לדלג לתוכן

טומאת מקדש וקדשיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טומאת מקדש וקדשיו
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר במדבר, פרק ה', פסוק ג'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ג'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ל"א, לאו ע"ז, לאו ע"ח
ספר החינוך, מצווה שס"ג
סמ"ג לאו שד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טומאת מקדש וקודשיו היא מצוות לא תעשה לפיה אסור לאדם טמא להיכנס למקדש או לאכול בשר קורבן. עונשו של אדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קורבנות) בהיותו טמא – כרת.[1]

איסור זה נקרא בלשון חז"ל[2] "טומאת מקדש וקודשיו" (קודשיו = הקורבנות). אף שהמקדש אינו נטמא בפועל עקב כניסתו של אדם טמא לתוכו, מאחר שכך מוזכר האיסור בלשון התורה.

עונש וכפרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שנכנס למקדש במזיד עונשו כרת כפי שנאמר בתורה בספר במדבר:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא

אדם שאכל במזיד, קודשים, בהיותו טמא, אף הוא ענוש כרת: ”וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ” (ספר ויקרא, פרק ז', פסוק כ"א).

העובר על האיסור בשוגג – מביא קורבן עולה ויורד.[3]

חז"ל בתלמוד ביארו, שכמה מקורבנות ציבור שמוזכרים בתורה שחובה להקריב בתאריכים מסוימים, באים כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש.[4]

הקלות בדיני טומאה זו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף חומרת העבירה ועונשה, קיימת בתורה שורה של הקלות בדיני טומאה: חלקן הקלות המאפשרות כניסה למקדש והקרבת קורבנות גם כשיש חשש של טומאה, וחלקן הקלות בדיעבד על מי שחטא בשגגה והיה במקדש או אכל קדשים בהיותו טמא:

  1. בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה" (חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם), בטומאת המקדש משתנה שווי החטאת לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קורבן עולה ויורד", עולה או יורד בערכו): אם היה עני – יכול הוא להביא זוג עופות לקורבן, במקום כבשה או שעירה. ואם גם העופות אינם בהישג ידו – יכול הוא להביא קורבן מנחה בלבד ("מנחת חוטא").[5]
  2. בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קורבן גם אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש אין אדם מתחייב בקורבן אלא אם ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קורבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר.[6] בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קורבן.
  3. קורבן שנטמא והוקרב בטומאתו – כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שהציץ שבראש הכהן הגדול מכפר על חטא זה של הקרבת קורבן טמא.[7] קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקורבנות, כגון פיגול.[8]
  4. כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש – מותר לכתחילה להקריב קורבנות מסוימים בטומאה. מדובר דווקא בקורבנות שהתורה קבעה תאריך קבוע להקרבתם, כמו קורבן תמיד ומוסף, או קורבן פסח. דין זה נקרא טומאה דחויה בציבור.[9]
  5. קולא נוספת בהלכות הטומאה, שאינה קשורה למקדש בדווקא, היא דין ספק טומאה – בדרך כלל, כאשר קיים ספק האם מעשה מסוים מותר או אסור מן התורה – אסור לעשותו: (”ספק דאורייתא – לחומרא” (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג', עמוד ב'). לעומת זאת, בטומאה הכלל הוא שאם נמצאה טומאה כלשהי במקום ציבורי, ויש ספק האם העוברים ושבים שם נטמאו ממנה מבלי משים ("ספק טומאה ברשות הרבים") – הרי הם טהורים.[10]

בתוספתא[11] נאמר שקולא זו נקבעה בהשראת הדין הקודם, שהטומאה דחויה בציבור. אמנם אין זהות בין ההלכות: כשרוב הציבור טמא הקורבן אכן נטמא, ובכל זאת מותר להקריב אותו, ואילו ההלכה שספק ברשות הרבים טהור מובנה שאנו מניחים שהאדם או החפץ לא נטמאו כלל. מכל מקום, יש להלכות אלה יסוד משותף, והוא ההקלה על הציבור בשמירת חיי הטהרה. לעניין זה, גם ספק בטומאה שהתרחש בעזרה נחשב כ"ספק ברשות הרבים", והוא טהור.[12] גם במקום פרטי, אם בשעת התרחשות הספק לא היה במקום אדם בר דעת, שיכול היה לשים לב מה בדיוק קרה – מוכרע הספק לקולא.[13]

באופנים אלה הושג איזון בין הרצון לשמור על טהרת המקדש והקורבנות מחד, לבין היכולת של הציבור לעמוד בכללים אלו מאידך.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כניסה למקדש – ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ג, פסוק כ'; אכילת קדשים – ספר ויקרא, פרק ז', פסוקים כ'כ"א ופרק כ"ב, פסוק ג'. זאת, בניגוד למי שאוכל תרומה בזדון בהיותו טמא, שחייב מיתה בידי שמים (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ט' וברש"י), הקלה יותר מכרת. אכילת מעשר שני בטומאה היא מצוות לא תעשה רגילה (ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק י"ד וברש"י), שהעונש עליה הוא ל"ט מלקות בלבד.
  2. ^ לדוגמה: משנה, מסכת שבועות, פרק א', משניות ד'ז'
  3. ^ ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ב' וברש"י; משנה, מסכת כריתות, פרק ב', משנה ד'.
  4. ^ בתורה נאמר הדבר במפורש לגבי קורבנות החטאת של יום הכיפורים: ”וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל” (ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז), ולא נאמר במפורש על מה מכפרת החטאת הבאה בראש חודש וברגלים. חז"ל למדו מפסוקים שונים שגם שאר החטאות במועדים מכפרות על טומאת המקדש וקדשיו (ראו משנה, מסכת שבועות, פרק א', משניות ד'ז').
  5. ^ ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים א'י"ג; משנה, מסכת כריתות, פרק ב', משנה ד'.
  6. ^ משנה, מסכת שבועות, פרק א', משנה ב'. הדבר נלמד מן הכתוב בתורה: ”ונעלם ממנו והוא טמא ואשם” (ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ב').
  7. ^ ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ח וברש"י
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ז', עמוד א'
  9. ^ משנה מסכת פסחים פרק ז משניות ד-ו; משנה, מסכת תמורה, פרק ב', משנה א'.
  10. ^ ראו משנה, מסכת טהרות, פרק ה', משנה א', ומשנה, מסכת טהרות, פרק ו' – פירוט על הגדרות "רשות הרבים" לעניין זה.
  11. ^ טהרות פרק ו' הלכה י"ז (ובעקבותיה משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ט"ז, הלכה א'
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ט, עמוד ב'
  13. ^ משנה, מסכת טהרות, פרק ג', משנה ו'


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.