צוער (קומונה)
צוֹעַר (באנגלית: Zoar) הייתה התיישבות קומונלית באוהיו, ארצות הברית, שהוקמה על ידי קבוצה דתית גרמנית בשם 'סֶפַּרַטיסטים' בשנת 1817. ההתיישבות קרויה על שמה של העיר צוער המקראית אליה ברח לוט ומשפחתו מסדום.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכת הסֶפַּרַטיסטית (Separatists) נוסדה בשנות ה-50 של המאה ה-16 בממלכת וירטמברג שבדרום-מערב גרמניה מתוך התנגדות לכנסייה הלותרנית המאורגנת, וכונתה כך על שם התבדלותה. בני הכת ראו בכתבי הקודש את ההנחיה הדתית הבלעדית, התנגדו לטקסי הפולחן של הכנסייה, ולא קיימו חגים דתיים למעט השבת. התאולוגיה שלהם התבססה בחלקה על כתבי יאקוב במה. הם הודו בחשיבותו של השלטון המדיני לשמירה על החוק והסדר, אך שללו את מעורבותו בסוגיות של אמונה ומצפון. הם התנגדו לחובת הטבילה, סירבו לשרת בצבא ולהישבע בבתי משפט. בדומה לקוויקרים בבריטניה, הם סירבו לחלוק כבוד לשליטים ולאנשים בעלי כוח, ופנו לכל אדם בלשון פנייה 'אתה', מתוך אמונה בשוויון בין בני אדם בפני האל. הם סירבו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר של הממלכה, שהיו מפוקחים על ידי הכנסייה הלותרנית[1].
רוב חברי הכת היו חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה פשוטים. עמדותיה של הכת העמידו אותה בעימותים תדירים עם הממלכה והכנסייה, וחבריה היו נכלאים תדיר, מולקים, ורכושם היה מוחרם. ילדיהם נלקחו בכוח לבתי יתומים או לבתיהם של איכרים מנאמני הכנסייה הלותרנית. ישנו תיעוד דל יחסית של קורות הכת במאות ה-17, אך במאה ה-18 התחדשו ההתנכלויות כלפיה, ובכללם המאסרים והחרמת הרכוש. רבים מחברי הקהילה התרכזו בכפר הגרמני רוטנאקר (Rottenacker).
לקראת סוף המאה ה-18 התייצב בהנהגת הכת אורג ומורה כריזמטי בשם יוסף מיכאל בוימלר (בגרמנית: Bäumler או Bäumeler, יליד 1778), אשר נחשף לניסיון ההתיישבות של כת דתית גרמנית אחרת, אנשי הכומר ראפ, אשר הקימו בהרמוני (במיקום בו לימים הוקמה המושבה ניו הרמוני של רוברט אוון). בעקבות כך החליט לפעול להעברת הקהילה הספרטיסטית להקמת התיישבון בארצות הברית. לשם כך פנה וקיבל הלוואות גדולות מהקהילה הקוויקרית של פילדלפיה, אשר דמתה לסטפריסטים בהיבטים דתיים שונים וכן באמונתם הפציפיסטית. הקהילה התחייבה להשיב את ההלוואות בתוך 15 שנה, בתנאים נוחים ביותר[1].
הקמת הקומונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתיישבים רכשו כ-5,000 דונם קרקע באמצעות ההלוואות על גדות נהר טוקארואה באוהיו, בין פיטסבורג לקליבלנד. בסוף קיץ 1817 הגיעו לארצות הברית ובחורף אותה שנה הגיעו חלוצי המתיישבים לחלקות שנרכשו. רק באביב 1818 התחילו בהקמת בקתות והכשרת הקרקע. רבים מבני הקהילה שהגיעו לארצות הברית בחוסר כל לאחר שנים של התעמרות ונישול בגרמניה וקשיי ההגירה, נאלצו לעבוד בתחילה כשכירים בחוות שכניהם על מנת לפרנס את משפחותיהם. חלקם דחו את מועד הצטרפותם להתיישבות החדשה כדי לעבוד במקומות אחרים ולרכוש מקצוע, והמתיישבים חיו חיי עוני חמורים, כשהם נדרשים גם לשלם מפרעות על חלקות האדמה שהוקצו להם, ואשר אמורים היו לקבל לרשותם לאחר ההכשרה והעיבוד שנעשה במשותף[1].
