לדלג לתוכן

משק המים והשפכים ברצועת עזה

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסרים פרטים על משבר המים ברצועת עזה ועל החרפת המשבר במלחמת חרבות ברזל. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עריכה
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסרים פרטים על משבר המים ברצועת עזה ועל החרפת המשבר במלחמת חרבות ברזל. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מתקן לטיהור שפכים בחאן יונס
מיכלי מים על גגות המבנים ברצועה

משק המים והשפכים ברצועת עזה נסוב סביב השימוש באקוויפר החוף. בעבר נחשבה רצועת עזה עשירה במים ואף עלו רעיונות לייצא ממנה מים לנגב. אולם בעקבות גידול האוכלוסייה ברצועת עזה, ללא השקעה מקבילה בתשתיות, הומלחו וזוהמו מקורות המים של הרצועה, ומי שתייה היו למוצר יקר ברצועת עזה[1][2]. אחרי שנים שבהם שפכים לא מטוהרים הוזרמו לוואדיות ואל הים התיכון, בסוף שנת 2021 פעלו שלושה מתקני טיהור מחוזיים שטיפלו ברוב הגדול של השפכים.

מקורות מים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בממוצע יורדים ברצועת עזה 327 מ"מ של מי גשמים בשנה[3][4]. בדרום רצועת עזה מגיע ממוצע המשקעים השנתי לבין 150–200 מ"מ לשנה[5].

מקור המים העיקרי ברצועת עזה הוא אקוויפר החוף, ממנה שואבים מי תהום. עובי האקוויפר נע בין מטרים בודדים במזרח ודרום-מזרח הרצועה לבין 120–150 מטרים בצפון הרצועה ולאורך החוף. המים באקוויפר נאגרים בתוך חול, אבן חול וכורכר יחד עם חרסית וטין. מתחת לאקוויפר ישנן שכבות קשות ולא פרודוקטיביות עם חדירות נמוכה. שכבות אלו עשויות חרסית וחוואר בעובי של 800-1,000 מטרים[3]. ברצועת החוף, סמוכים מי התהום לפני הקרקע וחפירה בעומק של עשרות ס"מ יכולה למצוא מים מתוקים. בחאן יונס, במרחק 4 קילומטר מהחוף, עומק הבארות השואבים ממי התהום הוא כ-30 מטר, ובבני סוהילה המרוחקת כ-6 קילומטר מהחוף, עומק הבארות כ-6 קילומטר[5].

חישוב שנעשה בימי המנדט הבריטי העלה שניתן להפיק ברצועה שבין עזה לרפיח 17.5 מיליון קוב מים לשנה, מבלי לדלדל את מי התהום[5]. הערכה דומה ניתנה בתחילת 1968 על ידי נציב המים[6]. בשנת 2012 הוערך נקודת שיווי המשקל של כמות המים שניתן לשאוב מהאקוויפר ברצועת עזה מבלי לדלדלו בין 50–60 מיליון מ"ק בשנה[7][3]. במאזן מים שהוכן לשנת 2000 נקבע שלאקוויפר נכנסים 43 מיליון קוב מגשם, 10 מיליון קוב מזרימה צידית, ו-13 מיליון קוב מדליפות מצנרת המים. בנוסף, נכנסו לאקוויפר 20 מיליון קוב מהשקיה, 11 מיליון קוב מי ים, ו-12 מיליון קוב ממערכת הביוב[8].

היסטוריה של משטר המים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות אספקת המים ברצועת עזה

רצועת עזה נחשבה בעבר לעשירה במים. במלחמת העולם הראשונה שאב הצבא הבריטי ברצועת עזה מים שהועברו לרחבי הנגב[5].

בעקבות מלחמת העצמאות, הגיעו לרצועת עזה פליטים רבים ונוצר מחסור בדלק, שהביא לכך שהשאיבה מהבארות נעשתה על ידי בעלי חיים, באופן שהקשה על אספקת המים בשנת 1949[9]. ב-15 באוגוסט 1954 פוצץ מכון מים במזרח העיר עזה, בפעולה שיוחסה לישראל כתגמול על פיצוץ צינור מים בעוטף עזה[10]. הליגה הערבית תרמה כסף להקמה מחדש של מכון המים[11].

לאחר כיבוש רצועת עזה במבצע סיני בסוף שנת 1956, בחנו מהנדסים ישראלים את משטר המים ברצועת עזה. לגבי צפון הרצועה נקבע שרוב מקורות המים הטובים נדלדלו[12].

לאחר מלחמת ששת הימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר תום מלחמת ששת הימים פעלו בצה"ל להחזרת אספקת המים לסדרה. באותה עת קיבלו בעיר עזה מים מ-10 בארות[13]. סקר מים שנערך לאחר מלחמת ששת הימים קבע שברצועת עזה יש שאיבת יתר[14] של מעל 50 מיליון מ"ק לשנה המוביל להתקדמות חזית המלחת מים מדרום מזרח רצועת עזה אל עבר העיר עזה[15][16]. הממשל הצבאי של צה"ל חיפש דרכים לצמצם את שאיבת היתר. בין השאר נעשה ניסיון להביא לחסכון במים בחקלאות ברצועת עזה[17], תוכנן להזרים מים מישראל לרצועה[18] ובתחילת 1972 הוצא צו המחייב התקנת מוני מים על הבארות[19]. בינואר 1992 הושלם הנחת צינור באורך 30 ק"מ שחיבר את רצועת עזה למערכת המים הארצית של ישראל. הצינור סיפק 20,000 קוב ביממה[20].

