אפליית נשים

אפליה, הוא מונח סוציולוגי המציג יחס שונה בין קבוצות, קטגוריות או פרטים בחברה, על בסיס העדפה, המעניקה להם, יתרון על פני קבוצה אחרת. נשים הן קטגוריה חברתית הסובלת מאפליה בתחומי חיים שונים. אפליה זו פוגעת בנשים, הנתפסות כבעלות סטטוס חברתי, פוליטי וכלכלי נמוך בהשוואה לגברים.

אפליית נשים היא אפליה על רקע מגדרי והיא באה לידי ביטוי באופן ישיר, או עקיף, גלוי או סמוי.

ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן פחותה מזו של הגברים ומוגבלת בעזרת נורמות וגם באופן חוקי (ראה זכות הבחירה לנשים). חוקרים פמיניסטים (למשל, מרילין פרנץ') ואף פילוסופים (ראה מישל פוקו) מציעים הסתכלות היסטורית הקושרת את התרבות הפטריאכלית בה הכוח והשליטה נמצאים בידי הגברים אל התפתחות האמונה המונותאיסטית באל זכר. לאורך חמשת אלפי שנות התרבות הפטריאכלית היו תקופות רבות בהן לנשים היה כוח כלכלי וחברתי רב (כגון בזמן מלחמות הצלבנים ומלחמת העולם הראשונה) אך עיון בהיסטוריה מראה שכאשר הגברים שבו משדות הקרב, הם תבעו מחדש את השליטה במוקדי הכוח בעזרת חוקים ואף בדרכים אלימות (ראה שריפת המכשפות בתקופת הרנסאנס). בתרבויות מסוימות נאסרו על נשים לימודים ברמות שונות, החל מהרמה הבסיסית של קרוא וכתוב. איסור זה מנע מנשים את הגישה למידע ולהתפתחות רוחנית. איסור מקובל אחר היה האיסור על עבודה מחוץ לבית, שמנע מנשים חירות כלכלית, וחייב אותן לחבור לגבר מפרנס (אב, אח או בן-זוג מנישואין לדוגמה). ברוב מדינות העולם, עד לתחילת המאה ה-20, נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים (כגון הזכות להצביע והזכות להיבחר שנאסרה על נשים עד שנות ה-70 בשווייץ, לדוגמה), ובכך נמנעה מהן יכולת ההשפעה על החברה שבה חיו. זכות הירושה של הרכוש המשפחתי נשללה ואף זכות ההורות העיסוק בריפוי, לדוגמה. איסורים כאלה ודומיהם, ברמות שונות, נהוגים עד היום במידה מסוימת בחברות מערביות (ראה פערים ברמת השכר בתפקידים זהים) ובאופן נרחב יותר בעולם השלישי ובתרבויות מסורתיות וישנם זרמים פמיניסטים שעדיין רואים צורך בהמשך המאבק לשוויון מגדרי.

בתחילת המאה ה-20 התעוררה תנועה, שהציבה את המאבק למען שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות על מנת למנוע את אפליית הנשים בראש מעייניה. תנועה זו נקראת התנועה הפמיניסטית, ולזכותה נרשמו במהלך ההיסטוריה הישגים רבים בתחום שוויון הזכויות לנשים. בזכותה, זכויות כגון הזכות ללימודים, לעבודה, לאימהות, לרכוש ולחיים פוליטיים, ניתנות לנשים בכל מדינה דמוקרטית. שווייץ הייתה האחרונה במדינות אירופה, שהעניקה את זכות הבחירה לנשים, בשנת 1971. בעקבות התעוררות המודעות הפמיניסטית, סוציולוגים החלו להפנות מאמצים מחקריים לנושא מעמד הנשים בתרבויות שונות ובתקופות שונות. בין היתר נחקרים הגורמים והתהליכים החברתיים שהובילו למצבי האפליה, כמו גם אלה שהביאו להתעוררות הפמיניסטית כולל הניסיון לנתח את הסיבות המורכבות להיווצרות האפליה והפטריארכיה מלכתחילה.

רקע

בתרבויות קדומות רבות, תפקיד הנשים היה ניהול משק הבית, כאשר החיים הציבוריים יועדו לגברים. כבר בעת העתיקה במקומות שונים הייתה מדיניות מכוונת לאפליה בין נשים לגברים. בעת מחאת נשים ברומא העתיקה, צוטט קאטו הזקן באומרו, "ברגע שהן (הנשים) יהפכו לשוות לנו, הן יהפכו לממונות עלינו". מחאה זו הייתה אירוע יוצא דופן בהיסטוריה, שכן בדרך כלל קיבלו הנשים את מעמדן בהכנעה.

