרים לנו בשמם. בעוד שהמדע המשפטי והחינוך המשפטי המשיכו במידה מסוימת בחלק המזרחי של האימפריה, רוב הדקויות שאפיינו את המשפט הקלאסי נזנחו ואף נשכחו במערב. המשפט הקלאסי הוחלף ב"משפט הוולגרי". כתבי המשפטנים, במקומות בהם עוד נלמדו, נערכו על מנת להתאים למצב החדש.

קודקס הרמוגניאנוס פורסם בראשית שנת 295 ואיגד חוקים שנחקקו בסוף המאה השלישית. Sententiae של יוליוס פאולוס הידוע גם כ-Pauli sententiae פורסם בסוף המאה ה-3 וקונסטנטינוס קבע ב-328 כי החוקים שפאולוס איגד יהיו חלק מהמשפט הרומי.

הכרזת הנצרות כדת המדינה תחת הקיסר תאודוסיוס השני הובילה לירידה בלימודי התרבות האלילית, אשר המשפט הקלאסי נחשב לחלק ממנה.

הקודיפיקציה בימי יוסטיניאנוס

ערך מורחב – קורפוס יוריס קיוויליס

הקיסר המזרחי יוסטיניאנוס הראשון, ששלט בחלקים נרחבים מן האימפריה, אשר קודמיו הפסידו לשבטים הגרמניים, יצא במערכה להשבת החוק הרומי לתפארתו הקדומה. למטרה זו הורה על יצירת שלושה קובצי חקיקה גדולים (המכונים קודקס, כשם שמלאכת יצירתם מכונה "קודיפיקציה"). רוב הידע שלנו במשפט הרומי בא מקבצים אלו, אשר פורסמו כחצי מאה לאחר נפילתה של רומא עצמה בידי הברברים.

• הקודקס הראשון היה קובץ של חוקים מזמנו של הקיסר הדריאנוס (תחילת המאה השנייה לספירה) ועד לזמנו של יוסטיניאנוס עצמו (תחילת המאה השישית). קודקס זה, המכונה "Codex Iustinianus" פורסם בשנת 529 ומהדורה מעודכנת פורסמה בשנת 534.
• הקודקס השני, והחשוב יותר, היה תמצית מכתבי המשפטנים הקלאסיים. תמצית זו, שכונתה "Digesta" פורסמה בשנת 533. דעותיהם המשפטיות של המשפטנים הכלולים בקובץ קיבלו תוקף של חוק. הדיגסטה היא המקור החשוב ביותר שיש בידינו על המשפט הרומי הקלאסי. רק שרידים מעטים מן הכתבים המקוריים שרדו מחוץ לקובץ זה.
• הקובץ השלישי הוא קובץ מקורות למשפטנים מתחילים, הידוע כ"Institutiones". הקובץ השתמש בספרו של גאיוס כמודל. קובץ זה, קיבל אף הוא תוקף של חוק, ופורסם בשנת 534.

יוסטיניאנוס תכנן להשלים את עבודתו בפרסום קובץ של חוקים חדשים שנחקקו אחרי פרסום הקודקס, אך תוכנית זו מעולם לא יצאה לפועל. שרדו רק אוספים פרטיים (לא ממלכתיים) של חוקים מאוחרים יותר הנקראים "Novelae" (החדשים).

בימי הביניים שלושת הקבצים הרשמיים, וה"חדשים" קיבלו את השם הקיבוצי "Corpus Iuris Civilis" (גוף החקיקה האזרחית). קובץ מאוחד זה היה לאחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות מדע המשפט והחשיבה המשפטית.

יישום המשפט הרומאי בפרובינקיות של האימפריה

במבט לאחור, וכפי שנראה באירופה במאה ה-11, עת חזר המשפט הרומי לגדולתו, המשפט הרומי הקלאסי נראה כגוף מונוליתי ואחיד בעל השפעה שאין שני לה על החיים באימפריה. אך למעשה לא היה הדבר כך. מתחילת ההתפשטות הטריטוריאלית הרומית, האפשרות לחרוג מן המשפט הרומי ניתנה לקהילות ולערים, וזאת באמנות ובחוזים עם אזורים שנכבשו, אשר פורסמו, וחלקים רבים מהם שרדו. בנוסף לכך, תחת שלטון הקיסרים, לשליטים מקומיים ניתנה יד רחבה בקביעת הסדרים מקומיים, כל עוד יישארו כפופים לשלטון הקיסר. עקרון מרכזי של המשפט האזרחי הרומי היה כי האדם יישפט על פי מעמדו ועל פי החוק הקיים במקום מוצאו. כך נשפט שאול התרסי כאזרח רומי. אך לא היה בדעת השלטונות הרומים לאחד את החוק בכל קצוות האימפריה.

הבריביאריום

הבריביאריום (בלטינית: breviarium alaricianum) הוא קובץ החוקים הרומיים שהותאם על ידי אלאריך השני לשימוש בממלכה הוויזיגותית. הבריביאריום פורסם ב-2 בפברואר 506 והיה בתוקף עד שנת 654, שאז החליף המלך רקסוונד את הבריביאריום בקוד הוויזיגותי .

החוק הרומי באימפריה הביזנטית

באימפריה הביזנטית, הפך הקודכס של יוסטיניאנוס לבסיס שעליו התבססה מערכת המשפט. במאה התשיעית הקיסרים בסיליוס הראשון ולאון השישי יזמו תרגום של הקובץ ליוונית, ויצרו את ה"בזיליקה". החוק הרומי כפי שנשתמר בקודכס של יוסטיניאנוס וב"בזיליקה" נותר הבסיס לשיטת המשפט ביוון ובבתי הדין של הכנסייה האורתודוקסית, אף לאחר נפילת האימפריה הביזנטית וכיבושה על ידי הטורקים.

