הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי

הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי

ההסתדרות הכללית, שם נערכה ההצבעה על קבלת ההסכם הסופי בסדרת הסכמי לונדון
מטרה	פיוס וגישור בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית (הצה"ר)
חותמים	זאב ז'בוטינסקי דוד בן-גוריון
מתווכים	פנחס רוטנברג
מקום חתימה	לונדון,
תאריך יצירה	26 באוקטובר 1934
תאריך ביטול	24 במרץ 1935

הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי, הידועים גם כהסכמי לונדון, הם סדרת הסכמים שנחתמו בין מנהיג תנועת העבודה ביישוב, דוד בן-גוריון, לבין מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית (הצה"ר), זאב ז'בוטינסקי, כחלק מהניסיון לפייס ולגשר על הפערים בין שתי התנועות והקרע בתנועה הציונית בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. ההסכמים נחתמו בלונדון, אנגליה, בתיווכו של פנחס רוטנברג במסגרת של 16 פגישות שקיימו בן-גוריון וז'בוטינסקי לאורך תקופה של חודש. הייתה זאת פסגה בהתקרבות בין שתי התנועות והמנהיגים שלהן לאחר שנים של אלימות ויריבות קשה בין התנועות ביישוב היהודי, שבאו לידי ביטוי באופן בולט ביריבות בארגון העבודה בין ההסתדרות הכללית הסוציאליסטית להסתדרות הלאומית הרוויזיוניסטית. הקרע הגיע לשיאו עם ניצחון בן-גוריון על ז'בוטינסקי בבחירות להסתדרות הציונית תחת צילו של רצח ארלוזורוב.

ההסדר לקראת ההסכם הסופי נחתם על ידי ז'בוטינסקי ובן-גוריון ב-11 בנובמבר 1934, אך נדחה במשאל החברים של ועידת הסתדרות העובדים הכללית ב-24 במרץ 1935.

למרות דחיית ההסתדרות את הסכם העבודה ואי-חידוש המשא ומתן לסיום הסכסוך הפוליטי - המחויבויות העקרוניות בין המנהיגים לשלום בתנועה הציונית נשארו, וההסכמים השיגו את מטרתם העיקרית - האלימות בין חברי התנועות פסקה.

הרקע להסכמים

מפא"י והתנועה הרוויזיוניסטית, תנועות אידאולוגיות שפעלו במסגרת התנועה הציונית, היו שרויות ביריבות שהלכה והחריפה. התנועה הרוויזיוניסטית הציעה חלופות לתוכניות המדיניות שנהגו עד אותה עת בהסתדרות הציונית, ובהן התוכניות של מפא"י.

מקור כוחה של מפא"י היה בעיקר ביישוב העברי בארץ ישראל, בעוד התנועה הרוויזיוניסטית נשענה על היהודים אנשי המעמד הבינוני בגולה. בקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931, התקיימה המערכה הפוליטית הראשונה בין מפא"י בראשות בן-גוריון לרוויזיוניסטים בראשותו של ז'בוטינסקי. שני הצדדים יצאו זה נגד זה בהתקפות בוטות כשהנושא העיקרי של המחלוקת היה המדיניות הציונית. ההנהלה הציונית, בראשות חיים ויצמן, ניהלה מדיניות של שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ויתרה על חלק מהמטרות המדיניות של הציונות והסתפקה בפיתוח היישוב היהודי בארץ בקצב שהממשלה הבריטית הייתה מוכנה לאשר. למדיניות זו התנגדו הרוויזיוניסטים שדרשו להפעיל לחץ מדיני על הממשלה הבריטית ולאלץ אותה לאמץ את המדיניות שהתחייבה לה בהצהרת בלפור, ולהכריז על "המטרה הסופית": הקמת מדינה יהודית, צעד שויצמן ותומכיו בתנועת העבודה ראו כהצהרתיות ריקה מתוכן שרק תגביר את ההתנגדות הערבית. תוצאות הבחירות היו 29% לתנועת העבודה ו21% לרוויזיוניסטים.