בשנת 1990 יזם שר החקלאות, רפאל איתן, הקמת מתקן התפלה ענק ברצועת עזה[21]. במרץ 1992 הוצא מכרז להקמת מתקן התפלה בדיר אל-בלח בהספק של 60 קוב לשעה[22].

בעקבות הסכם אוסלו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הסכם קהיר משנת 1994 הועברה מערכת אספקת המים ברצועת עזה לשליטת הפלסטינים, למעט תשתיות המים ששימשו את היישובים הישראלים. בהסכם אוסלו ב' הסכימה ישראל להמשיך לספק לרצועת עזה עד 5 מיליון מטרים מעוקבים בשנה שסופקו לפני ההסכם, בשני צינורות ישנים המכונים "בני סוהילה" ו"בריכת סעיד" ולהוסיף עליהם עוד 5 מיליון מטרים מעוקבים לשנה. לצורך כך, ישראל הניחה צינור נוסף עד גבול רצועת עזה. הפלסטינים לא התחברו לצינור בתוך הרצועה עד שנת 2015, ולכן עד שנה זאת לא הוגדלה אספקת המים מישראל לרצועת עזה[23]. במקום זאת, מיד לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה נקדחו בה למעלה מ-3,000 קידוחים פיראטיים[24].

עם יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 הועברו לרשות הפלסטינית גם מערכות המים ששרתו את היישובים הישראלים ובהן 25 בארות מים, בריכות אגירה ומערכת הובלה מפותחת וכן את שלושת קידוחי דותן שהפיקו כ-2 מלמ"ק בשנה[25].

בשנת 2012 עמד ניצול אקוויפר עזה על 185 מיליון מ"ק[3] ובשנת 2016 על 167.2 מיליון מ"ק[7].

בשנת 2016 הגיעו כ-82 מיליון קוב מבארות עירוניות, כ-3 מיליון קוב מבארות של אונר"א, כ-3.8 מיליון קוב מהתפלה ועוד כ-7 מיליון קוב ממקורות[26].

באוגוסט 2021 הודיע חמאס על כוונה להאבק נגד בארות המים הפיראטיות[27].

איכות המים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאיבת היתר של מי אקוויפר עזה, גרם לחלחול מוגבר של מי ים ושפכים אל האקוויפר וזהמו אותו באופן הנחשב לבלתי הפיך[28]. בשנת 1994 היו בכשליש מהבארות של העיר עזה רמות של סך מוצקים מומסים מעל 1,500 מ"ג לליטר. שיעור זה עלה בשנת 1999 ל-44% והגיע בשנת 2004 ל-67%[29].

בשנים 1999–2003 דגימות איכות המים בבארות המים בנפת עזה מצאו ב-6-13% מהדגימות זיהום של קוליפורמים וב-2-8% מהדגימות זיהום של קוליפורם צואתי. בדגימות שנלקחו במערכת אספקת המים הייתה רמת זיהום גבוהה יותר, 12-20% לזיהום קוליפורמי כולל ו-4-12% מהדגימות מהרשת נמצא זיהו של קוליפורם צואתי[30].

בשנת 2004 לפחות 60% מהמים באקוויפר של עזה היו מליחים[8]. מדידות של איכות המים בשנת 2009 העלו ערכים ממוצעים של בין 720 מ"ג לליטר סך מוצקים מומסים בנפת צפון הרצועה, ל-1695 מ"ג לליטר בנפת עזה. עבור כלורידים נמדדו ערכים ממוצעים של 181 מ"ג לליטר בנפת צפון עזה, 429 מ"ג לליטר בנפת רפיח, 634 מ"ג לליטר בנפת מרכז הרצועה, 637 מ"ג לליטר בנפת חאן יונס ו-772 מ"ג לליטר בנפת עזה. עבור ניטראטים נמדדו ערכים ממוצעים של בין 80 מ"ג לליטר במרכז הרצועה, ל-205 בנפת חאן יונס. 79% מהבארות היו בעלות רמות ניטראטים מעל הרמה המקסימלית המומלצת של 50 מ"ג לליטר ו-58% מהבארות היו עם רמות כלורידים מעל לרמה המקסימלית המומלצת של 250 מ"ג לליטר. זיהום קוליפורמי נמצא בכ-21% מהבארות ובכ-26% מרשתות המים. זיהום צואתי נמצא בכ-5% מהבארות ובכ-8% מהדגימות מרשתות המים[31].

בשנת 2015 הוערך שכ-95% ממי האקוויפר אינם ראויים לשתייה ורמת המליחות הגיעה למעל 10,000 מ"ג כלורידים לליטר מים[32]. בשנת 2019, ב-19.3% מהבארות הייתה רמת כלוריד מתחת לרמה המקסימלית המומלצת של 250 מ"ג לליטר ורק ב-12.4% הייתה רמת נייטראטים מתחת לרמה המקסימלית המומלצת[33].

היקף הצריכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 עמדה הצריכה הביתית מהאקוויפר על 55 מיליון קוב, והצריכה החקלאית על 90 מיליון קוב[8]. בשנת 2007 הוערכה הצריכה הביתית מהאקוויפר בכ-83.5 מיליון קוב, והצריכה החקלאית עמדה על כ-80 מיליון קוב[34]. בשנת 2012 עמדה הצריכה הביתית על 102 מיליון קוב והצריכה החקלאית על 83 מיליון קוב[3]. בשנת 2016 עמדה הצריכה הביתית ברצועת עזה על כ-95 מיליון מ"ק לשנה[26]. בשנת 2018 עמדה האספקה לבתים ברצועת עזה על 95.1 מיליון מ"ק. מוערך שכ-35.6% מהמים לא מגיעים לצרכנים אלא הולכים לאיבוד בגלל תשתיות לקויות. על פי הערכות רשות המים הפלסטינית, כ-98.6 מלמ"ק נוספים נשאבו מבארות בעזה לחקלאות[35].

התפלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקן התפלה ראשון הוקם ברצועת עזה בדיר אל-בלח בשנת 1991 להתפלת מי תהום מליחים לאספקה ביתית. התפוקה שלו עמדה על 45 קוב לשעה. בשנים 1997 ו-1998 נחנכו מתקני התפלה אל-שרקי ואל-סעדה באזור חאן יונס, עם תפוקה של 50 קוב לשעה לכל אחד. שניהם מתפילים מי תהום מליחים. בשנת 1998 נחנך גם מתקן התפלה באזור התעשייה של עזה ליד נחל-עוז. המתקן לא היה בשימוש בשנת 2004 בגלל המצב הביטחוני. בשנת 2004 פעל בדיר אל-בלח מתקן להתפלת מי ים שנשאב מבארות על חוף הים. התפוקה שלו היה בשלב ראשון 25 קוב לשעה. מתקן נוסף להתפלת מי ים, בצפון רצועת עזה, היה בתהליכי הקמה בשנת 2004. מתקני התפלה פרטיים המתפילים מי תהום מליחים מוכרים מותפלים לצרכנים מאז שנת 2000. בשנת 2004 פעלו גם 18 מתקני התפלה פרטיים בהיקף כולל של כ-2,000 קוב ליום[36].

בתחילת 2014 פעלו ברצועת עזה מתקן קטן להתפלת מי ים ו-19 מתקני התפלה ציבוריים של מי תהום מליחים. 13 ממתקני התפלת מי התהום הוקמו על ידי קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים במימון יפן, 12 מהם בשנים 2011-2013[37], וכללו שלושה מתקנים גדולים של 50 קוב לשעה ו-10 מתקנים קטנים של 50 קוב ליממה. המתקנים הוקמו בג'בליה, דיר אל-בלח (2), נוסייראת, מע'אזי, אל-מוסדר, חאן יונס (3) ורפיח (4)[38]. ביולי 2015 נחנך בשאטי מתקן התפלה בהיקף של 25,000 קוב ביום, שהוקם במימון טורקי[39].

בשנת 2016 פעלו ברצועת עזה כ-25 מתקני התפלה ציבוריים ועוד כ-125 מתקני התפלה פרטיים להתפלת מי תהום מליחים[40]. במסמך משנת 2019 דווח על 154 מתקני התפלה פרטיים[41].

בתחילת שנות העשרה של המאה ה-21 גיבשה רשות המים של עזה תוכנית להקמת שלושה מתקני התפלת מי ים מקומיים ובהמשך מתקן התפלה אזורי גדול יותר בהספק של 110 מיליון קוב לשנה. מתקני המים המקומיים נועדו לכלול מתקן צפוני שיספק 10,000 קוב ליום, מתקן מרכזי שיספק 5,000 קוב ליום ומתקן דרומי בדיר אל-בלח שיספק מים לחאן יונס ורפיח בהספק של 20,000 קוב ליום[40].

ראשון מתקני ההתפלה של מי ים שיצא לדרך היה הדרומי, שיצא לדרך במרץ 2013, במימון של האיחוד האירופי. בשלב ראשון הוא יועד להתפיל 6,000 קוב לשעה או כ-2 מיליון מ"ק בשנה[42]. במרץ 2014 הונח אבן פינה[43], ביוני 2016 הוא נחנך[44], ובתחילת 2017 החל לפעול[45][46]. באוגוסט 2018 נחנך שדה של פאנלים סולאריים לאספקת חשמל למתקן ההתפלה[47]. בדצמבר 2019 הוחל בהרחבת המתקן להספק המרבי של 20,000 קוב ליום[48].

המתקן המרכזי הורחב בשנים 2017–2018 על ידי USAID מהספק של 2,600 קוב ליום להספק של 6,000 קוב ליום, וההרחבה נמסרה לרשות המים של עזה בסוף ינואר 2019[49].

אספקה מישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 עמד היקף רכישת המים מישראל על כ-4 מיליון קוב בשנה[3]. המים סופק בשני קווים: "ברכת סעיד" ו"בני סוהילה"[50]. במרץ 2015 נחנך הצינור החדש לאספקת מים לרצועת עזה באזור נחל עוז[51], באופן שהוסיף לרצועה 5 מיליון מ"ק מים לשנה. ישראל מוכרת את המים לעזתים בתעריף של 2.57 ש"ח למטר קוב מים בצינורות הישנים ו-3.54 ש"ח למטר קוב מים בצינור "נחל עוז". התשלומים מקוזזים על ידי משרד האוצר באופן חודשי[52]. לפי רשות המים, בפועל הפלסטינים שואבים פחות מים בקווים הישנים בשל יכולות קליטה נמוכות או עקב תקלות בתשתיות. כך למשל בשנת 2015, שהייתה שנת שיא מבחינת שאיבה, שאבו הפלסטינים רק כ-7.5 מ"ק מים, לרבות הקו החדש בנחל עוז.