באירופה של ימי הביניים, חוקים רשמיים שללו מנשים זכות להחזיק ברכוש, ללמוד, לעבוד במרבית המקצועות או להשתתף בחיים הציבוריים. במקומות שונים בעולם לבעל הייתה זכות למכור את אשתו, ובתרבויות שונות נורמות חברתיות הכתיבו שלנשים אסור לבצע עסקים ללא השגחתו של גבר, או אף לקבל החלטות משמעותיות עבור ילדיהן ללא אישור מדמות סמכות גברית.

עם עלייתן ההדרגתית של מגמות עולמיות של ליברליזציה ודמוקרטציה במדינות שונות במאה ה-19, ובתחילת המאה ה-20, החלו התארגוניות של נשים לדרוש שוויון בתחומים שונים בחברה, וקבלת שוויון הזדמנויות וזכות בחירה. במאה ה-20 מרבית מדינות העולם הכירו בזכות הבחירה לנשים, אולם הקשר זה היה רק אחד היבט אחד של האפליה המינית, ונותרו היבטים רבים נוספים של אפליה מינית שלא זכו, לדעת נשים רבות במערב בחצי השני של המאה ה-20, לפתרון הולם. הגל השני של הפמיניזם שהחל החל משנות ה-60 של המאה ה-20 עסק בהיבטים הללו, ונגע בנושאים מורכבים יותר כמו אפליה תעסוקתית, שכר לא שוויוני, אי שוויון משפטי, הגבלות עסקיות על נשים, אפליה בייצוג של חשיבותן של נשים מצליחות בתחומים שונים ועוד. הגל השלישי של הפמיניזם שהחל בשנות ה-90 של המאה ה-20, ניסה לרדת לרזולוציות גדולות יותר ולרדת לשורשן של בעיות העומק שעומדות מאחורי האפליה המינית. הוגות מתקופה זו הגיעו עד לידי קריאה, להטיל ספק ביסודות הסדר החברתי המסורתי, לקעקע אותם ולבנות יסודות חדשים. העיסוק באפליה המגדרית בשנים אלו נגע לנושאים מורכבים יותר, כמו חוסר איזון במחויבויות משק הבית, שיח שמקטין נשים ואופן הצגתן של נשים בתוכניות טלוויזיה וסרטים.

במדינות רבות נחקקו חוקים האוסרים על אפליה תעסוקתית על בסיס מגדר, והוסרו מגבלות שונות על נשים - הן בחקיקה והן בנורמות החברתיות.

אפליית נשים בתרבויות שונות

בתרבות היהודית

ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות

על פי ההלכה היהודית האורתודוקסית, הגבר הוא האקטיבי בנישואים ובגירושים. חובות הבעל בנישואים מרובים מחובות האישה, אך מדין תורה (לפני חרם דרבנו גרשום) האיסור על פוליגמיה הוא רק על נישואי אישה למספר גברים. נשים פסולות לשפיטה, לתפקידי הנהגה דתית ולפעמים לעדות, ואינן מורשות להשתתף באופן פעיל בטקסים דתיים בבתי הכנסת, כמו להיות גבאיות, חזניות, עולות לתורה או דרשניות. לפי דעות מסוימות, נשים אינן מורשות להשתתף בפעילות צבאית, לקבל תפקידי הנהגה ציבורית, כמו ראשות עירייה, חברות בכנסת או בממשלה, או אף להתמנות לתפקיד מנהלתי דתי, כמו להיות יושבת ראש מועצה דתית.

הטענה על אפליית מעמדן של נשים בתרבות היהודית מתייחסת לשני סוגים:

• מעמד שמקורו בהלכה, היוצר הבדל בזכויות ובחובות של נשים, לעומת אלה של גברים.
• מעמד שמקורו במנהג ובמסורת, כפי שהתפתחו במשך מאות שנים. על ביטולה של אפליה מסוג זה אין מגבלות הלכתיות, אך גם היא אינה קלה לשינוי.

עם זאת, כבר בתנ"ך מופיעות נשים שמילאו תפקידי מפתח. דבורה הנביאה שהייתה שופטת; יעל אשת חבר הקיני שהרגה את ראש הצבא סיסרא; חולדה הנביאה שהייתה יועצת יאשיהו המלך; עתליה שמלכה ביהודה ואסתר המלכה שהצילה את עם ישראל מהשמדה המונית. במקורות מאוחרים יותר מסופר על יהודית, שהרגה את ראש הצבא הולופרנס, שלומציון המלכה, שמלכה לאחר מות בעלה וברוריה, שהייתה "תלמידה חכמה" (הגרסה הנשית של "תלמיד חכם") בתקופת התנאים, אשר השתתפה בדיוני בית המדרש.

