שישים ריבוא

שישים ריבוא (מספר שלם)
כתיב עשרוני	600,000
במילים	שש מאות אלף, שישים ריבוא
מספר סודר	השש מאות אלף
גימטריה	ת"ר אלפים
גורמים ראשוניים
כתיב רומי
כתיב בינארי	10010010011111000000
כתיב הקסדצימלי	927C0

שישים ריבּוֹא (600,000) הוא מספר החוזר מספר פעמים בתורה, ויש לו משמעויות הלכתיות ואגדתיות. ביטוי זה של המספר מופיע רק מתקופת התנאים ואילך, בתורה מופיע מספר זה בביטוי 'שש מאות אלף'.

במקרא

המספר שש מאות אלף מוזכר מספר פעמים במקרא. בראשונה הוא מוזכר בתיאור יציאת מצרים, כמספר בני ישראל (הגברים מגיל עשרים) שיצאו ממצרים: ” וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ז).

בעוד בפרשנות המסורתית מקובל לראות במספר זה תיאור מדויק, בחקר המקרא מקובל לראות במספר זה מספר טיפולוגי-סימבולי בלבד המסמל כמות אנשים עצומה, ולדעתם מספר העברים שיצאו ממצרים היה כנראה רק אלפים או רבבות לכל היותר, דבר היכול להסביר את נדודיהם במדבר, ויוצר מתאם טוב עם סדרי הגודל של העולם העתיק.

בשני המפקדים בספר במדבר, המספר הכללי של בני ישראל קרוב מאוד למספר זה.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים

— ספר במדבר, פרק ב', פסוק ל"ב

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים

— ספר במדבר, פרק כ"ו, פסוק נ"א

בהלכה

הגדרת רשות הרבים לעניין שבת

הפוסקים חלוקים בדעתם בשאלה האם על מנת שמקום יוגדר כרשות הרבים לעניין איסור הוצאה בשבת, עליו להיות מקום שעוברים בו ששים ריבוא איש ביום, בדומה למחנה ישראל במדבר סיני, או שאין זו דרישה מחייבת. ולפסיקה זו השלכות רבות הלכה למעשה.

לדעת רבי יעקב בן אשר מחבר ארבעה טורים^[1], בעל ספר התרומה^[2], ובעל ספר הרוקח^[3], וראשונים נוספים^[4], זהו תנאי הכרחי. הלכה זו מתבססת על פירוש רש"י במסכת עירובין^[5]. לפי שיטה זו מקום עירוני הרחב 16 אמות על 16 אמות אך אין בו שישים ריבוא אנשים מוגדר ככרמלית. מנגד, פוסקים רבים חולקים על שיטה זו, היות שהתנאי של ששים ריבוא איש לא נזכר במפורש בתלמודים, ולא בדברי הרי"ף והרמב"ם^[6]. מבין הפוסקים החולקים נמנים רשב"ם, רמב"ן^[7], רשב"א, ריטב"א, ר"ן, ריב"ש, בעל ספר מגיד משנה, רבי מנחם המאירי, מהרש"ל^[8], ומחבר שו"ת משאת בנימין^[9].

רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך הביא בסתם את הדעה שמקום מוגדר כרשות הרבים גם אם לא נמצאים בו שישים ריבוא אנשים, והוסיף שיש אומרים שרק מקום שיש בו שישים ריבוא יכול להיחשב לרשות הרבים^[10]. הפוסקים נחלקו בדעתו, להבנת רבי אברהם גומבינר מחבר ספר מגן אברהם, נפסק בשולחן ערוך כדעה שזהו תנאי נדרש^[11]. לעומתו, רבי חיים בנבנישתי, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין מחבר ספר משנה ברורה ועוד אחרונים נקטו שהמחבר הכריע כדעה שיש דין רשות הרבים גם ללא שישים ריבוא^[12]^[13].

גם בדעת רבי משה איסרליש נחלקו הפוסקים: רבי דוד הלוי סגל מחבר 'טורי זהב' כתב שדעת רמ"א לפסוק שהתנאי נדרש^[14], אך רבי מאיר פוזנר ואחרים כתבו שאין ראייה שכך אכן פסק הרמ"א^[15].

