שבאקים
 | |||||||||||
| דגל הקהילה השבאקית | |||||||||||
| אוכלוסייה | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| כ-200,000 עד 500,000 (הערכה) | |||||||||||
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |||||||||||
 עיראק | |||||||||||
| שפות | |||||||||||
| שבאקית, שהיא ניב איראני צפון-מערבי | |||||||||||
| דת | |||||||||||
| |||||||||||
השבאקים (בכורדית: شەبەک، Şebek; בערבית: الشبك, תעתיק מדויק: אַלשַבַּכּ). הם בני מיעוט אתנו-דתי בעיראק, המשתייכים כולם לדת האסלאם, אך נחלקים בין 70% שיעים ו30% סונים,[1] אף כי דתם נוטה לסינקרטיזם והם אימצו מנהגים דתיים שונים ממקורות לא אסלאמיים. השבאקים מרוכזים במחוז נינוה, בקרבת העיר מוסול.[2] מסמכים עות'מאניים התייחסו אל השבאקים כאל קבוצה דתית מובחנת מאז המאה ה-16 לספירה.[1] בני הקהילה מדברים בניב כורדי ייחודי, שאוצר המילים שלו מכיל תערובת גדולה של מילים טורקיות וערביות.[3]
השבאקים היו נתונים להתנכלויות ולרדיפות בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין, ומי שזוהה במפקד האוכלוסין של 1987 כבן לקהילה השבאקית וסווג ככורדי, היה נתון להריסת ביתו ולגירוש בכפייה לאזורים שונים בכורדיסטן העיראקית או לאזורים אחרים בעיראק.[1] גם לאחר תקופת שלטונו של סדאם המשיכו הרדיפות, והגיעו לשיא בתקופת הפלישה של ארגון המדינה האסלאמית לעיראק.
אוכלוסיית השבאקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיקר קהילת השבאקים חיה במחוז נינוה, באזור המכונה "מישור נינוה", הנפרש בין נהרות הזב הגדול והחידקל, בקרבת העיר מוסול.[2] על פי סקר משנת 1925 חיו בעיראק כ-10,000 שבאקים, ובמפקד האוכלוסין שנערך במדינה בשנת 1960 מנתה אוכלוסייתם 15,000 אנשים, שחיו ב-35 כפרים. כיום מונה הקהילה בין 200,000 ל-500,000 איש.[4]
השבאקים רואים את עצמם כעם או כשבט, בשל העובדה שקהילתם פרושה על פני שטח מוגבל וכל חלקיה קרובים אלה לאלה. עם זאת, המבנה השבטי שלהם שונה מזה הערבי או הכורדי, היות שההיבט האידאולוגי והעדתי, והמחויבות הדתית, מעצבים את קהילתם, ומכאן שסמכותם של אנשי הדת חזקה יותר מסמכותו של ראש השבט,[1] וגם אם הם מתייחסים לעצמם כאל שבט, מחוץ לתחומי קהילתם הם אינם נתפסים כך.[3]
אטימולוגיה של שם הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור המילה שבאק, שממנו נגזר שם הקהילה, אינו ברור, וקיימות סברות שונות על מקורו: לפי הטענה העיקרית, השם "שבאק" נגזר מהמילה הערבית "שַבַּכּ" (شبك),[5] כלומר אריגה או שזירה, מה שיכול להעיד על תערובת של פלגים שבטיים שונים ובני מוצאים שונים (ערבים, טורקים, כורדים וכולי), ורמז לדבקותם המשותפת בסדר הקהילתי והדתי הייחודי להם ולנאמנותם למנהיגיהם הרוחניים.[3]
שפת השבאקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות רבים נכתבו על שפת השבאקים, ניב כורדי שאוצר המילים שלו מכיל תערובת גדולה של מילים שמקורן טורקי וערבי,[3] ויש אומרים שגם במילים ממקור פרסי.[4] שפת השבאקים מדוברת בשני דיאלקטים עיקריים – הדיאלקט השבאקי והדיאלקט הבג'לאני.[1]
לנוכחותה של השפה הערבית בשפת השבאקים יש שתי סיבות: הראשונה היא עובדת היותם מוסלמים הקוראים את הקוראן, והשנייה היא שהם חיו בשכנות לאוכלוסיות דוברות ערבית והתמזגו איתן משך מאות שנים. מקורו של אוצר המילים הטורקי בשפתם בהשפעת השלטון העות'מאני.[1] השבאקים התקשו לקבל הכרה בייחודיותה של השפה מטעם המדינה בעיראק, משום שהחוק קובע כי ערבית היא השפה הסטנדרטית הנהוגה במסמכים רשמיים בעיראק, ובאילו שבחבל הכורדי השפה הנהוגה היא הכורדית.[4]
