הבי מטאל

הבי מטאל
heavy metal

מקורות סגנוניים	הארד רוק • בלוז רוק • אסיד רוק • רוק פסיכדלי
מקורות תרבותיים	שנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-20, הממלכה המאוחדת וארצות הברית
מוצא	הממלכה המאוחדת
כלים	גיטרה חשמלית • גיטרה בס • זמרה • תופים • קלידים
פופולריות מיינסטרים	שיא הפופולריות הייתה בארצות הברית במהלך שנות השמונים.
תת-סוגות
מטאל קיצוני (כולל בלאק מטאל, דת' מטאל, דום מטאל, ספיד מטאל, ת'ראש מטאל) • גרוב מטאל • פאוור מטאל • מטאל גותי • מטאל סימפוני • גלאם מטאל
סוגות היתוך
מטאל אלטרנטיבי (כולל נו-מטאל, ראפ מטאל, פאנק (Funk) מטאל) • מטאלקור (כולל דת'קור) • גריינדקור • אינדסטריאל מטאל • פולק מטאל • מטאל נאו-קלאסי • פרוגרסיב מטאל • סלאדג' מטאל • סטונר רוק • גראנג'

הבי מטאל (באנגלית: heavy metal; תרגום חופשי: מתכת כבדה) הוא ז'אנר של מוזיקת רוק, שהתפתח בשלהי שנות השישים באנגליה ובארצות הברית מתוך סגנונות ההארד רוק, בלוז רוק, אסיד רוק ורוק פסיכדלי. המטאל מתאפיין לעיתים קרובות במקצבים אגרסיביים, נגינה רועשת, שימוש מרובה בדיסטורשן ובעיוותי צליל, סולואים טכניים וארוכים של גיטרה חשמלית ולעיתים קרובות שירים בנושאים אפלים. ארבע להקות הרוק האנגליות בלאק סבאת' (Black Sabbath), לד זפלין (Led Zeppelin), אוריה היפ (Uriah Heep) ודיפ פרפל (Deep Purple) נחשבות ללהקות הארד רוק משמעותיות שהשפיעו על ההבי מטאל. ארבעתן פרצו לתודעה בסוף שנות ה-60 ותחילת השבעים וביססו את מעמדן וסגנונן בין 1969 ל-1976.

במהלך שנות השבעים והשמונים התפתח המטאל במקביל באנגליה, בארצות הברית ובגרמניה, והיה לאחד הזרמים המרכזיים ברוק ואף התפתחה סביבו תרבות מעריצים. בשנות התשעים המטאל נדחק לשוליים אך החל לפרוח כמוזיקה מחתרתית בארצות אחדות באירופה, ובמיוחד בצפון היבשת. בסקנדינביה קמו להקות חדשות שהתמקדו בסגנונות הדת' מטאל והבלאק מטאל שהיו ז'אנרים קיצוניים יותר מהסגנונות המסורתיים שמהם נולדו והתפתחו.

כסצנה תרבותית מוזיקת המטאל היא למעשה חלק מתרבות הדארק.

מקור המונח

מקור השם הבי מטאל כהגדרה לז'אנר מוזיקלי שלם אינו ידוע בבירור. המונח נטבע על ידי הסופר ויליאם ס. בורוז. בספרו "The Soft Machine" משנת 1962, מתוארת הדמות "וילי מאורנוס, ילד הבי מטאל". בספרו הבא, Nova Express ‏(1964), בורוז המשיך לפתח את מוטיב ההבי מטאל והשתמש בו כדימוי לסמים ממכרים. מוטיב נוסף בספרים אלו היה השימוש בצלילי מוזיקה מוקלטים לשחרור האישיות מהחיים הממוכנים והמנוכרים שתוארו בספרים אלו.

המפיק, המנהל וכותב השירים הראשון של בלו אויסטר קאלט (Blue Öyster Cult), טוען כי הוא היה הראשון לטבוע את המונח "הבי מטאל" ביחס למוזיקת רוק.

בשנות השישים המאוחרות, ברמינגהאם עדיין הייתה מרכז משמעותי של תעשיית המתכת, ויש הטוענים כי עובדה זו בשילוב עם מספר הלהקות הרב שהגיע מברמינגהאם, כגון לד זפלין, בלאק סבאת' ואחרות, היא זו שקיבעה את המונח "הבי מטאל".

סברות אחרות מצביעות על ציטוט של מבקר על הופעה של ג'ימי הנדריקס או הקצפת: "זה היה כמו מתכת כבדה שנופלת מהשמיים". המונח מופיע גם במילות השיר "Born To Be Wild" של Steppenwolf משנת 1968:

I like smoke and lightning
heavy metal thunder
Racin' with the wind
And the feelin' that I'm under

— "Born To Be Wild" מאת Steppenwolf

המילה "כבד" כמציינת "רציני" או "משמעותי" נכנסה לעגה של תרבות הנגד והביטניקים עוד מוקדם יותר בשנות השישים: אלבום הבכורה של איירון באטרפליי נקרא "Heavy" ‏(1968), ולד זפלין התגאו בהיותם "כבדים", כפי שמעיד השם אותו בחרו לעצמם.

כיום, הביטוי "הבי מטאל" מתייחס לרוב למטאל של שנות השמונים, כאשר המונח "מטאל" מתאר את הסגנונות המאוחרים יותר.

היסטוריה

ההיסטוריה של מוזיקת ההבי מטאל היא מקור לא אכזב לוויכוחים בקרב חובבי המוזיקה ומבקריה.

הגל הראשון של להקות מטאל היה בשנים 1967–1974. להקות המטאל, אשר כאמור באו מהרוק, אימצו את מנהג אומני רוק לגדל שיער ארוך- מנהג שהפך למסורת בקרב יוצרי הסגנון, אשר נשמרה לאורך כמעט מעל ל-40 שנות קיומו עד היום.

נקודה מעניינת בהיסטוריה של המטאל היא, שהרוב המוחלט של יוצריה, במיוחד ב"דור המייסדים", אך גם בהמשך, הוא גברים. נשים החלו להשתלב במידה מסוימת בסצנת המטאל רק בשנות התשעים ואילך. גם קהל המטאל תמיד היה מורכב ברובו מבנים, אם כי ביחס פחות קיצוני. כמו כן, למרות העובדה כי רבים מיוצרי המטאל המובילים בעולם הם אמריקאים, כמעט כולם לבנים, בניגוד לרוק הקלאסי, שצמח מהבלוז האפרו-אמריקני.

שנות השישים - הרקע המוזיקלי להיווצרות ההבי מטאל

ההארד רוק וההבי מטאל התפתחו מתוך סגנונות הבלוז רוק והרוק הפסיכדלי. את הסימנים הראשונים להבי מטאל ניתן לראות כבר בשלהי שנות השישים באנגליה ובארצות הברית, כאשר להקות הארד רוק הפכו לכבדות ולעיתים אף לאפלות יותר; להקות הארד רוק כמו Led Zeppelin,‏ Deep Purple,‏ Blue Cheer,‏ Vanilla Fudge,‏ Iron Butterfly ו-Steppenwolf, נחשבות לכאלו שהשפיעו מאוד על ההבי מטאל, גם אם לא ניגנו הבי מטאל במלוא מובן המילה.

שנות השבעים - דור המייסדים

ג'ודס פריסט בהופעה, 2005.

ארבע להקות בריטיות בשנים 1969–1970 ניסחו את הקודים הבסיסיים של הז'אנר בראשיתו. לד זפלין (שהוציאה שני אלבומים ב-1969), אוריה היפ (שכונתה בהומור "הביץ' בויז של המטאל"), דיפ פרפל (שפיטרה את הסולן רוד אוונס ושינתה לחלוטין את סגנונה ב-1970) ובלאק סבאת' (Black Sabbath) שהצליחה מאוד. המוזיקה של בלאק סבאת' מושרשת (כשלעצמה) סגנונית בבלוז, אבל עם נגינת הגיטרה הרועשת בכוונה של טוני איומי, הליריקה והאווירה האפלה והפסימית אשר לא הייתה נפוצה בתקופה זו, הם קבעו את הסטנדרטים של ההבי מטאל המוקדם והעניקו השראה ללהקות דום מטאל שונות. שלושת האלבומים הראשונים של בלאק סבאת' נחשבים לא רק להבי מטאל, אלא גם לפרוטו-דום, והייתה להם השפעה רבה על התפתחות ז'אנר הדום מטאל.

