מלחמת העבדים השנייה
מלחמת העבדים השנייה הייתה מרד העבדים השני בסדרת מרידות העבדים הגדולות שאירעו ברפובליקה הרומית. המרד התרחש באי סיציליה בין השנים 100-104 לפנה"ס.
הרקע למרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרידת העבדים הגדולה שהחלה בשנת 104 לפנה"ס קדמו מספר התקוממויות קטנות יותר. ההתקוממות הראשונה אירעה בנוקריה שם מרדו כ-30 עבדים[1]. ההתקוממות השנייה הייתה בקפואה שם התקוממו 200 עבדים. ההתקוממות השלישית התרחשה גם כן בקפואה אך הייתה מסוכנת מקודמתה. בראש המרידה עמד אחד טיטוס מינוּטיוס וֵטּיוס שהיה פרש רומי ובן לאב עשיר. הוא התאהב בשפחה של אדם אחר, והתחייב לשלם תמורתה מחיר גבוה, אולם, הוא לא הצליח להחזיר את חובו בזמן למרות הון אביו והחליט לקשור קשר כנגד בעלי החוב ולנטול לעצמו שלטון יחיד. וטיוס רכש במהרה כ-500 יחידות שריון והסית כ-400 עבדים בעיר למרוד. לאחר שתפס את השלטון והרג את בעלי החוב שדרשו ממנו תשלום, הוא חילק כלי נשק לעבדיו והחל לפשוט על חוות חקלאיות סמוכות. וטיוס הצליח להרוג את מתנגדיו ולצרף אליו מתנדבים ותוך זמן קצר היו לו כ-700 חיילים אותם הוא חילק לקנטוריות והקים מחנה מבוצר. כשהגיעו החדשות לרומא הסנאט החל לפעול מיד לתיקון המצב. הסנאט מינה את לוקיוס לוקולוס, פראיטור רומי לצורך לכידת העבדים הנמלטים. לוקולוס הצליח לגייס כ-600 חיילים באותו יום ברומא בלבד ועד שהגיע לקפואה מנה צבאו כ-4000 חיילים רגליים וכ-400 פרשים. וטיוס שמע על בואו של לוקולוס ותפס ביחד עם 3500 מחייליו עמד אסטרטגית גבוהה כהכנה לבואו של לוקולוס וצבאו. בקרב שנערך, ניצח צבא העבדים בהנהגת וטיוס. לאחר הפסד צבאו, החליט לוקולוס לנקוט בתחבולה. הוא פיתה את אפולוניוס, מפקד הצבא של וטיוס, לבגוד בחבריו כשהוא מציע לו חסינות ממוות. אפולוניוס נענה להצעה והפנה את הכוחות תחת פיקודו כנגד וטיוס. וטיוס כשהבין שהקרב הוכרע, חשש מהעונש שצפוי לו ברומא והתאבד. יתר העבדים המורדים עשו כמותו ובכך תמה המרידה של וטיוס בקפואה. מרידות מקומיות נוספות מעין אלו יצרו תסיסה בסיציליה והכשירו את הקרקע למרידה גדולה יותר[2].
