יואל פלגי
 | |
| יואל פלגי, 1944 | |
| לידה |
1 בינואר 1918 קלוז', טרנסילבניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית   |
|---|---|
| פטירה |
21 בפברואר 1978 (בגיל 60) ישראל  |
| תאריך עלייה | 1939 |
| מדינה |
ישראל |
| בן או בת זוג |
פיליס פלגי |
| השתייכות |
 פלמ"ח הצבא הבריטי |
| תקופת הפעילות | 1944–1949 (כ־5 שנים) |
| דרגה | רב-סרן |
| תפקידים בשירות | |
|
צנחן מפקד יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| תפקידים אזרחיים | |
|
סמנכ"ל "אל על" שגריר ישראל בטנזניה | |
  | |
יואל פלגי (במקור נוסבכר; 17 בפברואר 1918–1978) היה מצנחני היישוב באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, ומפקד יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל בדרגת רב-סרן.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יואל נוסבכר נולד בקלוז', טרנסילבניה (אז חלק מהונגריה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית) ב-1939 עלה לארץ ישראל והצטרף לגרעין שהקים לימים את קיבוץ מעגן.
שרותו בארגון ההגנה ושליחותו באירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פלגי התנדב לקבוצת צנחני היישוב אשר הוקמה על ידי הצבא הבריטי בשיתוף עם ארגון "ההגנה". ב-13 באפריל 1944 צנח ביוגוסלביה יחד עם פרץ גולדשטיין ושני אנשי צבא בריטיים. כעבור חודשיים חצו את הגבול להונגריה והגיעו לבודפשט הכבושה. במסגרת פעילותו שם הגיע פלגי לביתו של ישראל קסטנר, חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט, אשר היה מעורב בעסקאות השונות לגבי רכבת ההצלה ו"סחורה תמורת דם". קסטנר ביקש מפלגי שייגש לגסטפו ויציג עצמו כשליח הסוכנות היהודית שבא לוודא אם הגרמנים רציניים באשר לעסקת רכבת ההצלה ו"סחורה תמורת דם"[1].
לבסוף נלכד פלגי ועבר חקירות ועינויים על ידי המשטרה החשאית ההונגרית ועל ידי הגסטפו, יחד עם גולדשטיין וחנה סנש. בנובמבר 1944, לאחר כחמישה חודשים בכלא ההונגרי, הוצאה סנש להורג, ואילו פלגי וגולדשטיין נשלחו ברכבות למערב הונגריה. פלגי הצליח לברוח מהרכבת, חזר לבודפשט והשתתף במאמצי ההצלה עד תום המלחמה[1].
בעקבות שליחותו באירופה פרסם פלגי את ספרו, רוח גדולה באה, בסוף 1946[2].
עם שובו ארצה פעל בתחומים שונים ומגוונים לחיזוק היישוב היהודי בארץ, בהם ארגון ספינות מעפילים ארצה וגיוס טייסים ומטוסים לשורות "ההגנה".
שירותו בצה"ל וחייו האזרחיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סוף 1948 קיבל על עצמו פלגי את הקמת יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל. הוא הקים תשתית ארגונית ומבנית ליחידה החדשה במחנה אחוזה שבהר הכרמל. ואכן, כעבור מספר חודשים כבר היו במקום מגרש מיוחד לאימוני צניחה וכ-250 חיילים וקצינים, אשר הרכיבו את יחידת הצנחנים הראשונה.
זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1949, השתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן. פלגי הצטרף למקימי קיבוץ מעגן, ועסק בפעילות ציבורית במסגרת מפא"י. פלגי אף היה מועמד המפלגה לכנסת הראשונה, אך פרש מהרשימה לפני הבחירות.
בשנים 1951־1959 כיהן כסמנכ"ל בחברת "אל על". במאי 1960 מונה למנהל אגף התעופה האזרחית במשרד התחבורה[3]. במרץ 1963 התפטר על רקע יחסיו עם מנהל נמל התעופה לוד, דן אבן, שסירב לסור למרותו, ולל רקע נזיפה שקיבל על התנהלותו בליל סערה בנמל התעופה[4].