אחת היצירות הנחשבות למהפכניות ולפורצות דרך בהבי מטאל הייתה "Dazed and Confused" של לד זפלין משנת 1969^{[דרוש מקור]} - אשר מתחילה בפתיחת בס אפלולית, ממשיכה בריפים כבדים של גיטרה חשמלית ובהמשך פורט הגיטריסט, ג'ימי פייג', על המיתרים באמצעות קשת של כינור. באותה שנה ביצעה לד זפלין יצירה זו בהופעה בדנמרק מול קהל של כמה אנשים בודדים - זו הייתה אחת מהופעות המטאל הראשונות בעולם. שירים מפורסמים נוספים אשר היוו את פריצת הדרך של המטאל הם Child in Time של דיפ פרפל^{[דרוש מקור]} משנת 1970 ו-Iron Man של בלאק סבאת' מאותה שנה.

בעוד אמנים אלה הביאו את הבשורה החדשה, להקות אחרות בשנות ה-70, אשר לקחו אף הן את הרוק לכיוון הכבד והרועש, סחפו את הקהל באמצעות הופעה חיצונית בלתי שגרתית, כגון תלבושת בית ספר אצל AC/DC האוסטרלים ואיפור כבד אצל קיס ואליס קופר, התפרעות על הבמה ושימוש במוטיבים "שטניים" בשירים ובהופעות. יש המצביעים על תקופה זו כתקופת "התמסחרות" שבה להקות כבלו אויסטר קאלט זכו להצלחה מתונה בקרב קהל "אמצע הדרך" וסצנת ה"גלאם מטאל" של לוס אנג'לס החלה לפרוח ולהגיע לקהלי הפופ, במיוחד בשנות השמונים המאוחרות.

להקות חשובות נוספות משנות השבעים הן אקספט וסקורפיונז הגרמניות, שתיים מחלוצות הרוק הכבד והבלדות רוק ולהקת ג'ודס פריסט האנגלית, אשר חבריה אף זכו לכינוי "אלי מטאל".

שנות השמונים

הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי

ערכים מורחבים – הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, מטאל קלאסי

הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי הקיף מאות להקות שקמו בשנים 1980–1984 (רובן לא שרדו), כשהמפורסמות שבהן הן איירון מיידן, דף לפרד ודיאמונד הד, אשר שילבו אלמנטים מהמטאל והרוק המתקדם הבריטי של שנות ה-70, ומהפאנק הבריטי והייתה פופולרית מאוד בזמנה, גם בשוק האמריקאי. להקות אלו, ביחד עם מספר להקות לא-בריטיות, כגון מנוור האמריקאית, וואספ האמריקאית, גרייב דיגר הגרמנית, Helloween הגרמנית ומרסיפול פייט הדנית, מהוות את הגרעין של ההבי מטאל הקלאסי, המתאפיין ביצירות ארוכות ומורכבות, נגינה כבדה ואגרסיבית אך מלודית, שירה מלודית בקול חזק וגבוה, מיקוד על הרמוניה בין שתי גיטרות, ריפים אגרסיביים וסולואים ארוכים, טכניים ומהירים של גיטרה חשמלית.

לצד הדגש החזק שניתן לכלי הנגינה, ובמיוחד לגיטרה חשמלית, בולטים במטאל הקלאסי הזמרים בעלי הקול הגבוה. המפורסמים שבזמרי המטאל הקלאסי בשנות השמונים שזכו לתהילה על קולם ועל שירתם רבת העוצמה הם רוב הלפורד (ג'ודס פריסט), ברוס דיקינסון (איירון מיידן), קינג דאיימונד (מרסיפול פייט) ואחרים.

בנוסף, התפתחה סצנת רוק ענפה גם בקצה השני של העולם, ביפן. היפנים משכבר הימים היו לחובבי רוק מושבעים ומצרכני התרבות הגדולים ביותר של עולם הרוק. בתחילת שנות השמונים התפתחה תנועת רוק ומטאל עצומה וחובקת, להקות כמו Vow Wow, Loudness, Anthem, Ezo, Magnum .44 ו־X Japan קבעו את היסודות לתרבות הרוק היפנית. במחצית שנות השמונים גברה הפופולריות והביקוש לרוק יפני גם אל מחוץ לגבולות יפן, ולהקות כמו Vow Wow העתיקו את ביתם לבריטניה, Loudness ו-Ezo לארצות הברית. הפריצה הגדולה הייתה בשנת 1984 כאשר Loudness החלה בסיבוב הופעות אירופאי והתקבלה בפסטיבל רוק בגרמניה באהדה עצומה. זה המשיך עם Vow Wow ששרו את שיר הפתיחה של תוכנית הרוק השבועית באם טי וי, Anthem שיצאו לסיבוב הופעות מחוף לחוף בארצות הברית ו־X Japan שהגיעו לשיא ההצלחה וההכרה ועד היום נחשבת ללהקת הרוק היפנית המצליחה ביותר והמוכרת ביותר ברחבי העולם.

בסצנת הרוק והמטאל ביפן השירה היא ברובה ביפנית אך תמיד עם שילוב של משפטים באנגלית, ובכך היא נבדלת מכל סצנה אחרת ומזוהה רק עם יפן. במזרח אסיה ודרום מזרח אסיה, להקות כמו Anthem הם למעשה אלי רוק בפני עצמם. הם התפתחו מאותם אלמנטים כמו בארצות המערב, באותן השנים ואם לא לפני, הנגנים מוכשרים לפחות כמו בלהקות מערביות ויותר מכך, רבות מלהקות ענק מהמערב הכריזו שלא מכבר כי הושפעו רבות מלהקות יפניות. אדי ואן הלן למשל שלמד מקיוג'י יאמאמוטו, הגיטריסט של Vow Wow, את טכניקת הטייפינג על הגיטרה החשמלית. חברי להקת מטאליקה שכבר 23 שנים בכל פעם שהם נוחתים ביפן הם ממהרים להיפגש עם קיוג'י לחזרות וחימום, ג'יימס האטפילד הוא מעריץ מושבע של Vow Wow הקלאסית. רוב הלפורד וגלן טיפטון מ-Judas Priest שהצהירו לא פעם שהם לוקחים השראה רבה מסצנת המטאל היפנית ובעיקר מ-Anthem שנחשבת ללהקת ההבי מטאל הטובה ביפן, שבאופן רב מזכירה את Judas Priest.

X Japan היא המקבילה היפנית ל־Guns N' Roses, היא הגיעה להכרה בשנת 1989 ונהייתה להיסטריה בחצי האסייתי של העולם, היא אף הופיעה עם Guns N' Roses ו-Skid Row בטוקיו בשנת 1992. X Japan מנגנת רוק יפני פשוטו כמשמעו, להבדיל משאר הלהקות היפניות שמנגנות מוזיקה מערבית לחלוטין וכאשר שומעים אותן אין מושג ולא קלוש כי מדובר בלהקות לא בריטיות, אמריקניות או גרמניות. X Japan מיוחדת במינה בסגנון המוזיקה שהיא מנגנת ובאווירה שהיא משרה.

גלאם מטאל

ערך מורחב – גלאם מטאל

באותן שנים בדיוק, בארצות הברית חלה התפתחות מעט נפרדת, עם התפתחות ז'אנר הגלאם מטאל. החל מאמצע שנות ה-80, הז'אנר הפך למוזיקה הדומיננטית ביותר בארצות הברית, והוא שלט ברדיו, במצעדים, ב־MTV ובשוק ההופעות עד עליית הגראנג' ב-1991. המוזיקה שילבה ריפים של הבי מטאל קלאסי והארד רוק (בהשפעת ואן היילן, קיס ואירוסמית') יחד עם פזמונים קליטים ומילים יותר קלילות מהמטאל הבריטי - מילים שמחות וקלילות שעוסקות בעיקר במרדנות, סקס, סמים ואלכוהול. הז'אנר גם פיתח מאוד את תחום בלדות הרוק. מרבית הלהקות בסגנון היו ידועות גם בסגנון החיים המלוכלך והמסוכן שלהם.

הלהקות בסגנון זה גם נתנו דגש למראה החיצוני בהשפעת מוזיקת הגלאם רוק הבריטית משנות ה-70, בייחוד הניו יורק דולס, אליס קופר, ודייוויד בואי, שמאופיין בשיער מנופח, תלבושות צעקניות ולעיתים גם איפור. הז'אנר מכונה לעיתים "הייר מטאל" (Hair Metal) כפארודיה על השיער הארוך והנפוח שאפיין רבים מחברי הלהקות.

הגל הראשון של להקות הגלאם כלל להקות כמו מוטלי קרו, טוויסטד סיסטר, Ratt שהתאפיינו בריפים יותר כבדים ונושאים יותר מלוכלכים (שנוגעים יותר בסמים ופשע). להקות אלה התפתחו מתוך המועדונים בשדרת סנסט בלוס אנג'לס בשנים 1981–1984.