ההבדל בין המינים, המוטמע ביהדות ונובע משני מקורות אלה, מצומצם ברמות שונות ביהדות של ימינו, בעיקר בזרמים לא אורתודוקסיים, כגון היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית. בנוסף, כמו בהקשרים אחרים, בהם נטען שישנה אפליה, יש הטוענים שביהדות אין מדובר כלל באפליה (יחס שונה למי שהם שווים ביסודם), אלא בהבחנה (יחס שונה למי שהם שונים ביסודם)^{[דרוש מקור]}.

בתרבות המוסלמית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – מעמד האישה באסלאם

קריקטורה המתארת את אפליית הנשים באסלאם - הבן באור, הבת בחשיכה

חוקרי האסלאם חלוקים בשאלה האם התפשטות האסלאם ברחבי חצי האי ערב שיפרה את מעמדן של הנשים, ברור כי חוקי האסלאם יצרו האחדה במעמד הנשים. חוקרים בולטים הראו כי לפני תקופת האסלאם התקיימו רציחות נשים רבות, נישואי פוליגיניה בלתי מוגבלים ועוד. החוקר ויליאם מונטגמרי ואט טען כי עם התפשטות האסלאם נוצרו חוקים שהסדירו גירושין, השכלה לנשים, ירושה והחזקת רכוש ובכך שופר מעמד האישה. לצד אלו קיימים גם חוקרים המצביעים על כך שבתקופה הקדם-אסלאם היו אלות ממין נשי וטוענים כי היה קיים שוויון במעמדם של נשים וגברים.

ישנם מגזרים מוסלמים, כמעט כולם באפריקה, שבהם מקובל לבצע בגיל הילדות השחתת איבר המין הנשי בצורות שונות. ניתוח זה פוגע ביכולת האישה ליהנות מיחסי מין. המנהג אינו מוסלמי במקורו, אינו מקובל (ובמקרים רבים אף מגונה) בפסיקה המוסלמית ואינו נהוג ברוב העולם המוסלמי.

הדת המוסלמית מתירה פוליגיניה, אך רוב המוסלמים מונוגמיים. על פי האסלאם, נשים אינן יכולות לכהן בתפקידי מפתח ותפקידי מנהיגות וניהול ומוטלות עליהן הגבלות שונות. כיום הלכה זו במחלוקת בתרבות המוסלמית, וישנן חברות מוסלמיות המתירות לנשים לכהן בתפקידים רמי דרג. האסלאם מטיל מגבלות על לבושן של נשים, על חופש התנועה שלהן, ועל יכולתן ליצור קשר עם גברים שאינם בני משפחה. טיבן המדויק של המגבלות משתנה בין חברות מוסלמיות שונות ובין פוסקי הלכה שונים. במספר מדינות מוסלמיות, כמו איראן וערב הסעודית, ההבדל בין מעמד האישה למעמד הגבר ניכר. בערב הסעודית למשל, אין לנשים זכות בחירה, הן זקוקות לאישור מגבר (בעל או קרוב משפחה) כדי ללמוד, לעבוד או אף לקנות כרטיס טיסה. רק בראשית 2008, לאחר ויכוח ממושך, הוחלט להתיר להן לנהוג במכונית.

בתרבות הנוצרית

דיוקן דמיוני של ז'אן ד'ארק, שהועלתה על המוקד בעוון לבישת בגדי גבר וכפירה בעליונותה של הכנסייה הקתולית. מאות שנים לאחר מכן הוכרה כקדושה נוצרייה.

בנצרות הקתולית והאורתודוקסית, קיימת מידה של אפליה בין נשים לגברים, אמנם בין קדושי הנצרות קיימות גם מספר נשים. אולם, אישה יכולה לשמש לכל היותר "אם מנזר" של נשים ומעבר לכך נחסמת דרכה בהיררכיה ואין לה אפשרות לעלות לדרגת איש דת או מטיף, עבור ציבור גברי. אם כי בטקסי הכנסייה לא חל איסור על ישיבה מעורבת של נשים וגברים.

המקור לכך נובע מהחטא הקדמון של חוה, התופס מקום חשוב בחשיבה הדתית הנוצרית. בתאולוגיה הנוצרית נעשתה דה-הומניזציה של נשים, והן נחשבו לשטניות וטמאות, שעיקר מטרת בריאתן היא להיות שליח השטן בפיתוי הגבר והסטתו מדרך הישר. זאת מאחר שכבר מראשיתה מתאפיינת הנצרות ביחס שלילי באופן כללי למיניות, כשהנישואים הנוצריים הם הרע במיעוטו. המודל הנשי הבסיסי הוא זה של חוה, כאשר גופה הנשי אחראי על החטא הקדמון, מיניותה יצרה חטא שרובץ על האנושות כולה. המודל האלטרנטיבי הקתולי הוא זה של מריה הקדושה, אישה שגופה אינו קשור למיניות, בתוליה הם המקור לכוח ועוצמה מאגית. קיום יחסים עם אישה אף במסגרת חיי משפחה, נחשב לחטא הפוגם בשלמותו של הגבר. הגבר האידיאלי היה הנזיר שמתגבר על יצרו ואינו נזקק לקיים קשר עם נשים, ואילו מי שנזקק אף אם הדבר נעשה באופן ממוסד, נחשב לאדם מסוג ב'. לפיכך נאסר, על כל מי שמקדיש את חייו לכנסייה לשאת אישה כל ימי חייו. חוקרים רבים טוענים, כי הסיבה ליצירת אלוהותו של ישו ולאמונה כי אמו הייתה בתולה, נובעת גם היא מהאפליה הנשית וכי לא ייתכן שישו ייוולד כתוצאה מחטא^{[דרושה הבהרה]}.