כוונתם הראשונית של הספרטיסטים לא הייתה להקים יישוב קומונלי[1], אך קשיי ההתיישבות הביאו אותם לבחון צורת ארגון חדשה ובתחילת 1819, לאחר התייעצוית של בוימלר עם נכבדי הקהילה, הוסכם על ביטול מלא של כל החשבונות הפרטיים של החברים והנהגת שיתוף מלא בעבודה ובנכסים, תוך קריאה לחברי הקהילה שהתפזרו במדינה לשוב ליישוב ולהצטרף לקומונה. היישוב נקרא צוער, על שמה של צוער המקראית אליה ברח לוט עם משפחתו מסדום, כאנלוגיה לבריחתם של הספרטיסטים מרדיפותיהם ומעולם החטא, אך ייתכן שגם בזיקה לחברי כת האיסיים שצוער הייתה אחד ממוקדי פעילותם[1].
חוקת הקומונה העניקה מראשיתה זכויות שוות לנשים ולגברים. נשים השתתפו באספות, הצביעו בבחירות ומילאו תפקידי ניהול שונים בחיי הקומונה[1]. הנהלת המשק הופקדה בידי שלושה נאמנים שמונו לשלוש שנים, כשמדי שנה התחלף אחד מהם בחבר חדש שנבחר במקומו. הנאמנים מינו מנהלים לענפי המשק השונים, ודאגו לסידור העבודה. ועדה מתמדת שנבחרה ל-5 שנים כיהנה כבית דין ליישוב סכסוכים, והנאמנים הוכפפו תחתיה. הממונה על מגעים ומשאים עם החברה החיצונית ועל תכנון המשק הכללי היה 'הסוכן הכללי', בוימלר, שמשרתו לא הוגבלה בזמן כל עוד יהנה מאמונה המלא של הקומונה, ובכפיפות להיוועצות בוועדה המתמדת. אחת לשנה התכנסה אספה כללית, ובה הוקראה חוקת הקהילה, וכן דו"ח על פעילותה בשנה החולפת. צעירי הקהילה יכלו לבחור להישאר לחיות בה בבגרותם, גם מבלי להצטרף אליה כחברים, אך צעירים שרצו בכך יכלו להעמיד עצמם לחברות מלאה בגיל 21 וצעירות בגיל 18[1].
חברי הקהילה התבדלו מסביבתם. במשך תקופה ארוכה נהגו ללבוש בגדים אחידים בצבע כחול כהה, שיוצרו במקום, עם כובע רחב שוליים בדומה לקוויקרים. חל איסור על ענידת תכשיטים מכסף או זהב, אך עם התחזקותה הכלכלית של הקומונה נרכש לכל חבר בה שעון כסף שתיקונו היה אף הוא על חשבון הקומונה. הנישואין עם אנשים מחוץ לקהילה היו אסורים. הצטרפות לקומונה הייתה קשה ביותר, והייתה חסומה בפני מי שמוצאו העדתי היה שונה מהקהילה המקורית. בניגוד לקומונות רבות אחרות באותה התקופה, הקומונה לא הייתה מעורבת אף במאבק בעבדות בארצות הברית[1].
כלכלה ואורחות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך שנים רבות התקשו לעמוד בתשלום חובותיה של הקומונה, ולא מצאו תחומי ייצור שיהפכו את ההתיישבות לכלכלית. בעשר שנותיה הראשונות של הקהילה נקטו פרישות בשל החשש ליכולתה הכלכלית של הקהילה לשאת גידול ילדים מרובים. נקודת מפנה שהביאה להצלחת ההתיישבות הייתה חפירת תעלת אוהיו שהחלה ב-1827. מדינת אוהיו ביקשה שהתעלה תעבור בשטם והציעה לצוערים לסייע בחפירתה תמורת כסף. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 ביצעו אנשי הקהילה את עבודות החפירה ומכרו תוצרת חקלאית לקבלנים אשר סייעו להם לשלם את חובותיהם בזמן והותירו אותם עם כסף פנוי, שאפשר להם לפתח נפחיה, פחחיה, טחנות קמח וצמר. נהירת מהגרים רבים למערב הגדילה את הביקוש לתוצאת החקלאית של הקומונה[1].
