אברהם ישעיהו קרליץ
 | |
| לידה |
7 בנובמבר 1878 י"א בחשוון ה'תרל"ט  קוסובה, האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס)  |
|---|---|
| פטירה |
24 באוקטובר 1953 (בגיל 74) ט"ו בחשוון ה'תשי"ד  בני ברק, ישראל |
| כינוי | חזון איש |
| מקום קבורה |
בית הקברות שומרי שבת |
| תאריך עלייה | 10 ביולי 1933 |
| מדינה |
ישראל |
| מקום פעילות | ליטא ההיסטורית (רוסיה, פולין; באזור בלארוס וליטא של ימינו), המנדט הבריטי על ארץ ישראל /מדינת ישראל |
| תקופת הפעילות | 1911–1953 (כ־42 שנים) |
| השתייכות | יהדות-חרדית-ליטאית |
| תחומי עיסוק | הלכה, גמרא |
| רבותיו | אביו הרב שמריהו יוסף קרליץ, הרב משה טוביה |
| תלמידיו | הרב חיים שאול גריינימן, הרב גדליה נדל, הרב חיים קנייבסקי, הרב יהודה בויאר, הרב נסים קרליץ ואחרים |
| חיבוריו | ספרי "חזון איש", "אמונה וביטחון", "אגרות חזון איש" |
| בת זוג | (בתיה באשה קרליטיץ (לבית ביי) |
| אב |
שמריהו יוסף קרליץ |
  | |
הרב אברהם ישעיהו קַרֶלִיץ (י"א בחשוון ה'תרל"ט, 7 בנובמבר 1878 – ט"ו בחשוון ה'תשי"ד, 24 באוקטובר 1953), המכונה "החזון איש" על-שם סדרת ספריו, היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בישראל.
החזון איש לא שימש במשרה רבנית רשמית, אם כי יצירתו התורנית נלמדת ומצוטטת רבות, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה ובפסיקת דין.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נעוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
נולד בעיירה קוסובה שבפלך גרודנו של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, כיהן כרב העיירה. אמו, ראשה לאה, הייתה בתו של רב העיירה הקודם, הרב שאול קצנלנבוגן, שעזב את משרתו לטובת רבנות קוֹבּרין.
למעט תקופה קצרה שבה למד ב"קיבוץ" של ר' חיים עוזר גרודזינסקי בווילנה,[1] אברהם ישעיהו קרליץ לא למד בחדר או בישיבה, וכנראה אף מעולם לא נסמך כרב באופן רשמי. את בסיס השכלתו התורנית קיבל מאביו וממלמד פרטי בשם ר' משה טוביה.[א] במשך רוב חייו למד בעצמו. אמו סיפרה לימים לרבנית מלכה פינקל, אשתו של הרב אליעזר יהודה פינקל, כי כבר בילדותו למד בהתמדה עצומה. לדבריה, אמר לה פעמים מספר כי אינו אוהב ללמוד, אך הוא לומד מתוך הכרה ש"זה דבר טוב", בציפייה שגם המתיקות תגיע.[3] אחיו, הרב מאיר קרליץ, סיפר בהספדו כי בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להקדיש את כל כוחותיו לתורה. לפי סיפור נפוץ, בילדותו לא ניכרו כישרונותיו, אך יש המכחישים פרט זה.[ב]
עם זאת, בנימין בראון, חוקר חייו ומשנתו של החזון איש, טוען כי ניכרת השפעה של ספרות ההשכלה בכתביו וכך גם בשירים ספורים ששרדו מפרי עטו. השפעה זו באה לידי ביטוי הן בכתיבתו המליצית ובסגנונה והן בהקפדה על כתיבה עברית נטולת מילים לועזיות, בשונה מרבנים אחרים בני דורו.[6] לעומתו, שלמה זלמן הבלין טען כי התימוכין להשערה זו לוקים באנכרוניזם, משום שהספרות הרבנית נכתבה בכל הדורות בעברית, אך דווקא ספרות היידיש הייתה בתקופה זו בתקופת פריחתה.[7]
החזון איש נודע כבר מגיל צעיר כשתקן: הוא כותב על עצמו במכתב ”אוהב אני את העצלות והשתיקה”.[8] לאחד ממקורביו, יצחק גרשטנקורן, מייסד העיר בני ברק, הסביר כי בשנות העשרה שלו החליט שלא יוציא מפיו דבר שאינו מגובש כל צורכו, אך מכיוון שדברים מגובשים הוא נוהג לכתוב, נדיר שיהיה דבר מה שעליו לומר בפיו.[9]
בשנת תרנ"א (1891) נפטר סבו, הרב שמשון קרליץ. בנו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, נעדר באותו יום מהעיירה, והנכדים מאיר ואברהם ישעיהו, בני 16 ו-12 בהתאמה, הכינו בעצמם דברי הספד, שקרא האח הבכור מאיר בשעת ההלוויה.[10]
בנעוריו נסע החזון איש ללמוד בבריסק,[ג] אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. סיבת הנסיעה הייתה כדי ללמוד מפי רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, שלימד בעיר רבנותו בריסק לאחר שעזב את ישיבת וולוז'ין עד פטירתו בשנת תרנ"ב (1892).[13] מספר השערות הועלו בעניין חזרתו המהירה לביתו: החל בגעגועים להוריו, דרך בעיות הלכתיות (איסור חדש, שנהגו בו קולא בבריסק, על פי הוראת הרב יואל סירקיש, שכיהן שם בעבר כמרא דאתרא) וכלה בחברה רעה מבחינה רוחנית שבה נתקל בבריסק.[14][ד]
בשנת תרס"א (1901) פורסמו בכתב העת "הפלס" מספר תגובות בשמו של החזון איש, תחת הכינוי "אי"ש מקָאסאווא [=קוסובה]". באחת מהן הגן על החישוב המקובל בלוח העברי מפני ערעור אפשרי שהעלה רב אחר.[15] אלו, ככל הידוע, היו דבריו הראשונים שבאו בדפוס.
בחורף תרס"ה (1905) שהה החזון איש זמן ממושך בעיר וילנה ולמד בקיבוץ של רבי חיים עוזר גרודזנסקי שם. ייתכן שהתעכב גם כתוצאה משיבושי הדרכים בעקבות מהפכת 1905, שנמשכה על פני השנה כולה.[16]
תקופת כווידאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחורף תרס"ו (סוף 1905), בגיל 27, התארס עם בתיה (באשה), בתו של מרדכי ביי, סוחר מן העיירה קווידַרנה (ביידיש: כווידאן) שבמערב ליטא, שהייתה מבוגרת ממנו בהפרש משמעותי.[ה] משפחת קרליץ הסכימה לשידוך משום שהיא נחשבה לאישה חרוצה ויראת שמים, מה גם שבנם אברהם ישעיהו היה ידוע כחולה לב ומחמיר בהלכה וחיפש אישה שתקבל על עצמה את עול הפרנסה ותאפשר לו ללמוד תורה.[18] לאחר שנחתמו ה"תְּנָאים" התברר כי המחותן לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו הכלכליות וכי הכלה המיועדת מבוגרת מכפי שחשבו; עקב כך ביקשו בני משפחתו של החזון איש לסגת מן השידוך, אולם הוא סירב בנימוק שאין לבייש בת ישראל בשום מצב ולאחר שסוכם מה שסוכם אין לסגת.[19]
החתונה נערכה שלושה חודשים לאחר האירוסין, בי"א בשבט תרס"ו (6 בפברואר 1906),[20] בכווידאן, והזוג קבע את ביתו בעיירה זו. בתיה פתחה שם חנות לאריגים ופרנסה את המשפחה, והחזון איש הקדיש את זמנו ללימוד תורה. הרב אברהם הורביץ מספר כי בתיה העידה שבעלה היה עוזר לה לפעמים בניהול החשבונות בבית,[21] אך עם זאת, כאשר נזקק החזון איש לדבר מה, היה עליו לבקש ממנה כסף.[22]
תקופת כווידאן מוזכרת על ידי הביוגרפים של החזון איש כ"תור הזהב" שלו, שבו הגה בתורה באין מפריע. הוא למד בחברותא עם רבה של העיירה, רבי משה רוזין, מחבר "נזר הקודש", ומסר שיעורים בגמרא בבית הכנסת המקומי. הוא שהה בבית המדרש משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה.[23] הרב רוזין העריך מאוד את החזון איש וסיפר עליו לרב חיים עוזר גרודזנסקי בווילנה. לדעת בראון, בשלב זה נוצר הקשר בין שני האישים, העתיד להיות משמעותי.[24] מבין חבריו ללימודים בכווידאן ידועים הרב משה אילביצקי, הרב דוד נחמן קולודיצקי,[25] וגיסו לעתיד הרב שמואל אליהו קהאן, שעמו למד החזון איש זמן מה את מסכת נידה, ובעקבות היכרות זו שידך בינו לבין אחותו בדאנה. בכווידאן הקים החזון איש ישיבה עם הרב המקומי.[26]
בשנת תרע"א (1911) יצא לאור הספר הראשון בסדרת ספריו "חזון איש", על ענייני "אורח חיים", "קדשים" והלכות נידה. הספר יצא לאור בעילום שם ובשערו הופיע רק שם המו"ל – אחיו הרב משה קרליץ – וללא הסכמות. ספריו לא היו פופולריים במיוחד, ככל הנראה בשל סגנון הכתיבה הקשה והתמציתי והשיטה הפרשנית שהייתה שונה מהשיטה האנליטית המקובלת בעולם התורני הליטאי. לדברי בראון, הקושי בהבנת דבריו נובע מכך שהמחבר מניח שהקורא כבר למד את הסוגיה על מפרשיה ומודע לקשיים העולים ממנה, קשיים שמבקש החזון איש לפתור בדבריו.[27] אחיינו של החזו"א, הרב אליעזר אלפא, שאל אותו לימים, בהשוואה לספרו של הרב חנוך אייגש, "מרחשת", שיצא לאור באותה תקופה: "הרי ספרך קשה וספרו קל, ואם כבר להתאמץ, נתאמץ בשביל ללמוד את ספריו של הרשב"א!". מסופר כי החזון איש השיב: "לאחר שעמלים על הרשב"א כבר אין צורך לעמול על החזון איש".[28]
עקב עלילת הדם נגד מנדל בייליס ומשפט בייליס (1911–1913) שבא בעקבותיה, שבו הציגה ההגנה בפני בית המשפט הרוסי חווֹת דעת המפריכות את עלילת הדם באופן פרטי וכללי, כתב הרב קרליץ, אז בן 34, את מסתו שנדפסה בקובץ איגרותיו תחת הכותרת "לשר נכרי".[29] במסה זו, שרק חלקיה הראשונים נשתמרו, עשרים ושישה פרקים קצרים,[30] הוא סוקר את משנת היהדות בכל הנוגע לקדושת חיי אדם ומבקש להוכיח כי רצח פולחני עומד בסתירה לעקרונות היסוד של היהדות. בראון משער שהחלקים החסרים של המסה כלל לא נכתבו, משום שבשלב מסוים הובהר לו כי דבריו לא יזכו לתשומת ליבו של בית המשפט.[31]
תקופת מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סטויבץ
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
במהלך מלחמת העולם הראשונה כבש צבא הקיסרות הגרמנית שטחים נרחבים מאזור ליטא ההיסטורית, ותושבים רבים מאזורי הקרבות עקרו מבתיהם והיו לפליטים. גם החזון איש ואשתו, כמו רבים מיהודי כווידאן, נמלטו לתחום השליטה הרוסי והתיישבו בעיירה סטויבץ (Stołpce). בתיה קרליץ פתחה גם בסטויבץ בית מסחר לאריגים,[32] והחזון איש המשיך בלימודו.
אף שהחזון איש התנגד כל ימיו לקבל משרת רבנות, כאשר נאלץ רבה של העיירה, הרב יואל סורוצקין, לעזוב אותה בהוראת הרוסים, החליף אותו באופן בלתי רשמי החזון איש לבקשתו, עד שחזר.[33] לפי גרסה אחרת,[34] התושבים הפצירו ברב קרליץ ליטול את המשרה לאחר שעזב הרב סורוצקין, אך הוא סירב. לפי אחד המקורות, החזון איש סירב לשאת בעול הציבור, למעט במקרה אחד שבו הצטרף למאמצים לשיקום המקווה המקומי שנשרף בדלקה שהתחוללה בעיר.[35] דליקה זו מתוארת בפתיח נדיר לאחד מחידושיו של החזון איש על מסכת כלים: ”סטויפצי, שנשרפה כמעט כל העיר ביום ב' כ"ה סיון, וכל יושביה בלחץ ובדחק באין בית לגור ואין מקום ללון”.[36]
הרב שמריהו גריינמן סיפר שכאשר פרצה בעיר מגפה ואנשי החברה קדישא חששו לקבור את חלליה מחשש להידבקות, נחלץ החזון איש לקבור מתים בעצמו משום כבוד המת. כצעד מתריס, הוא נטל את אחד המתים על כתפיו ונשאו אל בית הקברות, מעשה שגרם לאנשי החברה קדישא לשוב לתפקידם. לימים הסביר שהשיקול שעמד לפניו היה שאם לא ייקברו המתים, יעמדו כלל תושבי העיר בסכנה קיומית.[37]
בסטויבץ אירח החזון איש בביתו קבוצת בחורים יהודים פליטים, בהם מרדכי שולמן, שהקים לימים את ישיבת סלבודקה והיה ממקורביו.[38] בין הגולים לסטויבץ היו גם תלמידי ישיבת מיר ועימם "המשגיח", רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, ונוצרה היכרות בין האישים.[39] ידועים מקרים של תלמידים מאזור סטויבץ שבאו אליה כדי לשוחח בדברי תורה עם החזון איש.[40]
מינסק
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
החזון איש ואשתו שהו בסטויבץ בארבע שנות המלחמה הראשונות, אך בשלב מסוים עקרו לעיר מינסק. לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של בלארוס (אנ'). ימיה של מדינה זו, שלא זכתה להכרה בינלאומית רחבה, היו קצרים, וב-1919 השתלטו עליה הקומוניסטים והפכו אותה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס.