הגל השני - בשנים 1985-1990- היה יותר פופי, והוא כלל להקות כמו פויזן, בון ג'ובי והלהקה השוודית יורופ שהצליחו להרחיב את קהל היעד של הז'אנר מעבר לקהל המסורתי של בני נוער זכרים אלא גם לגברים, ילדים, ונשים, שעד אותה תקופה התעלם מהם לחלוטין ז'אנר המטאל. השירים שהם כתבו היו ברובם המנונים עם פזמונים קליטים שהותאמו לשירה של הקהל באצטדיונים, ועם סולואים ארוכים. הם כתבו גם בלדות רוק, שירי אהבה מרגשים שנעשים לאט לאט יותר רעשים ומסתיימים בסיום דרמטי. בלדות הרוק היו נפוצות מאוד ברדיו באותה תקופה.

בנוסף פעלו גם מספר להקות הייר מטאל נשיות, כגון הזמרת דורו פאש או להקת ויקסן.

במקביל גם קמו כמה להקות גלאם מטאל שהסאונד שלהם היה מעט יותר גולמי ומלוכלך, כדוגמת Skid Row וGuns N' Roses, וגם הם הצליחו מאוד במיינסטרים.

עם עליית מוזיקת הגראנג' בתחילת שנות ה-90 מוזיקת הגלאם מטאל איבדה את הפופולריות שלה, והפסיקו לשדר שירים מהסגנון הזה ב־MTV וברדיו. להקות הגראנג' כינו את הלהקות האלו "להקות השיער" (Hair Metal) ככינוי המביע זלזול בשל התסרוקות שלהם, אולם עם השנים הפך מונח זה למונח נייטרלי נרדף לגלאם מטאל.

מאז סוף שנות התשעים הסגנון חווה מעיין תחייה, בעיקר בשוודיה שם מתקיימים כל שנה פסטיבלים גדולים של להקות צעירות שמנגנות את הסגנון, וגם בארצות הברית לדוגמה להקת סטיל פנתר שכותבת לשירים שלה מילים הומוריסטיות.

ת'ראש מטאל

ערך מורחב – ת'ראש מטאל

סלייר, 2007

במקביל ללהקות הגלאם מטאל, ובניגוד מוחלט אליהן, פעלו במהלך שנות ה-80 להקות הת'ראש מטאל, אשר לקחו את ההבי מטאל לכיוון טכני, מהיר, כבד, מלוכלך, חסר מלודיה ואנטי-ממוסחר. התאפיינו בתיפוף מהיר וכבד וסולואי גיטרה ארוכים יחסית. בארצות הברית פעלו ארבע להקות עיקריות, הנחשבות ללהקות האם של הת'ראש האמריקאי: מטאליקה, מגאדת', סלייר ואנתרקס. שירים כגון "Master of Puppets" של מטאליקה משנת 1986 ו-"Holy Wars" של מגאדת' משנת 1990 הפכו להמנונים בקרב קהל המטאל, אשר זוכים לכבוד רב עד היום, אף בקרב צעירים שעוד לא נולדו כששירים אלו נכתבו.
האלבום Kill 'Em All של מטאליקה משנת 1983 נחשב לאלבום הת'ראש הראשון, אם כי להקות ת'ראש שלא זכו לחשיפה רבה פעלו שנים בודדות לפני כן.

במקביל, החלה לפרוח סצנת ת'ראש מטאל גם בגרמניה. הלהקות דסטרקשן, קריאייטור וסודום, נחשבות ללהקות האם של הת'ראש הגרמני.

דת' מטאל

ערך מורחב – דת' מטאל

באמצע שנות השמונים קמו בארצות הברית להקות אשר ניגנו מטאל כבד, טכני ובלתי מלודי, אך את השירה הצעקנית המאפיינת את הת'ראש מטאל הן החליפו בנהמות ושאגות, הנקראות גראולינג. אלו היו להקות הדת' מטאל. פוזסט (Possessed), דת' (Death), מאסטר (Master), נקרופאג'יה (Necrophagia), אוביטוארי (Obituary), אוטופסי (Autopsy), מורביד אנג'ל (Morbid Angel) וספולטורה (Sepultura) המוקדמת, נחשבים בעיני רבים כחלוצי הז'אנר.

שנות התשעים ואילך

תחילה ואמצע שנות ה-90 - נפילת ההאבי מטאל הקלאסי

בשנות ה-90 ירדה הפופולריות של המטאל בצורה משמעותית ביותר. להקות המטאל של שנות ה-80, מלבד בודדות (למשל איירון מיידן וג'ודס פריסט), נדחקו לשוליים. אחרות שינו את סגנונן כדי לשמור על הפופולריות, דבר מה שחלק מאוהדי המטאל לא ראו בעין יפה כצעד המבכר את המניעים המסחריים. התפתחות מוזיקת הגראנג' ובנוסף לכך סטיגמות רבות שיוחסו לז'אנר, גרמו לירידתו של המטאל למחתרת. הפופולריות של המטאל ירדה ורבים כבר החלו לחזות את סופו. אחד הגורמים המשמעותיים לירידת הפופולריות של הז'אנר היה זיהויו עם כת השטן. ב-1991 יצא הסרט "Dance With The Devil" אשר תיעד את סצנת המטאל העולמית והציג אותה באור שלילי בו המטאליסטים הוצגו כאנשים סוגדים לשטן. הסרט אף הוצג בישראל ובהקדמה לשידור סיפר חיים יבין על סצנת המטאל העולמית והציג אותה כסצנה אנרכיסטית, קיצונית ושטנית. בנוסף לכך בסקנדינביה קמה תנועת הבלאק מטאל אשר בתחילת דרכה חברו אליה אנשים בעלי דעות קיצוניות. התנועה, שנהגה לשרוף כנסיות ולקיים טקסים פולחניים לשטן, אמנם הייתה מיעוט בקרב המטאליסטים בעולם ולא הייתה פעילה כלל בקרב המטאליסטים באמריקה ובמערב אירופה (רוב הקהילה העולמית), אך היא החלה לצבור יותר ויותר פופולריות בקרב בני נוער מטאליסטים ובכך גדלה ההתנגדות הציבורית כלפי המטאל. למרות זאת המשיך הז'אנר להתקיים במחתרת ושינה את סגנונו לברוטאלי, אפל וקיצוני יותר. להקות כמו פנטרה וספולטורה זכו לפופולריות גדולה בארצות הברית ולסיקור תקשורתי רחב למרות קריסת הז'אנר. אותן להקות המשיכו לקיים את סצנת המטאל באמריקה. באותו זמן באירופה החלו להקות של דת' מטאל ובלאק מטאל סקנדינביות לצבור פופולריות.

סוף שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21 - החזרה לשיא

בסוף שנות ה-90 המטאל שב ונהייה פופולרי. לתופעה זו היו כמה גורמים. הגורם הראשון הוא החלשות מוזיקת הגראנג' אשר שלטה על הרוק בתחילת שנות ה-90, לאחר ירידת הז'אנר חיפשו צעירים רבים תחליף. גורם נוסף הוא התחזקות המטאל הסקנדינבי בשאר ארצות אירופה. הגורם השלישי הוא המטאל האמריקאי החדש אשר צבר פופולריות עולמית החל מהגרוב מטאל של פנטרה וספולטורה ועד הנו מטאל אשר הגיע לשיאו בסוף שנות ה-90 ומשך אליו קהל מגוון עקב שילוב המטאל בסגנונות האלטרנטיבים.

המטאל האירופאי החדש

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערכים מורחבים – דת' מטאל מלודי, בלאק מטאל, פולק מטאל, מטאל גותי, מטאל סימפוני, פאוור מטאל

בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להתרבות להקות המטאל בארצות אירופה, ובמיוחד בפינלנד ובארצות סקנדינביה. להקות המטאל הצפון-אירופאיות התרחקו מרחק רב מהמטאל הקלאסי של שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, ויצרו סגנונות מטאל חדשים רבים, השונים באופן משמעותי מהמטאל המקורי: דת' מטאל מלודי - סוג של דת' מטאל שהתפתח בגוטנברג שבשוודיה ומהווה שילוב של שאגות גראולינג עם נגינה מלודית יחסית; בלאק מטאל ("מטאל שחור") - סגנון מטאל כבד במיוחד אשר התפתח בנורווגיה ומאופיין במנגינות אפלות ועצובות, שירה צווחנית ועיסוק אובססיבי בנושא השטן, מעשי טבח וסוף העולם; דום מטאל ("מטאל אבדון") - סגנון מטאל המתאפיין במנגינות איטיות וקודרות במיוחד; מטאל גותי - סגנון המשלב מטאל עם שירה אופראית (של זמרת בדרך כלל) לצד גרואלינג, קלידים, מקהלה כלים קלאסיים (כגון פסנתר וכינור) ויסודות גותיים נוספים; פאוור מטאל ("מטאל עוצמתי") - סגנון מטאל עדין, "אלגנטי" ויחסית שמח, שתוכן מילותיו מושפע מסיפורי פנטזיה; ופרוגרסיב מטאל ("מטאל מתקדם") - שילוב של מטאל ורוק מתקדם; סגנון מתאפיין במודרניות ותחכום.