המאבק האידאולוגי בין מפא"י לצה"ר בא לידי ביטוי גם בחיי היומיום ביישוב היהודי בארץ ישראל: מאבק על אופי הכלכלה, כשהסתדרות העובדים הכללית מנסה ליצור מבנה של כלכלה ריכוזית שיהיה בשליטתה, מאבק על המדיניות הראויה כלפי השלטונות הבריטיים ועל המדיניות כלפי תושבי הארץ הערבים. המאבק החריף כאשר חיים ארלוזורוב, שהיה מהבולטים באנשי מפא"י ודגל במדיניות פייסנית ביחס לבריטניה, החל במשא ומתן עם השלטונות הנאצים בגרמניה, לביצוע "העברה" של רכוש יהודי מגרמניה לארץ ישראל באמצעות סחורות גרמניות. ז'בוטינסקי דגל והכריז על חרם יהודי כללי על כל תוצרת גרמנית בעידוד ותמיכה של יהודים בגולה ואפילו בקרב חוגי הפועלים בארץ. ארלוזורוב נרצח כמה ימים לאחר שחזר ממשא ומתן בגרמניה. מפא"י וההסתדרות האשימו ברצח את הרוויזיוניסטים, מה שהחמיר את המאבק הפנימי ביישוב.

בקונגרס הציוני ה-18, בשנת 1933, תוצאות הבחירות היו תבוסה מוחצת של הרוויזיוניסטים שהפעם זכו ב-14% בלבד לעומת 44% של תנועת העבודה. הפרשנות של הרוויזיוניסטים הייתה שתבוסתם הושפעה מהאשמתם ברצח ארלוזורוב. יחסית שמרו הרוויזיוניסטים את כוחם בגולה, והקואליציה שהקימה מפא"י נתמכה על ידי מחצית מהצירים בקונגרס, ומשנת 1933 החל בן-גוריון את תקופת מנהיגותו ששיאה בשנות המדינה הראשונות. הרוויזיוניסטים הקפידו לשמור על הקו לפיו הם ראו עצמם לא כשותפים להנהגה אלא אלטרנטיבה לה. ב-1935, במקום להתמודד שוב על אמון הבוחרים, יעדיף ז'בוטינסקי להקים את הצ"ח, הסתדרות ציונית חדשה, שהייתה אמורה להביאו להנהגת העם היהודי באמצעות ארגון אחר, שיבטל למעשה את ההסתדרות הציונית שהקים הרצל, הכל בשם "המוניזם" הרוויזיוניסטי המוצהר.^{[דרוש מקור]}

רצח ארלוזורוב המשיך להשפיע על מערכת היחסים ביישוב היהודי בארץ בין הפועלים והרוויזיוניסטים. שלושה חשודים, חברי התנועה הרוויזיוניסטית, נעצרו בחשד לרצח: אב"א אחימאיר שהקים את "ברית הבריונים" והיה קיצוני בדעותיו נחשד בתכנון הרצח, ואברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט נחשדו בביצועו. שני האחרונים זוכו מאשמת הרצח ב-20 ביולי 1934, בעוד אחימאיר ישב שנה במעצר ולבסוף נשפט על הקמת "ברית הבריונים" בלי קשר לרצח ארלוזורוב ונידון לשנה וחצי של מאסר בפועל.

גם אחרי שזוכו השלושה מאשמת רצח ארלוזורוב המשיכה מפא"י להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח שלטענתה היה פוליטי. במקביל נהגו רוויזיוניסטים להתגאות ברצח, כשצעקו בהפגנות "גמרנו את ארלוזורוב, עכשיו תורו של לוקר", חבר מפא"י, שהיה ידוע כ"וייצמניסט". כל מי שהיה בעד הרוויזיוניסטים וזכאותם בכל מה שקשור לרצח הושתק ואף נודה^{[דרוש מקור]}.

המשא ומתן הגלוי שקדם להסכמים

השותפים להסכמים

זאב ז'בוטינסקי

פנחס רוטנברג

דוד בן-גוריון

מספר ימים לאחר הזיכוי של אברהם סטבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב, ז'בוטינסקי יצא ביוזמת שלום המכוונת כלפי מפא"י. ב-31 ביולי 1934 פרסמה הצה"ר בסוכנות הידיעות היהודית המרכזית "אגרת שלום" הקוראת למפא"י לשבת לשולחן המשא ומתן במטרה להשיג "מודוס ויוונדי" לפעילות התנועה הציונית. הפנייה הרשמית למפא"י הגיעה לאחר שבוע והחלו דיונים במרכז מפא"י על התגובה ל"אגרת השלום". מפא"י התחבטה האם להיכנס למשא ומתן עם התנועה הרוויזיוניסטית ובסוף בחרה שלא להגיב באופן ישיר ל"אגרת השלום".

