לדלג לתוכן

G7

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
G7
G7 leaders.
G7 leaders.

מדינות ה-G7 (בכחול) לצד מדינות האיחוד האירופי (בטורקיז)
מדינות ה-G7 (בכחול) לצד מדינות האיחוד האירופי (בטורקיז)
מדינות ה-G7 (בכחול) לצד מדינות האיחוד האירופי (בטורקיז)
חברים

איטליהאיטליה איטליה

ראש הממשלה ג'ורג'יה מלוני

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית

הנשיא ג'ו ביידן

גרמניהגרמניה גרמניה

הקנצלר אולף שולץ

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת

ראש הממשלה קיר סטארמר

יפןיפן יפן

ראש הממשלה פומיו קישידה

צרפתצרפת צרפת

הנשיא עמנואל מקרון

קנדהקנדה קנדה

ראש הממשלה ג'סטין טרודו

האיחוד האירופיהאיחוד האירופי האיחוד האירופי (כקונפדרציה שבה נמצאות כמה מהמדינות)

נשיא המועצה האירופית שארל מישל
נשיא הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין

רוסיהרוסיה רוסיה (מושעית מהארגון)

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין
תקופת הפעילות נובמבר 1975 – הווה (כ־49 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.g7italy.it
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

G7אנגלית: Group of Seven; בעברית מוכר גם בשם ארגון המדינות המתועשות) הוא ארגון כלכלי בין-לאומי שכולל 7 מדינות: ארצות הברית, קנדה, יפן, גרמניה, צרפת, איטליה ובריטניה. נכון ל-2018, מדינות אלו ביחד מייצגות כ-54% מהעושר הלאומי העולמי נטו.[1] הארגון דן באמצעות הכינוסים השונים במגוון נושאים כגון תחום הכלכלה, המדיניות והחברה. בין השנים 1997–2014, כלל הארגון גם את רוסיה ונקרא G8 (או Group of Eight), אך רוסיה הושעתה ממנו עקב המלחמה באוקראינה וסיפוח קרים.

יסוד הארגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון הוקם לראשונה לאחר משבר האנרגיה בשנות ה-70 והמשבר הכלכלי שנלווה לו. שש המדינות המייסדות היו ארצות הברית, יפן, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה ובריטניה והתכנס לראשונה בצרפת בשם G6. בשנת 1975 נערכה ועידת הפסגה הראשונה בין מנהיגיהן של שש מדינות אלו. לאחר הצטרפותה של קנדה בשנת 1976, הפכה הקבוצה ל-G7. בשנת 1997 הצטרפה רוסיה כחברה מלאה בעת הכינוס שנערך בדנוור, קולורדו ושם הארגון שונה ל-G8.

הפסגות השנתיות ניצבות בדרך כלל במוקד הפגנות מטעם גורמים המתנגדים לגלובליזציה. ב-2003 נערכו בלוזאן ובז'נבה הפגנות אלימות שזרעו הרס רב במחאה על פגישת מנהיגי ה-G8 באביאן לה-בן שבצרפת שבקרבתן של ערים שווייצריות אלה.

ההשתתפות הרוסית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה הקרה ב-1991, החלה ברית המועצות (לאחר מכן: רוסיה) להיפגש עם ה-G7. קבוצה זו כונתה G8 או G7 ועוד אחת (G7 plus 1). כהכרת הטוב לנשיא רוסיה, בוריס ילצין, על נכונותו לבצע רפורמות כלכליות בארצו ולשמור על נייטרליות בדבר התפשטותה מזרחה של ברית נאט"ו, נאות הנשיא האמריקני ביל קלינטון להזמינו לדיוני הפסגה. עם זאת, כיוון שחברות הג'י 7 הן המדינות הדמוקרטיות התעשייתיות המובילות בעולם, ואילו הדמוקרטיה הרוסית הייתה עוד בראשיתה והכלכלה הרוסית שטרם התאוששה מעידן הקומוניזם הייתה במשבר, היו דיונים כלכליים שנערכו ללא השתתפות הרוסים. ב-18 בפברואר 2005 קראו הסנאטורים האמריקנים ג'ו ליברמן וג'ון מקיין להשעיית רוסיה מקבוצת השמונה עד להבטחת החירויות הכלכליות והדמוקרטיות במדינה.

