דניס גולדברג

דניס גולדברג
Denis Goldberg

לידה	11 באפריל 1933 קייפטאון, איחוד דרום אפריקה
פטירה	29 באפריל 2020 (בגיל 87) קייפטאון, דרום אפריקה
שם לידה	Denis Theodore Goldberg
מדינה	דרום אפריקה
השכלה	אוניברסיטת קייפטאון
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקאית, הקונגרס הלאומי האפריקני
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2010) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קייפטאון (2019) honorary doctor of Heriot-Watt University (2018) מדליית איסיטוואלנדווה (23 בינואר 2019) Order of Luthuli (2009) דוקטור לשם כבוד (2000)

דניס גולדברג (באנגלית: Denis Goldberg;‏ 11 באפריל 1933 – 29 באפריל 2020) היה פעיל זכויות אדם דרום אפריקאי יהודי, שהיה מעורב במאבק נגד האפרטהייד ונכלא במשך 22 שנים, יחד עם אנשי מפתח נוספים בתנועה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. לאחר שחרורו בשנת 1985 הוא המשיך במאבק נגד האפרטהייד מבסיסו בלונדון עם משפחתו, עד לביטול משטר האפרטהייד הבחירות הדמוקרטיות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה ב-1994. הוא חזר לדרום אפריקה בשנת 2002.

ביוגרפיה

גולדברג נולד בקייפטאון בדרום אפריקה וגדל במשפחה, שבניגוד לרוב המשפחות הלבנות באותה תקופה, קיבלה בברכה אנשים מכל הגזעים לביתם. הוריו, אנני וסם גולדברג, נולדו שניהם בלונדון, ילדיהם של יהודים ליטאים שהיגרו לאנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. שני ההורים היו קומוניסטים פעילים פוליטית בזמן שחיו בלונדון, ואחרי שעברו לקייפטאון מילאו תפקיד פעיל בסניף וודסטוק המקומי של המפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה, בעוד סם ניהל סדרה של עסקים קטנים.

במרץ 1950, כשהיה בן 16, החל גולדברג את לימודיו בהנדסה אזרחית באוניברסיטת קייפטאון. בשנתו האחרונה פגש את אסמי (Esmé) בודנשטיין, שהגיעה גם ממשפחה פעילה במפלגה הקומוניסטית, והם התחתנו בינואר 1954. בתם הילרי נולדה בשנת 1955 ובנם דייוויד בשנת 1957.

אסמי הייתה חברה בוועד של "אגודת הנוער המודרנית הלא-גזעית", שבאמצעותה התיידד דניס עם אנדימבה טויבו יה טויבו, שלימים הקים את SWAPO (ארגון העם הדרום-מערב אפריקני) והפך לאחד המנהיגים הראשונים של נמיביה העצמאית. "אגודת הנוער המודרנית הלא-גזעית" ביקשה להעלות את המודעות והסולידריות באמצעים שונים, כולל מכירת העיתון "העידן החדש" וקיים שיעורי לילה לחינוך של אנשים עובדים. גולדברג היה גם פעיל בתנועת "קונגרס הדמוקרטים". אף על פי שפעילות זו לא הייתה בלתי חוקית, הזוג והפעילים האחרים הוטרדו ללא הרף על ידי משטרת הביטחון, שאספה חומרי חקירה על המעורבים.

בשנת 1957 הצטרף גולדברג למפלגה הקומוניסטית (שפעילותה נאסרה בדרום אפריקה ב-1950). הוא נעצר ב-30 במרץ 1960 בגין תמיכה בשובתים בעיירות השחורים (Townships) בעקבות הטבח בשארפוויל ב-21 במרץ 1960, בו כוחות המשטרה פתחו באש לעבר מפגינים נגד האפליה הגזעית ומשטר האפרטהייד. כתוצאה מהירי נהרגו 69 מפגינים ו-180 נפצעו. גולדברג, יחד עם אמו, ישב ארבעה חודשים בכלא ללא משפט ובעקבות זאת איבד את עבודתו בפרויקט לבניית תחנת כוח.

