המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה
 | ||||||||||||||||||
| חיילים איטלקיים באתיופיה, 8 בנובמבר 1935 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך האתיופי-איטלקי | ||||||||||||||||||
| תאריכים | אוקטובר 1935 – מאי 1936 (כ־214 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה | |||||||||||||||||
| מקום | אתיופיה | |||||||||||||||||
| עילה | תקרית וולואל | |||||||||||||||||
| תוצאה | סיפוח אתיופיה לאימפריה המזרח-אפריקאית של איטליה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה התרחשה בשנים 1935–1936 עקב השאיפות האימפריאליסטיות של איטליה.
גורמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]איטליה פנתה לכיבוש אתיופיה ממספר סיבות.
- מוסוליני שאף למחוק את "חרפת עדווה" (1896) במלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה, שבה הובסו האיטלקים בפני האתיופים ובעקבותיה נאלצו להכיר בעצמאותה של ממלכת אתיופיה.
- אתיופיה עשירה באוצרות-טבע ושכנה בסמוך לשתי מושבות איטלקיות – סומלילנד האיטלקית (רוב סומליה של ימינו) ואריתריאה.
- המושלים האיטלקים של אריתריאה וסומליה חששו מפני התחזקותה של אתיופיה תחת מפעל המודרניזציה של היילה סלאסי.
- התפשטות טריטוריאלית הייתה מימוש האידאולוגיה הפשיסטית כחלק מחזון איטליה הגדולה והקמת האימפריה האיטלקית, כמו גם עצם המלחמה, שנחשבה כערך עליון.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקרית גבול בדצמבר 1934 בין סיור אתיופי לאיטלקי שבה נהרגו כמה חיילים איטלקיים נתנה תירוץ לתביעות איטלקיות כלפי אתיופיה. אתיופיה פנתה לאיטליה על מנת לפתור את הסכסוך בהתאם לחוזה ביניהן, אך איטליה הגישה אולטימטום. אי לכך אתיופיה פנתה לחבר-הלאומים שבו הייתה חברה. בריטניה וצרפת ניסו לפייס את מוסוליני בכוחות עצמן. בריטניה אף הציעה בסודיות לתת שטח מאתיופיה לאיטליה ובכך לסיים את המשבר (הסכם לוואל-הור). הניסיונות נחלו כישלון.
צבאות איטליה החלו לפלוש לאתיופיה מצפון באוקטובר 1935, ללא התנגדות כבדה. בתגובה חבר-הלאומים הכריז על איטליה כעל תוקפן והטיל עליה סנקציות כלכליות אשר לא השפיעו על מוסוליני, בעיקר בגלל אי-ההסכמה בנוגע ליחס לאיטליה בין בריטניה וצרפת, אשר לא רצו לקרב את מוסוליני להיטלר ואי-התערבות ארצות הברית.
מוסוליני התחזק מהצלחתו והפלישה התרחבה לשתי חזיתות עד שב-5 במאי 1936 נמלט הקיסר האתיופי, היילה סלאסי, ואדיס אבבה נכבשה. מוסוליני הכריז על איחוד אתיופיה, סומלילנד האיטלקית ואריתריאה ל"מזרח אפריקה האיטלקית".[1]
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסוליני נהנה מהערצה אדירה באיטליה והפשיזם האיטלקי הגיע לשיא. היה זה הישג בינלאומי לכוח הפשיסטי, אשר נתן עידוד למוסוליני להתערב במלחמת האזרחים בספרד ולעזור בהשתלטות הפשיסטים שם. איטליה פרשה מחבר הלאומים, והתקרבה לגרמניה (ציר רומא-ברלין, 1936).
הוכח מחדש כי חבר הלאומים אינו מסוגל להשכין שלום ולמנוע כיבושים, ובכך מעודדת תוקפנותן של מדינות. המערב נראה כמשותק מפני החשש שפעולותיו יחזקו את היטלר. המדינות הדמוקרטיות לא יכלו לגבש קו אחיד, והאשימו זו את זו במשבר.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ טים בוברי, תרגום: כרמית גיא, לפייס את היטלר: צ'מברליין, צ'רצ'יל והדרך אל המלחמה, עם עובד, 2023, עמ' 91, מסת"ב 978-965-13-2964-7