תחילה עבר החזון איש לבדו למינסק והתגורר בה בדירה שהעמיד לרשותו הרב זלמן סורוצקין, ואילו בתיה המשיכה לנהל את בית המסחר בסטויבץ ונסעה לשבתות למינסק. בן דודתו שאול ליברמן תיאר את ימיו אלו במינסק:
באותן שנים היה יושב בביתו במינסק ולומד כל היום וכל הלילה. לשבת היתה באה אשתו מסטולבצי... ימים אלה, סבורני, היו הימים הטובים שלו, משום שעדיין לא הכירו בו... הקהל בכללו לא ידע על קיומו, ומזה הוא נהנה הנאה מרובה. יכול היה להתבודד וללמוד. יהודים לא הטרידוהו, ופומיה לא פסק מגירסא. אשתו הייתה שולחת לו כדי קיומו, והוא היה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת
— שאול ליברמן, "במחיצת רבנים"[41]
בכ"א באייר תרע"ז (1917) נפטר בקוסובה אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, ותחתיו התמנה כרבה של העיירה חתנו, הרב אבא סוויאטיצקי. הידיעה על פטירת אביו הגיעה לחזון איש רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, בכ"ט באלול תרע"ז,[42] באמצעות הצלב האדום.[43] מאז נהג החזון איש ללמוד ביום השנה לפטירתו את כל מסכת חולין, שעליה חיבר אביו את ספרו "בית תלמוד".[44]
הסתגרותו של החזון איש לשם לימוד תורה רציף בעת שהותו במינסק הייתה כה מוחלטת, עד שלא הלך לתפילות בבית הכנסת אלא רק בשבת ובימים שני וחמישי, שבהם מתקיימת קריאת התורה,[45] בימים אלו נכתבו חידושיו שהתפרסמו לאחר שנים, על מסכת עירובין וסוגיות נוספות ב"אורח חיים" וב"יורה דעה". במינסק פגש החזון איש בגדולי תורה ששהו בה אף הם בשל המלחמה, בהם הרב חיים סולובייצ'יק, הרב נתן צבי פינקל והרב ירוחם ליבוביץ.
תקופת וילנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה חזרה משפחת קרליץ לסטויבץ שבשטח הסובייטי, ואחר כך חצו את הגבול לליטא במטרה לחזור לכווידאן. עם הגיעם גילו שהעיירה עדיין לא השתקמה מהריסותיה ופנו לעזרת אֶחיו של החזון איש (שני אחיו ואחותו), שהתגוררו בווילנה כדי שיסדירו את בואם לשם. לצורך כך נשכרה עבור בני הזוג דירה בת שני חדרים בפרוור הווילנאי זָרֶצֶ'ה, שמתוכם אחד הוקדש לחנות האריגים של בתיה.[46]
בשנת 1920 השתקעה משפחת קרליץ בעיר וילנה (שהייתה אז לבירת מדינת ליטא המרכזית קצרת הימים; ב-1922 סופחה על ידי פולין), ושם התקרב לרבה של העיר הרב חיים עוזר גרודזנסקי. לפי הערכות, התחככותו בגדולי וילנה, אף על פי שעדיין לא עמד במרכז העשייה הציבורית, תרמה ליכולת ההנהגה הציבורית שלו כ"גדול הדור" בארץ ישראל שלאחר המלחמה.[47]
בבקרים היה החזון איש צועד ברגל לפרוור אחר בשם פאפלאווס (Paplauja), שם העמיד לרשותו גיסו, הרב שמואל גריינימן, חדר בדירתו ובו ריהוט בסיסי: מיטה, כיסא ושולחן, ספרי יסוד וכדומה. בחדר זה למד ביחידות כמנהגו עד הערב, לעיתים עד אפיסת כוחות, במשך שלוש שנים.[ו] על ריכוזו בלימוד באותו זמן סופר כי התעמק במשנה מסוימת במסכת מקוואות במשך שלושה חודשים, כ-15 שעות ביממה.[49] ב-13 השנים שבהן שהה בווילנה, יצאו 3 כרכים נוספים של "חזון איש". גיסו הרב גריינימן ואחיו הרב משה טיפלו בהדפסתם.
בראון כותב כי אף על פי שהסתגר לצורך הלימוד, היה החזון איש "נעים הליכות, חביב ביותר, אוהב הבריות, חייכן, אופטימי, ואף בעל חוש הומור דק", שאהב להשיא עצות ולסייע לבריות. את התרחקותו מחברת אדם הוא תולה בביישנות טבעית.[50]
בשנת תרפ"ג (1923) ראה אור חלקו השני של ספרו על "אורח חיים", הכולל בתוכו את עבודתו המקיפה על הלכות מוקצה, "קונטרס המוקצה". בקיץ של אותה שנה התמוטט החזון איש ונאלץ ליטול פסק זמן מהלימוד האינטנסיבי. לחברו הרב משה אילביצקי כתב: "סבלתי מחולשת עצבים והפסקתי ללמוד".[51] על תקופה זו סיפר בשמו הרב יואל קלופט: "הבטלה הייתה קשה עלי, הרגשתי שאני מסתובב ברחובות וילנא כמשוגע משום שלא יכולתי ללמוד".[52] לאחר התמוטטות זו חדל ממנהגו ללמוד כל שעות היום בגפו והחל מצרף אליו תלמידים צעירים כחברותא. בסוף קיץ תרפ"ג נפש בעיירת הקיט וולקניק הסמוכה לווילנה, שבה שהה גם רבי חיים עוזר גרודזנסקי. הוא החל ללמוד שם עם בחור בשם שלמה כהן, נכדו של הרב שלמה הכהן, מרבני וילנה, שהיה לתלמידו הקרוב ולימים עמד בראש מערכת הביוגרפיה הרשמית-למחצה שלו.[53] הלימוד המשותף נמשך עד עליית החזון איש לארץ ישראל בתרצ"ג (1933), כמעט 10 שנים לאחר היכרותם.
בשלב מאוחר יותר בעת מגוריו בווילנה, חי בביתו חיים גראדה, לימים סופר יידי חשוב. גם הוא למד עם החזון איש בחברותא כשבע שנים.[54] יש המשערים כי החזון איש העדיף ללמוד עם נערים צעירים משום שראה בהם מעין פיצוי על הילדים שלא זכה לגדל בעצמו, או משום שהעדיף לעצב את סגנונם בלימוד ולא ללמוד עם מי שכבר "התקלקלו" בדרכי החשיבה המקובלות בישיבות.[55]
בווילנה ניסה החזון איש בפעם האחרונה לדבר על לבה של בתיה רעייתו, שתסכים לקבל ממנו גט, כדי שינסה לשאת אישה צעירה שתוכל להרות לו. בתיה סיפרה לימים על אירוע זה לחברתה, אמו של חיים קוליץ. לדבריה, היה זה בדרכם מביתם מעבר לגשר שעל נהר הווילניה (Vilnia), שאותו חצו בדרכם; היא ענתה: "בסדר, אולם בדרכי הביתה חזרה מבית הדין, אקפוץ מן הגשר ישר המיימה". החזון איש חדל לגמרי מניסיונותיו והשלים עם המצב, אולם לפי עדותו של קוליץ, מאז נהג בה בהרחקות הקבועות בהלכה לזמן נידות, כגון שלא למסור חפצים לידה ישירות.[56]
בשנות ה-30 של המאה ה-20 יצא לאור בווילנה הירחון "כנסת ישראל" בעריכת אחיו של החזון איש, הרב משה, והחזון איש פרסם בו מחידושיו תחת שמות עט. באחת הפעמים עשה שימוש בשמו של תלמידו "שלמה כהן" כדי לכתוב ביקורת על חידושים פרי עטו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק מבוסטון (שהיה אז סטודנט באוניברסיטת הומבולדט בברלין). לדעת גיסו של החזון איש, הרב יעקב ישראל קַניֶבסקי ("הסטֶייפּלֶר"), סבר החזון איש שהחידושים כלל אינם פרי עטו של סולובייצ'יק הצעיר אלא של אביו, הרב משה סולובייצ'יק, ששימש באותה עת כראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי, אך בחר לתקוף אותם על רקע אידאולוגי, עקב התקרבותם לחוגי הציונות הדתית ותנועת המזרחי.[57] לדברי בנו של הרב סולובייצ'יק, פרופ' חיים סולובייצ'יק, החידושים אכן היו של אביו ולא של סבו, והחזון איש ביקש להפריך את החידושים אף בטענות קלושות "כדי להראות שאין תורה בו ובשכמותו".[58]
בשלב זה היה החזון איש מעורב במספר סוגיות ציבוריות לוהטות, בהן:
א. פולמוס הרבנות בווילנה,[59] מאבק שהתפתח על הנהגתה הרוחנית של העיר. אנשי המזרחי בווילנה רצו למנות לרבה הראשי של העיר את הרב יצחק רובינשטיין, שהיה עד אותה עת "הרב מטעם" במקום. אנשי אגודת ישראל התנגדו בטענה שהרב חיים עוזר גרודז'נסקי הוא המנהיג הרוחני הטבעי של הקהילה. החזון איש ניהל, מאחורי הקלעים, את המאבק לסיכול מינויו של הרב רובינשטיין. המאבק נכשל, ואחיו של החזון איש, הרב מאיר קרליץ, שהיה שותף גלוי למאבק, אולץ להתפטר מחברותו ב"ועד הרבנים" של וילנה.[60]
ב. מחלוקת בין מרכז ישיבות נובהרדוק לוועד הישיבות בדבר התקציב המגיע מן הוועד לישיבות אלו. הנהלת המרכז טענה כי על ועד הישיבות לחשב כל אחד מסניפי הרשת כמוסד בפני עצמו בעת חלוקת התקציב הכללית. אנשי הוועד, מצידם, החליטו בשל קשיי תקציב להתייחס לרשת הישיבות כגוף אחד. הרב גרודז'ינסקי, שכיהן כנשיא ועד הישיבות, פסל את עצמו מלדון בעניין וכפה על החזון איש, במעמד כמה רבנים בולטים מליטא ומחוצה לה,[ז] להכריע בעניין. לאחר דין ודברים נאלץ החזון איש לפסוק. הוא שמע את טענות הצדדים ופסק כי רשת ישיבות נובהרדוק תהיה זכאית ל-10% מתקציבו הכולל של הוועד. הוא לא היה מורגל במעמד מסוג זה ומיהר להסתלק מאולם הדיונים. מסופר כי הרב גרודז'ינסקי סיכם את הדיון במילים: ”אי אתם יודעים מיהו החזון איש! החזון איש הוא "אמת" – ולנוכח האמת יש להתבטל!”.[61]
בשנת תרצ"א (1931), הציע הרב משה בלוי לחזון איש, בהמלצת הרב גרודז'ינסקי, להתמנות כסגנו ולהיות יורשו העתידי של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בירושלים, שכבר התקשה במילוי תפקידו. החזון איש דחה זאת באומרו שאין לו התנגדות לתואר, אך אין הוא מוכן לדון בדיני ממונות – חלק מרכזי בתפקיד המוצע – ובכך נטרל את ההצעה. בשנת תרצ"ב (1932), לאחר פטירת הרב זוננפלד, כתב הרב גרודז'ינסקי ליעקב רוזנהיים[62] כי החזון איש איננו מ"יראי הוראה" בכל הנוגע לשאלות איסור והיתר, אולם בענייני ממונות הוא חושש לפסוק "מגודל צדקתו".[63]
בסוף שנותיו בווילנה למד בשעות הבוקר בחברותא עם מיודעו מסטויבץ, הרב מרדכי שולמן, שהיה אז חתנו הצעיר של הרב יצחק אייזיק שר ולימים ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק.[64]
באביב תרצ"ג (1933), בעקבות גנבת סחורה מחנות האריגים של אשתו,[65] החליט החזון איש לעלות לארץ ישראל. הוא הודיע על כוונתו לרב גרודז'ינסקי, שמיהר לנסות לסדר עבורו ועבור אשתו סרטיפיקט (אשרת עלייה). הוא פנה לשם כך למשה בלוי, מראשי אגודת ישראל בארץ ישראל, בבקשה שיטפל בעניין. בלוי ניסה לרמוז שהסכמה של החזון איש לשמש ברבנות העדה החרדית בירושלים עשויה להקל על קבלת אשרת העלייה. החזון איש סירב גם הפעם, והטיפול באשרות נמסר לידיו של מזכיר אגודת ישראל בירושלים, משה פרוש. הלה פנה, עוד בטרם קבלת התשובה מהחזון איש, לשלטונות המנדט, תוך שהוא מציין כי קיימת אפשרות שהחזון איש עתיד להתמנות כראש בית הדין של העדה בירושלים וכי הוא מתחייב בשם אגודת ישראל לכך שפרנסתו לא תיפול על כתפי הציבור. האשרה סודרה במהירות ונשלחה אל הרב גרודז'ינסקי;[66] בהתאם לבקשה מיוחדת של הרב גרודז'ינסקי בשם החזון איש, סידרו לו העסקנים הירושלמים פטור מיוחד מההסגר שהיה נהוג באותם ימים בנמלים לצורך מניעת העברת מחלות.[67]
החזון איש ואשתו עזבו את וילנה ביום ראשון, ח' בתמוז תרצ"ג, 2 ביולי 1933. במוצאי שבת ליווה אותם אל תחנת הרכבת קהל מצומצם, שכלל גם את רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי חנוך אייגש.[68]
משפחת קרליץ נסעו ברכבת לוורשה, וממנה לעיר הנמל הרומנית קונסטנצה שלחוף הים השחור. מנמל קונסטנצה הפליגו אל ארץ ישראל על סיפון האונייה "מרתה וושינגטון" (אנ').
בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]| ” | אני מתבונן... ומהרהר באיש הפלאי ההוא... הטיפוס האידיאלי של איש ההלכה, שינק את סמכותו מיכולתו האינטלקטואלית ומאישיותו ולא מתוך המשרה שבידו. דומה שהוא אחד האישים היחידים שאינך יכול לדבר עליו שלא בסופרלטיבים מופלגים וכך אף עושים כותבי הערכים בלקסיקונים ובאנציקלופדיות האמונים על כתיבה מאופקת |
“ |
בט"ז בתמוז תרצ"ג, (10 ביולי 1933) עלו החזון איש ורעייתו לארץ ישראל. בנמל יפו קיבלו את פניהם אנשי אגודת ישראל, לבקשת הרב גרודז'ינסקי. בימים הראשונים לשהותם בארץ ישראל התארחו בביתו של הרב דוד פוטאש בתל אביב. לאחר זמן מה שכרו חדר ברחוב גאולה בעיר. הרב מתתיהו שטיגל, שהקים את ישיבת בית יוסף נוברדוק במושבה החדשה בני ברק, הגיע לבקרו בדירתו והציע לו לבוא לגור שם. החזון איש השיב שיבוא לאחר ימי בין המצרים.[ח] כאשר הגיעו בני הזוג בסופו של דבר הם עלו אל גבעת הר שלום. האוויר במקום מצא חן בעיני החזון איש,[70] והוא החליט לקבוע את מושבו באזור זה. הרב שמואל הלוי וואֹזנר סיפר שאמר לו בעניין זה: ”ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם בישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהנם עם יושביה כאחד”[71] בתחילה שכר דירה בת שני חדרים מהרב נחמן שמואל יעקב מיודסר, רבה של בני ברק ולימים יושב ראש ועד המושבה. לאחר תקופה קצרה עקר לדירה אחרת בגבעת רוקח, שבה היו דמי השכירות זולים יותר. בסמוך לביתו שכנה ישיבת בית יוסף, ומדי פעם היה החזון איש מוסר שיעורים לתלמידיה. כעבור מספר שנים עבר להתגורר בבית שנבנה עבורו במזרח בני ברק.[72] בבית זה התגוררו גם אחותו מרים ובעלה, הרב יעקב ישראל קניבסקי.
בני ברק הפכה מאוחר יותר, במידה רבה בזכות החזון איש, לאחד ממעוזי היהדות החרדית בישראל. בבני ברק נקשרו אליו בתחילה אנשי חוג מצומצם של חברי פועלי אגודת ישראל, שמילאו אחר הוראותיו ההלכתיות בנושאים חקלאיים, בעיקר לאחר שהרב חיים עוזר גרודזנסקי הפנה אותם אליו. מאוחר יותר הוא נודע ברבים והפך לסמכות בקרב חוגים רחבים יותר בארץ.
ניסיון של בתיה קרליץ לשוב ולפתוח חנות טקסטיל כשל והיא נאלצה לסגור אותה. עשיר ששלח תמיכה כספית חודשית, לבקשת הרב יחזקאל אברמסקי, נתקל בסירוב מצד החזון איש[73] שגמר בדעתו להתפרנס ממכירת ספריו, אף שפרנסה זו לא הייתה ברווח ואף לא הייתה סדירה; החזון איש עדיין לא התפרסם בקנה מידה ארצי, וקונים הגיעו טיפין-טיפין.
בשנת תרצ"ד (1934) העלה הרב גרודז'ינסקי את החזון איש כאחד המועמדים לדעתו למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארץ ישראל. לאחר התייעצות עם החזון איש כתב הרב גרודז'ינסקי: ”הגרא"י קארעליץ אינו רוצה לקבל עליו שם רשמי ואחריות אך להתייעץ אתו”.[74] בקיץ של אותה שנה התגורר החזו"א תקופה ממושכת בצפת לצורכי בריאות. בתקופה זו למד בעיקר בבית המדרש של רבי יוסף קארו בעיר העתיקה.
בשנת תרצ"ו (1936) פעל להקמת רשת החינוך "מרכז חינוך התורה בארץ ישראל",[75] וייסד כולל אברכים בשכונת זיכרון מאיר שבבני ברק. כולל זה, אחד הראשונים ביישוב החדש היווה דוגמה למוסדות רבים אחרים.[76] לאחר פטירתו נקרא המוסד על שמו, "כולל חזון איש".
בדצמבר 1936 (חורף תרצ"ז) נפל החזון איש למשכב, כפי הנראה בשל דלקת התוספתן, ונזקק לכריתת המעי העיוור (אפנדקטומיה),[77] בהמשך אותה שנה, לקראת השנה הבאה, שנת השמיטה ה'תרצ"ח (1937-38), הדפיס גיסו הרב שמואל גריינימן, לראשונה בירושלים, את ספרו "חזון איש" על מסכת שביעית והלכות שמיטה.
גם בשנים הבאות נדפסו כמה כרכים בסדרה, בפרט מסדר טהרות, שהלומדים מיעטו לעסוק בו בעבר משום שאין עליו לא תלמוד בבלי ולא תלמוד ירושלמי.
בתחילת חורף תש"א, ביום י"ט בחשוון, נפטרה בירושלים ראשה לאה, אמו של החזון איש, שהתגוררה בשנותיה האחרונות אצל בנה הרב מאיר קרליץ, ונקברה בבית הקברות בהר הזיתים. החזון איש עלה בפעם השנייה בחייו לירושלים; הפעם הראשונה הייתה שנה קודם לכן, לרגל חתונת שלמה שמשון קרליץ, בנו של הרב מאיר, אחיו הבכור.
לאחר הסתלקותם של גדולי רבני מזרח אירופה, שחלקם נספו בשואה ראו בו רבים את יורשם. בתקופה זו החל להתקבע מעמדו כגדול הדור.[78]
בשנים שלפני קום המדינה היה החזון איש מעורב במספר נושאים ציבוריים, רובם על רקע דתי. הוא סייע בהקמת ישיבות חדשות בעקבות חורבן יהדות אירופה וישיבותיה, פעל לעידוד רעיוני וכלכלי של חקלאים שומרי שמיטה ופנה במכתבים לסיוע כלכלי למוסדות החינוך החרדיים שהיו במשבר כספי (1947).
שמיטה והיתר מכירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשעלה החזון איש לארץ ישראל, כמעט כל החקלאים (פרט לבודדים באזור פתח תקווה) סמכו בשנת השמיטה על היתר המכירה. הוא פעל לשנות מצב זה. בשנת ה'תרצ"ח כאשר הגזבר של היישוב החרדי מחנה ישראל (עמק יזרעאל) בא להתייעץ עמו בעניין, קבע החזון איש כי עליהם להימנע מלסמוך על ההיתר. על פי פסיקתו נהגו גם קיבוץ חפץ חיים ויישובים נוספים של פועלי אגודת ישראל.[79]
כדי לאפשר לחקלאים לשמור שמיטה ללא היתר מכירה, הקל החזון איש לבצע מלאכות שמטרתן לקיים את הפירות ("לאוקמי פירא"), וכן התיר לשווק את הפירות באמצעות אוצר בית דין.
פרשת קו התאריך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר ברחו תלמידי ישיבת מיר ואחרים למזרח אסיה, נוצר "פולמוס השבת ביפן", שבמסגרתו נחלקו רבים מפוסקי ההלכה באשר לשאלת קביעת היום שבו חלים השבת והמועדים באזור זה של כדור הארץ. לקראת יום הכיפורים תש"ב (ראשית אוקטובר 1941) התעוררה השאלה בקרב קהילת הגולים ביפן ביתר שאת: עד אז יכלו הרוצים להחמיר על עצמם לחמוק מהכרעה ולשמור יומיים רצופים כשבת, אולם צום בן שני ימים לא היה פתרון ישים עבור רוב הגולים, ובפרט בתנאי המחיה של זמן המלחמה. הגולים פנו במברקים לרבנים בארץ ומחוצה לה, בשאלה כיצד לנהוג. החזון איש, שנדרש לנושא זה כבר בעבר,[80] נשאל אף הוא בנושא ותשובתו לשואליו[81] התפרסמה בפסק הלכה נודע, שעמד בניגוד לעמדת רבני ירושלים ורבנים מחוגי הרבנות הראשית. לפי פסק זה, קו התאריך היהודי עובר מערבית ליפן, ועל כן השבת שם היא ביום ראשון, בניגוד למנהג המקובל בקרב היהודים המקומיים.
את שיטתו בעניין קו התאריך הכתיב החזון איש לתלמידו הרב קלמן כהנא בליל ערב יום הכיפורים, ובבוקר ערב יום הכיפורים נשלח הרב קלמן כהנא על ידו לירושלים לרבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק על מנת לבקשו לשלוח מברק החתום על ידי שניהם ליפן שיאכלו ביום רביעי של חשבונם ויצומו ביום חמישי. הרב מבריסק סירב לשלוח את המברק בטענה שהוא יגיע ליפן אחרי ערוב יום רביעי וחלק מהאנשים וודאי קבלו עליהם כבר את צום יום הכיפורים ולא ירצו להפסיק את תעניתם וכשיראו את המברק יצומו גם ביום חמישי ויסתכנו חלילה. וגם הוסיף ואמר שהראב"ד דק"ק בריסק הגאון רבי שמחה זליג ריגר השיב לשואלים אותו לפני שיצאו לדרך שעליהם לצום ביום חמישי.
עוד קודם ששב הרב קלמן כהנא מירושלים לבני ברק שלח החזון איש מברק ליפן ובו הורה "אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כפור ביום חמישי ואל תחושו לשום דבר".
הרב יחזקאל לוינשטיין, שהיה הסמכות הרוחנית הבולטת בקרב בני ישיבת מיר במקום, הורה להישמע לדעת החזון איש אף נגד הרבים החולקים עליו.
שיטתו זו הודפסה ב"קונטרס שמונה עשרה שעות", שנדפס תחילה כתדפיס עצמאי.[82] ומאוחר יותר בתוך ספרו על אורח חיים.
