הסכם חודייביה
הסכם חֻדַיְבִּיָּה (בערבית: صلح الحديبية, בתעתיק מדויק: צֻלְח אלחדיביה, מילולית: שלום חודייביה) הוא הסכם שביתת נשק שנחתם בין הנביא מוחמד לשליטי העיר מכה בשנת 628, לתקופה של עשר שנים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתוצאה מדחיית אמונתו ורדיפת חסידיו, עזב מוחמד את עיר הולדתו מכה בשנת 622 והיגר עם חסידיו לעיירת נווה המדבר מדינה. שם חסידיו היו רבים יותר. בשלוש הזדמנויות, כוחותיו נלחמו עם יריביו, בראשות שיבטו, קוריש.
לאחר ההג'רה, שינה מוחמד כמה מהוראותיו הקודמות, שניתנו במכה, ובהן גם כיוון פניהם של המוסלמים בשעת התפילה ("קִִיבלה"). עד אז פנו לכיוון ירושלים, ואילו מעתה, אחרי ההכרה בקדושתה של מכה ואכזבתו מעמדת היהודים שנפגש איתם במדינה, פנו למכה.[1]
הסכם חודייביה וכיבוש ח'ייבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחודש ד'ו אל-קעדה (מרץ-אפריל) בשנת 628 יצא הנביא מוחמד, שבאותה העת התגורר יחד עם תומכיו בעיר אל-מדינה, בראש כוח תומכים גדול למכה. באותה התקופה הכוח הדומיננטי במכה היה שבט קורייש, השבט שממנו יצא הנביא מוחמד, שהתנגד למוחמד ולבשורתו. יש חוקרים הטוענים כי מטרתו של מוחמד הייתה לתקוף את מכה, רק שבדרך, לאחר שהתברר כי הניסיון מוקדם מדי, החליט להסב את המסע לעלייה לרגל, אבל במקורות אין לזה סימוכין. מנגד, חוקרים אחרים טוענים כי לא הייתה כוונה להתקפה צבאית, אלא לעלייה שקטה לרגל אל המקדש של מכה – הכעבה. לפי אמונתו של הנביא מוחמד, הכעבה נוסדה על ידי אברהם אבינו ובנו ישמעאל, אביהם של הערבים, ובשל כך מהווה מקום קדוש למוסלמים הנאמנים לאללה. משום כך, ביקש הנביא מוחמד רשות לעצמו ולאנשיו לעלות לרגל לכעבה.
הנביא מוחמד ואנשיו נפגשו עם משלחת של אנשי מכה במקום הנקרא חודייביה. חודייביה נמצאת במבואת אזור המקדש של מכה, שם אסור להילחם בעונות שנה מסוימות. במקום זה ניהלו שני הצדדים משא ומתן שבסופו הוסכם על שביתת נשק בין הנביא מוחמד ובין מכה לעשר השנים הבאות. כמו כן, המוסלמים לא הורשו לעלות לרגל באותה שנה, אך כן הורשו לעלות לרגל ואף לשהות במכה שלושה ימים בשנה שלאחר מכן.
הן בקרב אנשי הנביא והן בקרב אנשי מכה היו שהביעו חוסר שביעות רצון ביחס להסכם שהושג. בקרב אנשי מכה היו שחשו כי הוויתור הזה הוא גדול מדי, ואילו בקרב תומכיו של הנביא היו שחשבו את ההסכם למשפיל, בין היתר משום שהנביא חתם עליו כ"מוחמד אבן עבדאללה" ולא כ"מוחמד שליח האל" (محمد رسول الله), אבל המוסלמים גילו שההסכם נתן להם הזדמנות להסתובב בין השבטים ולהפיץ את עקרונות הדת שלהם, בלי לחשוש לחייהם מאנשי מכה או מבעלי בריתם, וזה מסביר את הגידול במספר המוסלמים, תוך שנתיים בלבד. יש הרואים בצעד זה ביטוי לתחכום הצבאי והפוליטי של הנביא, שכן מהלך זה אפשר לו להשקיט את החזית מול אנשי מכה, ולהפנות את כוחו לכיבוש שטחים נוספים בחצי האי ערב, וכנגד השבטים היהודיים שבו, ובכך להגביר את כוחו.