מקורותיהם ההיסטוריים של השבאקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם דיווחים רבים על מקורם של השבאקים ועל ההיסטוריה של קהילתם, אך לפי הנרטיב הדומיננטי ביותר, השבאקים הם קבוצת ניצולים של חסידי השבאקים המקוריים שהחלה בתחילת המאה הארבע עשרה במזרח אזרבייג'ן והגיעה לשיאה עם עלייתו של שאה אסמאעיל הראשון לכס המלכות של השושלת הספווית באיראן בשנת 1502[3]. הקהילה השבאקית מורכבת מכמה שבטים שונים בעלי רקע אתני שונה, דהיינו כורדי, ערבי וטורקמני,[6] נוכחותם של גזעים ערבים בה נובעת מקרבה גאוגרפית, ערבוב, אינטרסים כלכליים ומסחריים, בנוסף לשיקולים פוליטיים ולאומיים.[1]
דתם של השבאקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השבאקים משתייכים לדת האסלאם, ונחלקים בין שיעים למוסלמים סונים: 70% מהשבאקים מזהים עצמם כשיעים- ו-30% הנותרים מגדירים עצמם כסונים,[5] והזרם הדומיננטי ביניהם הוא זה של השיעה התרי-עשרית הג'עפרית.[1] אף על פי כן, לקהילת השבאקים יש ספר קדוש בשם כתב בשפה הטורקמנית ונקרא "בּוּיְרוּק" (بویوروق; Buyruk) או "כתאב אל-מַנאקִב" ("ספר מעשי המופת"). הספר מציג דו-שיח בין השייח' ספי א-דין ארדבלי ובנו השייח' סדר א-דין.[7] נוסף על כך, השבקים מקדשים גם מסורות יזידיות ויארסאניות מקומיות שונות ועל אף השתייכותם לאסלאם על האסכולות השונות בו, נדמה כי המסורות הדתיות הקהילתיות הסינקרטיסטיות משמעותיות לחיי הקהילה לא פחות מן ההשתייכות לאסלאם.
רדיפות נגד השבאקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השבאקים סבלו משך השנים בשל השתייכותם הדתית הייחודית ונחשבו ברוב המקרים שיעים מול הכורדים הסונים וכורדים מול הערבים השיעים. עוד מימי שלטון האימפריה העות'מאנית ננקטו נגדם צורות קשות של דיכוי ורדיפה, משום שנחשבו כפלג שיעי.[1]
בראשית ימי שלטון הבעת' בעיראק, עשה המשטר העיראקי ניסיונות רבים ושונים ומגוונים לשלב את אוכלוסיות המיעוטים בחברה העיראקית – את הכורדים בראש ובראשונה, את הטורקמנים שהם בעלי בריתה של טורקיה, את היזידים והנוצרים, וגם את השבאקים. הניסיון של לשלב את המיעוטים בחברה העיראקית, נעשה במטרה לנסות לבסס את השליטה באזור הצפוני והעשיר בנפט של עיראק, אך לא האריך ימים. כבר בשנת 1987, במפקד אוכלוסין שנערך תחת שלטונו של סדאם חוסיין, ניתנו לשבאקים שתי אפשרויות לרישום אתני: כורדי או ערבי. שבאקים שבחרו להירשם כערבים גויסו לצבא עיראק ונשלחו לחזית במלחמת איראן-עיראק,[6] ומי מביניהם שבחרו להירשם ככורדים היו נתונים לאיום של הריסת בתיהם ושל העברה בכפייה לאזורים שונים בכורדיסטן העיראקית או באזורים אחרים של עיראק.[1] במבצע אל-אנפאל, שהתרחש בשלבים האחרונים של מלחמת איראן-עיראק, נרצחו רבים מבני העם הכורדי ואוכלוסיות אחרות שאינן ערביות, ביניהם שבאקים רבים, על-ידי כוחותיו של סדאם חוסיין ותחת פיקודו של עלי חסן אל-מג'יד. במבצע זה, גורשו רבים מהשבאקים ממקום מגוריהם והועברו לכפרי-ריכוז קולקטיביים (בערבית: "מוג'מעאת"), בשטח ההררי של כורדיסטן העיראקית. כ-1,160 שבאקים נהרגו באותה תקופה. בנוסף, ממשלת עיראק הפעילה מגוון לחצים ואיומים על השבאקים: התבוללות כפויה, ערביזציה ורדיפה דתית. גם לאחר נפילת משטרו של סדאם, השבאקים באזור נינוה התמודדו עם רדיפות מצד כמה פעילים כורדים שטענו כי השבאקים הם כורדים במקור, כדי לחזק את תביעותיהם הטריטוריאליות במחוז נינוה.[5]