ב-26 ביוני 1962, ביוהנסבורג, סייע גולדברג בשידור הרדיו של נאום יום החופש של וולטר סיסולו, ממנהיגי הקונגרס הלאומי האפריקני. ליונל גיי, מרצה לפיזיקה מאוניברסיטת וייטווטרסנד, בנה את משדר הרדיו.

המעצר

ב-11 ביולי 1963 פשטה משטרת הביטחון של דרום אפריקה על בית החווה "ליליסלאף" בשכונת ריבוניה, בפרברים הצפוניים של יוהנסבורג, בפגישה שתוכננה להיות האחרונה שהתקיימה במקום, לאחר שהבית שימש כמקום מפגש סודי במשך כמעט שנתיים. גולדברג נעצר בחווה יחד עם כמה פעילים אחרים, ביניהם וולטר סיסולו, ארטור גולדרייך, גובן מבקי, ריימונד מחלאבה ורוסטי ברנשטיין. ב-3 בספטמבר 1963 ברח גולדברג יחד עם ארטור גולדרייך ואנשים אחרים מהכלא. הוא נפצע במהלך הבריחה ונתפס כעבור שבוע, ואילו גולדרייך, שהיה אף הוא ממוצא יהודי, הצליח להימלט מהמדינה ולעלות לישראל.

גולדברג היה נתון לשורה של חקירות תוקפניות לעיתים קרובות, הוא אוים בתליה ובמועדים אחרים הציעו לו תמריצים להפוך לעד מדינה. נאמר לו על מות חברו, לוקמרט נגודל, בכלא. אסמי נעצרה גם היא והוחזקה תחת חוק המעצר למשך 38 יום, במהלכו טופלו בחומרה והייתה נתונים לאיומים על סילוק ילדיה ממנה. ב-8 באוקטובר 1963, לאחר תום תקופת המעצר, גולדברג והאחרים הואשמו בעבירות על פי חוק החבלה (נלסון מנדלה ישב בכלא בזמן הפשיטה, אך מסמכים שנמצאו בליליסלאף אפשרו למדינה להוסיף אותו כנאשם משותף). המשפט שלאחר מכן נודע בשם "משפט ריבוניה" (Rivonia Trial).

משפט ריבוניה

יום לאחר שהואשם, גולדברג וחבריו נפגשו עם עורכי דינם שאמרו להם כי מצבם היה קשה ועונש מוות בתליה הוא התוצאה הסבירה. גולדברג, במאמץ להגן על מנדלה ועל המנהיגים האחרים, הציע לקחת אחריות באומרו שהוא חרג מהוראותיו ביחס לייצור נשק, וטען כי הראיות נגדו היו הקשות ביותר להפריך בהינתן שהתוכניות היו בבירור נכתב על ידו. ההצעה הזו נדחתה על ידי האחרים. נדונה תוכנית בריחה, וגולדברג התעקש כי אסמי והילדים יעזבו את דרום אפריקה, מחשש להשלכות אם הוא יצליח. אסמי והילדים יצאו לבריטניה בדצמבר 1963, אך גולדברג לא הצליח להימלט.

לאחר ששניים מהנאשמים ברחו, ניתן פסק הדין ב-12 ביוני 1964, השופט סירב להטיל את עונש המוות; במקום זאת, שמונה מהמורשעים נידונו לארבעה מאסרי מאסר עולם כל אחד. בגיל 31 היה גולדברג הצעיר מבין הנידונים והאדם הלבן היחיד. אמו, שהייתה בבית המשפט בגזר דין, לא שמעה את השופט וצעקה "דניס, מה זה? מה השופט אמר?", עליו הגיב גולדברג:"החיים והחיים נפלאים".