המרידה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז שנת 113 לפנה"ס רומא הייתה שקועה במלחמה עם העמים הגרמאניים הקימברים והטווטונים. הסנאט הסמיך את הקונסול גאיוס מריוס לפקד על הכוחות הרומאים הלוחמים[3]. כמו כן, הסנאט התיר למריוס לזמן עזרה צבאית מעמים אחרים בעלי בריתה של רומא. מריוס שלח בקשה אל ניקומדס מלך ביתניה והוא השיב כי מרבית נתיניו נחטפו על ידי הרומאים כדי לשמש עבדים בפרובינציות. על כן החליט הסנאט שלא יוחזק בן חורין מבין בעלי הברית כעבד בפרובינציה, ושהפראיטורים ידאגו לשחרורם. הפראיטור בסיציליה היה אז ליקיניוס נרווה, אשר על פי עדויות שונות נחשד ששעבד חלק מתושבי סיציליה בניגוד לחוק והותיר את חוקי השעבוד בסיציליה מעורפלים[4]. בהתאם לצו החדש של הסנאט שוחררו מעל 800 עבדים בסיציליה. כל יתר העבדים בסיציליה גם כן קיוו להיהפך לחופשיים, אך בעלי המעמד הגבוה מיהרו וביקשו מהפראיטור למנוע תוכנית זו. נרווה שוכנע, אולי בשוחד או מתוך רצון לרכוש את אהדת בני המעמד הגבוה, וסירב לבקשת יתר העבדים להשתחרר מעבדותם בסיציליה. עם זאת, נרווה שגה וחשב כי העבדים המפוזרים לא יוכלו לגרום למהומות, ואילו העבדים חששו שאדוניהם יתנקמו בהם על שביקשו לצאת לחופשי ועל כן תכננו מרידה[5]. העבדים התאחדו, עזבו את סיראקוזאי ונמלטו למקדש הפאליקי ששכן במרכז-מזרח סיציליה, ושם התדיינו אודות מרידה. הראשונים שאכן התמרדו היו כ-30 עבדים מאזור הליקיאי, בהנהגת ואריוס. העבדים רצחו את אדוניהם בשנתם ואז הגיעו אל בתי אב נוספים ושחררו את העבדים משם. כוחם בשלב זה מנה מעט יותר מ-120 איש. עבדים אלו הקימו מבצר במקום אסטרטגי והגדילו את מספרם עד לכדי 200. מושל הפרובינציה, ליקיניוס נרווה חשש מפניהם ויצא כנגדם ושם עליהם מצור אך מאמציו נכשלו. נרווה פנה לעבד שלא נטל חלק במרידה בשם גאיוס טיטיניוס, שכונה גם גאדאיוס, שהיה נידון למוות והציע לו להסתנן למבצרם של העבדים ולמסור אותו לידיו, בתמורה לחנינה. טיטיניוס הסכים, ואסף כמה עבדים שנאמנותם הייתה נתונה לו, והצליח להתקבל במרמה אל שורות העבדים המורדים. בזכות אומץ ליבו הוא מונה במהירות למפקד בקרב המורדים ומסר את המבצר לידי נרווה. עם קבלת המבצר לידיו, הרג נרווה את העבדים המורדים[6].
המרד של סלאוויוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שחיסל נרווה את ההתקוממות ופיזר את צבאו, התברר כי 80 עבדים נוספים התקוממו במקביל ורצחו את הפרש הרומי פובליוס קלוניוס[7]. כיוון שנרווה כבר שחרר את החיילים הוא איבד את ההזדמנות לפעול מיד ובכך נתן למורדים זמן להתבצר היטב במקום מושבם. המושל קיבץ מחדש את חייליו שעמדו לרשותו וצעד עד לעיר הראקליאה תוך שהוא עובר על פני המורדים שחנו על הר קאפריאנוס. המורדים הפיצו שמועה בדבר פחדנותו של הפראיטור בטענה שפחד להתקיפם ובכך עוררו עבדים רבים נוספים למרוד. כוחות העבדים המורדים הגיעו עד לכדי 800 איש בשבעת הימים הראשונים, ותוך זמן קצר כבר מנו 2000 איש[8]. נרווה שהבין עד כמה התחזקו, נתן את הפיקוד בידי מרקוס טיטיניוס, אשר יש דעות במחקר הסוברות שמדובר בגאיוס טיטיניוס, והקצה לו לצורך המשימה 600 חיילים. טיטיניוס נמצא בנחיתות מספרית קשה והעבדים המורדים ניצחו את חייליו והניסו אותם. המורדים התחזקו בעקבות השריון וכלי הנשק שאספו מן החיילים הרומאים המובסים ועודדו את יתר עבדי סיציליה להתקומם. בכל יום התמרדו עבדים נוספים באי וכוח המורדים העיקרי גדל עד כדי 6000 איש. בשלב זה, התכנסו המורדים לאספה ובחרו לעצמם כמלך את סאלוויוס שנאמר עליו כי היה מגד עתידות. סאלוויוס היה עבד עירוני, ולא עסק בעבודות חקלאות. הוא גם היה בעל חוש טבעי להנהגה והבין את הצורך של העבדים לפעול במהירות ובאופן מסודר על מנת שהמרידה תצליח. על כן, סאלוויוס הורה להתרחק מן הערים, בהן ראה את הסיבה לבטלנות הרומאים ולחולשתם, חילק את המורדים לשלושה כוחות, והקצה לכל כוח חבל ארץ שעליו היה צריך הכוח לפשוט במטרה להצטייד[9]. המורדים הצליחו לאסוף בפשיטותיהם סוסים ובעלי חיים רבים אחרים והצליחו להעמיד כוח של כ-2000 פרשים וכ-20,000 חיילים רגליים שהיו מאומנים בתרגילים צבאיים[10].