אספקת המים למשקי בית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבר ממלא מיכל מים מברז ציבורי של רשות המים של ח'אן יונס
ילדים עזתים נושאים בקבוקי מים
תושבת שכונת עזבת עבד רבו שבמחנה הפליטים ג'באליה נושאת ג'ריקן ממתקן של אוקספם

בשנת 1943 דווח שעיריית עזה דנה "בתוכנית להרחיב את מפעל המים על ידי בניין בריכות מים והנחת צנורות נוספים"[53].

בשנת 1967 היו בחלק מהערים מערכות מים ו/או ביוב. בעיר עזה היו לכמחצית התושבים מים זורמים בתוך הבית[54]. לעומת זאת, בכפרים לא היו כל מערכות מים או ביוב[55]. בשנת 1974 היו ל-14% ממשקי הבית ברצועת עזה מים זורמים בבתים[56]. גרעון המים של רצועת עזה הוערך אז בכ-70 מיליון קוב לשנה[57].

בתחילת שנות ה-70 הקימה עיריית עזה מפעלי מים וביוב בעיר, שכללו את החלפת הצינורות בצינורות חדשים בעלי קוטר גדול יותר[58]. עם זאת, במאי 1972 עדיין לא היו מים זורמים בכשליש מהבתים בעיר עזה, שכללה את שאטי[59]. ב-5 במרץ 1975 נחנך בשכונת שיח' רדואן באר מים חדשה, שתוכננה להתחבר למערכת מים חדשה של העיר עזה שהייתה אז בתהליכי הקמה, בהשקעה של 10 מיליון ל"י[60].

בשנת 1985 הגיע שיעור משקי הבית עם מים זורמים ל-75%, ובשנת 1992 הגיע השיעור ל-93%[56]. בסוף שנת 2015 נותרו ברצועה כ-100 אלף תושבים המנותקים מרשת המים הציבורית[35].

בעקבות המלחת האקוויפר, במאה ה-21, ב-90% ממשקי הבית, המים הזורמים בברזים הם מים מליחים שאינם ראויים לשתייה[28]. מים אלה משמשים את התושבים לצורכי ניקיון והיגיינה[35]. המים בברזים מסופקים לסירוגין וממלאים מיכלי מים על הגגות, שמהם התושבים צורכים מים. בשנת 2019 הוערך שכ-25% מהאוכלוסייה מקבלת מים 7 שעות בכל יממה, 65% מקבלים מים 7 שעות ביומיים ו-10% מהאוכלוסייה מקבלת מים במשך 7 שעות כל שלושה ימים[61].

לשתייה ולבישול צורכים העזתים מים בדרכים חלופיות. במקומות שונים ברחבי רצועת עזה הוצבו על ידי רשות המים תחנות חלוקת מים בחינם ממתקני התפלה של רשות המים של עזה. נוסף על אלו, צרכנים רבים רוכשים מים מותפלים ממתקני התפלה פרטיים המוכרים את המים באמצעות מכליות העוברות בשכונות, במחיר של עד 35 שקל למ"ק. עלות מילוי ג'ריקן בנפח 18 ליטר עומדת על בין שקל אחד לארבעה שקלים. כ–20 אלף משפחות ברצועת עזה רכשו מתקן התפלה ביתי במחיר של בין 1,000 ל–1,200 שקל. היו גם שקדחו באר פרטית, בעלות הנאמדת בכ-3,000 עד 5,000 דולר, תלוי בעומק הקידוח[62].

במהלך סבבי לחימה בין ישראל לחמאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך סבבי הלחימה בין ישראל לחמאס, נגרמו נזקים לתשתיות המים. במבצע עופרת יצוקה, ניזוקו תשתיות מים שונות שניתקו כ-50,000 תושבים מאספקת מים, אך באופן כללי שאיבת המים ואספקתם נמשכה כרגיל[34].

במבצע צוק איתן ניזוק רשת המים בעזה, וב-20 באוגוסט 2014 הודיעה רשות המים של חמאס כי ל-40% מאוכלוסיית עזה אין מים זורמים כלל, ושאר האוכלוסייה מקבלת מים זורמים פעם ב-3–4 ימים. אונר"א סיפק מים במיכליות[63].

ב-9 באוקטובר 2023, בתחילת מלחמת חרבות ברזל, הודיע שר האנרגיה ישראל כץ על ניתוק אספקת המים מישראל לרצועת עזה[64]. כשבוע לאחר מכן, חידשה ישראל את אספקת המים לדרום הרצועה בקווים של ברכת סעיד ובני סוהילה, במטרה לעודד אזרחים פלסטינים מצפון הרצועה לרדת דרומה[65]. על פי דו"ח של הבנק העולמי, במהלך מלחמת חרבות ברזל, עד אמצע ינואר 2024, ניזוקו או נהרסו כשני שלישים מתשתיות המים והביוב ברצועת עזה[66]. ישראל פעלה להכניס מים לרצועת עזה לצרכים ההומניטריים של התושבים. בסוף מרץ 2024 מסרה ממשלת ישראל לבג"ץ שבמהלך חמשה וחצי חודשים הוכנסו לרצועת עזה מישראל בקווי המים של מקורות 3.3 מיליון קוב מים. בנוסף לכך, הוכנסו על משאיות 28,100 קוב מים. איחוד האמירויות הקימה שני קווי מים שמובילים מאז תחילת דצמבר 2023 3,400 קוב מים ליום ממצרים לרפיח[67]. בתחילת אפריל 2024 הודיעה ממשלת ישראל לבג"ץ שיש תכנון להשמיש מחדש את קו המים נחל עוז[50].

ביוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הביוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1934 טרם הייתה בעיר עזה מערכת ביוב, ופרנסי העיר בקשו מהשלטונות הבריטים הקצבה לצורך הקמת מערכת ביוב[68]. דרישה דומה הועלתה בפני המזכיר הראשי של ממשלת המנדט בשנת 1939[69]. בשנת 1943 דווח שבזמן האחרון עיריית עזה "הרחיבה ושיפרה את הביוב"[53]. עם כיבוש רצועת עזה על ידי צה"ל בשנת 1956 תואר מערכת הביוב של העיר עזה: "תעלות הביוב פרימיטיביות, ובחלקן פתוחות לקיני יתושים וזבובים"[70]. כשליש מבתי העיר היו מחוברות לארבע מערכות ביוב אזוריות שהזרימו את הביוב לבורות רקב[71]. במאי 1972 רק כשליש מהבתים בעיר עזה שכללה את שאטי היו מחוברות לרשת ביוב[59]. בשנת 1973 הוחל בעבודות להנחת קוי ביוב באורך 5 קילומטר במסגרת שיפור וחידוש רשת הביוב[72].

בשנת 2011 הוערך שכ-60% מהאוכלוסייה מחוברת למערכת ביוב מרכזית[73]. בשנת 2013 היה למערכת הביוב המרכזית כיסוי של כ-80% בצפון הרצועה, כ-90% בעיר עזה, כ-75% במרכז הרצועה, כ-40% בחאן יונס וכ-75% ברפיח[33].

טיהור שפכים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 הוחל בהקמת המתקן לטיהור שפכים בבית לאהיא והוא הורחב בשנת 1991 לקיבולת של 5,000 קוב ביממה[73].

בשנים 2001–2010 הוערך כמות השפכים הכוללת ברצועת עזה בכ-40 מיליון קוב לשנה[74][73]. בראשית שנות ה-2000, כדי להתמודד עם הגידול בהיקף השפכים תוכננה מערכת המתבססת של שלושה מתקני טיהור מחוזיים במזרח רצועת עזה: מתקן טיהור שפכים צפון עזה, מתקן טיהור שפכים מרכז עזה ומתקן טיהור שפכים חאן יונס, שנועדו להחליף את תשתיות הביוב שהיו במצב מתקדם של התפוררות. אולם המצב הפוליטי-ביטחוני לא איפשר את קידום התוכנית ובשנת 2011 היו ברצועת עזה שלושה מתקני טיהור שפכים: המתקן לטיהור שפכים בבית לאהיא, מתקן לטיהור שפכים בעזה (שקיבל 60,000 קוב ביום בשנת 2007[75])[2] ומתקן ברפיח. המים המטופלים בעזה וברפיח הוזרמו לים, בעוד בבית לאהיה לא היה חיבור לים והמים מהמתקן, כולל עודפים שלא עברו טיפול, יצרו אגם של כ-450 דונם מסביב למתקן[73].

קריסה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2007 קרסו אגמי המתקן לטיהור שפכים בבית לאהיא והציפו את אום אל-נסר באופן שהרג חמישה אנשים ופצע רבים אחרים[76]. בעקבות זאת, הוחלט לקדם תוכנית חירום לטיפול במערכת הביוב. זאת כללה הקמת מתקנים חדשים במתקן של בית לאהיא והזרמת שפכים עודפים לאתר המיועד של מתקן טיהור השפכים עזה צפון.

בשנת 2013 הושלם המתקן לטיהור שפכים בבית לאהיא על ידי הבנק העולמי בהשקעה של כ-80 מיליון דולר. אולם במשך שנים המתקן לא הופעל בגלל מחלוקת עם ישראל על אספקת חשמל למתקן. הפלסטינים דרשו שישראל תגדיל את אספקת החשמל עבור המתקן, בעוד ישראל סירבה לדרישה מחשש שהחשמל ישמש לצרכים צבאיים[77]. ההצעה להקים קו ייעודי לאספקת חשמל למתקן נדחה בתחילה על ידי צה"ל ובהמשך נדחה על ידי החמאס שדרש שהחשמל יעבור דרך הקווים הכלליים[78].

בדצמבר 2015 דיווחה מנהלת תיאום וקישור עזה במתפ"ש כי מדי יום נשפכים 104,000 מ"ק ביוב גולמי אל הוואדיות ומשם זורמים רוב השפכים אל הים התיכון, מתוכם 15,000 מ"ק של ביוב גולמי, אשר אינו מטופל כלל. עוד 26,000 מ"ק מחלחלים לבארות המים בצפון הרצועה. הזרמת ביוב גולמי ישירות לים משמעותה הזרמה מואצת של מזהמים, לרבות מוצקים, נוטריינטים כגון זרחן וחנקן, חיידקים ומיקרואורגניזמים פתוגניים, ומתכות כבדות. זיהום כזה פוגע קשות במערכת האקולוגית הימית. עם הזרמים הצפוניים המים המזוהמים הגיעו לחופי הרחצה בישראל ולמתקן התפלה אשקלון, אשר הושבת כמה פעמים בגלל זיהום חיידקי קולי צואתי שמקורו, ככל הנראה, בשפכים לא מטופלים מעזה שהוזרמו לים התיכון. בינואר 2016 זרמו כמויות גדולות במיוחד של פסולת מוצקה לתחנת הכוח רוטנברג באשקלון. הפסולת גרמה לנזקים תפעוליים וכלכליים לתחנת הכוח[79].

