איש בושת

אִישׁ-בֹּשֶׁת
	איור מתוך תנ"ך מורגן המתאר את רצח איש בושת
לידה	1045 לפנה"ס
נרצח	1003 לפנה"ס (בגיל 42 בערך); מחניים, ממלכת ישראל
מדינה	ממלכת ישראל
מקום קבורה	חברון (רק ראשו נקבר שם)
שושלת בית שאול
תואר	מלך ישראל
אב	שאול
אם	אחינועם בת אחימעץ
	1005 לפנה"ס – 1003 לפנה"ס; (כשנתיים)
	→ שאול דוד ←

אִישׁ-בֹּשֶׁת (הידוע גם כ"אֶשְׁבָּעַל") הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר שמואל הוא היה בנו של שאול המלך, ומלך על עם ישראל אחריו (במקביל לדוד שמלך על שבט יהודה בלבד). לפי המקרא, הוא היה מלך חלש, שהגיע למעמדו מתוקף היותו היורש הבכיר לשאול לאחר שאחיו נספו במלחמת הגלבוע.

מלכותו

בשמואל ב' מסופר שלאחר ששאול ושלושת בניו נפלו במערכה בגלבוע נגד הפלשתים, הכתיר אבנר בן נר, שר הצבא החזק, את איש בושת למלך על ישראל, והוא בן 40. בעוד דוד שולט על שבט יהודה, היה איש בושת מלך על שאר השבטים שנתיים תמימות.

בעקבות סכסוך שהיה בין איש בושת לבין אבנר בן נר, על כך שאבנר לקח לאישה את פילגש שאול, רצפה בת איה, נעלב אבנר והעביר את נאמנותו לדוד, אך הומת בידי יואב בן צרויה כנקמה על שהרג את אחיו של יואב - עשהאל. בעקבות זאת נחלש מעמדו של איש בושת.

שני אחים, שרי גדוד בצבא ישראל, בענה ורכב בני רימון, קשרו קשר, ורצחו את איש בושת והביאו את ראשו לדוד. דוד גינה את מעשיהם, והורה להוציאם להורג ולקצץ את ידיהם ורגליהם, על שהרגו "איש צדיק בביתו על משכבו"^[1].

כתוצאה מכך באו ראשי שבטי ישראל אל דוד, וביקשו ממנו שימלוך גם על ישראל, ורק אז הומלך דוד על כל ישראל. אבל, בין מותו של איש בושת (שמלך שנתיים על ישראל אחרי מות אביו שאול).^[2] לבין המלכתו של דוד על כל ישראל, עברו כחמש וחצי שנים (דוד מלך שבע וחצי שנים בחברון על בית יהודה בלבד לפני שהומלך על כל ישראל).^[3] התנ"ך לא מספר מה קרה בחמש השנים האלה בממלכת ישראל. ייתכן שבנו של איש בושת מלך אחריו או שלא היה מלך כלל. לאחר מות שלמה התפצלה שוב ממלכת ישראל המאוחדת לשתיים.

שמו

קיים ספק אם "איש בושת" הוא שם אמיתי, ואכן בספר דברי הימים א', ח', ל"ג (החוזר בקצרה על עלילות בית שאול ובית דוד) מופיע במקומו השם אשבעל, שם יחידאי במקרא.

לדעת המפרשים, שמו המקורי היה "אשבעל" וכאן קראו לו איש בושת, לפי רד"ק בושת הוא שם מקביל ל"בעל", שהוא שם של אליל. ולפי רש"י האליל "בעל" מכונה בשם בושת כשם גנאי. לפי פרשנויות אלו, מקור השם "אש-בעל" כמו גם שמו האחר של גדעון - "ירו-בעל" וכמו שמו של בן יהונתן "מריב בעל" או "מרי-בעל", הם שמות של התגרות באליל הבעל, "אש-בעל" - שהבעל יעלה באש, "ירו-בעל" - יריב עם הבעל. "מריב בעל" - שיריב עם הבעל או "מרי-בעל" שימרוד בבעל. הטענה היא כי כל השמות הללו מציינים שהיה אז עימות חריף על רקע עבודת הבעל.

פרשנות אחרת טוענת את ההפך - כי השמות הללו מעידים דווקא על קיומו של פולחן הבעל בקרב שבטי ישראל, ואחת הראיות לכך היא הניסיון להסתיר את השמות הללו על ידי החלפתם במילה "בושת", שכן אם אכן העידו על התנגדות לבעל, לא היה צורך לשנותם. ראיה נוספת היא העובדה ששמות תאופוריים (שמות המכילים שם של אל) היו מאוד מקובלים, אך אין עדות נוספת על שמות תאופוריים מתגרים.