נשים הועלו על המוקד על ידי הכנסייה, מסיבות שונות. בין אם הואשמו בכישוף ובין אם הואשמו באי קבלת מרות הכנסייה ובלבישת מכנסים כז'אן ד'ארק. נטען כי ציד המכשפות שנערך באירופה בימי הביניים, היה לא יותר ממזימה של הכנסייה הקתולית, לחיסולן של נשים משכילות ודעתניות^{[דרושה הבהרה]}.

הכנסייה הפרוטסטנטית שראשיתה ברפורמציה של הנצרות, יצרה בעיה עבור נשים. מחד, היא סילקה את פולחן הקדושים, המנזרים והכרח הפרישות לאנשי הדת והכמורה, והתירה את הנישואין באופן גורף. אך עם זאת, נעלם ממנה המודל הנשי ה"טהור". נשים דתיות נותרו מקושרות אך ורק לחטא הקדמון ונחשבו עדיין כנוצריות וכיצורים מסוג ב'. הביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייה (בגרמנית "Kinder, Küche, Kirche") מסכם היטב גישה "מסורתית" זו.

הכנסייה האוונגליסטית ביצעה מהפך בתפיסת נשים ומיניות וביטלה כליל את האפליה. הדימוי הנשי עבר דה-סקסואליזציה, בטענה כי האישה כיפרה בחרטה על החטא הקדמון, ולכן אינה מינית אלא אם משפחה טהורה. מכאן לאישה עליונות מוסרית על הגברים. הדגש על עליונות מוסרית של נשים הפך אותן לפעילות מאוד מאז המאה ה-19. השינוי בדוקטרינה האוונגליסטית הביא ל"פמיניזציה של הדת" - נשים הפכו לממונות המוסר החברתי, לפעילות בקהילות הדתיות ורבות מהן משמשות כמטיפות וכנשות דת בכנסייה.

בתרבות המזרח

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בסין היה נהוג לקשור את כפות רגליהן של הנשים ולנוונן לבל יגדלו ויצמחו, כדי לשמור על "חינניותן" ושבריריותן, וגם כדי שישמשו כאובייקט אירוטי במהלך האקט המיני. הדבר היה כרוך בכאבי תופת, ולפעמים בשבירת האצבעות וקיפולן, דבר שהגביל מאוד את יכולת התנועה של הנשים ועשאן לבעלות מום לכל ימי חייהן.

בהודו היה נהוג טקס הסאטי, שבו היו האלמנות נשרפות עם בעליהן המתים. לא ברור האם המטרה הייתה, שנשמת האישה תבדר את הגבר בעולם הנשמות, או שמא הדבר נועד למנוע מהאלמנה לרשת את נכסי בעלה ולהעבירם ממשפחתו. בהינדואיזם נשים נחשבות כפחותות מבחינה רוחנית ולא יכולות להגיע למוקשה בעודן נשים (הן יכולות להגיע למוקשה בתור גבר בגלגול מאוחר יותר).

ביפן מעמדו של הגבר לעומת האישה היה רם. אישה בוגדת ניתן היה להוציא להורג בידי בעלה ואנשיו ללא כל משפט, בעוד שהגבר היה יכול ל"השתעשע" עם גיישות חביבות כדבר שבשגרה מבלי שיואשם בדבר.

הדת הבודהיסטית, שביטלה את מערכת המעמדות ההודית, מתייחסת לנשים באופן שוויוני יותר מאשר הדת ההינדית.

אפליית נשים באקדמיה ובמחקר המדעי

ערך מורחב – נשים במדע

במשך שנים רבות, נשים לא הורשו ללמוד במוסדות אקדמיים, וכאשר הורשו ללמוד – לא קיבלו תעודות על לימודיהן, אף על פי שהיו זהים ללימודיהם של גברים. כאשר הן הצליחו לקבל תפקידים אקדמיים, הן אולצו להתפטר ברגע שנישאו "למען כבוד מקומה של האישה בבית" וכך בעצם לא הורשו להמשיך ולעסוק במדע.