היחס לשואת יהודי אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת השואה, הרב לא שיער את ממדי האסון, וסירב להאמין לשמועות שהגיעו על השמדת מיליוני יהודים. לבסוף כשהתגלה ממדי החורבן, הרב התאונן במילים: "מן השמים העלימו מאתנו את האסון שירד על יהודי אירופה, אפילו לא התאמצנו בתפלה לבטל את רוע הגזרה".[83] קיימות שמועות שונות על סיבת השואה שנשמעו מפיו, כגון: אי אפשר להסביר את השואה, עונש על עבירות הדור ומנהיגיו החילוניים, חולשת הדור אחרי שנפטרו גדולי ישראל שנפטרו קודם השואה. הוא אף טען שלמרות הכל, עונשו של הקב"ה ניתן ברחמים מרובים. אהרן סורסקי מעיד שהוא דימה תקופה זו למלאכת התפירה, שהחייט צריך "לגזור את האריג לגזרים... בהכנת בגד חדש", חורבן לצורך יצירה.[84] לאור כל זאת ניתן לראות שהוא נמנע לתת משנה תאולוגית מסודרת ושיטתית.[85] לפני הקמת המדינה, הועלתה הצעה לקבוע תענית ציבור לדורות ול'שבעה' קולקטיבית. הרב ענה על כך במכתב ארוך, ובו הוא מתנגד להוסיף על מה שקבעו חז"ל, במיוחד בדורנו שנחשב בעיניו לדור ירוד מבחינה רוחנית. השואה איננה נראית בעיניו כאסון חריג ביחס לאסונות שפקדו את עם ישראל בהיסטוריה. בנימין בראון מעריך שתשובה זו משקפת גם חרדות סמויות מפני התרסות כנגד העולם החרדי שהיה מופתע ולא מוכן לחורבן זה.[86] האשמת הרבנים בחורבן יהדות אירופה נחשבת בעיניו כאפיקורסיות, גם אם דבר זה נאמר על ידי אדם שומר מצוות.[87]
הקמת המדינה ויחסו אליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב הורה לר' יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל העולמית, למנוע ככל האפשר את יסודה של מדינה יהודית.[88] גם כשהמדינה הפכה לעובדה קיימת, הוא גילה הסתייגות ועוינות כלפי המוסדות השולטים בה, ולא האמין שהמדינה תחזיק הרבה זמן מעמד.[89]
עם קום מדינת ישראל, הוא תמך בהשתתפות אגודת ישראל במסגרת החזית הדתית המאוחדת בבחירות לכנסת, בניגוד לדעת העדה החרדית. הוא הסביר זאת, כי אין בהשתתפות זו הכרה במדינה והמשיל זאת לאדם העומד לפני שודד ומגיע איתו להסכמה כדי שלא יהרוג אותו; אין הדבר הכרה ב"סמכות" אלא הכרה בכורח המציאות.[90]
הוא התנגד לציונות ולציונות הדתית, והקפיד שבבית מדרשו יאמרו תחנון ביום העצמאות. במקרה שהיה סנדק באותו יום, הודיע על כך ברבים כדי למנוע טעות.[91] לאחר שנתיים, קבע שיאמרו תחנון גם במידה והתקיימה ברית בבית מדרשו, כדי שלא יטעו לומר שהסיבה שנמנעו מתחנון, היא בגלל יום העצמאות.[92]
לאחר מלחמת העצמאות עסק בפן ההלכתי של תוצאות המלחמה. בספרו על מסכת סנהדרין הוא דן ”על דבר הזיתים שלקחו מעצי הערבים שעזבום ואזלו להן”. ביחס לשאלת הבעלות הערבית על שטחי קרקע בארץ ישראל העלה סברה שכיוון שכל בעלות זרה בארץ ישראל לאחר הגלות שואבת את כוחה המשפטי מדיני "כיבוש מלחמה" (המסדירים הלכתית את קניינו של כובש בשטח הכבוש), הרי שבשעה שבא כובש חדש (הישראלי), פוקעת הבעלות המוקדמת מאליה. לנידון זה השלכות הלכתיות חשובות לגבי חובת תרומות ומעשרות על גידולים חקלאיים בשטחי הכיבוש.[93]
פרשת חוק שירות לאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1952 התעוררה סוגיית גיוסן של הנשים הדתיות לשירות לאומי. ברקע הפולמוס היה ניסיון לחייב נשים לשרת שירות צבאי, חיוב שגם רובו הגדול של הציבור הדתי-לאומי התנגד לו. בהמשך, בשל התנגדות זו, נקבע בחוק סעיף הפוטר נשים משירות צבאי מטעמים דתיים, ובשלב שני נעשה ניסיון לקבוע לנשים חלופה של שירות לאומי במסגרת חוק שירות ביטחון. הרבנות הראשית ורבנים חרדים ואחרים התנגדו לכך נמרצות, בניגוד לעמדת הקיבוץ הדתי וסיעת "למפנה" ב"הפועל המזרחי", שתמכו בחוק. סוגיה זו נחשבה למהותית מאוד בעיני החזון איש. הוא כתב על כך: ”רגשת נפשי מורה ובאה שהוא עניין של יהרג ובל יעבור, ואולי גם מנקודת ההלכה כן”.[94]
על רקע זה פרשה "אגודת ישראל" מהקואליציה בסוף 1952.[95] לבסוף, בשנת 1953, נחקק "חוק שירות לאומי", הקובע כי כל אישה דתייה שקיבלה פטור משירות בצה"ל חייבת בשירות לאומי. חוק זה התקבל בהסכמת הרבנות הראשית ובתמיכת נציגי המפד"ל. שלמה זלמן שרגאי כתב שהשר חיים משה שפירא וסגן-השר זרח ורהפטיג קיבלו את הסכמתו העקרונית של החזון איש לצעדם זה.[96] ואולם בעקבות ההתנגדות, לא בוצע החוק בפועל.
פגישתו עם בן-גוריון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משל העגלה המלאה והעגלה הריקה
ב-20 באוקטובר 1952,[97] בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני לקראת הרכבת ממשלת ישראל הרביעית, נערכה פגישתו המפורסמת עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון.[98] קדם לפגישה ביקור הכנה של שלישו הצבאי של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, בבית החזון איש בשבוע שלפני הפגישה.[99]
לדברי יצחק נבון, שהיה עוזרו של בן-גוריון, יזם ראש הממשלה את הפגישה לאחר שהבין מח"כים ועסקנים דתיים שהחזון איש הוא מקור הסמכות שלהם. כוח שליטה כזה בבני אדם ריתק אותו, והוא ביקש להיפגש עמו.[100] סביר להניח שאכן עמדה בבסיס הפגישה סקרנותו האינטלקטואלית של בן-גוריון, כי כוחם הפוליטי של נאמני החזון איש באותה העת לא היה רב.
בפגישה שאל ראש הממשלה כיצד יחיו יחדיו דתיים וחילונים. החזון איש השיב לו במשל (שמקורו במסכת סנהדרין): "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". תשובה זו נודעה כ"משל העגלה המלאה והעגלה הריקה". בן-גוריון הגיב בתרעומת לטענה זו: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?". והחזון איש השיב: "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים, קכ"ז, א').[101][ט] בן-גוריון סיכם ביומנו: "...דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין".[103][י]
לאחר הפגישה השניים החליפו מכתבים.[106] "משל העגלה המלאה והעגלה הריקה" הפך את הפגישה לסמל ליחסי חילונים-חרדים.
שנותיו האחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנת תשי"ב (1951–1952) הייתה שנת שמיטה, והחזון איש הדפיס בירושלים, באמצעות גיסו, מהדורה שנייה מתוקנת של ספרו על מסכת שביעית.[107]
באחת הפעמים שבהן נעצר מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי, בידי משטרת ישראל, בא החזון איש לבקרו בבית המעצר ביפו. בלוי אמר לו בהתרגשות: "רבי, אם ביקורים כאלה צפויים לי, אני מסכים לשבת בבית הסוהר כל ימי חיי". אמר לו החזון איש: "כל העולם אינו אלא בית סוהר...".[108]
בתקופה זו הגיע לשיא מספר הפוקדים את ביתו שבבני ברק, והיא משמשת רקע לשמועות ולסיפורים רבים על דברים שאמר. בשלב זה כבר היה מפורסם בעולם היהודי.[109]
בשנת תשי"ד (1953) נדפס הכרך השלישי של "חזון איש" על חושן המשפט,[110] האחרון שהוכן לדפוס בחייו.
פטירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזון איש נפטר מהתקף לב בליל שבת, ט"ו בחשוון תשי"ד, 24 באוקטובר 1953, אחר חצות.[111] הוא נפטר בשעה 02:30 כשלצידו תלמידו יחזקאל ברטלר.[112]
השמועה על פטירתו התפרסמה ברחבי בני ברק בשעות הבוקר. בצהרי השבת נסגר חדרו של החזון איש בשל דוחק ההמון. על פי דברי רפאל הלפרין, בחצר עמדו אלפי אנשים וקראו תהילים. עם צאת השבת שודרה הידיעה על פטירתו ב"קול ישראל".[113] מטעם עיריות בני ברק ורמת גן הוכרז על ביטול מלאכה בשעות ההלוויה. בפתח ישיבת הממשלה בבוקר יום ראשון הקדיש ראש הממשלה בן-גוריון דברים לזכרו של הרב.[114]
במסע ההלוויה, שנערך בצהרי יום ראשון, צעדו אחרי מיטתו עשרות אלפי אנשים, נשים וטף. הוא נקבר בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק.[115]
קברו של החזון איש משמש מוקד עלייה לרגל במשך כל השנה, ובמיוחד ביום השנה לפטירתו. בסמיכות לקברו רכש גיסו הרב שמואל גריינימן מתחם מיוחד לבני משפחתו של החזון איש.
לאחר פטירתו חשף גיסו הרב שמואל גריינימן את סכומי כספי הצדקה שחילק החזון איש לנצרכים מדי שנה, מכספים שניתנו לו בידי פילנתרופים יהודים מישראל ומחוצה לה. לדבריו, בשנת חייו האחרונה חילק החזון איש למעלה ממאה אלף ל"י. לאחר מותו הוקמה קרן צדקה על שמו, במטרה להמשיך במפעל זה.[116]
הגותו ופועלו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרך לימודו, ויחסו לפסיקת קודמיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרכיב מרכזי בתורתו ובפסיקתו של החזון איש הוא היחס ל"דינא דגמרא", דינים המפורשים בתלמוד, ככאלה שאין לערער אחריהם, אין לסטות מהם כמלוא הנימה ויש לקיימם גם אם לא הוזכרו בדברי הפוסקים בדורות שלאחר חתימת התלמוד: ”דין המתברר בהדיא מן הגמרא, הוא אצלי יסוד ההוראה”.
גם בחלק מהמקרים שבהם השתנתה במשך הדורות מציאות החיים שממנה נגזר דין הגמרא, גרס החזון איש שהדין נותר בתוקפו, וטעם הדבר הוא שההלכה לדורות אמורה להיחתם לפי דברי החכמים ב'אלפיים שנות התורה', שהסתיימו בימי חז"ל. כך כתב בעניין דיני טריפות:
והנה היה צריך להקבע בב' האלפים תורה כדאמר ע"ז ט' א', דיני הטריפות לדורות, וכדאמר ב"מ פ"ו א' רבי ור' נתן סוף משנה רב אשי ורבינא סוף הוראה, ואין לנו תורה חדשה אחריהם והיו קביעות הטריפות כפי השגחתו יתברך בזמן ההוא שלא נתן הקב"ה לברואיו אז רפואת תעלה להן המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא, ובין בזמן של הדורות הבאים שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם
מאידך, היו דינים תלמודיים אחרים, כגון כללי הטרפות באדם, שהחזון איש לא ראה כתלויים במציאות בתקופת חז"ל: ”אמנם לענין להשיא את אשתו כל שיש לו רפואה בזמנו אין משיאין את אשתו”.
באשר לחילוקי התקופות המאוחרות לחז"ל המוכרים בהלכה, סבר החזון איש שאף על פי שקיבלו תלמידי החכמים במשך הדורות על עצמם את סמכות הדורות הקודמים, עדיין צריך בירור ההלכה להיעשות מכליה הראשונים – להשקפתו, מסורת חז"ל. ולכן גרס שמי שאינו יודע להסיק את מסקנת ההלכה מתוך עיון בסוגיות התלמוד, אינו רשאי להורות אף מתוך ספרי הלכה פסוקה כ"שולחן ערוך", מאחר שלא יוכל לדעת להתאים בין מקרה ריאלי ספציפי למקרה המופשט המוצג בספרות ההלכה.
כפועל יוצא מתפיסה זו, עיצב את צורת לימודו בניסיון לברר מתוך הסוגיה את מסקנות ההלכה, ורק לאחר גיבוש המסקנה, לעמת את תוצאות עיונו מול ההלכה הפסוקה. אף שביטל דעתו באופן כללי מפני דעת הראשונים, סבר שבלימוד התורה נדרש מכל אדם למצות את אפשרויות שכלו בדיון, והכנסת גדולתם של הראשונים למערכת השיקולים העיונית עלולה לחבל בתהליך הבנת שורשי ההלכה, ומשום כך יש להתחשב בדבריהם במקרה שאינם מובנים, רק בפסיקת הלכה למעשה, במקרה שברור כי התייחסו אליו בפסיקתם. תפיסתו זו מסוכמת יפה בדבריו במכתב:
...לקחת חבל בתורה הוא ענין קשה ובעל גוונים שונים. לקחתי לי לחפש לעיין בגמרא עד כמה שאפשר, אף שיהיה נגד הראשונים ז"ל, ולהספק בידיעה לחוד שדברי רבותינו עיקר, ואנחנו יתמי דיתמי ומכל מקום, לא לפרוש מלברר וללבן מה שאפשר לנו לקטנותנו, וגם לקבוע כן הלכה במקום שאין מפורש להפך לעניין פסק הלכה. ואם לא כן, היה חסר לי עסק התורה.
עם זאת, לעצמו לא הרשה החזון איש, בדרך כלל, לחלוק על פסיקת ה"שולחן ערוך" במקומות שבהם ברורה דעת הרמ"א. לגבי הגאון מווילנה, הוא סבר שהתקבע מעמדו ביהדות ליטא ומעמדו הוא כשל הראשונים, מה שמאפשר לקבל הוראות שלו הסותרות לפסקי ה"שולחן ערוך". באיגרת שבה משא ומתן תורני, הוא מציב את הגאון מווילנה בשורה אחת עם אושיות היהדות, כמו משה רבנו, עזרא הסופר, רבי יהודה הנשיא, רב אשי והרמב"ם:
אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו ע"ה, עזרא ע"ה, רבנו הקדוש, רב אשי, הרמב"ם, הגר"א, שנתגלה תורה על ידו כקדוש המעותד לכך, שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב כאחד מן הראשונים, ולכן חולק עליהם בכמה מקומות בתוקף עוז, וגם על הרי"ף והרמב"ם הוא חולק, ומדרגתו ברוח הקודש בחסידותו ובגודל תבונתו וביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם. כן לא יתכן לתמוה עליו למה יחלוק על השו"ע [=השולחן ערוך], והלא מקומות שחולק הגר"א על הכרעת השו"ע המה למאות.