בתחילת שנות ה-30 בוטלו הוראות הפרישות בקהילה וחבריה שבו להתחתן ולהביא ילדים. בתחילה קבע בוימלר כי הפרישות עדיפה על הנישואין גם מבחינה דתית, אולם בהמשך, התחתן אף הוא. הנישואין בקהילה היו נעדרי כל טקס דתי - בני הזוג הצהירו על נישואיהם בפני שני עדים, והקהילה עדכנה בכך את רשויות המדינה[1]. בקהילה הונהג חינוך משותף לילדים. בתחילה הפעוטות נותרו בבית הוריהם עד גיל 3, אז עברו לבתי הילדים שהופרדו לבנים ולבנות. ב-1845 בוטלה הלינה המשותפת של הילדים שהקהילה מצאה אותה לא מתאימה, אך החינוך המשותף במשך היום, שכלל לימודים ועבודה תחת השגחה חינוכית, נשתמר. בשנות ה-40 הגיעה אוכלוסייתה של צוער לכ-500 נפש, בין היתר בעקבות הצטרפותם של מהגרים נוספים ממשפחות בני הקהילה מגרמניה[1].
בניגוד לקומונות רבות אחרות, בצוער לא היו נהוגות ארוחות משותפות ולא הוקם חדר אוכל קהילתי. כל משפחה תפקדה כתא חברתי עצמאי בעדה. בבתים שוכנו שלוש עד חמש משפחות ורוב המצרכים סופקו ממחסן מרכזי, בהתאם למספר הנפשות לרבות מוצרי חלב, ירקות, מוצרי בשר, חמאה, קפה תה וסוכר. הקהילה נמנעה מאכילת בשר חזיר שכן קיבלה על עצמה חלק ממצוות התורה. כל בית אב היה רשאי גם לטפח גינת ירק בצמוד לביתו ולגדל תרנגולות לצריכה עצמית - כשעודפי הביצים והירקות נמסרו למחסן הכללי ללא תמורה. מדי יום עברה בין הבתים עגלה וחילקה דלי מיץ תפוחים לכל משפחה. אם מישפחה ביקשה לארח, קיבלה אף לשם כך את המצרכים הנחוצים. בין חברי הקהילה לא היה כל שימוש בכסף, וגזבר הקהילה היה היחיד שהחזיק בה כסף מזומן[1].
על אף שהקהילה התאפיינה בשוויון גמור בין חבריה בתנאי החיים, יוצא מן הכלל היה בוימלר, שהקהילה הקימה לו בית גדול בן שלוש קומות בעיצוב קולוניאלי, שכונה 'ארמון המלך' לאות תודה על תרומתו לשחרורה מהרדיפות באירופה. בוימלר התגורר בבית זה עם אחדים מידידיו, ממבוגרי הקהילה אשר הגיעו לגיל זקנה[1]. לא רחוק מהבית מוקמה הכיכר המרכזית של המושבה, בליבה הוקם גן בן שלושה אקרים, מלא באלמנטים וסמלים בהשראת 'ספר ההתגלות'. הגן היה שתול פרחים ומלא מדשאות ובו ערוגה בצורת כוחב שבמרכזה עץ ברוש גבוה שכונה עץ החיים, וסביבו 12 עצים ירוקי עד כנגד 12 שליחיו של ישוע, מהם נמשכו 12 שבילים שבסופם עוד 12 עצים שסימלו את 12 בניו של יעקב או 12 שערי 'ירושלים החדשה'.
הקהילה נמנעה מריקודים, הצגות ונשפים, ואף מקונצרטים של כלי מיתר או כינוסים תרבותיים אחרים למעט שירה ותזמורת כלי נשיפה. חברי הקהילה לא הצטיינו בהשכלה רחבה, והיו בעיקרם אנשי עבודה. על אף שרובם הבינו אנגלית, שפתם המרכזית הייתה גרמנית ובה ידעו לקרוא ולכתוב, והם מיעטו בקריאה והיו סגורים ביותר להשפעות חיצוניות. בצוער לא הייתה ספריה, ובבתי החברים גם כן כמעט ולא היו ספרים מלבד ספרי קודש. מעטים מבין החברים היו חתומים לכתבי עת גרמניים שיצאו בארצות הברית.
לקהילה הייתה כנסייה, אך בה לא היו נהוגים שירים, תפילות וטקסים מלבד דרשות אותן נשא בוימלר מדי שבת וחג בנושאים של דת ומוסר וכן בסוגיות מעשיות - היגיינה והנהלת המשק וחינוך. נושא עליו שם בוימלר דגש הוא חירות האמונה והדת. על אף שהנהיג את הקהילה עד יום מותו, כיבד את זכותם של חברי הקהילה למתוח עליו ביקורת או לחלוק על דעתו.