ב-9 באוגוסט פרסם "דבר" מאמר ראשי שכותרתו "טובלים ושרץ בידם", שקבע כי "המשא ומתן הבלתי אמצעי בין תנועת העבודה ובין המפלגה הרוויזיוניסטית איננו הדרך העיקרית לפתרון השאלה". ב-24 באוגוסט פרסמה מפא"י קריאה למשא ומתן עם כל המפלגות בתנועה הציונית.

במקביל החלו דיונים דומים בהנהלה הציונית ב-6 באוגוסט 1934. שאיפתה הייתה לקיים דיאלוג כלל-תנועתי והתקבלה החלטה לזמן את הסיעות השונות בתנועה הציונית לשיחות על השכנת שלום בתנועה. הזמנה זו דומה להחלטת מפא"י ולכן לא התקיימו שיחות ישירות בין נציגי מפא"י ונציגי הסיעות השונות אלא רק שיחות בראשות נציגי ההנהלה הציונית. כחלק מתהליך זה התקיימו שתי שיחות עם נציגי התנועה הרוויזיוניסטית ב-8 באוקטובר 1934.

בלי קשר למשא ומתן בין ההנהלה הציונית והתנועה הרוויזיוניסטית, התנהלה פגישה בין ראשי שתי הסתדרויות העובדים בארץ, ביוזמת פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, שהיה מגדולי המעסיקים ביישוב. היה ניסיון לאחד בין "הסתדרות העובדים הכללית" ו"הסתדרות העובדים הלאומית" במטרה להגיע להקמת לשכת עבודה כללית שתהיה אחראית על חלוקת העבודה במשק לכלל העובדים ועל יישוב המחלוקות בין עובדים ומעבידים. את "הסתדרות העובדים הכללית" ייצגו דוד רמז שהיה יו"ר ההסתדרות, וברל רפטור שהיה חבר מרכז מפא"י. את "הסתדרות העובדים הלאומית" ייצגו עקיבא ברון שהיה מזכ"ל הארגון, ואברהם וינשל שהיה יו"ר הצה"ר בארץ ישראל. פגישה זו לא השיגה את מטרתה כיוון שנציגי הרוויזיוניסטים דרשו לדון בשאלות מדיניות שלטענתם עמדו בבסיס המחלוקת בין התנועות ולא בשאלת לשכת העבודה.

המשא ומתן החשאי בלונדון

לאחר השיחות בין הנציגים הרוויזיוניסטים לנציגי ההנהלה הציונית, שבהן לא הושג דבר, הבין בן-גוריון שהנציגים הם רק שליחים של ז'בוטינסקי וכדי להתקדם במשא ומתן עליו להפגש איתו פנים אל פנים. ב-8 באוקטובר הגיע בן-גוריון ללונדון. בין 10 באוקטובר 1934 ל-11 בנובמבר התקיימו 16 פגישות בין ז'בוטינסקי ובן-גוריון כשבחמש מהן נכח גם פנחס רוטנברג, שהיה המתווך בין הצדדים. הפגישה הראשונה בסדרה נערכה בחדר המלון של רוטנברג. שאר הפגישות נערכו גם במלון של בן-גוריון ובמלון של ז'בוטינסקי. הפגישות התקיימו בחשאי, בלי ידיעתם של חברי התנועות בארץ ובלי התייעצות איתם או עם ראשי התנועות. לבן-גוריון היו רק שני שותפים לסוד: דב הוז וברל לוקר, שהיו אז בלונדון, ואיתם נועץ מדי פעם.

המשא ומתן נחלק לשניים: החלק הראשון כלל 7 פגישות והוקדש לדיונים בנושא האלימות בין המפלגות והיחסים בין הפועלים. החלק השני כלל 9 פגישות ובו דנו בהסכם שלום כולל שהיה אמור להביא לסיום הסכסוך הפוליטי בין המחנות בתנועה הציונית.

לאחר פגישתם ב-26 באוקטובר אצל רוטנברג, ערכו השניים טיוטות לשני הסכמים: הסכם הפסקת האלימות והסכם הסדרת העבודה המאורגנת.