דרכן של מדעניות רבות באקדמיה נחסמה עקב היותן נשים. דוגמה בולטת הייתה כאשר מועמדותה של המדענית הנודעת, מארי קירי (זוכת פרס נובל פעמיים; ב-1903 על גילוי הקרינה הרדיואקטיבית וב-1911 בכימיה), לחברות באקדמיה הצרפתית למדעים, נדחתה בהצבעה על חודו של קול.

בנוסף, היו מקרים בהם תגליותיהן ועבודתן של נשים נוכסו על ידי עמיתיהן הגברים, או שהן לא הורשו לפרסם בשמן, או שתרומתן נמחקה על ידי הממסד המדעי או האקדמי. תופעה זו נקראת אפקט מטילדה, על שם מטילדה ג'וסלין גייג', סופרג'יסטית ופעילה למען זכויות ילידים אמריקאים מהמאה ה-19 שהייתה הראשונה לתאר את התופעה במאסה "האישה כממציאה". דוגמאות בולטות שמדגימות את התופעה מהמאה ה-20 כוללות את מארי קירי, נטי סטיבנס, ליזה מייטנר, רוזלינד פרנקלין וג'וסלין בל.

תאוריות העוסקות באפליית נשים

תאוריית ההון האנושי

את אחד מההסברים המקובלים להשפעה של היסטוריית התעסוקה של נשים ומעמדן בשוק העבודה על רמת התגמולים שלהן, מספקת תורת ההון האנושי. על פי גישה זו, מאחר שנשים קוטעות את פעילותן בשוק העבודה, לעיתים למספר שנים עם לידת ילדיהן, הן צוברות פחות ניסיון תעסוקתי מהגברים העובדים באופן רצוף. לפי תורה זו, מיומנויותיהן של הנשים מדלדלות ומאבדות מערכן בזמן היותן מחוץ לכוח העבודה, מה שמוביל לירידה בפריון עבודתן. כתוצאה מכך, כשהן חוזרות לשוק העבודה, הן נאלצות להסתפק בשכר נמוך. בנוסף לכך, תורת ההון האנושי טוענת כי עצם הפסקת העבודה מעידה גם על המחויבות הפחותה שלהן לשוק העבודה.

לפי השקפה זו, מעסיקים רבים רואים נשים עובדות כלא יציבות וכבעלות מחויבות נמוכה יותר לשוק העבודה. לכן אינם ששים להשקיע בהן מבחינה מקצועית או לקדם אותן למשרות שיש בהן אחריות ושכר גבוהים.

המעבר למשרה חלקית הוא אחת הדרכים לשמירה על מיומנויות מקצועיות ועל הקשר עם שוק העבודה גם בתקופות שבהן המשפחה תופסת נתח נכבד מזמנן של הנשים. אומנם פתרון זה בעייתי כיוון שנשים שבחרו באפשרות זו על מנת לשמר את המיומנויות שלהן, מתקשות, בשובן לעבודה במשרה מלאה, להגיע לרמות שכר גבוהות. המעבר למשרה חלקית מלווה בניעות כלפי מטה בסולם התעסוקתי. כמו כן העובדות במשרה חלקית נתפסות כפחות מסורות מאלו הממשיכות לעבודה במשרה מלאה ברציפות. השפעות התעסוקה החלקית ימשכו אפוא לכל אורך מעגל החיים.

קיימת טענה אחרת, גם היא נגזרת מתאוריית ההון האנושי, המדגישה את הקשר שבין המחויבויות המשפחתיות של נשים ודפוס העבודה הנגזר מהן לבין הבחירה המקצועית שהן עושות. מכיוון שנשים מביאות בחשבון את המחויבות שלהן למשפחה, הן מצפות שיהיה להן דפוס תעסוקתי מקוטע, ובהתאם לכך הן בוחרות במקצועות שהמחיר הכרוך בתעסוקה לא רציפה בהם אינו גבוה. לפי טענה זו, הציפייה החברתית מגברים היא להשתתף בכוח העבודה באופן רצוף במהלך חייהם, כך שהשתלבותם במקצועות שהכישורים הנרכשים בהם כתוצאה מניסיון מצטבר במקצוע, משפרת את שכרם לאורך זמן; מנשים, לעומת זאת, מצפים להיעדר משוק העבודה בתקופות שונות בחייהן, לפיכך השתלבותן במקצועות שאינם דורשים הכשרה ואימון של שנים, קלה יותר. ניתן לטעון, שכך הן ממזערות את הנזק הכלכלי הכרוך בהפסקת עבודה. משמע, שדפוס עבודה זה שאינו רציף, עשוי להשפיע פחות על רמת שכרן בשלב מאוחר יותר (שממילא נמוך ביחס לגברים). לא נמצאה תמיכה לטענה זו, והמסקנה המקובלת מצביעה על כך שהמגדר, ולא דפוסים מסוימים של התקשרות לכוח העבודה, הוא האחראי לשכיחות הגבוהה של נשים במקצועות משניים ולהכנסה הנמוכה יחסית שלהן.

