הטיעון המוסרי

הטיעון מן המוסר הוא טיעון לקיומו של הבורא, שמופיע בצורתו הרחבה בכתביו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט במספר גרסאות.

הטיעון מורכב מההנחה שקיים מוסר אובייקטיבי תקף שמחייב את כל בני האדם. חוק מוסרי אובייקטיבי כזה (לדוגמה, שאסור לגנוב) לא יכול לנבוע מהאדם עצמו, אחרת אדם אחר (שסבור לדוגמה שמותר לגנוב) לא יהיה מחויב אליו, שכן ממנו החוק אינו נובע (הדבר דומה לשני אנשים שמתווכחים על טעם אישי לגבי ציור או מאכל). משום כך חוק שנובע מהאדם עצמו הוא סובייקטיבי ולא מחייב. לכן בהכרח חייבת להיות ישות "מצווה" חיצונית לאדם שנותנת תוקף למוסר.

לפי טיעון זה ההנחה שלא קיימת ישות מצווה גוררת שלא קיים מוסר תקף או מחייב, אלא לכל היותר רגש סובייקטיבי. גרסה זו של הטיעון מופיעה בספרו של קאנט "הדת בגבולות התבונה בלבד".

הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום הצביע בהקשר זה על "בעיית הראוי-מצוי", לפיה לא ניתן לתלות חובה מוסרית בעובדות בלבד. לדוגמה העובדה שרצח גורם סבל לאדם אחר לא מובילה למסקנה שאסור לרצוח, כדי להגיע למסקנה זו יש להוסיף את ההנחה שאסור לגרום סבל לאנשים אחרים, וזו לא עובדה שניתנת לתצפית. הישות המצווה מהווה מקור לאיסור לגרום סבל לאדם אחר.

גרסה אחרת של הטיעון מופיעה ב"ביקורת כוח השיפוט". שם הטיעון מבוסס על ההתאמה בין הצו המוסרי לעולם, כלומר העובדה שהתנהגות מוסרית מובילה לטוב ולאושר אנושי מצביעה על כך שקיימת ישות שאחראית להתאמה הזו.

הפילוסוף הבריטי ק.ס. לואיס טען שהעובדה שיש לבני האדם מצפון שמורה להם על קוד אתי שלפיו ראוי להתנהל מוכיחה שיש גורם עליון שקבע את הקוד האתי הזה.

לקריאה נוספת

• הראיות לקיום האל, לדעת להאמין, מכון ידעיה
• Moral Arguments for the Existence of God
• ד"ר מיכאל אברהם, המצוי הראשון, הוצאת הגות, עמ' 383–443