— קובץ אגרות ח"א איגרת לב
למרות האמור, ובהתאם לגישתו שלפיה יש "לחפש לעיין בגמרא עד כמה שאפשר, אף שיהיה נגד הראשונים ז"ל", הוא עצמו נאלץ ברבות הימים לחלוק בפירוש סוגיות גם על הגאון מווילנה הנערץ. הרב שלמה כהן מספר כי בגיל 41 (1920), אמר לו כי כל ימיו השתדל להימנע מלחלוק על דברי הגר"א, אך לבסוף נאלץ לפרש סוגיה חמורה אחת בשונה מדעתו.[117]
דוגמה מאפיינת לדרכו "לפרש וללבן מה שאפשר לנו... וגם לקבוע כן הלכה במקום שאין מפורש להפך", שגם מאירה פן של רגישות חברתית בגישתו, ניתן למצוא במקרה של עגונה שבא לפני אחיינו הרב שלמה שמשון קרליץ, אב בית הדין הרבני בפתח תקווה. הרב קרליץ האחיין התקשה למצוא מוצא למצבה העגום, ופנה אל דודו בעניינה. החזון איש נכנס לעובי הקורה ובירר את הסוגיות הרלוונטיות, תוך שהוא מכריע להיתר במקרה הספציפי. הדיינים קיבלו את דעתו וחתמו על היתר נישואין לאשה. האחיין, שלא היה שלם עם הפסיקה, ניגש למחרת בבוקר לדודו והציע בפניו שוב טענות קשות נגד ההיתר. בנסיבות אלו, טען, עם כל הכאב – כיצד ניתן להתיר? החזון איש שקל את טענותיו שנית, ואחר הפטיר: "נכון שקשה להתיר, אבל קשה יותר לאסור!".[118]
דקדוק ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| ” | הגאון הליטאי, אשר במבט ראשון גדולתו מתבטאת בהישגיו האינטלקטואליים [אך באמת מתגלה] כאישיות גדולה ורבגונית, המלאה במעוף, רגש ונשמה | “ |
– הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, מכתב[119] | ||
אחד מדגלי ההשקפה ה'חזון אי"שית' הוא נושא ההקפדה על קוצו של יו"ד בכל הנוגע לקיום ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה. החזון איש ראה בהתנהגות קפדנית זו ערובה ליראת שמים, והקדיש לה את החלק השלישי בספרו ההגותי "אמונה וביטחון", "מוסר והלכה". העצמאות הרבה שהפגין החזון איש כפוסק הובילה אותו להקפדה מופלגת גם על פרטי הלכות שאותן הסיק מהדיון ההלכתי בסוגיות הרלוונטיות. דקדוקים אלו הפכו למזוהים עמו ועם תלמידיו. ידועים ביותר דקדוקיו, עוד מתקופת חייו באירופה, בעיקר בעניינים אלו:
- הלכות עירובין;
- כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות, בהקפדה מיוחדת על צורת האותיות שתהיינה לפי פסיקת הבית יוסף. לפי שיטתו, המנוגדת למנהג האר"י, ה"כנף" הימנית של האות צד"י צריכה להיות כמקובל בגופנים העבריים בני זמננו בצורת האות יו"ד, ולא כמו יו"ד הפוכה כפי שרָווח המנהג בקרב הספרדים והחסידים;[120]
- אפיית מצות, שהקפיד לעשותה באופן פרטי כדי שיוכל להשגיח על כל שלבי האפייה לפי דקדוקיו;
- ארבעת המינים, שבהם השקיע ממון ומאמצים רבים כדי להשיגם בצורתם האופטימלית על פי ההלכה (בהקשר זה סופר כי פעם באמצע הקיץ ראה הדסים יפים המתאימים עם כללי ההלכה, בערוגתו של פלוני, גוי מקומי. הוא שילם לו מראש שישמור ויטפח את הדסיו עד חג הסוכות, כדי לצרפם אל לולבו);[121]
- הלכות מקואות: זריעה של מים שאובים לתוך מי גשמים על מנת להכשירם לשמש כמקווה – לחזון איש שיטה מיוחדת בנושא זה.
מצוות שבין אדם לחברו, אף הן בכלל דקדוק ההלכה, ולכן הקפיד מאוד שלא יבואו אלה על חשבון אלה. מקורבו הרב שלמה כהן סיפר כי בשנה אחת הורה לו החזון איש שלא לומר את הפסוקים הנהוגים לפני תקיעת שופר, אלא לתקוע בלי להשתהות ולסיים את התפילה במהירות. סיבת החיפזון הובהרה עם תום התפילה: החזון איש שמע במקרה אדם מבוגר וחלוש שענה לבנו המפציר בו לאכול בשל לבו החלש: "לא, מעולם לא אכלתי לפני התקיעות"; כדי שהלה לא ייאלץ להאריך בצומו, קיצר החזון איש את הטקס המסורתי.[122]
החזון איש הנהיג קריאת מגילת אסתר בבני-ברק גם בשושן פורים מספק שמא היא בגדר 'סמוך ונראה' לעיר יפו.[123]
- אתרוגים מ"זן חזון איש"
מקרה מוכר של דקדוק ההלכה של החזון איש היה חיפושיו אחרי זן אתרוגים ארצישראלי שגדל פרא, כדי למנוע חשש שמא אתרוגים אלו הם פרי הרכבה במין בוטני אחר, עובדה המוציאה את האתרוג, הלכתית, מכלל "אתרוג" הראוי למצוות נטילת ארבעת המינים. עץ האתרוג מועד להרכבה, בשל חולשתו. האתרוגים שנמצאו אכן לוקים מעט ביופיים האסתטי ומתאפיינים בחוסר סימטריה. בציבור החרדי התקבלה גישתו ברבים, וקיים ביקוש גבוה לאתרוגים מעצים שמוצאם מאתרוגים שהחזון איש בירך עליהם. שיטתו בזיהוי האתרוג הארץ ישראלי הקדום, התקבלה על מספר חוקרים.[124]
חלק מהאתרוגים מקורם מעץ ששתל הרב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו, מזרעים שנמסרו לו על ידי החזון איש, והם מכונים "זן ליפקוביץ", שממנו התפתחו זנים נוספים. קיימים גם "אתרוגי הלפרין מזן חזון איש".
מצוות התלויות בארץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]החזון איש פעל במיוחד להחדרת תודעה רחבה לקיום מצוות התלויות בארץ, ובעיקר מצוות שמיטה. הוא דרש מקיבוצי פועלי אגודת ישראל לשמור שביעית ללא הסתמכות על היתר מכירת הארץ לגוי על ידי הרבנות הראשית, שאותו שלל. במסגרת פועלו לשמירת מצוות התלויות בארץ יצא לשדה כמה פעמים לעריכת ניסויים ובדיקות ניסיוניות של מושגים בהלכה.
החזון איש פעל גם בענייני תרומות ומעשרות. הוא הקפיד לעשר בביתו אף מאכלים מעושרים, מחשש שלא עישרום כראוי. כמו כן, הוא חידש את נושא פרוטה חמורה שלא היה נהוג לפניו; עודד ודרבן את לימוד סדר זרעים בקרב תלמידי חכמים, והשיב לשואלים רבים בעניינים אלו.
סוגיית השיעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה
שמו של החזון איש נקשר גם למחלוקת יסודית בנושא ה"שיעורים" המוזכרים במקרא ובתלמוד (אמה, זרת, אצבע, כזית, כביצה ועוד). רבי אברהם חיים נאה (הגרא"ח נאה) פרסם מידות אלו במידות מודרניות (מטרים וגרמים), ולפי שיטתו טפח הוא שמונה סנטימטרים ורביעית היא 86 סמ"ק. החזון איש חלק על שיטה זו, וטען כי המידות האמיתיות גדולות בהרבה – טפח הוא כעשרה סנטימטרים ורביעית כמאה וחמישים סמ"ק.
נקודת המחלוקת העיקרית היא האם להתבסס, כעוגן לשאר השיעורים, על נפח הביצים או על מידת האגודל; הרבנים נאה וקרליץ לא היו הראשונים שנחלקו בנקודה זו – קדמו להם גדולי האחרונים, החת"ם סופר ו"הנודע ביהודה". הרב נאה ביקש לקיים את מנהג היישוב הישן בירושלים, בעוד החזון איש סבר כי המסורת שהייתה בידו מבית אביו וגדולי ליטא באשר לשיעורים הייתה מקובלת על תלמידי חכמים בעלי סמכות גבוהה יותר מזו של המנהג העממי.
כחלק משיטתו זו הסתמך החזון איש על מדידת אצבעו של תלמידו הרב קלמן כהנא אותו החשיב כאדם בינוני לעניין שיעורים ומידות.[דרוש מקור]
בפועל, בציבור הליטאי שיטת החזון איש בנושא זה היא הנורמה הנפוצה. התפשטות המנהג החלה בקרב בוגרי הישיבות הליטאיות ומהם לשאר המגזר. גם בקרב שאר המגזר החרדי, הנוהג לפי מסורת אבותיו בשיעור הקטן יותר, יש המחמירים במצוות מן התורה כפי השיעור הגדול מתוך חשש לשיטת החתם סופר והחזון איש, כפי שהמליץ המשנה ברורה[125] לנהוג במצוות אלו.[126]
הפילוסופיה של ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החזון איש גרס שמלבד עצם החיוב המוטל על כל יהודי להישמע להוראות התורה באשר הן, יש להן מטרה להציב את האדם בעמדה של נתין העומד לפני מלכו וסר למרותו. לצורך זה נדרשים מחד גיסא, קבלת מרות מוחלטת וציות לפרטי פרטים; ומאידך גיסא, קיום המצוות בכל תנאי, אף במצב שבו ברור לאדם שאינו יכול לשער במדויק את שנדרש לו לקיום המצווה בשלמותה. זאת מאחר שהעיקר הוא קיום פקודת המלך, ומגבלות האדם והערכותיו נלקחו בחשבון עם הציווי. או בלשונו של החזון איש:
ניתנה ההלכה לחשוב בקירוב, שלא נתנו המצוות אלא לצרף הבריות, ולדקדק בצוואותיו ית' [=בצוואותיו של האל] לקבלת מלכותו ית' וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות. ולכל הני, אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב, כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת
— חזון איש.[127]
השקפותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמיתות אגדות חז"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביחס לדברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, הביע הרב קרליץ עמדה חריפה. לדעתו, אין הבדל בין חלקים אלו לשאר חלקי התורה שבעל-פה; לכולם מקור נבואי מחייב, רוח הקודש, שלה זכו חז"ל מכוח עיונם ועמלם בתורה, ופקפוק באמיתותם הוא כחירוף וגידוף (חירוף וגידוף כלפי מעלה, כלומר, תואנה כלפי האל, במסווה של טענות על אמיתוּת דברי החכמים). יתר על כן, הוא ראה באפשרות זו מדרון חלקלק שראשיתו דיון תאורטי ואחריתו עזיבה מלאה של הדת:
משורשי האמונה שכל הנאמר בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כח נבואי... רוח הקודש היא יגיעת העיון ברוב עמל ובמשנה מרץ עד שמתווסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי. מיסודי האמונה המקובלת שרוח הקודש מטיבה להשיג את האמת שבתורה שניתנה בנבואה, בהיות שאין התורה "אמת אפשרי" אלא "אמת חיובי"... ומבטחת את בעליה על אמתת השגתו. נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה ובין באגדה, כשמועה של גידוף רחמנא ליצלן, והנוטה מזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו נבילה, ופסול לעדות, ועוד... בראשית הנליזה לפני חמשים ששים שנה אשר רוב העם היו שומרי מצוה, היו הנלוזים מתחילים להיתמך על הדברים המפוקפקים מעין אלה, והחרדים אל דברו יתברך היו מריחים את ריח הכפירה הנודף מהם. וכל הדור החָפשי [=החילוני] הם על הרוב מבניהם ומנכדיהם של האבות והזקנים האלה.
— קובץ אגרות ח"א איגרת טו
השפעתו על הציבור החרדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לחזון איש הייתה תרומה מכרעת לעיצוב היהדות בדור שלאחר השואה. תרומתו מתבטאת במישרין בצורת התנהלותו של הציבור החרדי. הוא חיזק את תחושת חשיבותו של לימוד התורה למשך כל חיי האדם כאידיאל, ולזכותו נזקפת במידה מסוימת יצירת חברת לומדים בישראל. כמי שהיה "גדול הדור" בשעת המפנה שלאחר המלחמה, רוב הישיבות שהוקמו בתקופה זו בארץ ישראל קמו בברכתו ובעצתו – הן לגבי עצם הקמת הישיבה, והן לגבי בחירת המיקום ואנשי הצוות; בהן: ישיבת כפר חסידים בזכרון יעקב, ישיבת השרון ברמת השרון וישיבת באר יעקב. משום כך מייחסים לו הביוגרפים החרדים את התואר "אבי הישיבות בארץ ישראל".[י"א] דרך תלמידיו ומקורביו הייתה לו השפעה גם על ישיבות מחוץ למגזר זה, כמו מדרשית נעם בפרדס חנה, שנוסדה בברכתו על ידי מקורבו, הרב יהושע יגל.
החזון איש תרם תרומה הגותית לעיצוב מעמד הישיבות כטריטוריה תורנית וכנמל הבית של בני התורה, גם כאשר הם יוצאים לעמל יומם. לדבריו, הישיבה היא ”מבצר עוז להקמת תלמידים תלמידי חכמים, העתידים לחכמים חשובי הדור” (קובץ אגרות חזון איש, ג, סה). גם בצד המעשי, החזון איש רתם פובליציסטים ואנשי חינוך חרדים נודעים כדי לשכנע מחד גיסא פילנתרופים יהודים לתמוך כלכלית במוסדות שהוקמו בשנות ה-40 וה-50, ומאידך גיסא, לשכנע צעירים לוותר על מסלול קידום אפשרי, ולבחור בחיי לימוד תורה, למרות המשמעות הכלכלית הברורה.
בתוקף מעמדו היה לסמכות חינוכית בולטת בחברה החרדית. מכלל הוראותיו ידועה הייתה דעתו שאין לפלוט החוצה תלמידים שנחשבו ל"מקולקלים", מחשש שמא יסטו לחלוטין מהדרך הדתית.