הקרב על מורגאנטינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המורדים תקפו במהרה את העיר המבוצרת מורגאנטינה והסתערו עליה במרץ. נרווה הפראיטור ניסה להצילה וצעד לעבר העיר עם כ-10,000 חיילים איטלקים וסיציליאנים. כשנרווה הגיע לעיר, הוא גילה כי המורדים עוסקים בפעולות מצור וכי מספר השומרים מועט. נרווה ניצל זאת, תקף את מחנה המורדים, אותו כבש ושדד אותו בקלות. לאחר מכן התקדם לעבר העיר. בתגובה לכך, המורדים פתחו בהתקפת נגד פתאומית ובזכות ניצול יתרון ההפתעה ומיקומם האסטרטגי הצליחו להכניע את כוחות הפראיטור. המלך סאלוויוס ציווה על המורדים שלא להרוג את אויביהם לשייכנעו וכשהדבר התפרסם ברבים העדיפו רבים מחיילי הפראיטור להשליך את נשקם ולהימלט. באופן זה סאלוויוס הצליח להשיג כמות גדולה נוספת של נשק. בסוף הקרב התברר כי המורדים הצליחו להרוג כ-600 חיילים מצבא הפראיטור ושבו כ-4000 מהם. כתוצאה מהניצחון רבים מהחיילים של הפראיטור הצטרפו לצבא העבדים המורדים. בעזרת כוחותיו המחודשים והמוגדלים ניסה סאלוויוס לצור שוב על העיר אך נכשל. למרות זאת, עבדים רבים מבין עבדי העיר הצטרפו אליו בשלב זה[11].
המרד של אתניאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינתיים, באזורים החקלאיים של סגסטה, ליליבאיון וערים שכנות עבדים נוספים התאגדו. מנהיגם היה אתניאון, ששימש כמנהל משק של אדונים עשירים והיה מנוסה באסטרולוגיה ובזכות זאת הצליח לשכנע 200 עבדים לסור למרותו. הוא המשיך ושכנע גם את עבדי הסביבה וכך הכוח הנאמן לו הגיע לכדי 5,000 איש. לאחר שהשתלט על האזור, הוא נבחר למלך ונטל את הכתר אך פעל בשונה מיתר מנהיגי המורדים. הוא לא היה מוכן לקבל את כל העבדים לצבאו, אלא העדיף לקחת רק את הטובים ביותר בלחימה ואת היתר הוא הכריח לחזור ולעסוק בחקלאות במשק ביתם. באופן זה עלה בידו לספק שפע של מזון לצבאו. אתניאון טען כי האלים גילו לו באמצעות הכוכבים שהוא עתיד להיות מלכה של סיציליה כולה. לאחר שהכוח שברשותו מנה מעל 10,000 חיילים אתניאון שם מצור על ליליבאיון אך נכשל. בדרכו של אתניאון וצבאו לנמל תקפו אותם יחידות מאוריטניות של הצבא הרומאי, בפיקודו של גומון, שהצליח להרוג רבים מכוחותיו של אתניאון, אך לא להכניע את כל צבאו[12]. בעקבות המאורעות, סיציליה כולה נכנסה לתוהו ובוהו. לא רק העבדים אלא גם אנשים חופשיים ביצעו בסיציליה מעשי שוד וביזה. לא נמצא פראיטור בסיציליה שהיה יכול לפקח על כל האנשים ולכן אנשי סיציליה עשו ככל העולה על רוחם וזרעו הרס עצום[13].
