עליית אעלה בתמר
עליית אעלה בתמר הייתה עלייה של יהודים מתימן לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) מעט לפני העלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.
גורמי העלייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב שלום אלשיך, שהיה לימים הרב הראשי וראב"ד ליהודי תימן בירושלים כותב בזיכרונותיו כי השמועה שרוטשילד קנה אדמות בארץ הקודש למען יהודי העולם היא הסיבה לעליית היהודים מתימן: ”...כי רוטשילד קנה הרבה מקומות בארץ ישראל וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים אשר בכל תפוצות העולם לבוא ולהתיישב בארץ ישראל”. אולם, רוטשילד החל את פעילותו רק ב-1883, ואפשר שהשמועות שהגיעו לתימן היו בעקבות פעולותיו של לורנס אוליפנט, שקיבל זיכיון להתיישבות יהודית בארץ הגלעד. מכל מקום, השמועה עוררה התרגשות בקרב יהודי תימן, ורבים מכרו את מטלטליהם ורכושם כדי לעלות לארץ הקודש. הראשונים יצאו בחודש סיון ה'תרמ"א (1881), והגיעו באמצע חודש תמוז של אותה שנה. אחריהם הגיעה קבוצה נוספת בחודש אלול ה'תרמ"א, וקבוצה השלישית בתשרי (סוכות) ה'תרמ"ב 1881.
בנוסף ייתכן שגל ההגירה היהודית מתימן היה בהשפעת שינויים מדיניים באזור לאחר כיבוש מרכז הארץ על ידי העות'מאנים ב-1872. הפיכת האזור לפרובינציה עות'מאנית אפשרה תנועה קלה יותר במרחב הגאוגרפי, כולל ארץ ישראל. חשיבות רבה הייתה לחידושים הטכנולוגיים שהביאו עמם העות'מאנים, כמו דואר סדיר וטלגרף. כמו כן, הגעתם של סוחרים ומבקרים מתימן ומחוצה לה הובילה להתהדקות הקשרים בין הקהילה היהודית בתימן וקהילות יהודיות אחרות ואין ספק שיהודי תימן היו מודעים לגידול האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל, ובירושלים במיוחד[1].
גם פרופ' יוסף טובי התייחס לנסיבות הגאו-פוליטיות באזור בתקופה. גורמי העלייה לדעתו היו:
(א) האמונה במימוש חזון הנביאים לקיבוץ גלויות וחידוש מלכות ישראל בארץ ישראל; (ב) מציאות גאופוליטית חדשה במזרח – הכללת תימן בתחומי האימפריה העו̇תמאנית (1872), שבה נכללה גם ארץ ישראל, ופתיחת תעלת סואץ (1869) שהקלה על הנסיעה מתימן לארץ ישראל; (ג) מציאות מדומיינת בחלקה של אפשרות לחיים נורמליים בארץ ישראל, על סמך השמועות על התחזקות היישוב היהודי וחלוקת קרקעות לעולים אליה.
— תקציר הרצאה מפי יוסף טובי עליית "אעלה בתמר": בין משיחיות לריאליה
העולים וקשייהם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עולי תימן היו אדוקים. הם היו רגילים לעבודה ולא הסתמכו על תרומות השד"רים מחו"ל.
קשיי העולים החלו כבר בדרכם לארץ ישראל. במסעם הם הגיעו עד לבומביי (מומבאי) שבהודו ולבצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו.
לאחר עלייתם לארץ ישראל, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים – דיור ופרנסה.
חלק מהם השתקע מצפון ליפו, והקים את שכונת כרם התימנים. הם הצליחו לעיתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד. לאט לאט החלו להתבסס שכונות תימנים כמעט בכל המושבות.
הקשיים שהיו לעולי תימן, יחד עם ניכור מצד האשכנזים, והעדה הספרדית שלא סייעה להם כנדרש, מפני שגם לעדה הספרדית היה קשה מבחינה כלכלית. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו, ובכך גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם.
שכונת כפר השילוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כפר התימנים בשילוח
אנשי הגל השני של העלייה בראשות הרב סעדיה מדמוני הגיעו לירושלים, אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם עקב קשיים כלכליים שלה עצמה. הם נתקלו בבעיית דיור, בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים, ונאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר השילוח.
