לדלג לתוכן

מישור החוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שפלת החוף)
מישור החוף בישראל
חלקו הצפוני ביותר של מישור החוף הצפוני, כפי שהוא נראה מראש הנקרה
חוף הים התיכון בצפון הארץ
שפך נחל אלכסנדר
חולות ניצנים
גבעת כורכר בחוף הרצליה

מישור החוף הוא חבל ארץ מישורי בארץ ישראל המשתרע לאורך חוף הים התיכון, מגבול הצפון (מישור החוף הצפוני) בראש הנקרה ועד לגבול מצרים בדרום (מישור החוף הדרומי), ברצועת עזה.

מישור החוף הוא אזור נוח לפיתוח ולהתיישבות. קרקעות הסחף עמוקות ופוריות, האקלים ממוזג, גשמים עם טמפרטורות נוחות, ומפלס גבוה של מי תהום המאפשר שאיבת מים בקלות יחסית. החלק המישורי נוח לתנועה ולמעבר והסמיכות לים התיכון מהווה מקור פרנסה.

מישור החוף נחלק לשלושה חלקים:

האזור היה שקוע תחת פני הים עד לפני כשני מיליון שנה.[דרוש מקור]

במאה ה-13, בתקופה הממלוכית, החל חורבנו של מישור החוף. מרכז שלטונם של הממלוכים היה במצרים, ובשל חולשתם הממלוכים בתחום הימי, הם חששו מאפשרות חזרתם והתבססותם של הצלבנים במישור החוף. לכן הם זרעו בו הרס והציפו את שטחיו, שהפכו לביצות, והעתיקו את צירי הסחר ("דרך הים") אל פנים הארץ. השלטון העות'מאני לא תיקן את המצב ושבטים בדווים ניצלו זאת והשתלטו על אזורים במישור החוף. הכפריים המועטים של האזור נדחקו אל שולי אזור ההר, ותושבי ערי החוף נעשו מבודדות. רק במאה ה-18 החל השלטון העות'מאני לנסות לשנות את המצב בהדרגה.[1] במאה ה-19 קמו במישור החוף כפרים חדשים.[2]

במשך מאות שנים הוזנח מישור החוף הארץ-ישראלי, ועד תחילת המאה ה-20 גרה בו מעט מהאוכלוסייה שהייתה בארץ.[3] העות'מאנים לא השקיעו בפיתוח, ואדמת הביצה באזור לא יושבה. שודדים היו נפוצים באזור באותה תקופה, ושילוב הבעיות מנע התפתחות התיישבותית באזור.

למרגלות הרי השומרון והרי יהודה התקיימה אוכלוסייה של ערבים בהתיישבות כפרית מבוססת חקלאות. הערבים ניצלו את האדמות הפוריות הנמצאות למרגלות ההר ועיבדו אותן.

על קו החוף היו ערי נמל קטנות כמו יפו ועכו.

עד ראשית העלייה הראשונה אזור מישור החוף היה דל באוכלוסייה. עם העלייה הראשונה החלה רכישת קרקעות מערביי ארץ ישראל להקמת מושבות חקלאיות במישור החוף. בהמשך הוקמו גם מושבים וקיבוצים שעד שנות ה-60' התמודדו עדיין עם בעיית הביצות. עם קום מדינת ישראל והעליות הגדולות לארץ ישראל, תאוצת הבנייה במישור החוף גדלה מאוד, ומרבית המושבות התפתחו להיות ערים לכל דבר, כמו פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה ורחובות.

כיום מרוכזת במישור החוף מרבית אוכלוסיית ישראל.

עמוד ראשי
ראו גם – ההתיישבות במישור החוף המרכזי

סוגי קרקעות במישור החוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקו הצפוני, באזור נהריה, לאורך של כ-15 קילומטרים מישור החוף הוא צר ואילו בחלקו הדרומי באזור חוף הנגב רוחבו מגיע עד 40 קילומטרים.