עם להקות המטאל המובילות בעולם החל משנות התשעים ואילך נמנות להקות הדת' מלודי אמון אמארת' השוודית וארק אנמי השוודית, להקות הבלאק דימו בורגיר הנורווגית וקריידל אוף פילת' האנגלית, להקת הדום My Dying Bride האנגלית, להקות הפאוור גאמא ריי הגרמנית, Blind Guardian, האמרפול השוודית, סונטה ארקטיקה הפינית ורפסודי האיטלקית, להקת המטאל גותי After Forever ההולנדית ולהקת הפרוג מטאל דרים ת'יאטר האמריקאית. כמו כן, מצליחות גם להקות אשר משלבות מספר סגנונות מטאל בו זמנית, כגון אופת' השוודית ו-Children of Bodom הפינית. למרות "השתלטות" ארצות צפון אירופה על סצנת המטאל העולמית, רוב להקות המטאל שרות באנגלית ולא בשפת האם שלהן.

טריסטניה: הזמרת היא ויבקה סטנה (לבושה בשמלה גותית) הממלאת תפקיד מרכזי בשירה אופראית לצד גרואלינג של דת' מטאל מצד הזמרים.

עם התפתחות המטאל הסימפוני והגותי במחצית השנייה של שנות התשעים, החלו בנות רבות להשתלב בסצנת המטאל בתור זמרות (לעיתים זמרות אופרה או זמרות מצו-סופרן או סופרן בעלות הכשרה קלאסית). הלהקות הנורווגיות Theatre of Tragedy ו-Tristania היו הראשונות לשלב זמרת אופראית על בסיס קבוע לצד גרואלינג במה שידוע כ"שירת היפה והחיה". חמש הסולניות הבולטות בסצנת המטאל הן טאריה טורונן (לשעבר ב-Nightwish), ויבקה סטנה (לשעבר בטריסטניה), שרון דן אדל (Within Temptation), סימונה סימונס (אפיקה) ופלור יאנסן (Nightwish, ReVamp, לשעבר ב-After Forever).

המטאל האירופאי הגיע לשיאו עם הקמת פסטיבל ואקן בגרמניה, זהו פסטיבל המטאל הגדול בעולם אשר הכיל בעיקר להקות מאירופה. בפסטיבל זה הלהקות הסקנדינביות זכו לבמה ולפופולריות רבה ובכך הפכו מלהקות מחתרתיות ללהקות עולמיות וזכו לפופולריות אפילו בקרב המטאליסטים הצעירים יותר. המטאליסטים האירופאים לועגים למטאליסטים האמריקאים שלטענתם מבזים את הז'אנר על ידי התמסחרות ורואים בעצמם בתור הממשיכים האמיתיים של ההבי מטאל. עם החלשות הנו מטאל והחשיפה שהוא הביא למטאל בתקשורת חיפשו מטאליסטים צעירים רבים חומר בוגר יותר לשמוע ובכך גדלה הפופולריות של המטאל האירופאי. עם הזמן החלו גם להקות המטאל האירופאי להופיע ב-MTV וברשתות הגדולות אך בניגוד למטאל האמריקאי זכו להופעה צנועה יותר בשעות הלילה.

המטאל האמריקאי החדש

ערכים מורחבים – נו מטאל, מטאלקור, גרוב מטאל, אינדסטריאל מטאל

בתחילת שנות ה-90 התפתח מטאל ברוטאלי ועוצמתי יותר במחתרת באמריקה, הגרוב מטאל. להקות אלו הושפעו מסצנת ההארדקור פאנק ומהת'ראש מטאל של שנות ה-80. להקות אלו זנחו את המלודיה המטאלית שבגיטרות ויותר התמקדו בריפים עוצמתיים וברוטאלים מהשפעת ההארדקור והקרוס אובר ט'ראש. השירה התאפיינה בצעקות ברוטאליות שמשלבות בין ההארדקור לדת' מטאל, הלהקות מהתחום כמו פנטרה, ספולטורה ומשין הד אשר החלו כלהקות מחתרתיות זכו לזכות בפופולריות רבה ולסיקור תקשורתי רב. באמצע שנות ה-90 החל לפעול בארצות הברית פסטיבל אוזפסט אשר אורגן על ידי סולן בלאק סבאת' אוזי אוסבורן ואשתו שרון. הפסטיבל נתן במה ללהקות מטאל רבות כמו ספולטורה, פנטרה, סיסטם אוף אה דאון, סליפנוט, קורן, Lamb of God, ואפילו להקות כמו מטאליקה שפסטיבלים האירופאים כמו פסטיבל ואקן סירבו לקבלן בטענה שהן להקות ממוסחרות ולא מספיק "אמיתיות". הפסטיבל זכה להצלחה ענקית והלהקות זכו לפופולריות רבה שקראה תיגר על השליטה האירופאית על המטאל באותה תקופה ועד היום.

בשלהי שנות התשעים החלו לקום בארצות הברית להקות רבות אשר הושפעו ממוזיקה המטאל, אך פישטו אותה, התרחקו ממנה והתקרבו לזרם המרכזי והפופולרי יותר של הרוק האמריקאי. אלה היו להקות הנו מטאל, המכונה גם "מטאל אלטרנטיבי". חלקן לקחו את המטאל לכיוון גס וצעקני בעיקר מהשפעת הגרוב מטאל (סליפנוט, דיסטרבד, קורן, דפטונס), בעוד אחרות לקחו אותו לכיוון מלודי ואף פופי מעט (לימפ ביזקיט, לינקין פארק, פאפא רוץ'), אך המשותף לכולן הוא הפשטות הטכנית והמלודית, העומדת בניגוד למטאל הקלאסי. מאפיין נוסף של הנו מטאל הוא "כלי נגינה" אשר מתווסף אל הכלים המסורתיים של הרוק - עמדת די ג'יי - המשמשת בראפ. לרבות מלהקות הנו מטאל יש די ג'יי נוסף על הזמר והנגנים, אך לא לכולן.

שני סגנונות הקשורים לנו מטאל הם האינדסטריאל מטאל והראפ מטאל (הסיגנונות ממנו התפתח ונשען עליהם). האינדסטריאל מטאל ("מטאל תעשייתי") מתאפיין בצליל אלקטרוני, מלוכלך ובלתי מלודי, המזכיר קולות של מכונות, על חשבון הדומיננטיות של הגיטרות. בין להקות האינדסטריאל המצליחות נמנות קורן, סליפנוט, סטטיק-אקס, רמשטיין הגרמנית, מיניסטרי, רוב זומבי, Nine Inch Nails ו - מרילין מנסון.

הראפ מטאל מהווה שילוב של דקלומי ראפ קצביים עם ליווי מטאלי של גיטרות חשמליות ותופים (ולרוב גם די ג'יי). חלוצת הסגנון היא רייג' אגיינסט דה מאשין, אשר החלה דרכה עוד בתחילת שנות התשעים. להיטה "Killing in the Name" הוא אחד מהשירים המפורסמים הראשונים בסגנון זה. להקות ראפ מטאל נוספות התפרסמו רק בשלהי העשור ובתחילת שנות האלפיים: לימפ ביזקיט, לינקין פארק, בודי קאונט, פאפא רוץ',קלופינגר השוודית שידועה במסריה הפוליטיים, סנוט, ו-P.O.D..

לעומת זאת היו גם להקות "מסורתיות" יותר כמו סליפנוט, מאדוויין, סיסטם אוף אה דאון, ודיסטרבד אשר שימרו את ערכי הגרוב מטאל והדת' מטאל של תחילת שנות ה-90 אך הוסיפו להן את השפעת המוזיקה המודרנית המאפיינת את הנו מטאל.

בהגדרה הרחבה, הנו מטאל כולל בתוכו גם את האינדסטריאל והראפ מטאל. המשותף לשלושת הסגנונות הללו, הוא הפשטות היחסית והקריצה המופגנת לקהל המיינסטרים, אשר דחקה להקות אלו מסצנת המטאל; ולרוב הן נכללות תחת ההגדרה של רוק אלטרנטיבי ולא של הבי מטאל. באופן סמלי, ויתרו להקות הנו מטאל על מראה המטאל המסורתי, ובפרט על השיער הארוך, ואימצו הופעה חיצונית "שגרתית" יותר. בהתאם לכך, קליפים של להקות אלו מוקרנים לעיתים קרובות יחסית בערוץ המוזיקה הפופולרית MTV (הנמנע לרוב מלהשמיע מטאל); ולהקות הנו מטאל מצליחות בקרב קהל הרוק ה"מתון" יחסית.