בשנת 2016 הוזרם הביוב של בית חאנון דרך אפיק נחל חנון לאפיק נחל שקמה ומאגר שקמה שבתחומי מדינת ישראל[80][79]. כדי למנוע זליגת ביוב לישראל הקימה ישראל סכר בנחל. בשנת 2017 השבית החמאס חלקית את פעילות מתקן ההתפלה בבית חאנון באופן שהזרים ביוב גולמי לים, בטענה של מחסור בחשמל. לטענת גורמים בישראל, הבחירה להשבית דווקא את מתקן טיהור השפכים נובע מרצון ללחוץ על ישראל לספק לעזה יותר חשמל[81]. בשנת 2020 טענו בישראל שהחמאס צובר את הביוב ביום ומזרים אותו בבת אחת בלילה בכוונה כדי לפרוץ את הסכר, במסגרת המאבק לקבלת יותר דלק לרצועה[82].

המערכת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון של מתקן טיהור השפכים עזה צפון הושלם בתחילת 2010[83]. במרץ 2018 נכנס מתקן טיהור השפכים של עזה צפון לשלב הרצה[76]. בתום שלב ההרצה, ביוני 2018, טיפל המתקן בכ-34,000 קוב שפכים ליממה[84].

אבן פינה למתקן טיהור השפכים חאן יונס הונח בפברואר 2015[85].

מתקן טיהור השפכים עזה מרכז נכנס לשלב הרצה בסוף 2020 ולפעילות מלאה בסוף מרץ 2021[86][87].