ההסכם הראשון: מניעת אלימות ביישוב

הסכם "נימוסי הפולמוס המפלגתי" שדן בנושא האלימות בין המפלגות כלל 7 סעיפים והם:

1. התחייבות להימנע מכל אמצעי מלחמה מפלגתיים היוצאים מגדר ויכוח אידאולוגי ופוליטי.
2. איסור מפורש על טרור ומעשי אלימות בכל התנאים, כולל הטפה לטרור ואלימות.
3. התחייבות למנוע הפרת ההסכם בדבר יחסי העבודה בין התנועות.
4. התחייבות לאחוז בכל האמצעים על מנת למנוע "מעשה בלתי הוגן במלחמה המפלגתית", כגון: עלילה, דיבה, פגיעה בכבוד אישים והפצת ידיעות שקר.
5. איסור על שיתוף פעולה בין יריבים פוליטיים לבין ממשלות המתנגדות לזרם כלשהו בתנועה הציונית.
6. איסור על הפרעה לאסיפות.
7. התחייבות של כל המפלגות להעניש את החברים, אשר יפגעו באחד הסעיפים בהסכם, באחד מהעונשים הבאים: נזיפה, קנס, הפסקה זמנית של חברות וגירוש מהמפלגה.

הסכם זה נכנס לתוקף באופן מיידי ולא דרש אישורים של המוסדות אותם ייצגו בן-גוריון וז'בוטינסקי.

ההסכם השני: הסכם עבודה למניעת עימותים בין אנשי בית"ר לאנשי ההסתדרות

לעומת ההסכם הראשון, "הסכם העבודה בין ההסתדרות והעובדים הרוויזיוניסטים" לא נכנס לתוקף לאחר החתימה כיוון שהיה זקוק לאישור של הסתדרויות העובדים בשני הצדדים. הצעת ההסכם שהוגשה להסתדרויות העובדים בארץ כללה 13 סעיפים והם:

1. חלוקת עבודה שוויונית בין כל הפועלים על פי חוקת תור מוסכמת.
2. התחייבות למנוע תחרות בין הפועלים על ידי הרעת תנאי עבודה.
3. שיתוף פעולה לשם השלטת עבודה עברית בכל ענפי המשק היהודי.
4. מתן אפשרות לריכוז עובדים במקום עבודה אחד לפי מידת האפשר.
5. חלוקת העבודה תעשה בכל ענף על פי מפתח מוסכם.
6. עד שתקום לשכת עבודה אחת, מתן אפשרות לכל הסתדרות לקיים לשכת עבודה משלה.
7. תיאום קבוע בין לשכות העבודה, לצורך חלוקת העבודה בין הנרשמים בשתי הלשכות.
8. במצב בו לא הצליחו מזכירי שתי לשכות העבודה להגיע להסכמה, יועבר הדיון לוועדה ארצית.
9. הוועדה הארצית תורכב משני באי כוח של ההסתדרויות ובורר שלישי שיוסכם ביניהן.
10. מקום עבודה בו כל הפועלים שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השנייה הוא פחות מ___ אחוז מהפועלים במקום העבודה (אחוז החברים לא נקבע) יקבעו התנאים שעל פיהם תוכרז שביתה, על ידי ההסתדרות בעלת הרוב במקום, וההסתדרות השנייה מתחייבת לא לשלוח פועלים למקום העבודה, עד גמר השביתה.
11. מקום עבודה בו אחוז חברי ההסתדרות השנייה מגיע עד ___ אחוז (אחוז החברים לא נקבע), לא תוכרז שביתה מבלי שתוצע קודם בוררות חובה. אם ידחה המעביד את הצעת הבוררות, או פסק דינה, רשאי הרוב להכריז על שביתה המחייבת גם את המיעוט. יחד עם זאת, לא יוכל המיעוט לעכב שביתה בשלושה מקרים: אם ידרוש המעביד מהפועל לא להיות חבר בהסתדרות פועלים כלשהי, אם המעביד מרע את תנאי השכר, אם המעביד מפטר עובדים ללא סיבה מספקת.
12. הידברות מתמדת בין נציגי שתי ההסתדרויות.
13. תוקף ההסכם, עד לכינון מועצה כלכלית ולכינון חוקת עבודה.

שני הסעיפים, 10 ו-11 נשארו פתוחים. סעיפים אלה קובעים את אחוז המיעוט אשר ישפיע על תהליך קבלת ההחלטות בדבר פתיחת שביתה. הסעיף מתייחס ברובו לפועלים הרוויזיוניסטים כיוון שכמעט ולא היו מקומות שבהם היו הפועלים הרוויזיוניסטים רוב. בן-גוריון הציע שהאחוז ייקבע על 25% בעוד ז'בוטינסקי הציע 15% בטענה שבשום מקום עבודה לא מגיעים הפועלים הרוויזיוניסטים ל-25%. שני הסעיפים הללו ריכזו את מרבית ההתנגדות להסכם והיוו את לב ההסכם כולו.