לטענת המתנגדים, הטענות נסמכות על הנחות יסוד שוביניסטיות טיפוסיות, כגון שגברים אינם נעדרים מעבודה (כיוון שאין להם מחויבות לילדים שהם מולידים); שערכי משפחה, מחויבות חברתית לילדים וזקנים, או מיומנויות הקשורות בחיי משפחה אינם כישורים ראויים לתגמול בעבודה; ועוד. המודל אף אינו מסביר מדוע בתפקידים זהים לחלוטין, עם כישורים כמו ותק, דירוג מקצועי, או תארים, זהים או אף גבוהים יותר, עדיין נשים מקבלות משכורות נמוכות בשליש בממוצע.

ייחוס סיבתי

על פי גישה זו, תפיסותיהם של בני האדם לגבי הסיבות שהובילו להצלחה או לכישלון בביצוע משימות הישגיות יכולות לספק מידע חשוב שיסייע בזיהוי התנהגות הישגית. אפשר להבחין בין סיבות פנימיות להצלחה (יכולת או מאמץ) לבין סיבות חיצוניות (עזרה, מזל או קושי התפקיד); בין סיבות יציבות (יכולת) לבין סיבות משתנות (מאמץ או מזל); בין סיבות שהן בשליטת הפרט (מאמץ) לבין סיבות שאינן בשליטת הפרט (קושי משימה).

על פי תאוריית הייחוס הסיבתי, גברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ולהאשים גורמים חיצוניים בכישלונם. בדומה, לייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב כמו יכולת, ואת כישלונותיהם לגורם לא יציב כמו מזל. לעומת זאת נשים - בין שהן מצליחות ובין שהן נכשלות – מנמקות את הביצועים שלהם בצורה שונה: נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה לא יציבה כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה כמו יכולת, ואת הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן.

על פי פריז, ההבדל בין המינים בדפוסי הנמקות להצלחה מקורו ב"מעגל" הציפיות הנמוכות של נשים. מכיוון שלנשים יש מלכתחילה ציפיות נמוכות, הצלחה וכישלון כאחד אינם מולידים אצלן ציפיות גבוהות יותר לעתיד: את ההצלחה הן מנמקות בסיבות חיצוניות לא יציבות ואת הכישלון בסיבות פנימיות יציבות. כמו כן קיימים גורמים נוספים כמו חשש שהצלחה, למשל שכר גבוה, תיתפס בעיני הבעלים או הגברים בכלל כאיום, והחשש שאל ההצלחה יתלוו בעיות הטיפול בבית ובמשפחה ועימותים פנימיים.

ייתכן גם שהיסוסן של נשים לייחס הצלחה ליכולתן נובעת מן הנורמה החברתית, שעל פיה נשים אמורות להצניע את הישגיהן. לעומת זאת הנורמה החברתית מכתיבה לגברים להתגאות בהישגיהם ולחוש ביטחון ביכולתם. כך למעשה הפנמת תפיסות סטריאוטיפיות לגבי יכולתן וסיכוייהן של נשים להצליח משפיעה על נטייתן לצפות להצלחה פחות מגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים ולהאמין שיכולתן פחותה מזו של הגברים וכי הישגיהן בלתי צפויים.

חוקרים שונים במדעי החברה טוענים כי לנשים עקב תהליכי החיברות שעברו, יש "פחד מהצלחה". כך שגם אם נשים מגיעות לנקודות מפנה שיכולות להוביל אותן להצלחה (נניח עבודה חדשה ומתגמלת יותר, לימודים גבוהים וכדומה) הן לא יעשו זאת, כיוון שמראש הן מניחות שיכשלו. פחד זה עשוי לגרום לנשים לפספס הזדמנויות שייתכן ויכלו להביא לשיפור מצבן הכלכלי ולשוויון רב יותר בין המינים.

למידה חברתית

על פי דוד לין, מקורם של ההבדלים בין המינים הוא חברתי והם תוצאה ישירה של דרכי חינוך נבדלות של בנים ובנות כלומר, תפקידי המין הם נרכשים.

הילד נוהג על פי תרשים כללי של התפקיד הגברי ולאו דווקא על פי דגם חיקוי שנוכחותו קבועה ועקיבה כמו האם. למעשה לומד הילד בהדרגה להזדהות עם דימוי של תפקיד מין סטריאוטיפי השכיח בחברה שבה הוא גדל, ולא עם אביו. חרדתם של הבנים מפני הענישה המוטלת עליהם בנוקשות רבה מזו המוטלת על הבנות – מובילה הן לאימוץ קפדני של תפקיד המין הגברי והן להתפתחות של עוינות וזלזול כלפי הנשים. לעומת זאת אצל הבנות – התנהגות החורגת מן המקובל אינה נתקלת בלחצים חברתיים תכופים. עם זאת, סבור לין שנטייתן לחוש נחותות מן הגברים מקורה ביחס שלילי של החברה כלפיהן ולאו דווקא במבנה האנטומי שלהן או "קנאת הפין" שלהן, כפי שסבר זיגמונד פרויד.