ההשלכה העיקרית של המחלוקת נוגעת לשאלה האם ניתן להתיר טלטול על ידי עירוב המורכב מצורות הפתח, שלסוברים שמדובר ברשות הרבים גמורה - אי אפשר להתיר טלטול בדרך זו, אך לסוברים שכל מקום שאין בו שישים ריבוא אינו אלא כרמלית - מותר^[16].

במשנה ברורה נכתב שכל בעל נפש יש לו להחמיר כשיטה שיש רשות הרבים מהתורה גם ללא שישים ריבוא, אך הוסיף שאין למחות ביד המקילים כשיטה השנייה^[17]. וכך כתבו רבי שניאור זלמן מלאדי בשולחן ערוך הרב^[18], רבי אברהם דנציג בחיי אדם, ורבי משה לוי בספרו מנוחת אהבה.

ברכת חכם הרזים

בעת ראיית ששים ריבוא יהודים יחדיו בארץ ישראל, מברכים את ברכת חכם הרזים.

תוקף חובת המצוות התלויות בארץ

הדעה המקובלת על רוב הפוסקים היא שחובת חלק מן המצוות התלויות בארץ חלה מדאורייתא רק כאשר רוב ישראל בארץ, (כלשון הגמרא, 'כל יושביה עליה'). בכלל זה מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, הפרשת חלה, ומצוות נוספות. לדעת רוב הפוסקים לשם כך צריך שרוב העם היהודי יתגורר בתחומי ארץ ישראל, אך פוסקים אחדים, ובכללם רבי אליעזר ולדנברג^[19], ורבי ישראל יהושע מקוטנא^[20] כתבו שדי בכך ששישים ריבוא יהודים יגורו בארץ ישראל על מנת שתחול החובה מן התורה. לפי שיטתם, תוקף המצוות הללו במדינת ישראל היום הוא מן התורה, שכן גרים בה כעת הרבה מעל שישים ריבוא יהודים^[21].

באגדה

במספר מקורות במדרש מובא המספר שישים ריבוא כביטוי לציבור עצום.

במסכת גיטין בתלמוד הבבלי מסופר בשם רב אסי:

ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים - חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים.
...
אמר עולא: לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו שיתין ריבוותא קני לא מחזיק. אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא: שקורי משקריתו! אמר ליה "ארץ צבי" כתיב בה; מה צבי זה - אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה - רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא.

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'

הסבר: עולא אמר שראה את הר המלך, ואין בו מקום אפילו לשישים ריבוא קנים. הגיע מין ואמר לרבי חנינא: שקרנים אתם. ענה לו רבי חנינא: ארץ ישראל קרויה "ארץ צבי", וכשם שצבי שפשטו את עורו, אין עורו מחזיק את בשרו, כך ארץ ישראל - כאשר היא מיושבת ביהודים, היא מתרווחת, וכאשר אינה מיושבת, היא מתכווצת.

על פי ספר הזוהר,^[22] יש שישים ריבוא אותיות לתורה. אולם בפועל מספר האותיות בתורה הוא כחצי מזה, 304,805 אותיות בלבד. לסתירה זו ניתנו מספר הסברים, בין השאר שדרך ספירת האותיות של הזוהר אינה דרך ספירת האותיות הפשוטה, ושכוונת ספר הזוהר להביע רעיון אגדי, ולא לספירה ממשית של האותיות.

בכתבי החסידות מובא המספר 600,000 כמספרם הכולל של נשמות ישראל.^[23]

בספר 'קול התור' שחיבר רבי הלל ריבלין על פי תורת הגר"א, מקושר מספר זה לגאולה:

אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים ריבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זאת מיד, כי מספר זה של שישים ריבוא כחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים.

— קול התור, א', ט"ו

גם הרב עקיבא יוסף שלזינגר מביא רעיון דומה, וכותב בספרו 'ברית עולם', שאם יהיו בארץ ישראל 600,000 יהודים, יתנו האומות ליהודים לשלוט בארץ (כמו שאכן קרה במציאות שהחלטת החלוקה התקבלה כשהיו בארץ ישראל כ-600,000 יהודים). ^[^{דרוש מקור]}