התגובות להסכם

ב-28 באוקטובר נתפרסם ההסכם בין השניים בעיתוני ארץ ישראל, והתקבל אצל חברי מפלגתו של בן-גוריון בשלילה. בן-גוריון, בתגובה, כתב מכתב לחבריו, בו הסביר מדוע קיים את המשא ומתן עם ז'בוטינסקי ללא אישור מרכז המפלגה. הוא טען כי עשה זאת כחבר ההנהלה הציונית ומשום שלא היה טעם לשאת ולתת עם שליחים בלבד של "האיש המכריע במפלגה הרוויזיוניסטית", והוסיף: "אני מצטער לראות, שמפלגתנו אינה מעריכה עדיין כראוי את גודל האחריות המוטל עליה כמפלגה, הנושאת עכשיו יותר ממישהו אחר בעול כל התנועה הציונית, ושבידה נמצא גורל העם העברי באחת השעות החמורות והגורליות ביותר בדורנו". ז'בוטינסקי, לעומת זאת, הורה לכל גופי הצה"ר לציית לסעיפי ההסכם עם ההנהלה הציונית, "אפילו לא יקיים אותה הצד השני להסכם". למרות הלחצים עליו, שלא לחתום על הסכם שלישי, חידש בן-גוריון את המשא ומתן.

המישור האישי

ב-28 באוקטובר 1934 כתב בן-גוריון לז'בוטינסקי: "שום דבר שיקרה מעכשיו לא ישנה את העובדה, ששנינו נפגשנו ובמשך שעות רבות שכחנו את כל אשר עמד מאחורינו - וחרדה רבה לכבוד התנועה ולהצלחת מפעלה, מתוך אמון הדדי ומתוך כבוד הדדי הניעה אותנו למאמץ משותף". ב-29 באוקטובר ענה לו ז'בוטינסקי: "יש כאן הרבה יותר מסנטימנטליות אם אני מתרגש עד עומק מהותי בשמעי, אחרי שנים כל-כך רבות - ואיזה שנים! - מלים כ'חבר וידיד' מפיך אתה. מכבר שכחתי את הלשון הזאת, אולי בעצמי גרמתי לשתישכח לשון זו בינינו". ז'בוטינסקי הוסיף לגבי ההסכם: "עוד לפני שבוע הייתי מתפלא לאדם שיאמין באפשרותו, אבל עתה גם אני מאמין". ב-4 בנובמבר כתב ז'בוטינסקי לעדנה יעקבי, בעלת הדירה בלונדון, בה נפגש עם בן-גוריון מספר פעמים: "ביתכם הוא הבמה ההיסטורית לרוב שיחותי עם איש התגרות הגדול ביותר של אנשי השמאל בארץ ישראל - בן-גוריון. הידידות והלבביות ההדדית בינינו מפתיעות את שנינו, וכאשר יוודע למפלגתו כיצד הוא בישל למעני ביצים על כירת הגז שלכם כדי שאוכל, יעשו לו לינץ'".

ההסכם השלישי: נושאים ציוניים

ב-31 באוקטובר החל המשא ומתן על ההסכם השלישי, שנועד לפתור את הבעיות הפוליטיות בין הצה"ר והתנועה הציונית. לאחר מספר פגישות בין שני האישים, נחתם הסכם שעיקריו היו:

1. התחייבות של שני הצדדים לאשר את שני ההסכמים הראשונים עד ל-26 בנובמבר 1934.
2. התחייבות של בית"ר לבטל את פקודות מספר 60 ו-68.
3. הפסקת פעולת פסק הדין השולל סרטיפיקטים מחברי בית"ר.
4. סיום המשא ומתן על הסכם העבודה - קביעת אחוז המיעוט.
5. המשך המשא ומתן בשאלות ציוניות לאחר אישור כל הסעיפים הקודמים.

את ההסכם השלישי כינו ז'בוטינסקי ובן-גוריון "ההסכם הגדול". כשנחתם ההסדר על ההסכם השלישי ב-11 בנובמבר לקראת העלאתו להצבעה במפלגות, נסתיים למעשה המשא ומתן, ולא חודש למרות שסוכם על כך.