נראה, כי תהליך החיברות של נשים וגברים שונה מרגע לידתם. למשל, נהוג להלביש לבנים כחול לעומת ורוד לבנות. או לקנות צעצועי נשק לבנים ובובות לבנות. תהליכים אלו ורבים אחרים יוצרים קונפורמיות מגדרית של נשים וגברים לנורמות המצופות מהם.

תאוריית הציפיות

תאוריה זו (Expectation States Theory) מציעה כי הפרט משתמש במאפייני סטטוס, כגון: מין, גזע וגיל, כדי ליצור ציפיות ראשוניות לגבי יכולתו לפעול בחברה. לדוגמה: מצפים מגברים לאייש מקומות בעבודה בעלי כוח רב יותר מאשר המשרות בהן מחזיקות נשים, ולהשתמש בכוח הניתן להם מתוקף תפקידם, כלומר להיות יותר אגרסיביים ותחרותיים מאשר נשים. דוגמה נוספת, ייתכן למשל שאישה בתפקיד ניהול תוכל להיתפס כאמהית ורחמנית, בהתאם לציפיות המגדריות ממנה. ואילו מנהל לעומתה יתפס כיוזם וביצועיסט. זאת, אף על פי שלשניהם אותו סגנון ניהול, אך תגובת הסביבה אליהם לוקה בתפיסות מגדריות הנותנות להם ייצוג שונה בעיני המתבונן.

פרקטיקות של אפליית נשים

מאז שנות ה-70 וההצלחות של הפמיניזם הליברלי, המסגרת החוקית ברוב הדמוקרטיות המערביות היא נייטרלית מבחינת מגדר, אך על פי טענותיהן של מרבית הארגונים הפמיניסטים מצבן של נשים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינות אחרות, נשאר פחות טוב מזה של גברים. מספר תאוריות מנסות להסביר תופעה זו:

התאוריה המבנית

תאוריה זו (Structural Theory) טוענת כי אחת הסיבות למעמדן הנמוך של הנשים בחברה היא נגישות פחותה למשאבים אשר משפיעים על החברה. לכן אף כאשר הן נמצאות בעמדות כוח הזהות לאלו של הגברים (למשל במקום העבודה), נראה כי הן נופלות מהם במידת יכולתן להפעיל סמכות. המבנה ההיררכי של האנשים בסיטואציה משפיע על הדרך בה הם יתנהגו ויתפסו את התנהגותו של הזולת.

למרות חשיבותה של התאוריה המבנית, עקב הביקורת הרבה עליה היא אינה זרם מקובל כיום בסוציולוגיה להסבר תופעות חברתיות.

תאוריית הזהות המצבית

תאוריה זו (Situated Identity Theory) מאחדת שתי תאוריות: תאוריית האינטראקציה הסימבולית ותאוריית הייחוס. טענתה של תאוריה זו היא כי בכל סיטואציה בה נתקל הפרט, הוא מפרש את התנהגותו של האחר על-פי הסטראוטיפים בהם הוא מחזיק, ובמקביל האחר מנסה להתנהג על פי הציפיות של החברה אשר נובעות מהסטראוטיפים שיש לאנשים.

לדוגמה: כאשר גבר ואישה ממלאים תפקיד זהה בעבודה, הציפיות של הארגון והחברה מכל אחד מהם שונות, וזאת בשל הסטריאוטיפים המקובלים בחברה בקשר לכישורים השונים שיש לגבר ולאישה. כתוצאה מכך הגבר והאישה נוהגים באופן שונה בסיטואציה דומה, עקב הציפיות השונות של החברה מהם בתפקיד המסוים.

תקרת הזכוכית

ערך מורחב – תקרת הזכוכית

סינדרום "תקרת הזכוכית" משקף אפליה בין גברים לנשים שאינה ניתנת למדידה כמותית. אמנם למראית עין נשים וגברים הם בעלי סיכויים שווים להגיע לעמדות ניהול ותפקידים בכירים, אבל קיימת "תקרת זכוכית" שקופה אשר עוצרת את הנשים בעלייתן אל מוקדי הכוח והכסף ורק בודדות מצליחות לעבור תקרה בלתי נראית זאת. למעשה תקרת הזכוכית שמעליה שוכנות עמדות הניהול הגבוהות לא הוסרה גם לאחר ההצלחה של נשים בכיבוש מקצועות שבעבר היו מבצרים גבריים כגון: רפואה, משפטים, מדעי המחשב, פסיכולוגיה, חשבונאות, אדריכלות ועוד. ניסיונות לשבור את תקרת הזכוכית אירעו למשל בפוליטיקה, שם הוקצו ("שוריינו") לנשים מספר מסוים של מקומות ריאליים במפלגות כדי לנסות לנתץ את אותה תקרת זכוכית.