שקיעה ופירוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]פטירתו של בוימלר ב-31 באוגוסט 1853 נחשבת לנקודה ממנה החלה הקהילה בתהליכי ההתדרדרות. בתקופה זו הוערך שווי הקומונה בכ-5 מיליון דולר. עם מותו לא הייתה דמות כריזמטית ובעלת הילה דתית דומה לו שתחליף את מקומו. הקהילה המשיכה בקריאת דרשותיו הכתובות בשבתות, ואף מנהג זה הלך ואיבד מחיוניותו, ובאין מנהגים אחרים ומסורת חגים לקהילה היא איבדה מהכוח השואב האמוני שהניע אותה בימיה הראשונים[1].
בתקופה זו החלו קריאות מצד חברים בקהילה להפריט את נכסיה. לאורך השנים תבעו את הקומונה מספר עוזבים, אך הפסידו בתביעותיהם שכן כבר בשנות ה-30 נרשמה על ידי בוימלר כחוק כאגודה שיתופית שחבריה מסרו לרשותה את כל נכסיהם והמוסמכת אף לרשת את נכסיה הנפטרים בה. חוקת הקומונה קבעה כי פירוק הקומונה ונכסיה דורש החלטה של 75% מחבריה לפחות - חוקה זו הועמדה למבחן משפטי מצד תובעים מעוזבי הקומונה או מקרב יורשיהם, שטענו כי היא כופה נאמנות נצחית לעקרונות אמונה דתיים בניגוד לעקרונות הדמוקרטיים של המדינה. בית המשפט העליון קבע כי אין בחוקה פסול, וכי צוער היא קהילה דמוקרטית תקינה שבעלי התפקידים בה נבחרים באופן דמוקרטי לתקופות מוגבלות וכי היא אינה כופה כל אמונה על חבריה הרשאים לפרוש בכל עת[1].
אחרי מלחמת האזרחים בשנות ה-60 של המאה ה-19 פחת מספר חברי הקהילה, ורבים מבניה בחרו לעזוב אותה ולנסות מזלם בעולם שמחוצה לה, בעקבות התפתחות התעשייה והמסחר האמריקניות. החל מראשית שנות ה-70 ענפי המלאכה והחרושת של הקהילה החלו לפגר אחר ההתפתחות מחוצה לה, ולהפוך פחות תחרותיים, בין היתר בעקבות ניהול שמרני וקושי של חברי הקהילה הסגורה להסתגל לשינויים מסביב. העובדה שרובם לא קראו באנגלית והיו חשופים בכלל לקריאה מועטה, כמו גם העובדה שהיו קהילה סגורה מאוד, מנעו מהם להתעדכן בחידושים הטכנולוגיים בתחומי הייצור בהם עסקו. הקהילה הלכה והזדקנה דמוגרפית ונאלצה להתחיל לרכוש מוצרים מבחוץ ואף להעסיק עובדים שכירים מבחוץ במשק החקלאי. בין היתר, אף הפסיקה לחנך בכוחותיה הפנימיים את ילדיה והחלה לשכור גם מורים למערכת החינוך של הקהילה, אשר השפיעו אף הם על תהליכי השינוי בה. צעירי הקומונה החלו לחפש הכנסה פרטית מחוצה לה כגון דיג ומכירת שללם או מכירת עבודות רקמה ביתית לצורך השגת 'דמי כיס' פרטיים[1].
אחד המטיפים המרכזיים לתהליך ההפרטה בצוער, היה לוי בוימלר, נכדו של מייסד הקומונה, אשר היה מורה בבית הספר של הקהילה, והוכשר לתפקידו בסמינריון ממשלתי שם נחשף לרעיונות חיצוניים לדרך התחנכותו[1]. החל מ-1895 קרא בגלוי לאפשר לחברים העוזבים את הקומונה לקבל את חלקם היחסי בנכסיה - ומשנתקל בהתנגדות החל לקרוא לפירוקה הכולל של הקומונה - תוך חלוקת נכסיה בין החברים החיים בה ואף בין חברים שעזבו אותה בזמנים שונים. באותה שנה החל אף לפרסם עלון בנושא בשם 'ניוגיטנה' ואשר היה כתב העת היחידי שיצא בצוער בכל ימי קיומה, ופורסם במספר עותקים קטן ביותר, וב-3 גיליונות שיצאו חודש אחר חודש, שכן כל תכליתו הייתה לקיים תעמולה בקרב החברים לפירוק הקומונה. כשביקש להוציא את הגיליון הרביעי הוזהר על ידי ועד הנאמנים כי הדבר יגרור את הרחקתו מהקומונה ונישולו מזכויותיו בה[1].