מרבית שטחו של מישור החוף, בעיקר מישור חוף הכרמל, השרון ואזור מישור חוף הגליל, מכוסה באדמת סחף (קרקעות שירדו מאזור הרי הגליל, השומרון והרי יהודה) וביצה שנוצרו ביצות בעיקר בסמוך לנחלים, כתוצאה מהמחסום הטבעי של רכסי כורכר.

רכסי הכורכר מנעו את זרימת המים לכיוון הים ובמיוחד בעונות הגשומות התרחבו שטחי הביצה באזור נחל הירקון, נחל אלכסנדר, נחל פולג, נחל התנינים ונחל נעמן.

המרזבה היא מישור בחלקו של מישור החוף התיכון והדרומי לרגלי הרי יהודה. הכינוי "מרזבה" בא מן המילה מרזב – צינור לאיסוף וסילוק מים.

באזור זה נמצאת קרקע סחף אשר הגיעה מההרים.

זוהי קרקע פורייה, המתאימה לעיבוד חקלאי. אף על פי שמיקומו לרגלי ההרים, אזור זה לא היה ביצתי שכן הוא משתפל מערבה לכיוון הים התיכון, דבר המסביר את העובדה שאזור זה היה מיושב בצפיפות יחסית כבר בימי קדם, כל עוד הקפידו התושבים על מעברי מים פתוחים.

שטחי החולות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החולות משתרעים לאורך החוף ומופיעים בנוף בצורת רכסי גבעות, הנקראים חוליות (בלועזית – דיונות) ובצורת משטחי חול מישוריים.

במישור החוף הדרומי (מישור יהודה) שטחי החולות גדולים ונרחבים, ואילו במישור החוף התיכון (השרון) שטחי החולות קטנים יותר, ובמישור החוף הצפוני (חוף הגליל) אינם קיימים כלל, והם נמצאים בעיקר בשפכי נחלים.

קרקע החול מורכבת מגרגירים קשים שצבעם זהוב. הגרגרים עפים בקלות עם הרוח ועוברים ממקום למקום, ולכן הם נקראים חולות נודדים.

רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לגדול ולהתפתח בשטחי החולות הנודדים מכיוון שהמים מחלחלים בקלות בין גרגרי החול ונעלמים במהירות במעמקי האדמה, לפני שהספיקו להשקות ולהרוות את הצמחים וגם החולות נודדים ממקום למקום ולעיתים תוך כדי תנועתם הם מכסים לגמרי את הצמח או שהם מגלים את שורשיו והוא נעקר ממקומו.

החול שבחופי ארץ ישראל נוצר באזורים הרריים במזרח אפריקה, במקורות הנילוס. חלק מהסלעים באזורים אלה (כדרכם של סלעים בטבע) מתפרקים, מתפוררים ונסחפים מן ההרים אל אפיק הנילוס. במהלך המסע שאורכו 6,670 קילומטר עד הים התיכון ובהמשכו הם ממשיכים להתפורר עד שהם הופכים לחול. נהר הנילוס נשפך אל הים התיכון, עם המים נשפך גם החול שהוסע במי הנהר. זרמים בים התיכון מסיעים את החול מחופי מצרים מזרחה ואחר כך צפונה, לכיון חופי ישראל. כאשר החול מגיע לחופי הארץ, גלי הים מעלים אותו אל החוף.

גבעות הכורכר הן רצועת גבעות בודדות של רכסי גבעות הבנויות מסלע כורכר, וביניהן עמקים מכוסים בקרקע סחף.

רוב גבעות הכורכר נמצאות ממזרח לרצועת החולות, אך יש גם גבעות אחדות לאורך חוף הים (ממערב לחולות). לחלק מגבעות הכורכר יש מדרונות תלולים, ולעיתים חלקן העליון בנוי מקירות של סלעים זקופים וגבוהים הנקראים מצוקים.

הכורכר הוא סוג של סלע, העשוי בעיקר מגרגירי חול ומשברי צדפים. בתהליך ממושך התלכדו חומרים אלה והפכו לסלע.

בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות, ולכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים.