בעקבות הפלישה לחצי האי קרים וסיפוחו בשנת 2014, וחרף היותה הנשיאה התורנית של הארגון באותה שנה, הוחלט על השעייתה מהארגון בשל סיפוח קרים.

כנסים בשנים האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 הייתה רוסיה לנשיאת התורנית של הארגון ודיוני הפסגה התקיימו בסנקט פטרבורג. המארחת של הארגון לשנת 2007 הייתה גרמניה והתכנסותו נערכה ב-6–8 ביוני 2007. בשנת 2008 כיהנה יפן כנשיאת הארגון והכנס ה-34 של הארגון התקיים בטוקיו, בין התאריכים 7–8 ביולי 2008. ביולי 2009 התכנס הכנס באיטליה.

ב-25–26 ביוני 2010 התכנסו נציגי מדינות הארגון במחוז מוסקוקה שבפרובינציית אונטריו בקנדה. על סדר היום עמדה שאלת ההתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי וכן שאלת המצב במזרח התיכון, מצב זכויות האדם באיראן ומדיניותה של קוריאה הצפונית.

במאי 2011 אירחה צרפת את הכנס, שבמרכזו עמדה המהפכה שפקדה בשנה זו את העולם הערבי. ביוני 2014 הכנס היה צפוי להתקיים בסוצ'י, אך בשל סיפוח קרים לרוסיה, הוחלט על השעייתה של רוסיה מהארגון והכנס הוחרם על ידי שבעה מחברי הארגון. לאור העובדה כי השעייתה של רוסיה ממשיכה הוחלט על ידי נציגי ה-G7 שהתכנסו בשלהי ועידת הביטחון בהאג בראשית 2014 כי נציגי האיחוד האירופי יארחו במקום הרוסים את מפגש ה-G7 בבריסל. בשנת 2015 התקיים כינוס פסגה של ה-G7 (רוסיה הושעתה מן הפורום אז) בבוואריה, ובו סיכמו מנהיגי המדינות על "חיסול" השימוש בדלק מאובנים עד סוף המאה ה-21.

בשנת 2019 התכנסו מנהיגי ה-G7 בעיירת הנופש ביאריץ בצרפת,[2] ובשנת 2020 נדחתה הפסגה בשל וירוס הקורונה. הפסגות חזרו להתקיים בשנת 2021.[3]

מיקומים ועידות פסגות G7

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר סמל ועידה עיר מארחת מנהיג מארח תמונה
2014 האיחוד האירופיהאיחוד האירופי בריסל, בלגיה ז'וזה מנואל ברוזו
2015
גרמניהגרמניה בוואריה, גרמניה אנגלה מרקל
2016 יפןיפן מיאה, יפן שינזו אבה
2017
איטליהאיטליה טאורמינה, איטליה פאולו ג'נטילוני
2018 קנדהקנדה שרלבואה, קנדה ג'סטין טרודו
2019
צרפתצרפת ביאריץ, צרפת עמנואל מקרון
2020 ארה"בארה"ב ארצות הברית (המפגש בוטל עקב מגפת הקורונה והוא נערך באמצעות ועידת וידאו) דונלד טראמפ
2021 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת רומא, הממלכה המאוחדת בוריס ג'ונסון
2022
גרמניהגרמניה בוואריה, גרמניה אולף שולץ
2023
יפןיפן הירושימה, יפן פומיו קישידה
2024
איטליהאיטליה פוליה, איטליה ג'ורג'ה מלוני

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא G7 בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עושר לאומי (במיליארדי דולר) סיכום עולמי: 360,603; ארצות הברית: 105,990; קנדה: 8,573; יפן: 24,992; גרמניה: 14,660; צרפת: 13,729; איטליה: 11,358; בריטניה: 14,341.
    מקור: "Global wealth databook 2019" (PDF). Credit Suisse. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 באוקטובר 2019. נבדק ב-25 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ אסף אוני, ‏פסגת ה-G7: למרות המינגלינג והחיוכים, במועדון האקסקלוסיבי של המדינות לא הצליחו להסכים, באתר גלובס, 26 באוגוסט 2019
  3. ^ G7 Leaders’ statement, 19 February 2021, www.consilium.europa.eu (באנגלית)