יולי תמיר

יולי תמיר

לידה	26 בפברואר 1954 (בת 70) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה
השכלה	אוניברסיטת אוקספורד האוניברסיטה העברית בירושלים
מפלגה	מפלגת העבודה הישראלית
סיעה	עבודה-מימד, העבודה-מימד-עם אחד, העבודה
שרת החינוך ה־18 4 במאי 2006 – 31 במרץ 2009 (שנתיים) תחת ראש הממשלה אהוד אולמרט → מאיר שטרית גדעון סער ←
שרה לקליטת עלייה ה־14 5 באוגוסט 1999 – 7 במרץ 2001 (שנה) תחת ראש הממשלה אהוד ברק → אהוד ברק אריאל שרון ←
חברת הכנסת 17 בפברואר 2003 – 13 באפריל 2010 (7 שנים) כנסות 16 - 18
תפקידים נוספים סגנית יושב ראש הכנסת יו"ר האגודה לזכויות האזרח נשיאת מכללת שנקר ממייסדות ארגון שלום עכשיו מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

יולי (יעל) תמיר (נולדה ב-26 בפברואר 1954, כ"ג באדר א' ה'תשי"ד) היא פרופסור לפילוסופיה. בעבר הייתה חברת הכנסת ושרה מטעם מפלגת העבודה. בשנים 1999–2001 כיהנה כשרה לקליטת עלייה, בשנים 2006–2009 כשרת החינוך ובשנים 2010–2020 כיהנה בתפקיד נשיאת מכללת שנקר. ממייסדות ארגון שלום עכשיו. החל מאוקטובר 2020 מכהנת כנשיאת המכללה האקדמית בית ברל.

ביוגרפיה

נולדה בתל אביב כיעל תמיר, בתם של יהודה תמיר ועדה לבית בורודובסקי, אחייניתו של דב הוז. סבתה חוה בורודובסקי הייתה הניצולה היחידה מתאונת הדרכים שבה נספו דב הוז, אשתו, בתו וגיסתו. למדה בבית הספר התיכון אליאנס ברמת אביב. בשנים 1972–1974 שירתה בצה"ל ביחידה 848 של אגף המודיעין. במלחמת יום הכיפורים שירתה כקצינה במוצב צה"ל בסיני. היא השתחררה בדרגת סגן.

בשנת 1978 סיימה לימודים לתואר ראשון בביולוגיה, ובשנת 1985 קיבלה תואר שני במדע המדינה - שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1989 הוענק לה תואר דוקטור לפילוסופיה פוליטית מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה בהנחייתו של ישעיה ברלין, על עבודת דוקטורט בנושא "לאומיות בגבולות הליברליות". בשנים 1989–1999 לימדה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והייתה עמיתת מחקר של מכון הרטמן בירושלים ושל אוניברסיטאות פרינסטון והרוורד.

קריירה פוליטית

תמיר נמנתה עם מייסדי תנועת "שלום עכשיו" בשנת 1978. בשנים 1980–1985 הייתה פעילה במפלגת רצ, ובשנים 1998–1999 הייתה יושבת-ראש האגודה לזכויות האזרח. משנת 1995 ועד לשנת 2009 הייתה פעילה במפלגת העבודה.

לאחר בחירות 1999 כיהנה כשרה לקליטת העלייה בממשלת ישראל העשרים ושמונה, כמינוי אישי של ראש הממשלה אהוד ברק. כהונתה נמשכה כשנה וחצי עד פירוק הממשלה.

תמיר הייתה מבין מנסחי אמנת כנרת.

נבחרה לכנסת ה-16 בשנת 2003, והייתה חברה בוועדת הכספים, בוועדת חוקה, חוק ומשפט; בוועדת החינוך, התרבות והספורט; בוועדה לפניות הציבור; ובוועדת חקירה פרלמנטרית בנושא גילוי השחיתות בממשל במדינת ישראל. כחברת כנסת הובילה תמיר עם אתי לבני את הצעת החוק ל"ייצוג נשי הולם בעיצוב מדיניות לאומית", וזו הייתה לתיקון מס' 4 בחוק שיווי זכויות האישה.

כחברת כנסת הגישה הצעת חוק שנועדה לבטל סעיף בחוק העונשין שקובע שפעילות להעברת שטחים למדינה אחרת היא בגידה. הצעה זו לא עברה.

בבחירות לקביעת יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה, תמכה תמיר בח"כ עמיר פרץ. עם בחירתו של פרץ ליו"ר העבודה ולאחר פרישת דליה איציק, הפכה תמיר לאישה הבכירה במפלגת העבודה. במערכת הבחירות לכנסת ה-17 הייתה יו"ר מטה ההסברה של מפלגת העבודה, אחראית על מצע המפלגה בנושאי חינוך ומועמדת המפלגה לתפקיד שרת החינוך. מסר מרכזי של המפלגה בבחירות אלה היה פגיעתה של מדיניותו של שר האוצר בנימין נתניהו במערכות שונות במדינה.