למרות היחס הביקורתי של רבים בקהילת המטאל לז'אנר, הנו מטאל תרם רבות למטאל בכך שהחזיר את סיקור המטאל לתקשורת העולמית ובכך להקות מחתרתיות של דת' מטאל ובלאק מטאל קיבלו גם הן סיקור בתקשורת מאחר שחלק גדול מקהל הנו מטאל החל לחפש מוזיקה "בוגרת" יותר. בנוסף להקות מטאל קלאסיות משנות ה-80 חזרו להיות פופולריות. כבר בסוף שנות ה-90 קראו רבים בקהילת המטאל למתן את הביקורות כלפי הסגנון מאחר שהוא ממשיך את ההווי מטאל בדרך מסוימת ולהקות נו מטאל רבות הופיעו בפסטיבלי מטאל גדולים כמו אוזפסט וגראספופ. באמצע שנות ה-2000 ירדה פופולריות הז'אנר ורוב להקות הנו מטאל ירדו מגדולתן, חלקן התרחקו מן המטאל ושינו את סגנונם לרוק אלטרנטיבי ואף אחרות התקרבו לשורשי ההבי מטאל וזכו לאהדה בקרב מטאליסטים מסורתיים יותר.

בשנות ה-2000 הופיע ז'אנר חדש, המטאלקור. ז'אנר זה החליף את הנו מטאל בתור מטאל מיינסטרימי יחסית, וזכה לאהדה בקרב קהילת המטאל מאחר שהתקרב יותר אל השורשים ועירב בין דת' מטאל, ט'ראש מטאל, וגרוב מטאל ושילב אותם עם הארדקור פאנק ולעיתים גם אימו. אף על פי שהמטאלקור היה קרוב יותר לשורשים מהנו מטאל, ההשפעה מהפאנק ובמיוחד מהאימו הרתיע רבים מהז'אנר. הז'אנר הושפע מעט מהנו מטאל מבחינה מוזיקלית אך הושפע רבות מהבחינה השיווקית והתקשורתית בכך שתפס את מקומו בתור המטאל המיינסטרימי וזכה לסיקור רב ב-MTV. להקות המטאלקור ראו את עצמן בתור "הגל החדש של הרוק הכבד האמריקאי" ובתור אלו שיחזירו את המטאל לימיו הגדולים של שנות ה-80. הקהילה המסורתית יותר התנגדה בתוקף לתפיסה זו וסירבה להכיר בה. להקות כמו בולט פור מיי ולנטיין, קילסוויץ' אנגייג', אז איי ליי דיינג, טריוויום, אנארת' וברינג מי דה הוריזון זכו לפופולריות רבה וזכו להופיע בפסטיבל המטאל הגדול וואקן. בנוסף לכך להקות רבות הושפעו מהז'אנר ולקחו חלק מהגל החדש כמו: Avenged Sevenfold, Lamb of God, הייטבריד, מסטודון ועוד.

מאפיינים אמנותיים

סוגות במטאל

להלן רשימה של הסגנונות המוזיקליים הנכללים בהגדרה הרחבה של "מטאל". לכל אחד מהם מאפיינים אמנותיים משלו, אך כולם ינקו את השראתם מהמטאל הקלאסי ומהרוק הקלאסי; אם כי חלק מהם מהתרחקו מהזרם המרכזי מרחק רב.

תרשים המנסה לתאר את מקורות סגנונות המטאל השונים. צורף למארז ה-DVD של אחת ההוצאות המיוחדות של הסרט הדוקומנטרי "Metal: A Headbanger's Journey"

• בלאק מטאל (Black Metal)
  • בלאק מטאל אווירתי (Atmospheric Black)
  • בלאק מטאל סימפוני (Symphonic Black)
  • בלאקנד דת' (Blackened Death)
    • בלאק-דת' מלודי (Melodic Black-Death)
    • וור מטאל (War Metal)
  • בלאק-דום (Black-Doom)
    • בלאק אובדני דיכאוני (Depressive Suicidal Black)
• דום מטאל (Doom Metal)
  • אפיק דום (Epic Doom)
  • סטונר דום (Stoner Doom)
  • סלאדג' מטאל (Sludge Metal)
  • דת'-דום (Death-Doom)
    • פיונרל דום (Funeral Doom)
  • דום גותי (Gothic Doom)
  • בלאק-דום (Black-Doom)
    • בלאק אובדני דיכאוני (Depressive Suicidal Black)
• דת' מטאל (Death Metal)
  • דת' מלודי (Melodic Death)
  • דת' ברוטאלי (Brutal Death)
  • דת' טכני (Technical Death)
  • דת'-דום (Death-Doom)
    • פיונרל דום (Funeral Doom)
  • בלאקנד דת' (Blackened Death)
    • בלאק-דת' מלודי (Melodic Black-Death)
    • וור מטאל (War Metal)
  • דת'קור (Deathcore)
• הבי מטאל קלאסי (Classic Heavy Metal)
  • הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי (NWOBHM)
• מטאל גותי (Gothic Metal)
  • דום גותי (Gothic Doom)
    • דת'-דום גותי (Gothic Doom/Death)
  • מטאל גותי סימפוני (Symphonic Gothic Metal)
• פאוור מטאל (Power Metal)
  • פאוור מטאל סימפוני (Symphonic Power)
• פולק מטאל (Folk Metal)
  • מטאל מזרחי (Oriental Metal)
  • קלטיק מטאל (Celtic Metal)
• פרוגרסיב מטאל (Progresive Metal)
  • אוונגרד מטאל (avant-garde metal)
• גלאם מטאל (Glam Metal)
• ת'ראש מטאל (Thrash Metal)
  • גרוב מטאל (Groove Metal)
• מטאל אלטרנטיבי (Alternative Metal)
  • אינדסטריאל מטאל (Industrial Metal)
  • נו-מטאל (Nu-Metal)
  • ראפ מטאל (Rap Metal)
• מטאל סימפוני (Symphonic Metal)
  • מטאל גותי סימפוני
  • בלאק מטאל סימפוני
  • פאוור מטאל סימפוני
  • אופרה מטאל
• מטאלקור (Metalcore)
  • דת'קור (Deathcore)
• גריינדקור (Grindcore)
  • דת'גריינד (Deathgrind)
    • גורגריינד (Goregrind)
      • פורנוגריינד (Pornogrind)

מאפיינים מוזיקליים

גיטרות חשמליות

מוזיקת ההבי מטאל היא מוזיקה "כבדה", רועשת, אגרסיבית, לעיתים קרובות מהירה, ועם זאת עמוקה. מאפיין בולט נוסף של המטאל לעומת זרמים מודרניים אחרים הוא התפקיד הגדול של כלי הנגינה, ובמיוחד הגיטרה החשמלית.

כיוון שהמטאל צמח מתוך הרוק, ההרכב האופייני של להקת הבי מטאל זהה להרכב האופייני של להקת רוק, אשר מסתמך על חמישה נגנים: מתופף (לרוב תוף הבס מנוגן עם דאבל פדל), נגן גיטרה בס, גיטרת קצב (ליווי), גיטרה מובילה (סולו) וזמר, שלעיתים מנגן באחד מהכלים, לרוב גיטרה. לעיתים מצורף להרכב בסיסי זה גם נגן קלידים.

הגיטרות החשמליות ממלאות תפקיד מרכזי ביותר במוזיקת ההבי מטאל. בעוד שברוב סגנונות המוזיקה המודרנית כלי הנגינה משמשים בעיקר לליווי השירה, הרי שבמטאל הנגינה היא העיקר. הגברה, עיוות הצליל ושימוש בטכניקות נגינה מיוחדות - כולם בשימוש לשם "עיבוי" הצליל. קטעי נגינת סולו בגיטרה וריפים מהווים חלק משמעותי ממוזיקת ההבי מטאל, טכניקות רבות הומצאו ושוכללו על ידי נגני סוגה זו לשם נגינה מהירה ומדויקת. כמעט כל שיר מטאל מתחיל בפתיחה אינסטרומנטלית (ללא מילים) ארוכה יחסית וכמעט שאין שיר או יצירת מטאל שאין בהם קטע סולו של גיטרה חשמלית. ישנן אף יצירות בהן קטעי הסולו ארוכים יותר מקטעי השירה, וישנן גם יצירות אינסטרומנטליות לחלוטין, כגון "The Call of Ktulu" של מטאליקה משנת 1984.

הדגש החזק שנתנו להקות המטאל לדורותיהן לנגינת הגיטרה, והשאיפה לפתח טכניקות נגינה חדשות ולהגיע למהירויות גבוהות הביאו לכך, כי רבים מהגיטריסטים הגדולים והמוערכים בעולם, באים מעולם המטאל: ג'ימי פייג' (לד זפלין), קירק האמט (מטאליקה), טוני איומי (בלאק סבאת'), דייב מאסטיין (מגאדת'), מרטי פרידמן (מגאדת'), דייב מארי (איירון מיידן), אדריאן סמית' (איירון מיידן), ריצ'י בלקמור (דיפ פרפל), סיניסטר גייטס (Avenged Sevenfold) וסלאש (Guns N' Roses).