דחיית ההסכמים על ידי ההסתדרות

במחנה הרוויזיוניסטי בארץ ישראל נמתחה ביקורת על ההסכמים שפורשו כניסיון למנוע את פרישת התנועה מההסתדרות הציונית. למרות ההתנגדות למשא ומתן עם מפא"י מכיוון ראשי התנועה בארץ, אושרו ההסכמים בוועידת הצה"ר בכינוס העולמי השישי בקרקוב (בינואר 1935), כיוון שז'בוטינסקי הפעיל לחץ וכינס לצידו את ראשי הצה"ר בגולה. בין הצירים שתקפו את ההסכם היה גם מנחם בגין הצעיר, שהזכיר לז'בוטינסקי כי "בן-גוריון קרא לו ולדימיר היטלר" — קריאה שעליה השיב כי כפי שלבש יחד עם בן-גוריון את מדי הגדודים העבריים, כך הוא בטוח שישוב להילחם לצידו. אישור ההסכמים מצדם נעשה בהסתייגות, שכן התנועה עמדה על זכותה לפעול עצמאית פוליטית.

במחנה הפועלים המצב היה יותר מסובך. כיוון שאת הסכם העבודה הייתה צריכה לאשר "הסתדרות העובדים הכללית" ובין חבריה, חוץ ממפא"י, היו גם גופים אחרים, כמו השומר הצעיר, שהתנגדו להסכם. קבוצת המתנגדים כללה את הדור הצעיר במפא"י, הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר בראשות יצחק טבנקין. בקבוצת התומכים בהסכם היו ראשי ההנהגה הוותיקה, פעילי המושבות והמרכז החקלאי. בן-גוריון ניסה לשכנע את חבריו במפלגה לאשר את ההסכם עם ז'בוטינסקי. ברל כצנלסון התייצב בכל כוחו לימין בן-גוריון. אולם באיום בפילוג, כפו מתנגדי ההסכם את הבאתו לאישור במרכז מפא"י ולאחר מכן בוועידת מפא"י. בגופים אלה היה אמנם רוב להסכם, אולם בשל האיום בפילוג, נאלץ בן-גוריון להביא אותו גם לאישור במשאל עם בהסתדרות, שמעולם לא נעשה קודם לכן וגם לא אחר-כך.

בסופו של דבר, נדחה הסכם העבודה על ידי "הסתדרות העובדים הכללית" לאחר משאל שנערך בקרב כל חבריה ב-24 במרץ 1935, ברוב של 16,474 נגד 11,522. למרות שנחתמו שלושת ההסכמים בפגישות בלונדון, דחייתו במשאל חברי ההסתדרות הביאה לנפילת שלושתם ככולם, ובכך קרס כל המשא ומתן.

בן-גוריון נאלץ לקבל את דין התנועה. אחרי הקונגרס הציוני בלוצרן בספטמבר 1935, הסביר במכתב לילדיו: "היה ברור, שכאן נעשה משגה כבד...ידעתי שעלי להיכנע לדעת הרוב ולעשות מצדי הכל שהמשגה אשר הרוב עשה לא יתנקם בתנועה". יוקרתו של בן-גוריון נפגעה, אולם מעמדו כמנהיגה העולה של תנועת הפועלים לא נתערער, וכראייה לכך לא ננזף במפלגה ותמו בה הדרישות להדחתו.

לאחר ההסכמים

ב-30 במרץ כתב ז'בוטינסקי לבן-גוריון: "לא נשתנתה בי ההערכה שלמדתי בלונדון להעריך את האיש בן-גוריון ואת שאיפתו".

ז'בוטינסקי ארגן עצומה ("פטיציה") בתביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לשם קליטת המוני היהודים הנרדפים בגולה. בן-גוריון ראה בעצם הגשת העצומה לחבר הלאומים כהפרת המשמעת הציונית. הוא הצליח לגבש רוב בוועד הפועל הציוני לתקנה הקובעת שקבלת המשמעת הציונית היא תנאי לחברות בתנועה הציונית. במחאה על פעולה זו פרשה התנועה הרוויזיוניסטית כולה מההסתדרות הציונית והקימה את הצ"ח - הסתדרות ציונית חדשה, שתפעל לפי המדיניות של ז'בוטינסקי.