המאסר

גולדברג נשלח לכלא המרכזי בפרטוריה, ואילו האחרים נשלחו למאסר ברובן איילנד. כמו האחרים, הוא לא ערער על עונשו. הוא היה לבד בעיקר בתאו במשך 16 עד 18 שעות ביממה. נאסר על האסירים לדבר בינם לבין עצמם והתנאים הקשים הובילו לעיתים קרובות למחלות ולחץ פסיכולוגי. לאחר ארבע שנים, הורשתה אסמי לבקר אותו בפעם הראשונה, אך הוגבלה לחמישה ביקורים של חצי שעה; אחרי ארבע שנים נוספות הורשתה שוב לבקר, אך לאחר מכן לעולם לא שוב, ללא כל הסבר. לאחר שמונה שנים הורשו ילדיו לבקר ואיפשרו איתו קשר פיזי עד שהגיעו לגיל 16; מלבד זה, אסור היה ליצור קשר פיזי במהלך ביקורים.

הותר לו לכתב רק מכתב אחד בן 500 מילים כל חצי שנה, אך אפילו אלה צונזרו ונחתכו באופן שרירותי. עם שחרורו ניתנה לגולדברג חבילת מכתבים ששלחה אסמי שהוחזקה על ידי שלטונות הכלא. באותה עת נאמר לו שמעולם לא הגיעו. בזמן שהיה בכלא ובהמשך, ביתו של אסמי במזרח פינצ'לי בצפון לונדון סיפק מקלט לפליטים פוליטיים דרום אפריקאים ומטיילים שונים אחרים.

שני הוריו של גולדברג נפטרו בזמן שהיה בכלא. הוריו נפרדו ואמו אנני הלכה להתגורר עם אסמי והילדים בבריטניה. יום לפני שהשתחרר הורשה גולדברג תחת שמירה לבקר בקבר אביו.

השחרור מהכלא

בתו של גולדברג הילרי התגוררה בקיבוץ מעיין ברוך בישראל, שבין מקימיו היו מכרים של דניס מדרום אפריקה כגון הפסל דוד פיין והאדריכל ארטור גולדרייך (שנאסר עם גולדברג ב-1963 אך הצליח להימלט חזרה לישראל), שם עבדה כגננת ורכזת מתנדבים. הילרי הקימה ועד פעולה שינסה להשיג את שחרור אביה מהכלא. חרות לפיד מקיבוץ אילת השחר, שפעל למען שחרור אסירים יהודים ברחבי העולם, החל לפעול למען שחרורו. זו הייתה תקופה קשה עבור גולדברג מכיוון שהוא לא ידע את עמדתו של ה הקונגרס הלאומי האפריקני ועמדת חבריו הכלואים באי רובבן לגבי שחרורו האפשרי. כשהוא מבודד הייתה לו הזדמנות מועטה להתייעצות; עם זאת, הועבר לו מסר כי ההקונגרס הלאומי האפריקני, כולל אלה באי רובן, אישרו את היוזמות של בתו וחרות לפיד.

בשנת 1985, תחת לחץ של ארצות הברית, ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה הציעה לשחרר אסירים פוליטיים אם יגנו ויתחיבו לא לפעול באלימות. גולדברג ביקש לפגוש את מנדלה ואת חבריו האחרים בקייפטאון, אך סורב. התנאי העיקרי שהוצב בפני גולדברג היה שהוא לא ישתתף באלימות למטרות פוליטיות. גולדברג הסכים, אך הוא לא דחה את מעורבותו הקודמת או את הצורך במאבק מזוין. במכתב לנשיא פ 'וו. בוטה הוא פירט את עמדתו והסכים ל"התחייבות להשתתף בפוליטיקה רגילה שלווה, שניתן לנהוג בחופשיות ובמשמעותיות ".כמו כן הוסכם שיעלה לישראל לאחר שחרורו. ראש דסק דרום אפריקה במשרד החוץ, אלון ליאל, ניהל את המגעים עם המשטר הדרום אפריקאי. ב-28 בפברואר 1985, לאחר 22 שנות מאסר, גולדברג שוחרר.