השבאקים נמנו על קורבנות האלימות של תקופת מלחמת האזרחים בעיראק לאחר הפלישה האמריקאנית למדינה, במהלכה נהרגו לפי הערכות שונות כ-1,300 שבאקים בין השנים 2003–2014. התושבים השבאקים של מחוז נינוה ושל מוסול בפרט היו לעיתים קרובות מטרה לפגיעות מצד מיליציות חמושות.[5]
עם פלישת המדינה האסלאמית (דאעש) לעיראק בשנת 2014, נפלו השבאקים, כמו קבוצות מיעוט אתניות ודתיות אחרות, קורבן לרדיפות מצד הארגון. רבים מבני הקהילה נהרגו או נחטפו, וכמה מהם שלא מילאו את פקודות דאעש נשפטו והוצאו להורג. השבאקים השיעים סבלו במיוחד משום שהם היו מטרה של דאעש, לוחמי המדינה האסלאמית הרגו שבאקים שיעים רבים, המדינה האיסלאמית סווגה את רכוש השבאקים (בתיהם) כ"שלל מלחמה", שחולק מאוחר יותר ללוחמי הארגון.[6] עם השתלטותו של הארגון על העיר מוסול, פקדו אנשיו על השבאקים שחיו בה לעזוב אותה בתוך 72 שעות או שיושמדו. בעקבות פקודה זו, עזבו למעלה מ-1500 משפחות של שבאקים את העיר (לפי משרד החוץ האמריקני).[6] במחוז נינוה נמנו 49 אחוזים מכלל העקורים בעיראק. רבים מבני המיעוטים העקורים יושבו מחדש במחוזות שונים, והשבאקים השיעים, כמו גם הטורקמנים השיעים, הועברו לערים לנג'ף וכרבלא בדרום עיראק. כתוצאה מהעקירה קטן מאוד מספרן של קבוצות המיעוט במחוז נינוה.[4] משך תקופת שליטתו על מחוז נינוה, הצליח ארגון המדינה האסלאמית להשתלט על כ-60 כפרים של בני הקהילה בסך הכל ועל פי דיווחים שונים נהרגו בתקופת שליטתו של הארגון באזור 117 משפחות שבאקיות.[5]
כיום, מעדיפים שבאקים רבים לצאת לפליטות בחיפוש אחר מקלט בטוח בשל הרדיפות, והאיומים וההרג המתמשכים באזורי מחייתם המקוריים.[5]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- א-סייד ספי א-דין אל-מוסווי אל-ארדבילי, תרגום: אחמד חאמד א-סראף, כִּתָאבּ אל-מַנָאקִבּ – אל-בוירוק, 1955. (בערבית)
- Dave van Zoonen and Khogir Wirya, The Shabaks: Perceptions of Reconciliation and Conflict, MERI Policy Paper, August 2017
- M. van Bruinessen, “S̲h̲abak”, Encyclopaedia of Islam, Second Edition
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 זוהייר כאזם עבוד, א-שבכּ פי אל-עיראק, אל-מואססה אל-ערבי לל-דיראסאת וא-נשר, 2008, עמ' 22
- ^ 1 2 , "Crossroads: The Future of Iraq’s Minorities after ISIS.", MINORITY RIGHTS GROUP, 2017, עמ' 9
- ^ 1 2 3 4 5 Amal Vinogradov, ethnicity, cultural discontinuity and power brokers in northern Iraq: the case of the Shabak 1.", American Ethnologist 1.1, 1974, עמ' 211
- ^ 1 2 3 4 Preti Taneja, Iraq's Minorities: Participation in Public Life, Minority Rights Group International, 2011, עמ' 15
- ^ 1 2 3 4 5 6 Shabak, Minority Rights Group International: World Directory of Minorities and Indigenous Peoples, November 2017
- ^ 1 2 3 4 Dave Van Zoonen and Wirya Khogir, The Shabaks: Perceptions of reconciliation and conflict, Middle East Research Institute, עמ' 7
- ^ Matti Moosa, Extremist Shiites: The Ghulat Sects, Syracuse, NY: Syracuse University Press, 1987, עמ' 4-5