בסוף 2021 פעלו שלושת מתקני הטיהור המחוזיים[88] וכן שני מתקני הטיהור הישנים של עזה ורפיח. יחד הם טהרו 70% מהביוב והעבירו את ה-30% הנותרים טיפול ראשוני[89][90].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משק המים והשפכים ברצועת עזה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר למנויים בלבד נטע אחיטוב, משבר המים בעזה: מגפות וזיהומים בשטח ישראל והמוני עזתים שצובאים על הגדר, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2016
  2. ^ 1 2 אליאור לוי, נפיץ ומסוכן לישראל: מבט למשבר ההומניטרי בעזה, באתר ynet, 1 במרץ 2017
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Status Report of Water Resources, באתר רשות המים הפלסטינית, ‏אוקטובר 2013 (באנגלית)
  4. ^ או 356 מ"מ, לפי Water Resources In West Bank & Gaza Strip, אתר רשות המים הפלסטינית (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 4 יוסף ברסלבי, רצועת עזה, מחניים, 1 בפברואר 1968
  6. ^ עתודות המים בארץ, על המשמר, 17 בינואר 1968
  7. ^ 1 2 Marking World Water Day, Palestinians says 97% of Gaza water not up to standard, בסוכנות הידיעות וואפא, ‏21 במרץ 2018 (באנגלית)
  8. ^ 1 2 3 Husam Baalousha, Desalination status in the Gaza Strip and its environmental impact, Desalination. Sep 2006, Vol. 196 Issue 1-3, page 4
  9. ^ יצחק וויט, כך חיים הערבים ברצועת חוף עזה, יום יום (עיתון ערב), 2 ביוני 1949
  10. ^ פוצץ מכון המים בתוך עזה העיר, זמנים, 16 באוגוסט 1954
    "אהרם" על פיצוץ מכון המים בעזה, הארץ, 23 באוגוסט 1954
  11. ^ הליגה תורמת לבניית מכון המים בעזה, דבר, 7 בספטמבר 1954
  12. ^ יאיר קוטלר, תעובד תכנית ליישוב 2000 משפחות פליטים ממחנות עזה, הארץ, 6 בדצמבר 1956
  13. ^ ראש עיריית עזה מודה לצה"ל על היחס לתושבים, מעריב, 19 ביוני 1967
  14. ^ בשטחים המשוחררים לא נוספו מקורות מים, היום, 12 באוקטובר 1967
  15. ^ מסתיים סקר שדה של מי־תהום ברצועה, מעריב, 14 בנובמבר 1967
  16. ^ אולם ראו: תוספת מים על ידי יעול השמוש בהם, למרחב, 8 בינואר 1968, הטוען שסך הכל הצריכה היא 50 מיליון קוב.
  17. ^ ניסויים חקלאיים ברצועת עזה במטרה להיטיב התוצרת, היום, 9 ביולי 1968
  18. ^ מתישבי הנגב זועמים כי "באו מים עד נפש", היום, 10 באוקטובר 1968
  19. ^ תלונה על הפרת צו נגד ראש עירית עזה, מעריב, 26 ביולי 1972
  20. ^ אהרן פריאל ועזרא ינוב, עזה חוברה לרשת המים הארצית, מעריב, 7 בינואר 1992
  21. ^ אהרן פריאל, תוכנית רפול: התפלת מי ים עבור ישראל, יש"ע וירדן, מעריב, 4 בספטמבר 1990
  22. ^ עזרא ינוב, מקורות תקים מיתקן התפלה לדיר אל־באלח, מעריב, 31 במרץ 1992
  23. ^ סוגיית המים בין ישראל לפלסטינים, רשות המים, מרץ 2009, עמוד 33
  24. ^ סוגיית המים בין ישראל לפלסטינים, רשות המים, מרץ 2009, עמוד 12
  25. ^ סוגיית המים בין ישראל לפלסטינים, רשות המים, מרץ 2009, עמוד 32
  26. ^ 1 2 גדעון ברומברג, ג'וליה ג'ורדנו, עודד ערן ועמרי אלעד, משבר המים והחשמל בעזה: תמונת מצב 2017, משבר רצועת עזה: מענה לאתגר, ענת קורץ, אודי דקל ובנדטה ברטי, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2018, עמ' 65-71
  27. ^ Rasha Abou Jalal, gazans fear worst after hamas bans water wells, Al-Monitor, August 31, 2021
  28. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד עמירה הס, הבנק העולמי מזהיר: משבר המים ברצועת עזה כבר גרם לנזק בלתי הפיך, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2016
  29. ^ Heen, Zeyad H. Abu, and Sami H. Lubbad, "Assessment of groundwater quality in Gaza city (south of Palestine) during the period (1994-2004).", Ninth International Water Technology Conference, Sharm Al-Sheikh, Egypt.
  30. ^ Yassin, Maged Mohammed, Salem S. Abu Amr, and Husam M. Al-Najar. "Assessment of microbiological water quality and its relation to human health in Gaza Governorate, Gaza Strip." Public Health 120.12 (2006): 1177-1187
  31. ^ Mayla, Yousef Salah Abu, and Salem Saleem Abu Amr. "Chemical and microbiological quality of drinking water in Gaza Strip, Palestine." Cell 970.599 (2010): 832708.
  32. ^ [https://www.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Documents/2017-67b-501-Zihum.pdf זיהומי מים בין מדינת ישראל לשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, מאי 2017, דו"ח מבקר המדינה, עמוד 1571, הערה 133
  33. ^ 1 2 Gaza Central Desalination Program: Associated Works Phase I (P168739) Executive summary of the Environmental and Social Impact Assessment, October 2019, page 16
  34. ^ 1 2 The Gaza Strip: The State of the Water Supply after 2008-2009 War, January 20, 2010
  35. ^ 1 2 3 מצוקת המים, באתר בצלם, ‏26 בספטמבר 2016
  36. ^ Husam Baalousha, Desalination status in the Gaza Strip and its environmental impact, Desalination. Sep 2006, Vol. 196 Issue 1-3, pages 5-7
  37. ^ GREGOR VON MEDEAZZA, MOHANLAL PEIRIS, ZAIDAN ABU ZUHRY, Innovative approaches for the construction of Gaza's largest seawater desalination plant, Waterlines, Vol. 36, No. 3 (July 2017), pp. 243-255
  38. ^ Desalination: a fresh solution to Gaza’s water crisis, UNICEF State of Palestine, March 2014
  39. ^ Middle East Monitor, Turkish-funded water desalination plant opens in Gaza, Middle East Monitor, ‏12 ביולי 2015
  40. ^ 1 2 Seawater desalination transforming the Gaza Strip, 40th WEDC International Conference, Loughborough, UK, 2017
  41. ^ Gaza Central Desalination Program: Associated Works Phase I (P168739) Executive summary of the Environmental and Social Impact Assessment, October 2019, page 17
  42. ^ EU and UNICEF lay first stone of €10 million seawater desalination plant in Gaza, UNICEF
  43. ^ Science X, Desalination plant to be built in Gaza, Phys.org, ‏20 במרץ 2014
  44. ^ EU inaugurates seawater desalination plant in Gaza, The Palestinian Information Center, ‏14 ביוני 2016