החוק הרומי במערב

במערב אירופה, הקודקס של יוסטיניאנוס נשכח כמעט מיד עם חקיקתו. לא הייתה לו כל השפעה על הפרקטיקה המשפטית בימי הביניים המוקדמים. בשנת 1070 לערך, נמצא כתב יד של הדיגסטה באיטליה. מזמן זה ואילך החלו המלומדים ללמוד את החוק הרומי וללמדו. מרכז ללימודים אלו הייתה העיר בולוניה באיטליה. בתי הספר למשפטים הפכו בתהליך איטי לאוניברסיטאות הראשונות.

תלמידי המשפטים הבחינו כי כללים רבים מן המשפט הרומי מתאימים להסדרת מערכות כלכליות מורכבות טוב יותר מאשר הכללים המסורתיים שהיו נהוגים אז באירופה. מסיבה זו המשפט הרומי הפך לפרקטיקה המשפטית המקובלת, מאות שנים לאחר חורבן האימפריה. המלכים המקומיים החלו לעודד תהליך זה, ולשכור משפטנים בוגרי אוניברסיטאות שישמשו כיועצים וכחצרנים, ושאפו להרוויח מכללי המשפט הרומי כגון Princeps legibus solutus est (הריבון אינו כפוף לחוקים).

באמצע המאה ה-16 היה החוק הרומי המחודש הפרקטיקה הנהוגה במרבית ארצות אירופה. מערכת משפטית בה התמזג המשפט הרומי עם אלמנטים מן המשפט הקנוני (משפט הכנסייה) וכללים מקומיים (במיוחד החוק הפיאודלי) הייתה המערכת הנפוצה בכל אירופה, ואף בסקוטלנד. החריג הייתה בריטניה בה התפתחה מערכת חוקים שונה לחלוטין הקרויה המשפט המקובל. המערכת הקונטיננטלית המכונה "Commune Ius" נקראת "המשפט האזרחי" או "המשפט הקונטיננטלי" בידי משפטנים שגדלו על מסורת המשפט המקובל.

הסיבות להתפתחותו הנפרדת של המשפט המקובל רבות. סיבה אחת היא כי המערכת המשפטית האנגלית הייתה מפותחת יותר מזו שבארצות אירופה בזמן בו התגלה מחדש המשפט הרומי, כך שיתרונותיו של המשפט הרומי לעומת המערכות המשפטיות הקיימות ביבשת לא באו לידי ביטוי באנגליה. גם שיוכו של המשפט הרומי לאימפריה הרומית הקדושה ולכנסייה הקתולית, ונטייתו למונרכיה אבסולוטית הפך אותו לבלתי מקובל באנגליה מבחינה פוליטית. על אף כל אלו כמה אלמנטים מן המשפט הרומי מצאו את דרכם אל המערכת המשפטית האנגלית. במיוחד בראשית המאה ה-19 עורכי דין אנגליים ושופטים אנגליים היו מוכנים לאמץ כללים ורעיונות מן המשפטנים ביבשת ומן המשפט הרומי. מערכות הדינים הנוגעות לדיני האישות בבריטניה היו נתונות תקופה ארוכה לשיפוט כנסייתי נפרד, והיו מאז ומתמיד תחת השפעת המשפט הרומי, כמו גם, מסיבות דומות, דיני האדמירליות.

היישום המעשי של המשפט הרומי ביבשת אירופה בא לקצו כאשר החלו מדינות הלאום ליצור קובצי חקיקה לאומיים נפרדים. בשנת 1804 נחקק הקוד האזרחי הצרפתי. במהלך המאה ה-19 מדינות אירופה אימצו את המודל הצרפתי והחלו ליצור קובצי חוקים משלהן. בגרמניה לא איפשר המצב הפוליטי יצירת קובץ חוקים כלל גרמני, ובחלקים מסוימים של גרמניה המשיך המשפט הרומי להיות מיושם עד חקיקתו של קובץ החוקים הידוע כBGB (Bürgerliches Gesetzbuch) בשנת 1900.

המשפט הרומי במאה ה-21

המשפט הרומי אינו מיושם עוד בפרקטיקה המשפטית, על אף שמערכות המשפט של מדינות כדרום אפריקה וסן מרינו עדיין מבוססות על ה"Ius Commune". אך אפילו במקום בו מבוססים קובצי החוקים על קודיפיקציה מקומית, כללים רבים שנלקחו מן החוק הרומי עדיין חלים. אף קוד לא סטה לחלוטין ממסורת המשפט הרומי. כללי המשפט הרומי אוחדו בקודיפיקציות הנפרדות למערכת ברורה יותר, ולרוב בוטאו בשפת המקום, והותאמו למנהגים המקומיים, אך מבלי להכיר ולהבין את מערכת המשפט הרומי לא ניתן להכיר ולהבין אף את מערכות החוקים הקונטיננטליות הנפרדות המצויות בתוקף. כך, בארצות אלו, לימודו של החוק הרומי הוא חובה על תלמידי המשפטים.

כאשר הנטייה לאיחוד אירופי מביאה לרעיונות בדבר איחודו של המשפט האזרחי לקובץ על בעל תוקף מחייב ביבשת כולה, ה”Ius Commune” נראה בעיני משפטנים רבים כמודל שיש לשאוף אליו.

ראו גם

• גלוסאטור
• הומו סאקר
• קוודרופולטורס

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשפט הרומי בוויקישיתוף

• משפט רומי, דף שער בספרייה הלאומית
• המשפט הרומי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• המשפט הרומי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוסף חוקים רומאיים
• המשפט הרומי - רקע כללי, מקורות חקיקה וסקירה משפטית היסטורית/ עו"ד אדיר בנימיני