בעוד הנגינה האגרסיבית והטכנית והסולואים הארוכים משותפים לכל להקות המטאל, הרי שהשירה במטאל היא מגוונת ביותר ומשתנה מאוד מסגנון מטאל אחד למשנהו: בעוד השירה במטאל הקלאסי היא מלודית ומאופיינת בקולות גבוהים (זמרים כגון אוזי אוסבורן, רוב הלפורד וברוס דיקינסון), הרי שאת הדת' מטאל מאפיינות נהמות ושאגות נמוכות וגסות הנקראות גראולינג, את הבלאק מטאל מאפיינות צרחות וצווחות ואילו במטאל הגותי והסימפוני נפוצה שירה אופראית לצד גראולינג. ישנן גם להקות אשר משלבות מספר סוגי שירה יחדיו, כגון אופת' השוודית, המשלבת גראולינג עם שירה "נקייה", וטריסטניה וסירניה ששילבו שירת היפה והחיה (סופרן נשי וגרואלינג) עם שירה "נקייה" ומקהלות. עם זאת, ישנם מטאליסטים רבים הסולדים משירת הגראולינג, ורואים בה עיוות והרס של המטאל ה"אמיתי" (דהיינו, המטאל הקלאסי), המאופיין, כאמור, בשירה עמוקה בקולות גבוהים.

גם מבחינת המלודיות עצמן ישנו גיוון גדול מאוד במטאל: בעוד שהמלודיות במטאל הקלאסי הן כבדות ואגרסיביות, אך עם זאת עמוקות, המלודיות בפאוור מטאל הן עדינות יחסית. לעומת זאת, המוזיקה בת'ראש מטאל ובדת' מטאל היא כמעט חסרת מלודיה, והיא מתבססת לרוב על נגינה מהירה ביותר, רועשת ביותר ועשויה להתפרש כ"חסרת פשר" למאזין מן היישוב. כמו כן, ישנן להקות מטאל המשלבות במוזיקה שלהן השפעות חיצוניות: להקות הפולק מטאל משלבות מטאל עם מנגינות עממיות, ואילו להקות המטאל הסימפוני משלבות מטאל עם השפעות של מוזיקה קלאסית תזמורתית.

מוטיב נוסף של ההבי מטאל הוא הגברת הצליל החזקה בהופעות, שהחלה אצל המי והתגבר אצל להקות כמו מוטורהד ומנוור. היבט זה ספג ביקורת רבה כראוותנות ריקה אשר מבטלת את האפשרות ליהנות מהמוזיקה, אך בעיני רבים מסמלת את אחד מסממניה המובהקים של מוזיקת ההבי מטאל בהופעה.

מוטיבים ונושאי שירים

למרות העובדה כי המטאל צמח מתוך הרוק הקלאסי של שנות השישים (של המאה ה-20), בניגוד לסגנון ה"שלום ואהבה" של התרבות ההיפית, בשנותיו הראשונות של המטאל התמקדו הלהקות בצד האפל של החיים, כולל שירים בנושאי אחרית הימים, מלחמה גרעינית ותעמולה פוליטית וסביבתית. נושא נפוץ במיוחד בשירי המטאל הוא נושא השטן - נושא שלהקות המטאל לדורותיהן הרבו לעסוק בו ואשר הפך למייצג של תרבות המטאל. מבקרי ההבי מטאל טענו שסוגה זו מאדירה ומעצימה את השלילה על חשבון החיוב שבקיום האנושי, ומפשטת את הנושאים בהם היא מטפלת בחלוקה דיכוטומית של טובים-רעים ואור-חושך המתאימה יותר לעולם הפנטזיה.

מעבר להכללה זו, לכל סגנון במטאל יש נושאים המאפיינים ומייחדים בדרך כלל רק אותו: בעוד להקות השיער שרות בדרך כלל על סקס, סמים ורוק'נרול, להקות הת'ראש מטאל שרות בדרך כלל על נושאים הרבה פחות שמחים והרבה יותר רציניים, בעיקר נושאים פוליטיים, כגון מלחמה וטרור. ובעוד שלהקות הפאוור מטאל מרבות לשיר על פנטזיה ואגדות, להקות הבלאק מטאל שרות על השטן, על מעשי טבח ועל אחרית הימים, להקות הדום מטאל שרות על אבדון, ייאוש וסבל ולהקות המטאל הגותי שרות על אהבה נכזבת, מוות ושכול.

נושאים נוספים שנפוצים במטאל הם פילוסופיה ודת. בעוד שרוב השירים העוסקים בדת נכתבו מנקודת מבט אתאיסטית ואנטי-דתית קיצונית (במיוחד בבלאק מטאל, דת' מטאל ות'ראש מטאל), היו מספר שירים שהתייחסו באופן חיובי לדת ואף פיארו סיפורים מהתנ"ך: להקת אורפנד לנד הישראלית שרה לדו-קיום בין הדתות ומשלבת אלמנטים של מוזיקה יהודית ומוזיקה מזרחית מוסלמית, להקת מטאליקה כתבה את השיר "Creeping Death" על מכת בכורות ויציאת מצרים ואילו Salem הלחינה את מזמור התהילים "אל תסתר" הנפתח בתקיעה בשופר.

נושא נוסף שמאחד הרבה מן הלהקות הוא הילול המטאל. בדומה מאוד ללהקות השיער, אשר היו מהללות את הרוקנ'רול והרוק בשיריהן, כך להקות המטאל, מכל הסוגים מהללות את המטאל בשיריהם.

הרכבי מטאל רבים ממשיכים לשיר על נושאים אפלים בעיקר, בדרך כלל על מנת להעביר נקודות השקפה ביקורתיות על ההתנהלות החברתית והעולם בכלל. עם זאת, רבים מהרכבי המטאל בוחרים ליצור מוזיקה בעיקר לשם האמנות שבדבר. מילות השיר יכולות להתייחס לכל נושא שהוא, למשל השיר Remember Tomorrow של Iron Maiden - נושאו תקווה אישית, ואילו שירים רבים של Battlelore מתייחסים לאגדות והגנה על אדמות יפות עם נטייה לספורי הפנטזיה של ג'.ר.ר. טולקין.

"פולחן השטן" בהבי מטאל

ערך מורחב – פולחן השטן ברוק הכבד

מאז לידת המטאל, נוצר קשר הדוק בין סגנון זה למוטיבים של שטניזם. את הקשר הזה יצרו מחוללי הסגנון, אשר נוסף על הופעתם הפרועה, משתמשים בסמלים ומוטיבים "שטניים", ובכך מבקשים לזעזע את הקהל ולמשוך את תשומת לבו. ה"שטניזם" של האומנים מתבטא במלות השירים, בעטיפות האלבומים ובראש ובראשונה - בהופעות החיות.

רבים משירי המטאל עוסקים בנושאים כגון מוות, רצח ואלימות. אפילו שמותיהן של רבות מהלהקות עצמן עוסקים בנושאים מעין אלו: איירון מיידן ("בתולת הברזל" - מכשיר עינויים מימי הביניים), טוויסטד סיסטר ("אחות מעוותת"), פויזן ("רעל"), Children of Bodom (על שם הטבח באגם בודום) Slaughter ("טבח") ורבים נוספים. מעבר לשירים אשר עוסקים בנושאי המוות והאלימות, שירים רבים אחרים עוסקים מפורשות בנושא השטן והגיהנום. העיסוק בנושא זה ניכר היטב גם בעטיפות האלבומים ובחוברות המילים המצורפות, אשר מקושטות לעיתים קרובות באיורים של שלדים, גולגולות, מפלצות, נחשים, ולעיתים אף בפנטגראם - סמל השטן.
על מנת להגביר עוד יותר את הרושם החזותי, משתמשות להקות המטאל בגימיקים ובמוטיבים שטניים גם בהופעות שלהם. כך, חברי קיס צבעו את פניהם, ירקו אש ונשכו לעצמם את הלשון עד זוב "דם". בלאק סבאת' יצרה מוזיקת אימה, שרה על כשפים והשתמשה בסמלי שטן. בהופעותיה של איירון מיידן תמיד ניצב על הבמה פסל של השלד המפלצתי "אדי". עלה על כולם בהיבט זה הזמר אליס קופר, אשר הופעותיו בוימו כהצגות אימה, בהן הוא "הוצא להורג" על הבמה בדרכים שונות ומשונות. כמו כן, חברי רבות מלהקות הרוק הכבד היו עולים לבמה עם איפור כבד וביגוד בלתי רגיל אשר ביקשו ליצור להם מראה "שטני" ומפחיד (ראו גלאם רוק).