על אף השפעתו הרבה, השיטה הלמדנית הנפוצה בישיבות הליטאיות היא שיטתו של רבי חיים מבריסק, שהחזון איש התנגד לה. גם מבחינה הלכתית, חלק מפסקיו לא התקבלו ברוב הציבור הליטאי. עם זאת, חלק מהזרם החרדי-ליטאי, המכונה "חזון-אי"שניקים", קיבלו עליהם את תורתו של בכל התחומים. בתוך חוג זה ישנן מספר קבוצות המתרכזות סביב דמויות מקרב תלמידיו.[י"ב] המוסדות הקהילתיים העיקריים שבהם מתרכזים אנשי חוג זה הם כולל חזון איש ובית הכנסת לדרמן שבשיכון חזון איש; הישיבות העיקריות של חוג זה הן ישיבת סלבודקה שבבני ברק וישיבת זיכרון מיכאל שבזכרון יעקב.
גם בקהל החרדי-ליטאי הרחב שאינו נמנה עם חוגם המצומצם של תלמידי החזון איש, אמירות המתפרשות כזלזול בו או מתיחת ביקורת על תורתו מעוררות לעיתים ביקורות חריפות. כך, בסוף 1992, התבטא הרב עובדיה יוסף במהלך שיעור: ”הגאון חזון איש, לא היה מורה הוראה. הוא היה מסוגר בביתו ולא היה אב בית דין שעליו מוטל להורות. הוא היה כותב ספרים. אם אין לך תפקיד, אתה משוחרר. אין לך בעיות, לכן בכל דבר אתה מחפש חומרות. יושב בתוך ירכתי ביתך וכותב מה שכותב”. בתגובה פורסמו דבריו החריפים של הרב אלעזר מנחם מן שך, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי, שאמר בתגובה כי ”אדם שמדבר בצורה כזו על החזון איש, הוציא עצמו מקהל התורה ובני התורה, ואין שום שיח ושיג איתו”.[131]
יחסו לרב קוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסו של החזון איש לרב הראשי לישראל בזמן הגעתו לארץ ישראל, הראי"ה קוק, העסיק בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ובאלו הראשונים של המאה ה-21 הוגים מקרב הציבור הדתי לאומי, ובעקבותיהם גורמים חרדיים המבקרים את דרכו של הרב קוק. יש הרואים בעמדה החרדית הרשמית, המסתייגת במידה משתנה של חריפות מדרכו של הרב קוק, שִכתוב של דעתו האמיתית והמכבדת של החזון איש, העולה ממכתביו אל הרב וממקורות נוספים.
סמוך לעלייתו לארץ ישראל פנה החזון איש לרב קוק בשתי איגרות קצרות ובהן שאלות הלכתיות בעניינים הנוהגים הלכה למעשה בארץ ישראל ולא בגולה. באיגרות אלה פנה לרב קוק בלשון ”הוד כבוד מרן שליט"א”,[132] תואר שבו השתמש רק עבור הרב איסר זלמן מלצר, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב אלחנן וסרמן. הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי העיד כי כאשר מסר לחזון איש על מחלתו הקשה של הרב קוק זלגו עיניו דמעות והוא שלח להודיע לרב קוק על כוונתו לבקרו, אך הרב קוק אמר לשליח שהוא חס על ביטול התורה של החזון איש ושימסור לחזון איש שיתפלל עליו בביתו.[133]
ראש עיריית בני ברק הראשון, יצחק גרשטנקורן, מספר בזכרונותיו כי בעת שהגיע הרב קוק לבני ברק שלח להודיע לחזון איש שברצונו לבקרו, החזון איש השיב כי אינו מוכן שהרב קוק יטריח עצמו אליו, והוא יבוא אל הרב קוק. לצורך המפגש לבש החזון איש בגדי שבת. בעת הנחת אבן הפינה לישיבת בית יוסף בבני ברק עמד החזון איש במשך נאום הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם. לשואלים מדוע אינו יושב, ענה: ”די תורה שטייט”! (מיידיש: "התורה עומדת!").[134][135]
הנושא היה לפולמוס בין דתיים לאומיים וחרדים, ונכתבו על אודותיו חיבורים משני הצדדים.[136] בראון מציע גישה התפתחותית ליחסו של החזון איש לרב קוק: יחס חם שהלך והידרדר עם השנים,[137] עם היכרותם שהלכה והעמיקה ועם היחשפותו של החזון איש לפנים שונים של גישתו ההלכתית של הרב קוק, שעמדו בניגוד להשקפותיו. בכך נמצא פתרון סביר לנתונים המוצגים בכתבי הפולמוס בעניין זה.
המחלוקת המפורסמת ביותר בין שני האישים בענייני הלכה היא הפולמוס על אודות היתר מכירה בשנת השמיטה כפתרון אפשרי לבעיית אובדן התוצרת החקלאית בשנה זו, ונזקים נוספים שנגרמו לחקלאות בגלל הזנחת הקרקעות. החזון איש שלל את הפתרון מטעמים שונים, ומאידך פסק להקל בשאלות שונות שהובאו בפניו בהלכות שמיטה, על מנת לאפשר שמירת שמיטה ללא הסתמכות על ההיתר. בתוך כך האריך להשיג על הנימוקים שכתב הרב קוק להיתר ועל פסיקותיו בהלכות שמיטה בכלל.
יחסו לתנועת המוסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]החזון איש גילה יחס ביקורתי כלפי רעיונות תנועת המוסר, אף שרחש חיבה לאישיה, חיבה שביטא במכתב לראש ישיבת חברון הרב שמחה זיסל ברוידא בהיותו בחור:
ואני נמצאתי הרבה עם הסבא ז"ל מסלבדקא ועם הסבא ז"ל ממיר ועם גדולי תלמידיהון שיחיו וגם עם גדולי הנוברדקאים, ותמיד היתה שרויה בינינו אהבה בלי מצרים והיו מסורים אלי בכל לב, ומעולם לא נמנעתי מלהזכיר בקורת בחריפות והם התענגו על זה, כי מטבע החכמים להתענג על "מיתיבי" יותר מ"תניא נמי הכי", וגם אני מתענג עליהם, ובפרט על הישיבות הצמודות בתורה ויראה ולא יפרדו...
— קובץ אגרות א:קנד
בשונה ממתנגדי תנועת המוסר בתקופת כינונה באמצע המאה ה-19, שמתחו ביקורת על אנשיה והאשימו אותם בקרבה רעיונית לתנועת ההשכלה היהודית, החזון איש, שנדרש לנושאים אלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, כבר לא פקפק בכיוון זה. הוא סבר כי תפיסתה של תנועת המוסר, שלפיה מידות מתוקנות כשלעצמן יכולות להעניק לאדם כלים להתגבר על נטיותיו הטבעיות וליישר את דרכו לקווים הנדרשים לפי ההלכה, מוטעית. לדעתו, במבחן המציאות, בעת משבר או התנגשות ערכים, ישוב האדם לפעול לפי הנטייה הטבעית: ”בהִפָּגשו בתעצומות עם רעהו, בטח יחרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות. ואף אם הנן מתוקנות, לא יתאימו לעתים קרובות עם ההלכה השמימית” (אמונה וביטחון ג:ג) יתר על כן, ייתכן כי דווקא מידותיו המתוקנות ומודעותו אליו יביאו את השם מבטחו בלימוד המוסר לביטחון בכוח הכרעתו של שכלו, גם במקרי שגיאה.
לפיכך, סבר החזון איש, אין להשתית מערכת ערכים ראויה על תשתית אחרת מזו שמציעה ההלכה: מחויבות מוחלטת לדקדוק ההלכה עד קוצו של יו"ד. מחויבות זו פועלת בשני מישורים: האחד – יומו של האדם מלא בניסיונות קטנים לקיים או לא לקיים את ההלכה, ניסיונות שקל לעמוד בהם, והם מחזקים את תודעתו הדתית של האדם; השני – במקרים שבהם דורש "דקדוק הדין" מאמץ מיוחד, רוכש האדם מיומנות בהתגברות על מידות "רעות" כמו עצלות ותאווה.[138]
יחסו לתנועת החסידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החזון איש לא התייחס מפורשות בכתב לתנועת החסידות. יש מספר קטעים באמונה וביטחון שאפשר שכוונו כנגד החסידות.[139] הוא התנגד לכמה מנהגים הנהוגים בקרב החסידים, ככתיבת צדי הפוכה בסת"ם וטבילה במקווה בשבת, ולעומת זאת שיבח אחרים, כגידול זקן, לבישת חליפה ארוכה ונישואין בגיל צעיר. הוא עודד חסידים לנסוע לאדמו"ר לשבת, אבל מנע בחורים מללכת לטיש חסידי בליל שבת, בטענה כי "בליל שבת חסר תורה בעולם".[140] בביוגרפיות על דמותו הובאו עדויות על כך שבאופן רעיוני התנגד לדרך החסידות, בהמשך להערצתו הגדולה לגר"א ולדרכו.[141] למרות זאת, דעתו זו לא באה לידי ביטוי מעשי מכיוון ש"היום יש לנו מספיק מאבקים מבחוץ".[142] הוא היה ביחסי ידידות עם אדמור"י דורו, ומקורביו שהיו ממשפחות חסידיות עודד אותם להמשיך במנהגם.[143][144]
על היסטוריה ועל הגיוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החזון איש סבר כי חקר התנהלותם של גדולי החכמים הוא הכרח המציאות, ורק על ידי ידיעה והכרה אמיתית באופיים ניתן ללמוד ממעשיהם. אין תועלת בהכרה שַבּלונית של החכמים כולם כמותג אחיד של שלמות מסוג מסוים. לגישתו זו נתן ביטוי במכתבו המפורסם, המכיל גם התייחסות הלכתית לבעייתיות לכאורה של מחקר זה, בשל איסור לשון הרע:
אם כי דעתי, כי ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופים האמתי, ואם הותר לדבר לשון הרע על אומן באומנותו, להאיש הדורש עליו לצורך, על מי שתורתו אומנותו לא כל שכן שמותר להודיע להמחזיקים בתורה וצריכים לדעת, כי הידיעה של חכמי הדור לבם ומדתם הן הן גופי תורה, מכל מקום צריך לזה זהירות יתירה ופן מְשַנֶּה הדבר בקוצו של יו"ד ונמצא מוציא שם רע על תלמיד חכם.
— קובץ אגרות, ח"ב, איגרת קלג
עם זאת, החזון איש גילה מידה רבה של ספקנות באשר לקורות העיתים כפי שהם מסופרים בספרי ההיסטוריה ובביוגרפיות. לטעמו מעורבים בהם שקר ואמת זה לצד זה, ואין להסתמך על מידע היסטורי כתוב בלי בחינה הסתברותית של המאורעות המתוארים. הוא תולה זאת ביצר החידוש של ההיסטוריונים ובהיתלות אוטומטית של היסטוריונים מאוחרים באלו שקדמו להם ללא שיפוט ביקורתי:
דברי הימים וקורות עולם הם מאלפים הרבה את החכם בדרכו, ועל תולדות העבר ייסד אדני חכמתו. ואמנם בהיות האדם אוהב לחדש ולהרצות לפני קהל, נצברו הרבה שקרים בספרי התולדות, כי בן אדם אינו שונא את הכזב בטבעו, ורבים האוהבים אותו ומשתעשעים בו שעשועי ידידות, ועל החכם להבר בספורי הסופרים לקבל את האמת ולזרות את הכזבים, וכאן יש כר נרחב אל הדמיון, כי טבע הדמיון למהר ולהתקדם ולהגיד משפט, טרם שהשכל הכין מאזני משפט לשקול בפלס דבר על אפנו, והדמיון חורץ משפטו כרגע, מהו מן האמת ומהו מן הכזב.
— אמונה וביטחון, פרק א', סעיף ח'
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| ” | והלא ידוע כי דרך הלימוד של החזון איש איננה ניתנת לחיקוי, אלא מתוך יגיעה עצומה ונידוד שינה, מתוך לינה בעומקה של הלכה. ...הייתי נתון במבוכה עצומה בענין זה, כי במוחי היה מנקר הספק, אם יש באפשרותה של אמיתיות דרכו של החזון איש, לגדל גאונים צעירים. היה אצלי צד ספק, כי דרך זו מיוחדת היא רק למאור הגולה ולרשכבה"ג... | “ |
– הרב יצחק הוטנר, מכתב[145] | ||
| ” | הנני להודיע נאמנה כי מה שאמרו עלי שהייתי איש סודו של מרן רבינו הגדול החזון איש זצללה"ה ושכל מצפוניו גלוי לפני, אינו נכון כלל וכלל. כי אמנם דרתי הרבה שנים עם כ"ק זצללה"ה בבית אחד, אבל לא זכיתי להתבשם מתורתו הרבה כי בעוונותי הרבים הנני קשה-השמיעה והיה צריך להתאמץ לדבר אלי בקול, ואני ידעתי את מכאוביו וחולשתו הגדולה בצירוף רוב יגיעתו העצומה בתורה הקדושה וחסתי על בריאותו והטרדתו מעיונו... | “ |
– גיסו הרב יעקב ישראל קניבסקי, "הסטייפלר", מכתב | ||
ספריו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שהעניקו לו את כינויו "החזון איש", מקיפים את כלל מקורות ההלכה היהודית, למן התלמוד ועד פוסקי ההלכה האחרונים. הספרים מצטיינים בקיצור רב, שכופה על ההוגים בתורתו להעמיק ולדקדק בלשונו; קריאה סתמית בספר אינה מביאה את המחפש אל מבוקשו, ולכן הוא מוכרח לברר מה גרם למחבר לנטות מהפירוש המקובל, ולפלס לו דרך חדשה בהגיונו שלו.[146]
בספריו עסק בשיטתיות כמעט בכל הסוגיות התלמודיות, ולא נמנע מעיסוק מפורט גם בסוגיות מורכבות, כמו הסוגיות האסטרונומיות ("חוכמת התכונה"), הנוגעות להלכות קידוש החודש ודורשות ידע מתמטי, שאותו רכש בעצמו.[147] בכתביו בנושאים אלו, בין היתר, הוא מתעמת עם קביעותיו של האסטרונום איש תנועת ההשכלה היהודית חיים זליג סלונימסקי, עורך עיתון "הצפירה", בסדרת מאמרים שפרסם בעיתונו.[148]
הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל הספיד את החזון איש באומרו שספריו היו נחשבים מאוד גם לפני מאות שנים, והוסיף: "איזה זכייה [=זכות] היא, שיתפרסמו ספרי האדם בחייו כל כך, עד שיקראו את שמו על שם ספריו, ולא ידעו את שם המחבר. כי רוב האנשים אינם יודעים אל נכון את שמו של החזון איש...".[149]
אחיינו הרב שמריהו גריינימן מוּנה על ידו לאחראי על הדפסת כתביו, ולאחר פטירתו בראש השנה תשנ"ב ממשיכים בכך בניו שמואל וישעיהו. אף על פי שעל פי דין תורה הם אינם יורשים חוקיים של החזון איש, בית הדין של הרב נסים קרליץ התבקש להורות כי הזכויות שייכות להם, מפני שהספרים לא היו שייכים לחזון איש אלא לגיסו, הרב שמואל גריינימן, שעסק בהדפסת כתב היד ושמו מופיע בראש הספרים.[דרוש מקור]
חזון איש
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חזון איש
סדרת ספרי הערות, חידושים ופסקי הלכה על התלמוד הבבלי והירושלמי, על משנה תורה להרמב"ם, ועל השולחן ערוך. זו סדרת ספריו העיקרית של הרב קרליץ, והוא מכונה "החזון איש" על שמה.