  45. ^ EU support to Gaza: Inauguration the first phase of seawater desalination plant and launching the works at Sufa landfill site, The Diplomatic Service of the European Union, January 19, 2017
  46. ^ נפתח מתקן ההתפלה הגדול ביותר בעזה, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, 11 במרץ 2017
  47. ^ EU completes Gaza's largest solar energy field | The Times of Israel, The Times of Israel, ‏3 באוגוסט 2018
  48. ^ The UN and the EU begin expansion of Southern Gaza Seawater Desalination Plant to help address shortages of safe drinking water in the Gaza Strip, UNICEF, December 4, 2019
  49. ^ FINAL REPORT MIDDLE AREA DESALINATION PLANT EXPANSION PROJECT, USAID
    Desalination Plant Expansion – Gaza Strip, Safbon Water Technology
  50. ^ 1 2 גלעד מורג, איתמר אייכנר, בג"ץ דן בסיוע ההומניטרי, נציג המדינה: "נפתח צינור מים נוסף לעזה", באתר ynet, 4 באפריל 2024
  51. ^ ג'קי חורי, ישראל הודיעה על הכפלת כמות המים שתעביר לרצועת עזה, באתר הארץ, 4 במרץ 2015
  52. ^ סימה גבריאלוב, מענה לבקשה לקבלת מידע, לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, רשות המים, ‏13 במרץ 2016
  53. ^ 1 2 בעזה, הארץ, 2 ביוני 1943
  54. ^ עזרא ינוב, תושבי עזה מבינים: חשמל יביא פיתוח, מעריב, 10 בדצמבר 1969
  55. ^ דב עילם, הצד האזרחי של הממשל הצבאי בעזה, למרחב, 23 באוקטובר 1967
  56. ^ 1 2 עתי"ם, רמת החיים בשטחים - נתונים חדשים - יותר חשמל, יותר מים זורמים, פחות צפיפות, חדשות, 4 באוגוסט 1992
  57. ^ לשלם בשטחים תמורת מים מהליטאני, הירמוך והנילוס, מעריב, 29 באוקטובר 1974
  58. ^ עזרא ינוב, עירית עזה תרחיב הפיקוח על גונבי חשמל, מעריב, 23 בספטמבר 1971
    תה"ל הגישה תוכנית להספקת מים בעזה, על המשמר, 15 בינואר 1973
    עיריית עזה תשקיע 60 מיליון ל"י בפיתוח מערכות מים חשמל וביוב, דבר, 4 באוקטובר 1973
  59. ^ 1 2 דני צדקוני, אוכלוסיית עזה 120 אלף נפש, דבר, 9 במאי 1972
  60. ^ נחנכה באר בעזה, מעריב, 6 במרץ 1975
  61. ^ Increased electricity supply improves access to water and sanitation in Gaza, OCHA, September 6, 2019
  62. ^ אליאור לוי, משבר המים בעזה והסכנה לישראל, באתר ynet, 12 באוקטובר 2014
  63. ^ רשות המים בעזה: ל-40 אחוז מהאוכלוסייה עדיין אין נגישות למים זורמים, אתר גישה, ‏20 באוגוסט 2014
  64. ^ איתמר אייכנר, שר האנרגיה כץ: הוריתי לנתק מיד את אספקת המים מישראל לעזה, באתר ynet, 9 באוקטובר 2023
  65. ^ שני אשכנזי, ישראל חידשה את אספקת המים לדרום הרצועה, באתר כלכליסט, 15 באוקטובר 2023
  66. ^ תני גולדשטיין, 45% מהבתים בעזה אינם ראויים למגורים, באתר זמן ישראל, 21 בינואר 2024
  67. ^ גלעד מורג, 252 טונות מזון, יותר מ-3.3 מיליון קוב מים: הסיוע ההומניטרי לעזה מתחילת המלחמה, באתר ynet, 2 באפריל 2024
  68. ^ דרישות עזה מאת הממשלה, הארץ, 26 בספטמבר 1934
  69. ^ המזכיר הכללי על המצב בארץ, העליה היהודית והדרישות הערביות, הארץ, 11 ביולי 1939
  70. ^ נפת עזה ובירתה, חרות, 4 בנובמבר 1956
  71. ^ הופעלו שרותי הבריאות בעזה, הַבֹּקֶר, 18 בדצמבר 1956
  72. ^ שותפות עסקית יהודית - ערבית ראשונה בעזה, מעריב, 23 באוגוסט 1973
  73. ^ 1 2 3 4 Environmental Impacts Associated with the Beit Lahia Wastewater Treatment Plant, North Gaza Strip, Palestine, Middle-East Journal of Scientific Research 7 (5): 746-757, 2011 ISSN 1990-9233
  74. ^ Basem Shomar & Fayeq El-Madhoun & Alfred Yahya, Wastewater Reuse for Alfalfa Production in the Gaza Strip, March 24, 2010
  75. ^ Adnan Aish, Simulation of groundwater mound resulting from proposed artificial recharge of treated sewage effluent case study -- Gaza waste water treatment plant, Palestine, Geologia Croatica. Feb2010, Vol. 63 Issue 1, p67-73
  76. ^ 1 2 World Bank Group, North Gaza communities will finally benefit from sewage treatment services, World Bank Group, ‏12 במרץ 2018
  77. ^ Hedy Cohen, Inoperative Gaza sewage plant endangers Ashkelon, Globes, ‏12 במרץ 2014
  78. ^ זיהום חופי ישראל בביוב שמקורו בעזה, ואי הפעלתו של המתקן לטיהור שפכים שנבנה שם, ישיבת ועדה של הכנסת ה-20, כנסת פתוחה, 5 ביולי 2017
  79. ^ 1 2 זיהומי מים בין מדינת ישראל לשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, באתר מבקר המדינה, ‏מאי 2017
  80. ^ נעמה אנגל משאלי, דאגה בדרום: שפכים מעזה זיהמו מקורות מים, באתר nrg‏, 3 ביוני 2016
  81. ^ ניקי גוטמן ויאיר קראוס, זה טרור אקולוגי: החמאס מכוון את הזיהום על מיליון ישראלים, באתר nrg‏, 6 ביולי 2017
  82. ^ Israel cries foul, warns of disaster as sewage flows in from across Gaza border | The Times of Israel, The Times of Israel, ‏22 באוגוסט 2020
  83. ^ First phase of the North Gaza Sewage Treatment Project is completed, Office of the Quortet
  84. ^ Wastewater Management Project Mitigates Health and Environmental Threats in Gaza - Work Bank Result Brief - Question of Palestine, Question of Palestine, ‏9 באוקטובר 2019
  85. ^ Construction begins on Khan Younis Waste Water Treatment Plant in Gaza - UNDP press release - Question of Palestine, Question of Palestine, ‏12 במרץ 2019
  86. ^ Long breath required - wastewater treatment plant in Gaza put into operation, reliefweb, 23 Mar 2021
  87. ^ Middle East Monitor, Three large wastewater treatment plants put into operation in Gaza, Middle East Monitor, ‏11 בדצמבר 2021
  88. ^ נורית יוחנן נורית יוחנן, מתקני ההתפלה שמשנים את חופי עזה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 22 ביולי 2022
  89. ^ Bethan McKernan, Hazem Balousha, ‘The sea is more blue’: Gazans head to the beach after sewage cleanup, The Guardian, ‏8 ביולי 2022
  90. ^ Al-Najar, Husam, The Effect of Seawater Desalination for Domestic Purposes on The Reuse of Treated Effluents in Gaza Strip, Israa University Journal for Applied Science, April 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משק_המים_והשפכים_ברצועת_עזה&oldid=40039204"