לאחר שכבר ידע על פרישת הרוויזיוניסטים, השיב בן-גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי... ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך [...] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'... רוצה אני לשאת בלבי את דמותך כאשר ראיתיה בלונדון". ז'בוטינסקי השיב גם על מכתב זה: "קצה נפשי במרירות התמידית בלי־קץ גם מעבר לאופק. אתה הזכרתני, כי בכל זאת אולי יש קץ... כשכתבת, כן יהא: חזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה־הקטל!".

הרוויזיוניסטים לא השתתפו בקונגרס הציוני ה-19 בשנת 1935. בקונגרס זה בן-גוריון הפך לראש הסוכנות ולאישיות הדומיננטית בהנהלה הציונית בעוד ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים נדחקו לשולי הפעילות המדינית הציונית.

אף על פי שההסכם לא יצא לפועל, הייתה לו השפעה בחיי היישוב העברי. פסקו ההתנגשויות האלימות בין פועלים לאנשי בית"ר, ואנשי בית"ר הפסיקו לשבור שביתות.

למרות ההתקרבות בין השניים — ואף לאחר מותו של ז'בוטינסקי באוגוסט 1940 — האינטריגות בינו לבן-גוריון המשיכו להטיל צל על היישוב היהודי ועל שנותיה הראשונות של המדינה. לאור בקשתו של ז'בוטינסקי בצוואתו מ-1935 שעצמותיו יועלו לארץ ישראל, על ידי ממשלה יהודית שתקום בה, חבר הכנסת מרדכי נורוק הציע לבן-גוריון להעלות את עצמותיו ארצה ב-1951, אך סורב בטענה ש"הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתים". בפעם אחרת, ב-1954 דחה גם את בקשת ישראל רוקח וקבע ש"האדם יסודו בעפר וסופו בעפר ורצוי ומוטב שינוח במקום שנפטר". זאת, למרות שהתיר בכהונתו להעלות את עצמותיהם של מנהיגים אחרים מהיישוב. סורבו גם בקשות מטעם בכירי מפא"י, שר החוץ משה שרת והנשיא השני יצחק בן-צבי.

רק במרץ 1964 אושרה העלאת עצמות ז'בוטינסקי על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, ממשיכו של בן-גוריון שפרש ב-1963, לאור בקשתו של ראש האופוזיציה מנחם בגין.

ההסכמים בספרות

"הילכו שניים יחדיו" הוא מחזה היסטורי מאת אברהם ב. יהושע, העוסק בפגישות שנערכו בשנת 1934 בלונדון, בין בן-גוריון לז'בוטינסקי, בתיווכו של רוטנברג. במחזה מוצגות שתי פגישות בלבד, הראשונה והאחרונה. תוכן המחזה הוא פרי רוחו של המחבר, אך הוא מתבסס על עובדות היסטוריות אודות האישים המשתתפים בו. המחזה יצא לאור כספר בשנת 2012, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובאותה שנה הועלה בהפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון אנסמבל הרצליה, בבימויו של עודד קוטלר.

הרומן ההיסטורי "ברית הבריונים" מאת אוּרי אפנצלר ירדני עוסק אף הוא בהסכמי לונדון. הספר, הנשען על מחקר היסטורי (כולל הערות בסוף הספר) אך לוקח לעצמו גם חירות ספרותית נרחבת, מתאר את התהליכים שדחפו את בן-גוריון ואת ז'בוטינסקי לקראת הפגישות בלונדון, את המשׂא ומתן בין השניים, ואת אי-הקבלה של ההסכמים משני צדי המתרס הפוליטי. הספר יצא לאור בשנת 2014 בהוצאה עצמית.

לקריאה נוספת

• קובי דביר, הסכמי לונדון — כישלון המשא ומתן החשאי לאיחוד בתנועה הציונית, ישראלים 5 (2013).
• אפרים אבן, הפילוג בציונות – מדוע הקים ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית החדשה, ראובן מס, 1992.
• יעקב גולדשטיין ויעקב שביט, ללא פשרות - הסכם בן-גוריון – ז'בוטינסקי וכשלונו, יריב הדר, 1979.

קישורים חיצוניים

• אביגיל פז-ישעיהו, מאבקים על ההגמוניה בהנהגת היישוב ובהנהגה הציונית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• ניצחון המיעוט הנרדף (הקישור אינו פעיל, 14 באוגוסט 2023), באתר הסתדרות המורים בישראל
• הסכם לונדון ("הסכם בן-גוריון - ז'בוטינסקי"), באתר תנועת העבודה הישראלית