התאחדות המורדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מצור מורגאנטינה קיבץ סאלוויוס את כל צבאו שם, שמנה לא פחות מ-30,000 איש, באזורים הפתוחים עד מישור לאונטיני. הוא הכריז על עצמו כ"מלך טריפון" וניסה לתפוס את טריאוקאלה ולבנות שם ארמון. הוא סבר כי אתניאון יצטרף אליו ועל כן זימן אותו. אתניאון אכן קיבל את מרותו של סאלוויוס[14]. השניים צעדו ונפגשו בטריאוקאלה בעוד אתניאון פוקד על חיילים רבים מצדו לעורר מרידות נוספות. אולם, במהרה נתגלו סכסוכים בין השניים וסאלוויוס שם את אתניאון במעצר מחשש לבגידה. המבצר של טריאוקאלה (Triocala) נודע עוד לפני כן כבלתי ניתן לכיבוש ועל כן סאלוויוס העביר לשם את בירתו, והקים מועצה לאחר שחיזק את ביצוריו[15].
התגובה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינתיים, הסנאט הרומי הפקיד בידי לוקיוס ליקיניוס לוקולוס, שגם נלחם כנגד וטוס, לדכא את המהומות בסיציליה. וכמו כן, חימש הסנאט בצבא של 17,000 לוחמים- מתוכם כ-14,000 רומאים ואיטלקים והיתר בני פרובינציות. לוקולוס צעד במהרה והחל להשיב את שלטון הסדר לסיציליה. סאלוויוס שמע על כך והוציא את אתניאון מן הכלא ויחדיו תכננו את המלחמה כנגד הרומאים. אתניאון יעץ לסאלוויוס להילחם במקום פתוח ולא להיקלע למצור ועל כן לחמו הכוחות מחוץ לטריאוקאלה. כוחות העבדים מנו אז 40,000 נפש[16].
הקרב החל בהתקלויות חוזרות ונשנות, ולאחר מכן לחימה מסודרת. בקרב שני הצדדים נפצעו אנשים רבים. אתניאון נלחם בגבורה אך נפצע קשות ולא היה יכול להמשיך להילחם, אך העמיד פני מת וניצל. כתוצאה ממפלתו עבדים רבים נמלטו. בעקבות מנוסת העבדים הלוחמים גם סאלוויוס וצבאו נמלטו והרומאים זכו לניצחון. בשעת המנוסה, נהרגו עבדים נוספים רבים וסך האבדות מקרבם הגיע עד כדי 20,000 איש. לוקולוס חשב כי ניצח בקרב ולא רדף אחר כוחות העבדים הנמלטים, אך אלו הצליחו לברוח חזרה אל העיר טריאוקאלה והתבצרו בה מחדש. לאחר שלוקולוס הטיל מצור כושל על העיר נאלץ לסגת והמורדים נמלאו שוב בנחישות. בעקבות מאורעות אלו, הרומאים טענו כי לוקולוס קיבל שוחד ועל כן הרשיעו אותו כעבור זמן קצר ולקחו ממנו את הפיקוד[17]. בינתיים, סאלוויוס מת בעודו בעיר, ואתניאון ירש את הפיקוד על צבא העבדים. הוא יצא מן העיר והטיל מצור על ערים רבות, והצליח להשתלט עליהן. מחליפו של לוקולוס, גאיוס סרוויליוס גם כן לא הצליח לבלום את אתניאון וכוחותיו, בין היתר כיוון שלוקולוס המאוכזב מהרשעתו שרף את ציוד המלחמה שלו ושחרר את כוחותיו ובכך הקשה על סרוויליוס. כישלונו של סרוויליוס הוביל להגלייתו[18] .