גולדברג למד בכלא לתארים במינהל ציבורי, היסטוריה וגאוגרפיה דרך אוניברסיטת דרום אפריקה ולקח חלק בתואר במשפטים.

בלונדון 1985 – 2002

גולדברג נלקח היישר מהכלא לשדה התעופה כדי לטוס לישראל, שם אוחד עם אשתו וילדיו. בישראל שהה מספר ימים בקיבוץ מעין ברוך ונתן מספר ראיונות לתקשורת הישראלית. גולדברג היה תקיף בביקורתו על היחס של ישראל לפלסטינים ועל יחסי ישראל עם שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה.

גולדברג עבר ללונדון עם משפחתו וחידש את עבודתו בקונגרס הלאומי האפריקני במשרדו בלונדון. ב-26 ביוני 1985, במלאת 30 שנה לקונגרס העם (המכונה גם יום החופש), כדובר הקונגרס הלאומי האפריקני, נשא נאום בכיכר טרפלגר בעצרת נגד אפרטהייד, בה השתתף גם מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, ניל קינוק, ובדצמבר יצא לסיור הרצאות בן שישה שבועות בסקנדינביה. הוא ייצג את התנועה בוועדה נגד האפרטהייד של האו"ם והיה מעורב גם בוודקראפט פולק, תנועה אזרחית בריטית לצעירים בה הייתה משפחתו פעילה שנים רבות. תפקידו העיקרי לאורך השנים עד 1994 היה לבנות תמיכה בתנועה נגד האפרטהייד, ולשם כך הוא טייל ברחבי אירופה וצפון אמריקה, הוא גם יצר קשרים חזקים עם איגודים מקצועיים ויחסים ארוכי שנים עם אנשים שהמשיכו לתמוך בדרום אפריקה לאחר שהוקמה הדמוקרטיה שם.

לאחר פירוק משטר ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה ועריכתן של בחירות דמוקרטיות אמיתיות ראשונות ב־1994, שבהן הותר לראשונה לאזרחים שחורים וצבעוניים (בני תערובת) להצביע, החליט גולדברג שלא לחזור לדרום אפריקה, בעיקר כדי שיוכל להישאר עם אסמי, ילדיו ונכדיו, שרצו להישאר בבריטניה.

הוא היה מעורב בהקמת ארגון Computer Aid Internation שנוסד בשנת 1996, והפך לפטרון הכבוד שלהו. הוא הקים את ארגון הפיתוח Community HEART בלונדון בשנת 1995, כדי לשפר את רמת החיים של דרום אפריקאים שחורים. הארגון גייס כספים לארגונים כמו Rape Crisis Cape Town וכן ליוזמות לספק ספרים ומחשבים לבתי ספר. בתמיכת חברים גרמנים הקים את Community HEART eV באסן בגרמניה בשנת 1996, שם פגש את אדלגרד נקובי. לאחר מכן ביקר בגרמניה פעמים רבות, למד לדבר גרמנית וייצר קשרים נרחבים במדינה.

בשנת 2000 מתה אסמי לאחר ניתוח חירום. בשנת 2002 דניס ואדלגרד התחתנו בלונדון; ימים ספורים לאחר מכן נפטרה פתאום בתו הילרי, כאשר גולדברג ואדלגרד התכוננו לחזור לדרום אפריקה.

חזרה לדרום אפריקה

גולדברג שב לדרום אפריקה בשנת 2002 ומונה ליועץ המיוחד של חבר הפרלמנט של רוני קסריל, שר לענייני מים ויערות עד 2004.

אדלגרד ודניס התגוררו בתחילה בפרטוריה ואז בקייפטאון. אדלגרד נפטרה בשנת 2006 מסרטן.

גולדברג המשיך לנסוע לגרמניה ולמדינות אחרות כדי לדבר על דרום אפריקה ועל העבודות הדרושות להפיכתה; ביוני 2009 הציג מאמר "דרום אפריקה, המעבר לדמוקרטיה ואיסור עינויים" בסמינר באוניברסיטת דיסלדורף.

