בחירות ארציות

בחירות ארציות הן שיטת בחירה אשר ביסודה עומד הרעיון שהמדינה כולה מהווה אזור הצבעה אחד. בשונה מהשיטה האזורית, על פי שיטה זו מהווה המדינה מחוז בחירה אחד, כאשר בדרך כלל חלוקת המושבים בפרלמנט מתבצעת באופן יחסי לקולות הבוחרים. שיטה זו היא השיטה הנהוגה בישראל.

שיטת הבחירות בישראל

כיום השיטה בישראל היא יחסית-ארצית. כל רשימה המתמודדת בבחירות זכאית למספר מושבים על פי חלקה היחסי בחלוקת הקולות ובתנאי שעברה את אחוז החסימה, העומד כיום על 3.25% מכלל הקולות הכשרים. מנקודת מבט של חלוקה אזורית, ישראל בשיטת הבחירות שלה מהווה אזור אחד. נציגי המפלגות ואופן קביעת דירוגם במפלגה נקבעים על ידי המפלגה עצמה. חלקם על ידי ראש המפלגה וחלקם על ידי בחירות במרכז המפלגה אשר בוחר את דירוג המועמדים. בשל שיטה זו ישנו ריכוז עוצמה פוליטית בידי נבחרי העם ולא בידי הציבור, הדבר יוצר עדיפות לפוליטיקה לאומית על פני אינטרסים מקומיים.

יתרונות וחסרונות בשיטה הארצית

יתרונות

• השיטה הארצית, בשונה מהאזורית, אינה מעלה את כוחן של המפלגות הגדולות על חשבונן של הקטנות. הדבר מונע פגיעה בעיקרון הייצוגיות של הדמוקרטיה מפני שייתכנו זרמים או דעות בעם אשר קולם לא יישמע ולא ייוצג.
• במקרה של בחירות אזוריות חד נציגות, יכול להיווצר מצב בו הנציג הנבחר איננו זה שזכה ברוב הקולות מהאזור אלא בחלקם היחסי ועל כן איננו מייצג למעשה את רצון האזור ואין שמירה על עיקרון היחסיות.
• קביעת גבולות המחוזות עלולה להתבצע כך שתגרום עדיפות למפלגה מסוימת – הטיה בקביעת מחוזות בחירה.
• בשיטה הארצית אין צורך לבצע רענון ובחינה מחדש מדי תקופה של החלוקה למחוזות.
• גם לאחר בחינה מחדש של המחוזות, לא יהיו כל המחוזות שווים בגודל האוכלוסיות שלהם, ולכן במקרה של מחוזות בעלי אותו מספר נציגים בפרלמנט, אזרח מהמחוז בעל האוכלוסייה המעטה יהיה בעל השפעה גדולה יותר מאזרח מהמחוז המאוכלס. כך למשל, בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000, מדינה בה נהוגה השיטה האזורית, ניצח דווקא המועמד שזכה בפחות קולות.
• בשיטה זו יש אין בזבוז של קולות (אלא אם קיים סף חסימה), בשונה מן השיטה האזורית. כך בשיטה האזורית, במחוזות להן נציג יחיד, קולותיהם של הבוחרים שלא הצביעו עבור המועמד הזוכה יורדים לטמיון ואינם מיוצגים בפרלמנט. תופעה זו מחלישה את המעורבות הפוליטית ומביאה לאדישות פוליטית.

חסרונות

• היעדר קשר בין הבוחר לנבחר - הנבחר אינו מרגיש מחויבות יתרה לבוחריו. ברגע שהוא נבחר לרשימת המפלגה על ידי מרכז המפלגה ולא על ידי העם אנו מאבדים את עקרון הנאמנות והאחריות לאזרח, מפני שלאזרח ההשפעה מועטה.
• תלות הנציג במפלגתו - הנציג תלוי כמעט באופן מוחלט במפלגתו, דבר אשר מונע ממנו חופש פעולה כמעט לחלוטין.
• שחיקת האמון בנבחרי הציבור – רמת האמון של הבוחרים בנציגיהם נמצאת בירידה מתמדת בעשור האחרון, וזאת משום שישנה תחושה בציבור כי דעותיו אינן משתקפות במלואן בבית הנבחרים. ניתן להשליך זאת גם על הקשר בין הבוחר לנבחר אשר מלווה בהיעדר תחושת מחויבות.
• ירידה באחוזי ההצבעה – החל משנת 2000 ישנה ירידה משמעותית באחוזי ההצבעה. ניתן להשליך זאת על מערכות הבחירות התכופות שהתקיימו בעשור האחרון שלא במועדן, וכן על חוסר האמון ההולך וגובר בין העם לנבחריו. יש הטוענים כי מעבר לשיטת בחירות אזורית תשפר את אחוזים אלו.
• כמות מפלגות מרובה – בשל השיטה הארצית ישנו בישראל ריבוי מפלגות אשר מוביל להכרח בממשל קואליציוני, אשר ניחן במרבית המקרים (כפי שקרה בעשור האחרון) בחוסר יציבות שלטונית.
• היעדר ייצוג לפריפריה – בית הנבחרים אינו מהווה ייצוג מספק עבור הפריפריה וצרכיה, דבר היוצר תחושה של חוסר שותפות.
• שותפות קואליציונית – שותפות קואליציונית מובילה לוויתורים של המפלגות לעיתים רבות אף ויתורים על דברים מרכזיים שכלל מצע הבחירות, זהו כשל ממשל מפני שנבחר הציבור איננו כפוף לרצון העם אלא ללחצים פוליטיים.

לקריאה נוספת

• ניר אטמור (בהנחיית אשר אריאן), שיטות לבחירת בתי נבחרים דמוקרטיים, ירושלים, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (2010).