שרת החינוך

ב-4 במאי 2006 הושבעה לתפקיד שרת החינוך, התרבות והספורט בממשלת אולמרט, אך בהתאם להסכם הקואליציוני הועברו סמכויות התרבות והספורט למשרד המדע, ותמיר כיהנה כשרת החינוך בלבד. ב-5 בנובמבר 2006 מונתה לממלאת-מקום שר המדע, התרבות והספורט במקומו של אופיר פינס-פז שפרש מן הממשלה בעקבות כניסתו של אביגדור ליברמן לממשלה, והחזיקה בתפקיד עד למינויו של ראלב מג'אדלה לתפקיד שר. בתקופת כהונתה עלה תקציב החינוך בלמעלה מחמישה מיליארד שקל (בשל גידול תקציב החינוך היסודי עקב תוכניות רב שנתיות כמו אופק חדש, פיצול כיתות א-ב, תקציבי בינוי ומחשוב בתי הספר)^{[דרוש מקור]}.

בתחילת כהונתה הנהיגה רפורמה בגני הילדים, בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים בשם "אופק חדש", הרפורמה הרחבה ביותר שיושמה במערכת החינוך הישראלית זה עשרות שנים. במרץ 2008 נחתם הסכם בין הסתדרות המורים והממשלה על התחלת התוכנית. תמיר לא השיגה הסכמה בעניין זה עם ארגון המורים. חרף ההסכמה עם הסתדרות המורים, גם מבין חבריה היו מורים שהתנגדו לתוכנית בטענה שהיא פוגעת בתנאי עבודתם. דו"ח של משרד החינוך קבע, לימים, כי המורים אינם מרוצים מהרפורמה כפי שיושמה וכי רק תלמידי המגזר היהודי מרגישים תוצאות חיוביות שלה. דו"ח נוסף משנת 2011 של רמא"ה, קובע כי 88% מהמורם היו רוצים בהמשך הרפורמה, בעיקר בשל השעות הפרטניות שהיא כוללת, המאפשרות מגע אישי בין המורה לתלמיד. עם זאת, התברר כי תחושת העומס של המורים המשתתפים בתוכנית גדלה והישגי התלמידים ברוב המקצועות לא השתנו. בעקבות העלייה בשכר המורים חלה עלייה בביקוש למקצוע ההוראה.

תמיר פעלה לחיזוק מערכת החינוך הממלכתית והעדפתה על פני החינוך הפרטי. היא הנהיגה יום לימודים ארוך רק בבתי ספר רשמיים ומשרד החינוך בראשותה העניק במקרים רבים רישיונות לבתי ספר פרטיים חדשים רק בלחץ מערכת המשפט. תמיר התנגדה לבתי ספר פרטיים חרדיים וערבים וגם לבתי ספר ייחודיים של המגזר החילוני תמיר התנגדה ללימודי ליבה במגזר החרדי בכפייה. בעקבות פנייה לבג"ץ בניסיון לאלץ את בתי הספר החרדים ללמד מקצועות אלה עבר בכנסת חוק נהרי הפוטר מכך ישיבות בגיל על יסודי.

בתחילת כהונתה כשרת החינוך הופסקה חלוקת פנקס זכויות התלמיד. תמיר טענה כי החומר מצוי באינטרנט וחלוקת פנקסים היא ביטוי לתהליך למידה ישן. ההחלטה נתמכה על ידי הסתדרות המורים, שהתנגדה למה שהוגדר על ידה כמסמך חד-צדדי הפוגע במעמדם של מורים אל מול התלמידים.

תמיר החליטה על ציון הקו הירוק במפות ישראל הנלמדות בבתי הספר, על צמצום ניכר של תקני בנות שירות לאומי בחינוך הממלכתי והחלפתן במורים מוסמכים.

בספטמבר 2007 הקימה תמיר ועדה ציבורית לבחינת מדיניות הטיפול בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר. הוועדה הוקמה, בין היתר, משום שתמיר סברה כי אין זה הוגן לאפשר רק לילדים נכים שהוריהם יכולים לממן סיוע פרטי להשתלב במערכת החינוך הרגילה בעוד שילדים נכים אחרים ללא אמצעים אינם יכולים לעשות זאת, ולכן החליטה למנוע שילוב של תלמידים נכים במימון פרטי של הוריהם במסגרות החינוך הרגילות ולאלץ תלמידים אלה לפנות אל החינוך המיוחד. בתקופת תמיר קוצץ מערך הסייעות לתלמידים נכים ששולבו בחינוך הרגיל, ותלמידים שהייתה להם קודם סייעת אישית, החלו לחלוק סייעת משותפת, בטעון שיש לעודד חוסר תלות בסייעת. בעקבות מהלך זה ניהלו מאות הורים מאבק משפטי נגד משרד החינוך.