מי שסייע להם במיוחד היה איש היישוב הישן החסידי, ישראל דב פרומקין, עורך העיתון "חבצלת", שארגן קרן "להצלת נדחי ישראל" על מנת לסייע להם להקים משכני קבע. הקרן המשיכה להתקיים ולעזור לנזקקים יהודים גם לאחר מכן.
הארגון קיבל חלקת אדמה בכפר השילוח שנתרמה על ידי בועז הבבלי, ובנה ליהודי הכפר דירות אשר נבנו במבנים מוארכים, הדומים לאלה שבמשכנות שאננים. לכל משפחה נזקקת ניתנה דירה אשר כללה חדר חיצוני עם חלונות וכן חדר פנימי. בצורה זו נבנו כ-65 דירות וכן נבנה בית כנסת, אשר עומד עד היום (והחל משנת 2014 [תשע"ה] חזר לשמש כבית כנסת) – המבנה היחידי מבין בתי ההקדש ששרד את חורבן הכפר ב-1937 (תרצ"ח) – ומבני ציבור נוספים. כל הבתים והמבנים הוקדשו כחוק ל"עניי ירושלים היהודים" והיו לבתי הקדש. כל משפחה נזקקת גרה בבית כשלוש שנים, ולאחר מכן התחלפה במשפחה נזקקת אחרת. לימים התבצע ניהול בתי ההקדש על ידי "ועד העדה הספרדית בירושלים".
לאחר כמה שנים בבתי ההקדש התבססו המשפחות והחלו לקנות לעצמן אדמות ובתים בכפר השילוח. חלק מהאדמות שנרכשו רשומות גם היום במרשם הטאבו (כ-10 דונמים לפחות). בשיא פריחתו מנה כפר השילוח בין 150 ל-200 משפחות, אשר גרו ב-65 בתי ההקדש ובעוד כ-45–65 בתים פרטיים. בכפר השילוח פעלו מוסדות ציבור הנצרכים לקהילה, כגון בתי כנסת, מקוואות, מרפאה, חנויות מכולת, בית המורי – בית ספר, גן ילדים ועוד. פרנסתם של אנשי הכפר התבססה על חקלאות, גידול בקר, וכן על התמחותם בסיתות אבנים ומצבות בהר הזיתים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהודה ניני, תימן וציון: הרקע המדיני, החברתי והרוחני לעלויות הראשונות מתימן, 1800–1914, ירושלים ותל אביב: הספרייה הציונית ואוניברסיטת תל אביב, 1982.
- ניצה דרויאן, חלוצי העלייה מתימן: פרקים בהתיישבותם, תרמ"ב-תרע"ד, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1982.
- ניצה דרויאן, באין מרבד קסמים: עולי תימן בארץ ישראל, תרמ"ב-תרע"ד, 1881–1914, ירושלים: מכון בן צבי, 1983.
- אמנון מעבי ונורית קורן, שקופים זקופים : סיפור קליטתם של עולי תימן 1954-1881 בארץ-ישראל ובמדינת ישראל, 2022.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהודה רצהבי, זכרונות ר' יוסף הלוי על עליית ראשונים, קתדרה 17, אוקטובר 1980, עמ' 141-127
- ניצה דרויאן, שכונות ראשונות לעולי תימן בירושלים, תרמ"ב-תרע"ד, קתדרה 13, תשרי תש"ם, עמ' 129-95
- מידע על עליית אעלה בתמר בקטלוג הספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף תעודות לתולדות יהודי תימן בארץ ישראל., בספרייה הלאומית
- בת ציון עראקי קלורמן, התיישבות פועלים תימנים ואשכנזים, מראשון-ציון לנחלת-יהודה ובחזרה, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 106-85
- יוסף גורני, כוחו וחולשתו של ה'פטרנליזם' הערכי: תדמית יהודי תימן בעיני מנהיגות העלייה השנייה, קתדרה 108, יולי 2003, עמ' 162-131
- א. ח. אלחנני, כיצד עלו הראשונים מתימן?, דבר, 10 בדצמבר 1942
- עמית נאור, אעלה בתמר, העלייה שלפני העלייה הראשונה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ההיסטוריוגרפיה של יהודי תימן וגיוסה להבניית הזהות הלאומית, יסוי דהאן והנרי וסרמן (ע), ההיסטוריוגרפיה של יהודי תימן וגיוסה להבניית הזהות הלאומית, להמציא אומה : אנתולוגיה / עורכים - יוסי דהאן, הנרי וסרמן פתח דבר מאת אריק הובסבום, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 301