סוף המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנת 101 לפנה"ס נבחר גאיוס אקוויליוס כקונסול. הוא יצא במהרה לסיציליה, נלחם באתניאון בדו-קרב והצליח להרוג אותו בעודו נחבל קלות בראשו. הוא המשיך וניהל מערכה כנגד יתר המורדים, שמנו אז 10,000 איש בלבד. המורדים, כשראו כי אתניאון נפל, נמלטו למבצרים שונים, אקוויליוס צר עליהם והצליח לחסלם. אקוויליוס התיש את העבדים המורדים שנותרו על ידי כך שמנע מהם הספקה ובכך גרם לרבים מהם לרעוב בעודו צר על עריהם. רבים מן העבדים העדיפו להתאבד על מנת שלא לסבול מצליבה או מוות על ידי חיות טרף, העונש הרומי המקובל במקרים אלו, אם ייתפסו[19]. לאחר מאמצים ממושכים, הצליח אקוויליוס, שתקופת כהונתו כקונסול הוארכה, להכניע בשנת 100 לפנה"ס את כוח המורדים העיקרי בסיציליה[20]. לבסוף נותרו אלף עבדים מורדים, אותם הצליח אקוויליוס לקחת כשבויים לרומא, ושם גזר עליהם להילחם בחיות טרף בזירה. המורדים העדיפו להתאבד על ידי הריגת איש את רעהו[21]. כך לבסוף בשנת 100 לפנה"ס הגיעה לקיצה מלחמת העבדים השנייה של רומא, לאחר שנמשכה 4 שנים[22].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דיודורס על מלחמת העבדים השנייה בסיציליה (באנגלית)
- דיודורוס על מלחמת העבדים השנייה בסיציליה (יוונית עתיקה)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Keith, Bradley, Slavery and Rebellion in the Roman World, London, 1989,P.67
- ^ דיודורס, 36, פרק 2
- ^ צבי יבעץ, זאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, ת"א, 1983, עמ' 147, הערה 14
- ^ Keith, Bradley, Slavery and Rebellion in the Roman World, London, 1989, P. 81
- ^ קסיוס דיו, ההיסטוריה של רומי, ספר 27, פראגמנט 101, פסקה 93, סעיף 3
- ^ דיודורס, 36, פרק 3
- ^ דיודורס, 36, פרק 4, סעיף 1
- ^ דיודורס, 36, פרק 4, סעיף 2
- ^ Keith, Bradley, Slavery and Rebeliion in the Roman World, London, 1989, P.74
- ^ דיודורס, 26, פרק 4, סעיף 5
- ^ דיודורס, 36, פרק 4, סעיף 8
- ^ דיודורס, 36, פרק 5
- ^ פלורוס, תקציר ההיסטוריה הרומית, פרק 7.2
- ^ ,William,Phillips, Slavery from Roman Times to the Early Transatlantic Trade, Manchester, 1985, P.20
- ^ דיודורס, 36, פרק 7
- ^ דיודורס, 36, פרק 8, סעיף 2
- ^ דיודורס, 36, פרק 8, סעיף 5
- ^ דיודורס, 36, פרק 9
- ^ פלורוס, תקציר ההיסטוריה הרומית, ספר 7.2, סעיף 11
- ^ ליוויוס, תקציר ספר 69
- ^ דיודורס, 36, פרק 10
- ^ אובסקונס, ספר אותו משמיים שלאחר שנת 500 ליסוד העיר רומי (מתוך ליוויוס), פרק 45