לפי פרשנות שלישית שמות אלו מעידים שבימי אותם אישים "בעל", שמשמעו 'אדון', היה כינוי לאלוהי ישראל, כפי שמשתקף בשם בעל פרצים שנתן דוד למקום לאחר ניצחון אלוהי ישראל על הפלשתים: וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל-פְּרָצִים, וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד, וַיֹּאמֶר, פָּרַץ ה' אֶת-אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא--בַּעַל פְּרָצִים. ספר שמואל ב', פרק ה', פסוק כ'.

מאחר שפשטה בישראל עבודת האליל שזהו שמו, בוצעה בספר שמואל החלפה תאופורית בשמות.^[4] אך ספר דברי הימים נערך בתקופה מאוחרת יותר ולכן שוחזרו בו השמות המקוריים.

יש המזהים גם את איש בושת עם ישוי בן שאול הנזכר בספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק מ"ט.

השם אשבעל הוא יחידאי במקרא וב-2012 התגלתה כתובת עם השם "אשבעל בן בדע" על גבי קנקן באתר הארכאולוגי חורבת קייאפה.^[5]^[6]

מותו

ערך מורחב – רצח איש בושת

פרשת רציחתו של איש בושת מתוארת בשמואל ב', ד', ה'–ז': ”ה וַיֵּלְכוּ בְּנֵי-רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל-בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם ו וְהֵנָּה בָּאוּ עַד-תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל-הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ ז וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא-שֹׁכֵב עַל-מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת-רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת-רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כָּל-הַלָּיְלָה”

בהמשך הכתוב מסופר כי רכב ובענה נשאו את ראשו הכרות של איש בושת והגישוהו לדוד בציפייה לשבחים ולתמורה, אך דוד הגיב למעשה בזעם והוציאם להורג.

תיאור הרצח קשה מבחינה לשונית ועניינית, ולוקה לכאורה בכפילות ובסתירות. הפרשנים והחוקרים התחבטו בהבנתו של פסוק ו' וייחסו להמשך הכתוב, ובפרט הועלו השערות בנוגע לצירוף "לֹקְחֵי חִטִּים" ומעמדו התחבירי. רבים סבורים שמובנו הוא "מוכרי תבואה", ומפרשים שרכב ובענה הסוו את עצמם כמוכרי תבואה כדי לחדור לביתו של איש בושת. אך קשה ליישב פירוש זה עם הנוסח המונח לפנינו. לפיכך סבורים חוקרים רבים שבנוסח המסורה נפלו שיבושים, שמקורם אולי במיזוג בלתי מוצלח של שני דיווחים מקבילים של סיפור המעשה. חוקרים אחרים מנסים לתקן את הנוסח על סמך עדי נוסח המציגים דיווח קוהרנטי יותר. עם זאת, קיים חשש משמעותי שעדי נוסח אלה משניים לנוסח המסורה, ומשקפים עריכה מאוחרת השואפת להרמוניזציה של הטקסט הסתום.

הצעה אחרת,^[7] שאיננה כרוכה בתיקון הכתובים, מיוסדת על ההנחה שחלקו הראשון של פסוק ו איננו מתייחס לרכב ובענה, אלא ל"לֹקְחֵי חִטִּים" - שודדי תבואה; צירוף זה משמש נושא המשפט. המילה "וְהֵנָּה" איננה כינוי גוף המתייחס לרכב ובענה - שאם לא כן היה צריך להיות "וְהֵם" או "וְהֵמָּה" - ואיננה משמשת נושא, אלא כינוי אדוורביאלי: לוקחי חיטים באו הנה (ואולי יש לקרוא "וְהִנֵּה"). כלומר, יש להבין את התיאור כך:

פסוק ה: רכב ובענה הולכים לביתו של איש בושת, בזמן שזה ישן את שנת הצהריים;

פסוק ו: בהגיעם לבית הם נתקלים בשודדי תבואה שפרצו לשם. השודדים תוקפים את איש בושת ופוצעים אותו אנושות, ורכב ובענה נמלטים מהמקום;

פסוק ז: בחלוף הסכנה שבים רכב ובענה אל הבית, שם הם מוצאים את אדונם שרוע גוסס על מיטתו. תוך ניצול מה שנתפס בעיניהם כהזדמנות לעשיית רווח פוליטי, הורגים השניים את איש בושת וכורתים את ראשו, במטרה להגישו לדוד.

לאחר רצח אבנר, נקבר ראשו של איש בושת בקבר אבנר בן נר בחברון.