במקביל להתחדדות הוויכוח הפנימי בקומונה, פחתו גם הכנסותיה וטפחו חובותיה. בינואר 1898 הועלתה הצעה לפירוק הקומונה באספה הכללית, ובסוף דצמבר אותה שנה חולקו נכסי הקומונה שהוערכו בכ-3.5 מיליון דולר בין כ-222 חבריה, לרבות אלו שלא חיו בה כבר שנים רבות. חלוקת הנכסים הייתה מורכבת ביותר שכן שטחי הקרקעות שבבעלות הקומונה לא היו שווים מבחינת טיבם ונוחות הגישה אליהם מדידתם והערכתם לקחו זמן רב עד שהושגה הסכמה שהייתה על דעת כלל הקהילה. כל חבר בקהילה קיבל סכום של 250 דולר במזומן, חלקת אדמה וחלק מנכסי המושבה האחרים. סך הכל חולק הרכוש ל-135 יחידות משקיות, כשהטוחן לדוגמה אשר קיבל את טחנת הקמח - קיבל שטח קרקע קטן יותר מחבירו, וכך קיבל הנפח את הנפחיה וכו'. סך הכל שווי הרכוש שהועבר לידי כל חבר עמד על כ-2,500 דולרים שהיוו סכום מכובד במושגי התקופה. זקנים שלא יכלו עוד לעבד את שטחי האדמה שנמסרו להם, נאלצו להחכיר אותם ולהתפרנס מדמי החכירה[1].
רבים מהצעירים מכרו את השטחים שקיבלו ועזבו את המושבה, ומתיישבים חדשים שלא מבני הקהילה המקומיים עברו להתגורר בה. המושבה חוברה לרשת החשמל, הטלפון והטלגרף[1].
צוער כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים מבתיה המקוריים של המושבה, ובהם ביתו הגדול של בוימלר וזקני הקהילה, 'ארמון המלך' נותרו שלמים עד היום. בית העירייה של המושבה, הוקם בשנת 1887, והיה בין המבנים האחרונים שהוקמו בתקופת הקומונה, שוקם בשנת 2002 באמצעות קרנות פרטיות. המפלס התחתון שלו משמש כמשרדי הרשות המקומית ובשתי הקומות העליונות שלו ישנה תערוכה על תולדות הקומונה ובה חפצים ששימשו את מתיישביה.
בשנת 1833 הוקם בצוער מלון עליו נאמר שמטרתו לשמש 'כל אדם, עשיר או עני'. לנשיא ארצות הברית, ויליאם מקינלי, היה בו חדר מועדף, ונאמר כי הוא אהב את המטבח הגרמני במקום ואהב לשהות בו. כיום פתוח המלון רקלאירועים מיוחדים, בניגוד לבניינים ישנים אחרים במושבה הפתוחים באופן מוזיאלי. בשנת 2018 החלו שיפוצים בחלקו החיצוני, אולם חלקו הפנימי לא נשתמר היטב ונקבע כי הוא איננו בטוח לשימוש קבוע.
במפקד האוכלוסין של שנת 2010, התגוררו ביישוב 169 נפשות, ב-79 משקי בית.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלום וורם, קומונות ואורחות חייהן, הוצאת עיינות, תשכ"ח.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| קומונות | ||
|---|---|---|
| קומונות חילוניות | המושבה הסוציאליסטית לאנו • חוות ברוק • ניו הרמוני • קומונות ווילד • קומונת רלהיין | |
| קומונות דתיות | נצרות קדומה • איסיים • דוחובורים • דיגרים • הוטרים • צוער • שייקרים • קהילת אונידה • ברודרהוף • בית-אל ואורורה • אמנה | |
| קומונות בישראל, ביישוב ובתנועה הציונית | ביל"ו • גדוד העבודה • החלוץ • מושב שיתופי • קיבוץ • קבוצה • ירושלים החדשה • תנועת בוגרים • מעגל הקבוצות והקהילות השיתופיות | |
