רבי שמלאי
| לידה |
המאה ה־3 לוד  |
|---|---|
| בני דורו | רבי יהודה נשיאה |
  | |
רבי שמלאי היה אמורא מן הדור השני (205 - 260 לספירה בקירוב), דרשן, מחשובי בעלי האגדה בתלמוד.
נולד בלוד[1] ועלה לגליל, מקום מושבם העיקרי של החכמים בתקופתו, ושימש כמשמשו של רבי ינאי[2]. אחר כך היה לאיש סודו של רבי יהודה נשיאה, אשר התיר שמן של גויים, ובסוף ימיו ירד לבבל וישב בנהרדעא ובנציבין, שם דרש על היתר השמן[3]. על פי הירושלמי[4] תולדותיו היו שונות, והוא דווקא עלה מבבל לארץ ישראל וחזר אחר כך לבבל.
בתלמוד מובאים דבריו פעמים רבות לאחר הפתיחה: "דרש רבי שמלאי...", פועל שמשמעותו בתלמוד הבבלי בדרך כלל דרשה לפני הציבור. מכאן יש להניח שהיה נואם כשרוני ודרשן פופולרי.
במסורת הארץ-ישראלית מזוהה רבי שמלאי בעיקר עם הוויכוח היהודי-נוצרי, ופעמים רבות מופיעה הפתיחה: "שאלו המינים את רבי שמלאי...". הוא משיב להם בדברי דרשותיו, ואף מפטיר כנגדם: "כל מקום שפקרו המינין - תשובתן בצידן"[5].
מן המסורת עולה כי רבי שמלאי לא רק דרש כנגד הנוצרים, אלא קיים ויכוחים חיים עם דרשנים נוצריים וגנוסטיים, אשר התבססו לרוב על פרשנות המקרא. ויכוחים אלה התרחשו ברובם בארץ ישראל, לפעמים בנוכחות תלמידיו של רבי שמלאי, שמשאלתם "לנו מה אתה אומר?" אנו למדים שבדרך כלל לא ענה רבי שמלאי למתווכחים עמו את תשובותיו האמיתיות, אלא סתר את דבריהם לפי דרך לימודם שלהם.
ביקש מרבי יוחנן שילמד איתו ספר יוחסין בשלשה חדשים, בתחילה סירב ולבסוף נתרצה[6].
רש"י מצטט את רבי שמלאי בפתיחת פרשת תזריע בספר ויקרא. רש"י בויקרא פרק י"ב פסוק ב: "אישה כי תזריע, אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית,.כך תורתו נתפרשה אחר תורה בהמה חיה ועוף."
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב אהרן הימן, "ר' שמלאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 1150–1152, באתר היברובוקס
- רבי שמלאי, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
שמלאי אמורא, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ב, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"א, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו, תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ד'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ה', הלכה ג'
- ^ בראשית רבה, פרשה ח', פסקה ט'; תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ב, עמוד ב'