בשנת 2010 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "המשימה: חיים לחופש בדרום אפריקה" (מהדורה חדשה שפורסמה בשנת 2016).

הוא השתלב בפרויקט ללימוד תלמידי בתי הספר התיכוניים על ההיסטוריה של מאבק השחרור והעניק תמיכה למספר פרויקטים בהוט ביי, בפרבר קייפטאון בו התגורר. בין השאר, תמיכה באקדמיה למוזיקה קרוננדל (שנוסדה בשנת 2007) שמטרתה להפגיש בין צעירים מקהילות שונות באמצעות נגינה של מוזיקה. הוא השתמש בקשריו הגרמניים כדי לעזור לארגן להקת ג'אז שהורכבה מתלמידי קרוננדל לסיבוב הופעות בגרמניה בשנת 2012.

נפטר בקייפטאון ב-29 באפריל 2020.

פרסים והוקרה

• 1988 פרס "אלברט ג'י לותולי לשלום" על ידי קבוצה של 12 ארגונים אמריקאים: ועדת שירות הידידים האמריקני, הצלב האדום האמריקני ואחרים
• 2000 תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה לרפואה בדרום אפריקה (כיום אוניברסיטת Sefako Makgatho למדעי הבריאות)
• 2009 "מסדר לותולי (כסף) מאת נשיא דרום אפריקה
• 2010 מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
• מדליית הוותיקים הצבאיים לשנת 2012 (פלטינום מחלקה ב ') מהטמה גנדי סטיגראחה בפרס השלום על ידי גנדה פיתוח נאמנות, דרבן
• 2012 סניף ארגון ראנדבורג 102 של ה-ANC בשם סניף דניס גולדברג
• פרס מלומד העולמי לשנת 2012 מטעם מכללת City of Glasgow
• תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת Heriot-Watt, סקוטלנד
• מדליית איזיטלנדווה לשנת 2019
• תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קייפטאון

ספריו

• Goldberg, Denis (2010). The Mission : A Life for Freedom in South Africa. Johannesburg: STE.
• Goldberg, Denis (2012). Mandela-Tambo : friends, comrades, leaders, legacy. Mandela-Tambo lecture series, 4. ISBN 9780955653834. נבדק ב-11 במרץ 2019. This paper was delivered as the Fourth lecture of the Mandela-Tambo lecture series, 13 September 2012. The lecture was organised by the City of Glasgow College and ACTSA Scotland in association with the SA High Commission. The Glasgow Mandela-Tambo lecture 2011. {{cite book}}: (עזרה)
• Goldberg, Denis (2016). A Life for Freedom: The Mission to End Racial Injustice in South Africa. University Press of Kentucky. ISBN 9780813166858. (First 7 chapters available online)

ראו גם

• טענות למדיניות אפרטהייד על ידי ישראל
• הבריחה מפרטוריה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דניס גולדברג בוויקישיתוף

• Denis Goldberg Foundation
• גזר־דין מוות צפוי ל־8 לוחמים נגד הגזענות בדרום־אפריקה, קול העם, 12 ביוני 1964
• תום שגב, מה חושב באמת דניס גולדברג, כותרת ראשית, 6 במרץ 1985
• דנים גולדברג מגיב: השאלה מיהו טרוריסט, כותרת ראשית, 20 במרץ 1985 - מכתב תגובה לריאיון עם תום שגב
• אריה דיין, רק"ח סולחת לדניס גולדברג, כותרת ראשית, 20 במרץ 1985
• גדעון לוי, נר נשמה לזכרו של גיבור יהודי, באתר הארץ, 3 במאי 2020
• לואיז בית-לחם, "אפרטהייד מתחזק אפליה גזעית או דתית. זה קיים גם בשטחים וגם בישראל", באתר הארץ, 23 ביולי 2023