ביקורת כנגד תכנים מפורשים

בשנות השמונים יצאו ארגונים נוצריים פונדמנטליסטיים בארצות הברית למלחמת חורמה נגד ההבי מטאל, בטענה שסגנון זה משחית את ערכיו של הנוער המעריץ אותו ואף גורם לו להידרדר לפשע. זאת, למרות העובדה שהלהקות השתמשו במוטיבים השטניים רק בתור גימיק ואף בעצמן לא התייחסו ברצינות לנושא. אף להקה, מלבד מספר להקות שוליים לא מוכרות, מעולם לא הטיפה במפורש לסגוד לשטן או להתנהג בצורה בלתי מוסרית. תחילה מיסיונרים יצאו למסעי הסברה ברחבי ארצות הברית, בתקווה לשכנע את הנוער להפסיק להאזין למטאל, בין אם בנוגע לנושא סגידה לשטן או נושאים אחרים כגון, מין, סמים, אלימות או התאבדויות.

כחלק מגל הביקורת כלפי המטאל וטענות לפגיעה בנוער, אשתו של אל גור, טיפר גור, יזמה ועדה בשם PMRC שנועדה להגביל או ליצור בקרה על פרסומים שנתפסו כבעלי תוכן מיני, אלים, מעודד שימוש בסמים, התאבדות וכן הלאה. בין צעדיה, הוועדה פרסמה בתקשורת 15 שירים אשר אליהם התייחסה במפורש ככוללים "תוכן בוטה" (Filthy fifteen, שכללו שירים של פרינס, AC/DC, דף לפרד, מדונה, סינדי לאופר ואחרים) וקראה לחברות המוזיקה לנקוט בצעדים מטעמן כדי לסמן מוצרים ולהסיר אותם ממדפים. בעקבות פעילות זו, ארגון RIAA יצר את הסימון Parental Advisory , בדומה לשיטת הסימון של איגוד סרטי הקולנוע האמריקאי (MPAA). בהמשך לצעדים אלו נערך שימוע בסנאט, אליו הגיעו האמנים די שניידר מלהקת Twisted Sister וכן ג'ון דנוור ופרנק זאפה. באותה תקופה התעוררה תרעומת רבה בנושא חופש הביטוי ועל כך, גם שנים לאחר מכן נכתבו שירי ביקורת או פרודיה רבים, במטאל, רוק וראפ. כך למשל נכתב השיר Hook in mouth של מגאדת', המתייחס במפורש ל-PMRC וחופש הביטוי, שירו של אייס-טי Freedome of speech שתוקף את טיפר גור ופתיח לאלבום של אמינם המציע להחליף את הדגל של ארצות הברית במדבקת ה-Parental Advisory.

אחרי שנחלו כישלון חרוץ, החליטו המיסיונרים להעלות את המאבק רמה אחת קדימה ופנו לבתי המשפט. הראשון שמצא את עצמו על ספסל הנאשמים היה אוזי אוסבורן, אשר הואשם בהסתה להתאבדות לאחר ששני נערים אמריקאים התאבדו, כביכול בעקבות שירו "Suicide Solution". התביעה טענה כי אוזי השתיל מסרים תת-הכרתיים בשירו. לאחר משפט ארוך זוכה אוזי מהאשמה. הנאשמים הבאים היו חברי להקת ג'ודס פריסט, אשר הואשמו אף הם בהסתה להתאבדות לאחר ששני נערים אמריקאיים שהעריצו אותם, התאבדו. גם ג'ודס פריסט זוכו מכל אשמה בסופו של משפט סוער. גם לאחר משפטים אלו, הופנתה ביקורת כלפי להקת מגהדת' על שירה A Tout Le Monde מאלבום Youthanasia, כאילו הוא קורא להתאבדות. באלבום United Abominations הוציאה הלהקה גרסה מחודשת לשיר, יותר "שמחה" באופייה, כמעין מענה לטענות אלו.

בשנות ה-90 נולד בנורווגיה סגנון הבלאק מטאל, אשר חלק מיוצריו לקחו את העיסוק בנושא השטן והגיהנום צעד אחד קדימה, והפכו אותו לדרך חיים של ממש, אף בחייהם הפרטיים. בין היתר בולט סיפורו החריג של וארג ויקרנס מהלהקות בורזום ומייהם אשר לקח חלק בשריפת כנסיות ורצח את אחד משותפיו ללהקה.

תרבות המטאל

ערך מורחב – מטאליסט

הבי מטאל, כצורה של אמנות, הוא יותר ממוזיקה בלבד; לעיתים החלק החזותי חשוב בו לא פחות מהנשמע, וחשיבות גדולה מיוחסת לעטיפות התקליטים ולהופעות החיות, היוצרות יחד עם מילות השירים, סגנון הנגינה והצליל את תדמית הלהקה. למעשה, תרבות המטאל היא חלק בלתי נפרד מעולם המטאל.

מטאליסטים מנפנפים בשיערם במועדון ביוהנסבורג

יוצרי המטאל לדורותיהם מגדלים שיער, מקעקעים על עצמם קעקועים ועולים לבמה בביגוד בלתי רגיל. רבים ממעריצי המטאל רואים ביוצרי הסגנון מודל לחיקוי. תרבות המטאל אשר מוצגת באלבומים ועל הבמות הפכה לתרבות המונים של מעריצים שמתלבשים כמו יוצרי המטאל ואף נוהגים כמוהם. כך, לרוב חובבי מטאל מזוהים בשיערם ארוך, בחולצות שחורות עם הדפסים של להקות, מכנסי ג'ינס קרועים ונעליים צבאיות או נעלי הרים. כמנהג יוצרי המטאל, גם מעריציה של מוזיקה זו נוהגים לרוב לקעקע על עצמם קעקועים ולהרבות בשתייה חריפה.

למוזיקת המטאל אין צורת ריקוד מסורתית. בהופעות מטאל נוהג הקהל המשולהב להגיב ברקיעות ברגליים ובתנועות ראש מוחצנות ואנרגטיות שקיבלו את הכינוי הד באנגינג ("הטחות ראש"). קיים גם מעין "ריקוד" קבוצתי אלים פופולרי בשם פוגו, המבוסס על דחיפות הדדיות והתנגשות מכוונת של המשתתפים אלה באלה. הפוגו "משמש" לפריקת אנרגיה לצלילי המוזיקה המהירה והממריצה. מקורו של הפוגו הוא בפאנק (ישנה השפעה הדדית בין תרבות המטאל לתרבות הפאנק).

תרבות המטאל באה לידי ביטוי באירועים חברתיים המושכים אליהם את חובבי הסגנון- מסיבות רוק/מטאל במועדונים (המונחות על ידי DJ, בדיוק כמו מסיבות מיינסטרים), הופעות של להקות ופסטיבלים, בהם מופיעות מספר להקות. אירוע המטאל הגדול ביותר בעולם הוא פסטיבל ואקן בגרמניה, הנערך אחת לשנה החל משנת 1990. החל משנת 2003 גם בארץ נערך פסטיבל מטאל שנתי- פסטיבל מטאליסט.

ההגזמה התיאטרלית המכוונת של ההבי מטאל הצמיחה פרודיות לאינספור. מהן המפורסמת ביותר היא ככל הנראה הסרט ספיינל טאפ. סרטי קולנוע נוספים המתארים מטאליסטים הם דטרויט רוק סיטי מ-1999 העוקב אחרי ארבעה מעריצים של קיס בסוף שנות ה-70, שטן על הזמן מ-2000 וסוף הוליוודי מ-2002, שבו בנו של וודי אלן הוא מטאליסט בעל שיער ירוק שאוכל עכברושים על הבמה.

למעריצי ההבי מטאל נקשרה סטיגמה חסרת בסיס של אלימים רפי שכל, למרות העובדה כי רבות מהלהקות מפתחות נושאים מוזיקליים מורכבים ושירה בעלת משמעות, ולמרות העובדה כי רבים מחובבי המטאל הם אנשים משכילים. סטיגמה זו, שמקורה ככל הנראה בדחייה שחשים רוב בני האדם כלפי כל מה שזר ושונה מהמקובל, בוטאה היטב בתרבות הפופולרית בסדרת ההנפשה "ביוויס ובאט הד" של MTV.

עם זאת, מוטיבים וסממנים מסוימים של תרבות המטאל חדרו לתרבות הזרם העיקרי: מחוות "קרני השטן" (זקיפת האצבע והזרת בעוד הקמיצה והאמה כפופות, במקור מחווה צוענית כנגד עין הרע) נראית גם בהופעות של זמרי רוק "לכל המשפחה" ולבוש העור עם מוטיבי המתכת מעטר בגדים של מעצבי אופנה נחשבים.

עם הצלחת להקות הנו מטאל בשנות ה-90 והמטאלקור בעשור הראשון של המאה ה-21 החל הקהל הרחב להיחשף יותר אל המטאל ובכך התמתנה הביקורת כלפי הסוגה.

