קו עקבה–רפיח

קו עקבה–רפיח, הוא קו גבול שנוצר בשנת 1906 בין מצרים שהייתה בשליטת בריטניה (למרות שייכותה הפורמלית לאימפריה העות'מאנית) לבין ארץ ישראל שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית, מתוך מגמה למנוע סכסוכים בין הכוחות הטורקיים לכוחות הבריטיים. הקו שרד את השינויים הפוליטיים והמדיניים שחלו במהלך מאה השנים שחלפו מאז שרטוטו, וגם כיום מבוסס עליו גבולה של מדינת ישראל עם מצרים.

הקו שורטט תחילה כקו ישר מעקבה לרפיח, אך בהמשך ההתדיינות בין הצדדים, נוצרו בו כמה שינויים שניתן להבחין בהם במפות גם כיום:

1. באזור אילת, דרשו הטורקים וקיבלו 15 קילומטרים (שזה קצה הטווח היעיל של ספינת תותחים) של חוף ים וכן את מעיין עין נטפים
2. הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין חורשה
3. הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין המערה, הסמוך למערב מכתש רמון

בנוסף קשיי סימון בשטח גרמו לסיפוחם של שני הרים לשטח העות'מאני.

מעיין עין המערה

קו זה יצר בהמשך השנים מספר בעיות, עקב התאמתו למציאות בשנת 1906 אך לא למציאות מאוחרת יותר:

1. בזמן שרטוט הקו, רפיח הייתה נקודה סתמית על חוף הים התיכון, ואילו בשנת 1982 חצתה המפה שליוותה את הסכם השלום בין ישראל למצרים את רפיח שבינתיים הייתה לעיר. מעורבותם של הפלסטינים הקשתה אף יותר (ראו ציר פילדלפי).
2. אבן הגבול הדרומית בטאבה הוקמה על גבעה המרוחקת כמה מאות מטרים מחוף הים, ונוצרה בהמשך מחלוקת האם יש להמשיך ממנה לחוף בקו ישר הממשיך את הגבול או בקו הניצב לקו החוף. במציאות של שנת 1906 לא הייתה לכך שום חשיבות, אך בהמשך הפכה פיסת חוף קטנה זו למקור כסף ויוקרה. מצב זה גרם לבוררות ממושכת לאחר חתימת הסכם השלום שהסתיימה רק בשנת 1988 בהכרעה כי טאבה שייכת למצרים.

ראו גם

• אום רשרש

ערך זה הוא קצרמר בנושא גאוגרפיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.