קרקע הסחף שבין רכסי הכורכר נוצרה מהתפרקות של סלעים. חלקי הסלע שהתפרקו נסחפו ונשחקו במי הנחלים, הפכו לקרקע ושקעו בין גבעות הכורכר. לקרקע זו צבע כהה, והיא עשויה מגרגרים זעירים.

קרקע הסחף היא קרקע פורייה ומתאימה לעיבוד חקלאי, אך בעבר חלקים גדולים של קרקע הסחף במישור החוף התיכון (בשרון) היו מכוסים בביצות רחבות ידיים, ולכן לא היה אפשר לעבד את אדמתם.

עם זאת, בחלק מגבעות הכורכר ישנה פריחה רבה בחורף ובאביב, דבר שהפך אותן למוקד טבע וטיולים במרכז שמאופיין בהתיישבות עירונית צפופה.

בחלק מן המקרים – כגון גבעת האירוסים, גן לאומי גבעות הכורכר נס ציונה וגבעת חומרה – קמו קבוצות תושבים מקומיים הפועלות לשימורן והכרזה עליהן כשמורת טבע.

גבעות החמרה (אַחְמָר احمر בערבית – צבע אדום) הן גבעות נמוכות שמדרונותיהן מתונים מאוד.

בין הגבעות יש שטחים מישוריים נמוכים, המכוסים בקרקע סחף, אשר היו מכוסים בעבר בביצות.

הקרקע שממנה בנויות הגבעות נקראת קרקע חול אדום, בשל צבעה האדמדם. מקורן של גבעות החול האדום בגרגירי חול, אשר בתהליך ארוך צופו בחומרים המכילים ברזל, והחלודה נותנת להם את צבעם האדום. בקרקע החול האדום, בדומה לקרקע החול, המים מחלחלים ונעלמים במהירות בתוך האדמה.

החי והצומח של מישור החוף מותאמים לאדמות כורכר, חמרה וחולות. לצידם נפוצים מגוון בעלי חיים מבויתים ולא מבויתים שהסתגלו לחיים ביישובים, בערים ומשכנות האדם.

בין הצמחים הנפוצים במישור החוף: חצב מצוי, סביון אביבי, סביון יפו, ציפורני-חתול מצויות, לשון-שור מגובבת, מרגנית השדה, כלנית מצויה, צבעוני השרון, אירוס הארגמן, פרג אגסני, חלמית, חרדל השדה, חרצית עטורה, גדילן מצוי וחבצלת החוף.

בעשורים האחרונים נפוצו מאוד בטבע מינים פולשים ופליטי תרבות שהובאו על ידי האדם, בהם חמציץ נטוי (נמצא בארץ ישראל למעלה ממאה שנה), נר הלילה החופי, לנטנה ססגונית, טיונית החולות וכנפון זהוב.

היונקים במישור החוף מותאמים לחיים בחולות. הם כוללים מספר מיני מכרסמים, קיפוד מצוי וקיפוד החולות, תן זהוב ושועל מצוי. בערים נפוצים כלב הבית, חתול הבית, עכבר הבית, חולדה מצויה וחולדת החוף. בין העטלפים נפוצים בעיקר עטלף פירות מצוי, עטלפון לבן-שוליים ואשף מצוי.

על פי סקר מרכז היונקים והזוחלים של החברה להגנת הטבע שנערך בשנים 2001–2006 עולה כי "מינים לא מעטים של בעלי חיים וצמחים נעלמו ממישור החוף",[4] או שהם נתונים בסכנת היעלמות (הכחדה).

הרכיכות הנפוצות במישור החוף הם חלזונות ים, צדפות ושבלולי יבשה. בטבע נפוצים שבלול השדה, דרחול השיח ושבלולון מצוי. בערים נפוצים שבלול הגינה, חרוטית הגינה, רומינה ערופה וכן חשופיות.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלקו הצפוני של מישור החוף הצפוני הים התיכון, תצפית ממזרח

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 292.
  2. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 296.
  3. ^ יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש - מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל, 2010-1860, נתניה, אחיאסף 2013, פרק 11
  4. ^ אתר החברה להגנת הטבע