תקרת הזכוכית, בהגדרתה, סמויה מן העין, ולכן קשה להוכיחה על סמך חוקים מפלים או אמירות מפלות, שהרי אלה הם בגדר אפליה גלויה. זיהוי קיומה של תקרת הזכוכית נעשה על-פי ממצאים סטטיסטיים, שמראים הבדל בקידומן של אוכלוסיות שונות, מבלי שניתן יהיה להסביר הבדל זה בקיומו של הבדל מהותי בין האוכלוסיות. סקרים המצביעים על דעה קדומה בקרב מקבלי ההחלטות, או על נטייה שלהם להעדיף אוכלוסייה מסוימת (מבלי שייתנו פומבי לכך) עשויים גם הם להצביע על קיומה של תקרת הזכוכית.

כלי המדיניות המקובל כיום בישראל להתמודדות עם בעיית תקרת הזכוכית, הוא ההעדפה המתקנת. דהיינו, חקיקה הקובעת את שיעורם של בני הקבוצה החלשה שיש למנות לתפקידי מפתח (נשים, בני מגזרים לא יהודיים). כלי זה מקובל במגזר הציבורי, אך המדינה נמנעה מהתערבות בשיקולי המגזר הפרטי בנושאים אלה.

הדרה על בסיס מין

תאוריות רבות המתייחסות להדרה של נשים ויחסי מגדר טוענות כי יחידים בחברה מפלים על בסיס של מין או מוצא. הסיבה לכך לדעת סוציולוגים שונים היא הדרה על בסיס שוני. משמע, מעסיקים יעדיפו להעסיק אנשים הדומים להם, אלו שנמצאים בשכבה החברתית שלהם, אנשים שבאו מרקע או מוצא דומה, וממין זהה. מעשים אלו לא תמיד נעשים באופן מודע, אלא מובלעת בהם הנחה חברתית כי אנשים ידעו להסתדר טוב יותר עם אלו המכירים את הקודים החברתיים בהם הם פועלים. כך יוצא, שאם בפועל גברים רבים הגיעו לעמדות מפתח, הדרך לנשים, שוב, תהיה קשה יותר מבחינת המסלול לראש המדרג ההיררכי. ולהפך, ניתן יהיה למצוא גברים המופלים לרעה על ידי נשים בעמדות כוח על בסיס מינם. כתבות שונות בעיתונות הישראלית והעולמית על יחסים בין המינים במקום העבודה, מציינים כי גברים רבים מאוימים מסמכות נשית ומתקשים לקבל מהן הוראות. טענות מסוג אלו, אף הן גוררות אפליה, מאחר שהן מצמצמות פוטנציאלית את היכולת של נשים להתברג לתפקידים בעלי סמכות, עקב טענות מסוג זה.

ראו גם

• הפרדה מגדרית בישראל
• הדרה חברתית
• מיזוגיניה
• הטרדה מינית
• מעמד האישה בישראל
• יחסי נשים ומגדר בערב הסעודית
• מעמד האישה בעדה הדרוזית
• שוויון מגדרי
• אפליית גברים

לקריאה נוספת

• איילה מלאך פיינס, קורס פסיכולוגיה של המינים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. (הספר בקטלוג ULI)
• ענת מאור (עורכת), נשים - הכוח העולה - קידום הנשים בעבודה - ניפוץ "תקרת הזכוכית", תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1997. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• נשים ומגדר במדינת ישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• הדס שפר, ילדת? הפסדת!, באתר כלכליסט, 8 במרץ 2012
• ענת גרנית, נשים אני אוהב במיטה, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2015
• שחר סמוחה, ‏למה התור לשירותים ארוך? "כי העולם עוצב על-פי מה שגברים צריכים ולא על-פי מה שנשים צריכות", באתר גלובס, 8 במרץ 2019
• גילית קוזבה, תמיד דופקים את הנשים, באתר "ידיעות אחרונות", 1 באפריל 2019
• נעה נבט, "גיהנום": הנשים שהבוסים בגדו בהן - ולמה היה כל כך קשה למצוא מרואיינות לכתבה הזאת, באתר TheMarker‏, 22 ביולי 2019
• ביני אשכנזי, היא הרוויחה 18 אלף שקל בחודש, בעוד עמיתיה הגברים קיבלו עד 50 אלף - אז היא תבעה, באתר TheMarker‏, 1 בנובמבר 2020
• תם אהרון, ספיישל דוקו-קומי: נפיץ - הדרת נשים, בערוץ יוטיוב כאן 11, 2 במאי 2023