בספטמבר 1963 התמנה פלגי כשגריר ישראלי בטנגניקה[5]. באפריל 1964 התמנה גם כשגריר ישראלי בזנזיבר הסמוכה, חמישה חודשים לאחר שקיבלה עצמאות[6]. חודש אחר כך התאחדו זנזיבר וטנגניקה ליצירת טנזניה והוא מונה לשגריר במדינה החדשה[7].
בתחילת 1966 חזר לישראל ומונה למנהל כוח האדם בקופת חולים כללית[8].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פלגי היה נשוי לאנתרופולוגית פיליס פלגי ואב לשתי בנות (ד"ר אילנה קופמן, חוקרת בתחום מדעי המדינה, וד"ר ענת פלגי-הקר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית). נפטר מהתקף לב בשנת 1978, בגיל 60, ונקבר בהר הרצל בקרבת צנחני היישוב[9].
פרשת קסטנר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-16 במרץ 1954 פלגי העיד במשך 4 שעות ב"משפט קסטנר"[10]. אחת הטענות כלפיו הייתה כי קסטנר הפקיר את פלגי וחבריו הצנחנים באירופה וכי לא עשה די כדי לפעול לשחרורם ולאפשר להם לבצע את הפעולות שלשמן נשלחו. פלגי הגן על קסטנר בעדותו, ואמר: "קסטנר סיכן את עצמו להציל יהודים. כינויו כבוגד-חילול השם"[11]. ואחר כך מתח ביקורת חריפה על פסק הדין שזיכה את גרינוולד[12].
לאחר הירצחו של ישראל קסטנר הוציא פלגי את ספרו "רוח גדולה באה" בהוצאה מחודשת. הסניגור במשפט קסטנר, שמואל תמיר, האשים את העד פלגי בבגידה, כיוון שהצדיע במועל יד לאנשי אס אס על מנת שלא יחשדו בו. על כך כתב פלגי בספרו:
ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה;
אם תצא ותחזור – תישפט;
אם תשב ולא תעשה – תשפוט;
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני? והם ילכו בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יואל פלגי, רוח גדולה באה, תל אביב: עם עובד, 1978
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יואל פלגי: תמונות וקורות חיים, באתר "הצנחנים בעשור הראשון"
יואל פלגי (1918-1978), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 יואל פלגי מעיד על פרשת הצנחנים, על המשמר, 17 במרץ 1954
עדותו של יואל פלגי - המשך, על המשמר, 17 במרץ 1954 - ^ ג שופמן, רוח גדולה באה", דבר, 25 באוקטובר 1946
ק. צבי, "רוח גדולה באה", דבר, 13 בדצמבר 1946
רבקה גורפיין, ההלוץ המרקיע שחקים, משמר, 3 בינואר 1947 - ^ יואל פלגי - לתפקידו החדש, דבר, 4 במאי 1960
- ^ התפטרות י. פלגי מנהל אגף התעופה האזרחית - מוחלטת, הצופה, 10 במרץ 1963
- ^ טנגניקה אישרה מינוי יואל פלגי, הַבֹּקֶר, 3 בספטמבר 1963
- ^ שגריר ישראל הגיש כתב האמנתו לנשיא זנזיבר, דבר, 22 באפריל 1964
נשיא זנזיבר מביע רצון ליחסים תקינים עם ישראל, למרחב, 23 באפריל 1964 - ^ נשיא זנזיבר מודה לישראל, על המשמר, 2 בספטמבר 1965
- ^ א. כנרתי, יואל פלגי למרכז קופ"ח לתפקיד ראש הפרסונל, למרחב, 12 באפריל 1966
- ^ מת יואל פלגי, דבר, 22 בפברואר 1978
- ^ יואל פלגי מודה כי התייצב במפקדת ה"גיסטאפו" וביקש חסות, קול העם, 17 במרץ 1954
- ^ הצנחן יואל פלגי במשפט גרינוולד, זמנים, 17 במרץ 1954
- ^ יואל פלגי על פסה"ד בענין קסטנר, הארץ, 26 ביוני 1955