בתקופת כהונת קודמתה בתפקיד, לימור לבנת, פסק בג"ץ כי משרד החינוך מפלה את המגזר הערבי בהקצאת משאבים וכי עליו לתקן את ההקצבה למגזר זה. שלוש שנים לאחר שנכנסה תמיר לתפקידה, פסק בג"ץ כי תמיר ולבנת לא עשו די כדי לקיים את פסיקתו הקודמת בנושא וכי הן ביזו את בית המשפט והמשיכו לקפח את המגזר הערבי.

תמיר קידמה את תוכנית ה"אופק הפדגוגי", שעיקרו מעבר משינון לחשיבה. במסגרת זו פותחה מערכת למידה ששמה דגש על הבנה ויצירתיות במטרה להכין תלמידים להתמודד עם הצורך לרכוש ידע בכוחות עצמם ולהתאימו לשינויים המהירים הנובעים מצמיחה מהירה של עולמות ידע. את ה"אופק הפדגוגי" הטמיעה תמיר גם בבחינות הבגרות שיכללו פחות שאלות שינון, ויותר שאלות חשיבה. באוגוסט 2008 החליטה תמיר על יישום תעודת בגרות חברתית על עשייה למען קהילה, בנוסף לתעודת הבגרות המקובלת ולהפוך את התעודה לתנאי ללימודים אקדמיים, זאת במטרה לעודד פעילות חברתית-ערכית בבתי-הספר מעבר לתוכנית "מחויבות אישית".

בתקופת כהונתה הוכפלו לימודי האזרחות, מיחידת לימוד אחת לשתיים, ויחידת לימוד מעשית-התנדבותית, במטרה להתקרב אל הדור הטכנולוגי ולהילחם בציונים הנמוכים בבחינות הבגרות בתחום לימוד זה.

בתקופת תמיר הוכרזה תוכנית לאומית לבניית 8,000 כיתות לימוד בגנים ובבתי ספר (חלקן הגדול במגזר הערבי) ומחשוב מערכת החינוך. יצאה לדרך בניית 1,000 כיתות חכמות, בעיקר באזורי הפריפריה והושקה תוכנית "מחשב לכל מורה" יחד עם "קרן אתנה" ו"הסתדרות המורים"^{[דרוש מקור]}.

עבור תנועות הנוער, תקופת כהונה של תמיר התאפיינה בצמיחה משמעותית במספר החניכים ובתקציבי הפעילויות, כאשר שיא הפעילות בשנתית מתרכז ב"שבוע תנועות הנוער", אשר בו כל בתי הספר בארץ נקראים לארח את תנועות הנוער ולאפשר להם חשיפה בפני התלמידים. בשונה מקודמיה תמיר הכירה בארגון נוער גאה כתנועת נוער ותקצבה אותו בהתאם.

שביתות

באפריל 2007 התמודדה תמיר עם שביתת סטודנטים ארוכה בעקבות ועדת שוחט. לסטודנטים ששבתו במשך ארבעים ימים הוצע הסכם לפיו העלאת שכר הלימוד לא תחול על סטודנטים שכבר התחילו את לימודיהם. התאחדות הסטודנטים הארצית דחתה את ההצעה בטענה שהמאבק נוגע לעתידה האקדמי של המדינה ולא רק לכיסם הפרטי.

בעקבות התנגדות ארגון המורים לרפורמת "אופק חדש" שנחתמה עם "הסתדרות המורים" תשס"ח, התקיימה שביתה של ארגון המורים שנמשכה יותר מחודשיים. סיום השביתה התאפשר בעקבות החלטה לצמצום מספר התלמידים בכיתות מ-40 תלמידים ל-32 תלמידים.

שנת הלימודים תשס"ח לא נפתחה באופן סדיר באוניברסיטאות. שביתת הסגל האקדמי הבכיר נערכה במחאה על השחיקה בשכר. לאחר יותר מחמישים ימי שביתה הכריז ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמה עד 13 בינואר 2008 יבוטל הסמסטר, אך לא עמד בדיבורו. בסופו של דבר הסתיימה שביתת המרצים ב-18 בינואר 2008, בעקבות פשרה של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. משכן הרב של שביתות המורים והמרצים, שהיו בין הארוכות ביותר שהתקיימו, הביא לכך שכ-40 חברי כנסת, בהם אף חברי קואליציה חתמו על עצומה שקוראת לפטר את תמיר, אך לא הייתה לכך השפעה על המשך תפקידה ומנגד דווקא זכתה לגיבוי מצד ראש הממשלה אהוד אולמרט.

בכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הוצבה במקום התשיעי ברשימת העבודה לכנסת. נמנתה עם המתנגדים להצעתו של יושב-ראש המפלגה, אהוד ברק, להצטרפות לממשלתו של בנימין נתניהו, יחד עם עמיר פרץ, אופיר פינס ואיתן כבל. בכנסת זו שימשה סגנית יושב ראש הכנסת ופעלה כחברת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות וועדת המדע והטכנולוגיה לאחר פרישתו של פינס מן הכנסת הודיעה תמיר כי אינה מתכוונת שוב להתמודד לכנסת במסגרת מפלגת העבודה.

חזרה לאקדמיה

בפברואר 2010 הודיע "שנקר - בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב" שתמיר נבחרה לכהן כנשיאה הבאה של המכללה. לצורך כך היא התפטרה מהכנסת ב-11 באפריל. היא שימשה בתפקיד כעשר שנים, באוקטובר 2020 מונתה לנשיאת המכללה האקדמית בית ברל.

היא דירקטורית בחברת אלביט מערכות ומרצה באוניברסיטת אוקספורד.

חיים אישיים

תמיר היא אם לשתיים. הייתה נשואה ליובל נריה ואחריו, ללוני רפאלי, שהיה סגן מפקד סיירת מטכ"ל. לאחר מכן, בן זוגה היה עו"ד רוני פיינשטיין, שנפטר בשנת 2012.

היא מתגוררת בנווה אביבים, תל אביב. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013, שובצה תמיר במקום ה-30 הלא-ריאלי ברשימה של רון חולדאי, "תל אביב 1", למועצת העירייה.

מפרסומיה

• Yael Tamir, Liberal Nationalism, Princeton University Press, 1995
• Stephen Macedo and Yael Tamir (editors), Moral and Political Education NOMOS XLIII, NYU Press 2001

ממאמריה

• Yael Tamir, Hands Off Clitoridectomy: What our revulsion reveals about ourselves, Boston Review 1996.
• Yael Tamir with reply by Tony Judt, 'Liberal Nationalism', New York Review of Books, 1994
• Yael Tamir, Two Concepts of Multiculturalism, Journal of Philosophy of Education 29 (2), 161–172, 1995.
• Yael Tamir, A Strange Alliance: Isaiah Berlin and the Liberalism of the Fringes, Ethical Theory and Moral Practice 1(2), 279-289, 1998

קישורים חיצוניים

• יולי תמיר, באתר הכנסת
• יולי תמיר, באתר כנסת פתוחה
• מאמרים מאת שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, באתר משרד החינוך
• עדה אושפיז, הרצל, אלטנוילנד, זו הנוסחה, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2006
• אטילה שומפלבי, אזרחית מודאגת. השנה של יולי תמיר, באתר ynet, 10 בספטמבר 2010
• קובי מידן, ‏"אנשים בלילה" עם יולי תמיר, באתר iCast‏, 18 בספטמבר 2011
• שרת החינוך יולי תמיר בשיעור באזרחות לילדי הדרום
• יולי תמיר, התוכנית המדינית של ליברמן היא סכנה גדולה למדינת ישראל, באתר הארץ, 4 בפברואר 2015
• אור קשתי, איך אפשר להשיב את השוויון לחינוך, באתר הארץ, 13 במרץ 2015
• יולי תמיר, מי מפחד משוויון? על חינוך וחברה בישראל, הוצאת ידיעות ספרים. ייעוץ אקדמי: סיגל רדי בן-פורת. עריכה: נוית בראל.
• יורם יובל, שיחת נפש עם יולי תמיר, הטלוויזיה החינוכית, 17 באפריל 2016
• ניר גונטז', דיברת עם איילת שקד? איך את יודעת שהיא נפגעה? "אני לא מתייחסת לשיחות שאני מקיימת בארבע עיניים", באתר הארץ, 21 ביולי 2016
• אמירה לם, אמנות לחימה, באתר ynet, 12 באוגוסט 2016
• כאן חדשות | 70 פנים עם ליאת רגב | יולי תמיר, ריאיון באתר יוטיוב, 23 בינואר 2018
• פרק 6: יולי תמיר, בפודקאסט "דוד מחפש משמעות", 5 בינואר 2020
• יולי תמיר, כולנו שותפים להרעבה ההמונית בעזה, באתר הארץ, 6 באפריל 2024