זמן קצר לאחר חתימת ההסכם תקף הנביא מוחמד את ח'ייבר היהודית והכניע אותה, מאחר שמכה לא יכלה יותר לבוא לעזרתה.
ההסכם בוטל שנתיים אחר כך (שנת 630) אחרי שאנשי מכה הפרו אחד מתנאי הסכם חודייביה, והנביא מוחמד פתח את מכה בלי להילחם עם תושביה עם 10,000 מאמינים. מדובר בגידול משמעותי בצבא המאמינים של הנביא, אשר מנה רק 1,400 איש בעת החתימה על ההסכם.
הסכם חודייביה כתקדים היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרותיו של מוחמד ומשמעותו התקדימית של ההסכם כבסיס להסכמי שלום בין מוסלמים לכופרים נתונה במחלוקת פרשנית בין הוגים מוסלמים, היסטוריונים ומזרחנים. יש הרואים את צעדיו של מוחמד כתחבולה שנועדה לאפשר לו לאגור כוח עבור התקפה בזמן נוח יותר. וכך אמר לימים יאסר ערפאת במעמד חתימת הסכם אוסלו למתנגדיו מהצד הערבי "זכרו את חודייביה". המקורות ההיסטוריים אומרים שהנביא מוחמד כבש את מכה כדי להעניש את שבט קורייש על שהפרו אחד מתנאי הסכם חודייביה.[2] אחרים מפרשים את הסכם חודייביה כמבטא רצון כן בשלום. על פי מוחמד אבן ג'ריר א-טברי, בני שבט באכר, בעלי בריתם של בני קורייש, תקפו את שבט ח'וזעה, בעלי בריתם של המוסלמים, ובכך הפרו איסור מפורש בהסכם. מוחמד פנה אל קורייש ודרש שיבטלו את בריתם עם באכר, או ששבט באכר יפצה את ח'וזעה, או שההסכם יבוטל. קורייש בחרו לבטל את ההסכם.[3]
אחד ההישגים החשובים של הסכם חודייביה עבור הנביא ואנשיו היה כיבוש ח'ייבר היהודית, שהתאפשר בעקבות סעיף אי-ההתקפה שהיה כלול בהסכם. סעיף זה ביטל למעשה את ברית ההגנה הצבאית שהייתה בין תושבי מכה עובדי האלילים לתושבי ח'ייבר היהודים, ובכך סלל את הדרך לניצחונו של הנביא ללא הפרעה.
לאחר הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 הוצג הסכם חודייביה כמקור וכראיה לכך שהסכם השלום עליו חתם אנואר סאדאת אינו עומד בסתירה לדיני האסלאם.[4]
יאסר ערפאת השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה מספר פעמים בנאומים פומביים (בנאום יוהנסבורג ב-94 ובקהיר ב-95).[5][6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל לקר, הסכם חֻדַיְבִּיה וכיבוש חַ'יְבַּר היהודית, פעמים 61, סתיו תשנ"ה, עמ' 15-6
- יצחק רייטר, מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן-זמננו: פתוות בנושא שלום עם ישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, תשס"ח-2008, פרק 4 ופרק 6
- הסכם חודייביה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 29.
- ^ ישראל היום, ישראל השבוע, 23.08.13, דרור אידר, עמוד 22
- ^ Tabari. The History of Al-Tabari: The Victory of Isla, Translated by Michael Fishbein, SUNY Press 1997. Vol. 8. ISBN 0791431495
עמוד 162 - ^ יצחק רייטר, מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן-זמננו: פתוות בנושא שלום עם ישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, תשס"ח-2008, עמ' 102
- ^ בן דרור ימיני, מעריב 4.4.2009, "פשוט לא הקשבנו לערפאת"
- ^ עיקרי נאום ערפאת במועצה המחוקקת לרגל "יום הנכבה" 2002, אתר ממרי