הבי מטאל בישראל

ההבי מטאל החל להיווצר בישראל כבר בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר קילר הלוהטת הקליטה ב-1982 את הלהיט "יורדים עלייך כסאח", ואחריו עוד כמה שירי מטאל, שהבולט בהם היה "ראש בעננים". שירים אלה הופיעו על אלבום הבכורה שלה, "דופקים את הלבנים", שראה אור ב-1985. בתחילת שנות ה-90 להקת המטאל הישראלית הראשונה שהוציאה אלבום אולפן מלא היא סטלה מאריס מחיפה, בהנהגתו של הזמר פבלו רוזנברג, אשר הוציאה בשנת 1992 את אלבום הבכורה שלה, אשר נקרא כשם הלהקה. סטלה מאריס הוציאה שני אלבומים - "סטלה מאריס" ו"השער נפתח" (1994) - בסגנון מטאל קלאסי מתון, בעברית. סטלה מאריס זכתה להצלחה לא רק בקרב קהל המטאל בארץ, אלא במידה מסוימת גם בקרב הקהל הרחב; והבלדה "נר על החלון" אף הפכה ללהיט בארץ. מאוחר יותר, הלהקה התרחקה מהמטאל והשתלבה במיינסטרים.

אורפנד לנד, מבכירות להקות המטאל הישראליות, מופיעה בפסטיבל ואקן 2010.

בניגוד למטאל הפופולרי של סטלה מאריס, באותה תקופה קמו גם שתי להקות ישראליות אשר יצרו מטאל קיצוני - Salem ואורפנד לנד. סיילם מנגנת דום/דת' מטאל קיצוני, אטי, קודר ובלתי מלודי, שרה באנגלית ועוסקת בשיריה בכאב העם היהודי ובפוליטיקה. שירה המפורסם ביותר הוא הביצוע המטאלי לשיר השואה "העיירה בוערת" של המשורר היהודי מרדכי גבירטיג.
אורפנד לנד משלבת מטאל עם מוזיקה יהודית ומוזיקה מזרחית, ועוסקת בשיריה בנושאים תנ"כיים. הן סיילם והן אורפנד לנד זכו להצלחה גדולה בישראל ואף ומחוצה לה.

בתחילת שנות ה-90, קמה להקת מטאל ישראלית נוספת בשם "אלמנה שחורה", שהוציאה דיסק בשנת 1997 הנושא את שמה. הדיסק כלל שירים בעברית בסגנון גלאם מטאל ולא נחל הצלחה מסחרית רבה, אך הלהקה צברה לעצמה חוג מעריצים גדול ואדוק. הלהקה הופיעה בפסטיבל מוטומיוזיק 2008 וכן היוותה להקת חימום לטאריה טורונן; סולנית לשעבר בלהקת Nightwish, כשהגיעה להופעה בישראל. בשנת 2010, כמעט עשור לאחר האלבום הקודם, הוציאה לאור הלהקה אלבום נוסף בשם "פנטום פיין" בסגנון קונספט - הבי מטאל ציוני, גם הוא בעברית. באותה השנה היוותה השתתפה הלהקה בפסטיבל "אוזפסט" הראשון בישראל, כמופע חימום לזמר אוזי אוסבורן.

בדומה לאירופה בשנות ה-2000 התחזק הדת' מטאל בישראל. בין הלהקות בסוגה זו נמנות "viscrea trail","Preyfor nothing", "Phantom pain" וזוכת קרב הלהקות העולמי של פסטיבל ואקן לשנת 2008 The Fading אשר כתוצאה מכך זכתה בפופולריות גדולה בכל העולם. בסצנת הבלאק נמנות "Melechesh", "Arafel", "Arallu" ו"Ethernal grey", בגרוב "Abrage" ,"Matricide" ו"Godwrath" ובסגנונות הקלאסיים יותר אפשר למנות את להקת הגלאם קרוספייר, להקת הפאוור "Acropolice" ולהקת הט'ראש "Desert".

בדומה לסצנה האירופאית סצנת המטאל בישראל מבוססת בעיקר על מטאל מסורתי וקיימות מעט מאוד להקות נו מטאל או מטאל אלטרנטיבי בישראל ומתוכן מעטות מוכרות בקרב המטאליסטים. מבין הבודדות אשר זכו להצלחה אפשר למנות את הפרצופים, קאיזן וסיק איירוני אך למרות הפופולריות שלהקות אלו צברו בקרב חלק לא קטן מן המטאליסטים, הן מזוהות יותר כרוק אלטרנטיבי מאשר מטאל. להקה יוצאת דופן אשר כן מזוהה יותר עם הז'אנר היא "Requiem for dawn". עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל בישראל גל חדש של להקות מטאלקור אשר צבר פופולריות בקרב המטאליסטים הצעירים יותר. הבולטות בתחום הן "Missing in action", "Dissonant" ו"Demented sainity".

שתי להקות ישראליות זכו בתחרות המטאל באטל בפסטיבל וואקן: הלהקה The Fading והלהקה האמרקלט.

הופעות מטאל ומפיקים בולטים

בתחילת שנות ה-2000 סצנת המטאל בישראל החלה לתסוס ולהתרחב, במידה מסוימת בזכות העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, אשר הביאה עמה קהל גדול לרוק ומטאל. בשנים אלו קמו להקות מטאל רבות בארץ, וגם קהל המטאל החל לגדול.

בשנת 2002 קמה חברת מטאליסט הפקות אשר לקחה על עצמה לרכז את פעילות המטאל בארץ, אשר הגיעה לשיאה (בינתיים) ב-3 פסטיבלים ארציים שנערכו בשנים 2003, 2004, 2005, ובהם אף הופיעו מספר להקות מחו"ל (דוגמאות בולטות-דיסטרקשן ומגאדת'). בין הלהקות הבולטות בישראל בתחום ניתן למנות את בצפר, Whorecore, ודיסטורטד. בקהילה של האתר "מטאליסט" ישנה רשימת להקות מטאל מישראל הכוללת למעלה מ-250 להקות. הופעת מגאדת' שהופסקה על ידי המשטרה בפסטיבל מטאליסט 2005 הביאה לביקורת רבה על המשטרה אך גם כנגד הפקת הפסטיבל ולאחר מכן לא נערכו פסטיבלים תחת שם זה. בין ההופעות שהחברה הפיקה בהמשך ניתן לציין את הופעתו של רוני ג'יימס דיו, מרטי פרידמן ואחרות.

בשנת 2008 התקיים לראשונה פסטיבל "הללויה" בו הופיעו להקות ישראליות רבות, בשנת 2009 הגיעו לפסטיבל 1700 צופים. בשנת 2010 התקיים בישראל פסטיבל המטאל הבינלאומי "אוזפסט" בו הופיעה להקת המטאל הישראלית בצפר לצד אוזי אוסבורן, קורן וסולפליי (להקתו של סולן ספולטורה, מקס קוואלרה). בישראל יש לא מעט להקת דום מטאל ומספר קטן של להקות מטאל גותי.

פעילים בולטים נוספים בסצנת המטאל הם ישי רייבן העומד בראש חברת רייבן הפקות ופטריק לוסינסקי העומד בראש חברת Progstage productions. שוקי וייס שבעיקר מפיק הופעות גדולות של פופ ורוק, היה אחראי גם על הפקה של כמה הופעות מטאל גדולות ושל פסטיבל אוזפסט.

ייצוג בתקשורת

בתקשורת הישראלית יש מספר אנשים העוסקים בסיקור של מטאל בישראל-בעיתונות, כתב ידיעות אחרונות אור ברנע שהיה אחראי על מדור "זירת המטאל". ברדיו היו תוכניות "המסור" של אסף צ'רנילס בגלגלצ ונותן ברוק של בן רד ב-88 FM, ששילבו רוק כבד עם מעט מטאל והתוכנית מת על מטאל ב-106FM שהייתה מוקדשת למטאל.

ראו גם

• פוליטיקה במטאל
• שירי מטאל

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבי מטאל בוויקישיתוף

• הבי מטאל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האנציקלופדיה של ההבי מטאל באינטרנט (The BNR Metal Pages)
• אנציקלופדיית מטאלום - ארכיון המטאל
• metal rules
• מגזין מטאל ישראלי
• מטאליסט
• אלטרנטיב זִן - מגזין ישראלי-בינלאומי דו שפתי שמתמקד במטאל, רוק גותי ואלטרנטיבי
• "100 הגיטריסטים הגדולים במטאל" על פי מגזין "Guitar World"
• Metal: A headbanger's Journey- סרט תיעודי על תרבות המטאל
• תמר מלינוביץ', עכבר העיר אונליין, לא תאמינו שזו מוזיקה ישראלית: ספיישל מטאל, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008
• רשימת להקות מטאל מישראל, באנציקלופדיה מטאלום (ארכיון המטאל)
• רוק כבד (מוזיקה), דף שער בספרייה הלאומית