בשם הספר נרמז שם המחבר בראשי תיבות: אברהם ישעיהו. והוא מתכתב עם הפתיח לספר ישעיהו: ”חזון ישעיהו בן אמוץ” בשל צניעותו, לא חתם את שמו על ספריו, אלא חתומים עליהם המו"לים שלהם: על ספרו הראשון חתום מעבר לדף השער אחיו הרב משה קרליץ; ועל שאר ספריו – הרב שמואל גריינימן. משפחתו של הרב גריינימן עוסקת עד היום בהדפסת הספרים.
קונטרסים מתוך הספר, כמו "קונטרס שמונה עשרה שעות", "קונטרס השיעורים" ו"קונטרס המוקצה", זכו למהדורות נפרדות ואף למהדורות מבוארות ומוערות.
אמונה וביטחון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אמונה וביטחון (ספר)
זהו מאמר השקפה המרכז את יסודות הגותו של החזון איש בתחום מחשבת ישראל. חלקיו שנמצאו ונדפסו עוסקים בעיקר בנושאי אמונה, ביטחון, מוסר והלכה, תורת המידות, הדמיון והשכל, רוח הקודש ונבואה. המאמר נדפס בסוף הכרך בנושא "טהרות" בסדרת ה"חזון איש" וכן במהדורות רבות כספר בפני עצמו והיה לנכס צאן ברזל בספרות המחשבה האורתודוקסית.
ספרות אגרות ומכתבי הלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קובץ אגרות חזון איש, לקט מאיגרותיו בנושאים רבים, בשלושה חלקים.[150]
- קובץ מכתבים: שלא נדפסו בקובץ אגרות, מאת מרן בעל חזון איש, ובסופו מכתבים ממרן הגר"י קניבסקי... וממרן הגרא"מ שך..., בני ברק: תשמ"א.
- הרב מאיר גריינמן (עורך), תשובות וכתבים, ממרן החזון איש, בני ברק, תשנ"א.
- אברהם יששכר קניג (עורך), גנזים ושו"ת חזון איש, חמישה חלקים, תשע"א-תשע"ז.
גליונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החזון איש נהג לרשום את הערותיו בשולי גיליונות הספרים שבהם השתמש. מגיליונות אלו מתפרסמות הערותיו לספרים שונים מעת לעת, בכתבי עת תורניים ובמהדורות מחודשות של הספרים עליהם רשם את הערותיו.[151]
הערותיו על ספרו של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, "חידושי רבנו חיים הלוי", על משנה תורה להרמב"ם, נדפסו בספר נפרד בשם "חזון איש - גליונות לחדושי רבנו חיים הלוי", ובמהדורות מאוחרות של חידושי רבנו חיים הלוי, כנספח בסוף הספר בשם "גליונות חזון איש". לאחר פרסום גליונות אלו, יצא לאור בניו יורק ספר בשם "להט החרב המתהפכת - לשמור את דרך עץ החיים", מטרתו המוצהרת של המחבר, ליישב את השגותיו של החזון איש על תורתו של הרב סולובייצ'יק.[152]
ספרי יסוד של הלמדנות הישיבתית כמו "שב שמעתתא", ספרו של הרב אריה לייב הלר, נדפסו במהדורות מיוחדות עם הערותיו של החזון איש.[153]
בנוסף, במהדורות רבות של ספרי הלכה פופולריים, כמו ה"משנה ברורה" ו"קיצור שולחן ערוך", נדפסו בווריאציות שונות "ליקוטי חזון איש" ו"פסקי חזון איש", חיבורים אלו, המבוססים על ציטוטים מכתביו, מתמקדים בדרך כלל בנקודות בהן דעתו ההלכתית של החזון איש עומדת בסתירה להכרעת המשנה ברורה.
ליקוטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב מאיר גריינימן, קונטרס פסקים ודברים ממרן החזון איש, נערך ונסדר על ידי חבר מתלמידיו. בני ברק, תשל"ד. נספח לספר "אמרי יושר".
- לקט הנהגות: בדרכי לימוד התורה והתפילה, מדות והנהגות טובות, מלוקט מספריו ומכתביו של מרן החזו"א. בני ברק, תשמ"ו.
- הרב מאיר גריינימן, ליקוט דינים והנהגות: אורח חיים, ונלוו אליו אגרות שלא נדפסו בקובץ אגרות, ממרן החזון איש. בני ברק, תשמ"ח. הספר מכונה גם בקיצור: דינים והנהגות.
- הרב מאיר גריינימן, ליקוט דינים והנהגות - ממרן החזון איש, בני ברק, תשנ"ו.
- אעלה בתמר, פסקים ועובדות מהחזון איש מהרב אהרן לייב שטיינמן, עם הערות הרב חיים קנייבסקי
- הרב זונדל קרויזר, ארחות איש: על ענייני תורה, תפילה ויראה. והוא ליקוט מכתבי... בעל החזון איש. ירושלים, תשמ"ט. נספח להגדה של פסח "אור החמה".
- ארחות איש: פנינים וגנזים, והוא לקט אמרים ... אשר האיר ... בעל החזון איש. בני ברק, תש"נ.
- נתיבות האיש - פנינים וגנזים: ליקוט אמרים... אשר העיר לנו... בעל החזון איש... עם הוספות מעצם כתי"ק שרואים אור לראשונה. ירושלים, תשע"א 2011. כותר נוסף בו מצוטט ספר זה לעיתים, הוא ארחות איש.
- הרב יעקב שולביץ (עורך), דברי תורה, מלוקטים, ערוכים ומבוארים מספרי מרן החזון איש ... לפי סדר פרשיות התורה. בני ברק, תשנ"א.
- הרב יעקב שולביץ (עורך), פרקי אמונה, השקפה והנהגה, ... לוקטו הנושאים ונערכו על פי ספרי מרן החזון איש. בני ברק, תשנ"א.
- אשר ברגמן, הגדה של פסח החזון איש: מעשה רב, עובדות והנהגות ואמרות שסודרו על פי סדר ההגדה, ונוספו עליהם הליכות והנהגות על פי פסקי מרן החזון איש. בני ברק תשס"ד 2004.
מתלמידיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תלמידי חכמים רבים ראו את עצמם כתלמידיו וניהלו את אורח חייהם ואת המוסדות שבראשם עמדו בהתייעצות עמו. מלבד אלו התרכז סביבו חוג תלמידים צעירים שזכו לקרבה מיוחדת מצידו. סביב חלק מתלמידים אלו התגבש לימים חוג חזון איש.
- ערך מורחב – חוג חזון איש
- הרב אברהם חיים ברים
- הרב אברהם יעקב ויינר[י"ג]
- הרב אליעזר פלצינסקי
- הרב אלעזר צדוק טורצ'ין
- הרב אריה פומרנצ'יק
- הרב אריה אברהמס
- הרב גדליה נדל
- הרב דב יפה
- הרב דב צבי קרלנשטיין
- הרב דוב לנדו
- הרב חיים קנייבסקי (אחיינו)
- הרב חיים שאול גריינימן (אחיינו)
- הרב חיים שאול קרליץ (אחיינו)
- הרב יהודה בויאר
- הרב יהודה שפירא
- הרב יחזקאל ברטלר
- הרב יעקב אדלשטיין
- הרב מאיר גריינימן (אחיינו)
- הרב מאיר צבי ברגמן
- הרב מיכל יהודה ליפקוביץ
- הרב מרדכי שלמה ברמן
- הרב משה יהושע לנדא
- הרב נסים קרליץ (אחיינו)
- הרב נתן פריד, התקין העירוב בבני ברק
- הרב נתן שולמן, ראש ישיבת סלבודקה
- הרב פינחס שרייבר
- הרב קלמן כהנא רב קיבוץ חפץ חיים
- הרב שאול ברזם (נשוי לאחייניתו)
- הרב שלמה כהן
- הרב שמריהו גריינמן (אחיינו)
- הרב שרגא פייבל שטיינברג, ראש ישיבת תפארת ציון
- הרב שריה דבליצקי
- הרב נחום רגוזניצקי ראש ישיבת מאורות התורה
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפחת החזון איש, משפחת קרליץ, נחשבת לאחת המשפחות המיוחסות בעולם הליטאי בדורנו. היא מתייחסת לרבי אריה לייב הלוי אפשטיין, בעל "הפרדס", רבה של קניגסברג במאה ה-18. דודנו של החזון איש הוא חוקר התלמוד הרב פרופ' שאול ליברמן (שתי אימהותיהם היו בנותיו של הרב שאול קצנלנבוגן).
לחזון איש היו כמה אחים, אחיו הבכור היה הרב מאיר קרליץ, מראשי ועד הישיבות בארץ ישראל; בניו היו הרב שלמה שמשון קרליץ והרב חיים שאול קרליץ. אחיו הרבנים יצחק ומשה קרליץ, נספו בשואה.
אחותו מרים נישאה לרב יעקב ישראל קַניֶבסקי ("הסטֶייפּלֶר"), ממנהיגי הציבור הליטאי לאחר פטירת גיסו. אחות נוספת, צביה, נישאה לרב שמואל גריינימן, אביו של הרב חיים גריינימן. אחות שלישית, בתיה, נישאה לרב נחום מאיר ציבולניק, שהחליף את שמו לקרליץ כשם חמיו; בנו הוא הרב נסים קרליץ, חבר מועצת גדולי התורה. שתיים מאחיותיו נספו בשואה: בדאנה ובעלה הרב שמואל אליהו קהאן, והניה חיה ובעלה הרב אבא סוויאטיצקי.
לחזון איש ולאשתו לא היו ילדים. גיסיו, הרב שמואל גריינימן והרב יעקב ישראל קניבסקי, הפקידו בידיו את חינוך ילדיהם.
הנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שכונת בית חזון, שנמצאת בכפר הרא"ה, נקראת על שמו של החזון איש. השכונה הוקמה על ידי עולים מאנגליה, מארצות הברית ומדרום אפריקה.[154] בנוסף, נקרא על שמו שיכון חזון איש בבני ברק, שבו מתגוררים כמה מתלמידיו המובהקים. במרכז השיכון עומד בית הכנסת לדרמן של תלמידי החזון איש, שנקרא במקורו על שמו, "בית הכנסת חזון איש"; מנהגי בית הכנסת נקבעו לפי שיטתו.[155] גם בזכרון יעקב נקראת אחת השכונות "שיכון חזון איש".
ב-18 ערים בישראל קרויים רחובות על שמו. באר יעקב, בית שמש, ביתר עילית, בני ברק נקרא על שמו רחוב מרכזי שבו התגורר, זכרון יעקב, בחדרה בגבעת אולגה, טבריה, וכן בירושלים בשכונת רמת שלמה, מודיעין עילית, נתיבות, פתח תקווה, קריית ספר, רחובות, ראשון לציון, רעננה, ראש העין, רמת גן, בעבר נקרא רחוב על שמו גם בתל אביב-יפו,[156] ברחוב אירשיד ההיסטורי שבשכונת מנשייה.[157]
שמו מונצח בכולל חזון איש, שהוקם בהכוונתו בחייו, ונקרא על שמו עם פטירתו. הכולל מונה מאות אברכים, ובראשו עמד אחיינו, הרב ניסים קרליץ. בין לומדי הכולל בעבר נמנו רבים מתלמידי החזון איש. בסמוך לכולל הקים יעקב הלפרין לזכרו בית יתומות, "מוסד ילדות זיכרון מאיר ע"ש מרן חזון איש זצ"ל".
ביתו שבמרכז רחוב חזון איש בבני ברק נרכש כשנה לאחר פטירתו בידי קבוצה מתלמידיו, והוקם בו תלמוד תורה לזכרו, המכונה "תלמוד תורה תשב"ר בבית מרן החזון איש". לומדים בו בעיקר תלמידים מהציבור הליטאי ומבני משפחות תלמידיו הנוהגים בדרכו.
ביוגרפיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמי שהיה לסמל בציבור רחב,[158] נכתבו על רבי אברהם ישעיהו קרליץ ביוגרפיות רבות, מהן ביוגרפיות מקיפות על חייו, יצירתו ופעילותו הציבורית, ומהן המספקות זווית אישית של מחברן. מרבית הביוגרפיות מבוססות על מקורות שבעל פה, ולא נכתבו בצורה מחקרית. יוצאת מכלל זה המונוגרפיה המחקרית "החזון איש" מאת בנימין בראון (2011), המבוססת בחלקה הביוגרפי על מחקר השוואתי של הביוגרפיות שקדמו לה.[159] להלן סקירה מקוצרת של הביוגרפיות העיקריות:
- פאר הדור
הביוגרפיה החרדית הרשמית למחצה, פאר הדור; נדפסה בבני ברק, בתמיכה כלכלית של העירייה המקומית, בשנים 1967–1974, בחמישה כרכים. העורכים היו "חבר סופרים חרדים", מהם ידועים העורך הראשי, הרב שלמה כהן, והסופר אהרן סורסקי. הסדרה מסודרת בסדר כרונולוגי, ובמרכזה סודרו לפי נושאים פעילויותיו ודעותיו בנושאים שונים. הקטעים הביוגרפיים מרוכזים בתחילת הכרך הראשון ובסוף הכרך החמישי. בשל צורת העריכה, הסדר הכרונולוגי משובש קשות בחלקים שאינם ביוגרפיים במובהק, (למעט בכרך החמישי שצוות עורכיו היה שונה).[160] הספר לוקה לעיתים באנכרוניזמים. לדעת בראון, הדבר נובע בעיקר מרצונם של העורכים להראות שהחזון איש נועד לגדולות עוד בצעירותו. הוא מצביע על מקום אחד לפחות בו הושמט מקור מן הספר בעקבות התייעצות העורכים עם גיסו של החזון איש, הרב יעקב ישראל קניבסקי.[161] בעיה נוספת בסדרה זו, לדעת מקורבו של החזון איש בווילנה, הסופר חיים גראדה, היא העובדה שלמרות נכונות העובדות, הצגה מבליטה של התנגדויותיו של החזון איש לאנשים וארגונים שונים מדגישה את הפן המבדיל והלוחמני של אישיותו, בעוד שלדעת גראדה, התחבב החזון איש על שכבות רחבות בציבור היהודי דווקא בשל החלקים המאחדים באישיותו, אהבת ישראל שלו, וקודם לה, אהבת האדם.[162]
- החזון איש בדורותיו
אהרן סורסקי, החזון איש בדורותיו, בני ברק, תשמ"ד 1984. במלאת 30 שנה לפטירת החזון איש. הכותב, ביוגרף חרדי נודע, נמנה עם צוות העריכה של "פאר הדור", ולאחר עשור הוציא ספר תמציתי משל עצמו. בראון משבח את סגנונו של הספר, אך תולה גם בו את פגמי הצנזורה והכתיבה ההגיוגרפית-חינוכית.[160]
- במחיצת החזון איש
רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, בני ברק: הקדש רוח יעקב, תשנ"א 1991. הלפרין היה מקורב בנעוריו לחזון איש, הקשר נוצר באמצעות אביו הפילנתרופ החרדי יעקב הלפרין, מקורבו של החזון איש.[י"ד] בראון מעניק יתרון למבט האישי ממנו נכתב הספר, אך מדגיש כי הוא נוטה להשלים מידע מהביוגרפיה "פאר הדור" מבלי לציין את מקורותיו. לדבריו, המגמה הניכרת בספר להבליט את קשרי משפחת המחבר עם החזון איש זיכתה אותו בחוגי החרדים לכינוי מלגלג: "החזון איש במחיצתי".[163]
- החוזה מליטא
חיים ע. קוליץ, החוזה מליטא: פרקים בחיי החזון איש, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"א.[164] קוליץ (קולידצקי) מתאר אף הוא את חיי החזון איש מזווית אישית. החזו"א היה קרוב משפחתו ועמד עמה בקשר הדוק. בתיה (ביי) קרליץ הייתה בת דודתה של אמו של קוליץ, הרבנית חנה פייגה. במשך תקופה למד החזון איש בחברותא עם אביו של קוליץ, הרב דוד נחמן קולידצקי, בעיירה קיידאן. לאחר מותו של הרב קולידצקי המשיך החזון איש לדאוג לילדיו היתומים (בת נוספת, הסופרת וחוקרת המקרא רחל מרגליות, נשלחה בהמשך על ידי החזון איש להרצאות בנושא טהרת המשפחה, בקהילות יהודיות בעולם). גם ספר זה לוקה, לדעת בראון, בהעתקת ביוגרפיות מוקדמות בלי ציון מקור, אך הוא מתאר את קוליץ כ"משוחרר יותר ומוסיף מידע רב למדי".[163]
- מעשה איש
סדרת הספרים "מעשה איש", פרי עטו של הסופר צבי יברוב, נדפסה בבני ברק בין השנים 1999–2007, בשבעה כרכים. הסדרה שבה ונדפסה מאז במספר מהדורות.[165] כרכי הסדרה מסודרים כרונולוגית בצורה אוטונומית, כל כרך עומד כביוגרפיה עצמית הפותחת ברקע המשפחתי ובראשית חייו של החזון איש ומסיימת בפטירתו. הספר "מעשה איש" שונה בצורתו מביוגרפיה ערוכה, והוא מהווה אוסף אנקדוטות המסודרות על ציר הזמן, דבר האמור לאפשר לקורא ליצור לעצמו את הנרטיב. אף שהדבר נעשה בהכוונת המחבר, באמצעות הדגשת או השמטת סיפורים. בראון מציין כי שפתו של הספר עילגת משהו ואינה ערוכה ספרותית. לדבריו, הדבר נעשה כדי להשאיר לקורא את המגע הבלתי אמצעי עם לשונם של מוסרי המידע.[166]
חלק חשוב בסדרת ספרים זו הן הרשימות המודפסות בראש כל כרך, החל מחלק ג'. רשימות אלו נרשמו על ידי תלמידיו ומקורביו של החזון איש, חלקן בחייו של החזון איש. בראון כותב כי "ייתכן שיש להניח אמינות גבוהה לגבי חלק מהרשימות", שהרי הן לא נכתבו למטרות חינוכיות.[166] בין כותבי רשימות אלו, ניתן למצוא את הרבנים: דב יפה,[ט"ו] יוסף אברהם וולף (חלק ג); שאול ברזם, משה יהושע לנדא, שרגא פייבל שטיינברג, חיים פרידלנדר (חלק ד); חיים קנייבסקי (חלק ה); שמואל הלוי ואזנר, מאיר גריינימן (חלק ו); אברהם חיים ברים (חלק ז); ורבנים נוספים.
- החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית
ספרו של ד"ר בנימין בראון, החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"א; הוא המונוגרפיה הראשונה והיחידה של החזון איש, שנכתבה בסגנון ובכלים המקובלים באקדמיה. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של בראון "החזון איש: אמונה, הלכה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג-תשי"ד)", במסגרת הכנתה לדפוס כספר, הוסיף לה בראון מספר פרקים בענייני אמונה וחברה, ואת החלק הביוגרפי.[167] החלק הביוגרפי תופס פחות מ-10 אחוזים מנפח הספר, והוא מבוסס בעיקרו על סינון המידע שהובא בביוגרפיות הקודמות, תוך בחינה השוואתית ויחס חשדני[168]; ועל ראיונות אישיים עם שלושה אנשים.[169] מקור נוסף שבו משתמש בראון הם הרומנים "צמח אטלס" ו"מלחמת היצר", פרי עטו של הסופר היידי חיים גראדה. בראון כותב כי אנשים שהכירו את החזון איש אמרו כי דמותו הספרותית של "רבי אברהם שעיה מקוסוב", ה"מחזה אברהם", אחד מגיבורי הספרים, נאמנת לדמותו של החזון איש ששימש לגראדה כמודל.[170]
ספרו של בראון ספג ביקורת באקדמיה ומחוצה לה, בעיקר מצד גורמים חרדים, בהם: פרופ' שלמה זלמן הבלין, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי והרב יהושע ענבל. ביקורת זו עוסקת בחלקה בשער הביוגרפי שבספר, ובעיקרה בפרשנות משנתו ההלכתית של החזון איש. (ראו: פרק "לקריאה נוספת").
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קלמן כהנא, האי"ש וחזונו: ציונים, ירושלים: [חמו"ל], תשט"ו 1955; מהדורה שנייה: תל אביב: (דפוס זהר), תשכ"ד.
- ש"י זוין, "ה"חזון איש"", אישים ושיטות: שורת מאמרים על אישי הלכה ושיטותיהם בתורה, מהדורה חדשה, ירושלים: קול מבשר, תשס"ו 2006, עמ' רצ–שט.
- הרב יוסף כהנמן, נשבה ארון אלוקים, דגלנו (ביטאון הנוער־האגודתי בארץ־ישראל) גיליון סז, חשוון תשי"ד, באתר אוצר החכמה
- יהדות התורה באבלה - אשכבתיה דחזון איש זצוק"ל, דגלנו (ביטאון הנוער־האגודתי בארץ־ישראל), כסליו תשי"ד, גיליון סח – גיליון מיוחד המוקדש להספדים, עם מותו של החזון איש, באתר אוצר החכמה
- יצחק גרשטנקורן, חזון איש: (זיַין ירושה פיר בני ברק), בני ברק (תל אביב: דפוס ד' גוטרמן), תשי"ד – ביוגרפיה קצרה של החזון איש מנקודת מבטו של מייסד בני ברק. (ביידיש)
- דוד תמר, "הגאון הנסתר: על דמותו של הרב אברהם ישעיה קרליץ, בעל "החזון איש"", הצופה י"ז בחשוון תשנ"ג, 13/11/1992, עמ' 6.
- גילה מס, לאורו: פרקי חייו חזונו ופעלו של רבן של ישראל ... בעל החזון איש, ירושלים: תפארת, תשע"ג.
- לורנס קפלן, "אתוס של הכנעה, התאחדות עם רוח התורה ועמידה מול אתגרי הזמן: ר' אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש", בתוך: בנימין בראון, נסים ליאון (עורכים), הגדולים - אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017.
- דיונים בהגותו
- אליעזר שלוסברג, דרכי-לימוד בקובץ אגרות ה"חזון איש", המעין, שנה כ"ו גיליון ג, תשמ"ו, עמ' 10–25.
- דוד תמר, גמל טעון מול גמל טעון: בן-גוריון נפגש עם ה"חזון-איש" - כל איש נותר באמונתו, בתוך: עת־מול, כ"ב (2), עמ' 9. 1996
- נריה גוטל, ל"פשוטו של מקרא" במשנת ה"חזון איש", המעין, שנה ל"ח גיליון א, תשרי תשנ"ח, עמ' 19–33.
- יוסף בן-ארזה, על שיטת החזון איש בפשוטו של מקרא, המעין, שנה ל"ח גיליון ג, ניסן תשנ"ח, עמ' 50–55.
- נריה גוטל, בין "פשוטו" של חזון איש – ל"מדרשו", המעין, שנה ל"ח גיליון ג, ניסן תשנ"ח, עמ' 56–58.
- נריה גוטל, פשוטו של מקרא וצינזור כתבי החזון איש (הקישור אינו פעיל, 7.6.2021)(אורכב 21.10.2013 בארכיון Wayback Machine), הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי מס. 1016. פרשת במדבר, תשע"ג, 2013.
- יעקב פילבר, ארץ ישראל ועם ישראל במשנתם של הרב קוק, הרב סולובייצ’יק ו"החזון איש", בתוך: לזבולון, תשנ"ט, עמ' 199–213.
- ישראל פת, שיטת החזון-איש בהיגוי שם ה' בעת התפילה. הצופה, המוסף, כ"ד באדר תשנ"ט, 12/03/1999. עמ' 12.
- נריה גוטל, מקולות ה"חזון איש" וחומרות הראי"ה קוק, בהלכות שביעית, בתוך: קובץ הציונות הדתית, גיליון ה, תשס"ב 2002, עמ' 327–336.
- אליעזר בן פורת, אמונת חכמים לאורו של החזון איש, ישורון, יד (תשס"ד), עמ' תתפ-תתפז.
- חנה קהת, ביצור מעמדה של התורה במשנת החזון איש, בתוך: ישיבות ובתי מדרשות, תשס"ז, עמ' 315–355.
- בנימין בראון, "אל נא נעבור לגדולות ממנו": התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה, בתוך: שואה ממרחק תבוא, תשס"ט, עמ' 210–234.
- אורי טיגר, קונטרס דרך איש: והוא כללים ועיונים במשנתו של ... החזון איש. והביאור נקרא דרך איש, לבאר כל דברי מרן החזו"א, מלוקט מספריו ומספרי ... רבי חיים קניבסקי. ירושלים, תשס"ט.
- אמיתי כ"ץ, חשמל בשבת וביום טוב - פסיקתו ההלכתית של החזון איש בתחום. עבודת גמר (MA), אוניברסיטת תל אביב, 2012.
- הרב יהושע ענבל, לדרכי התחברות ופסיקת המשנה ברורה והחזון איש, ישורון, לא (אלול תשע"ד), עמ' תתיד-תתקלה.
- 'ספר זיכרון - חזון איש', במלאת שבעים לפטירתו, דיונים במשנתו ההלכתית ובשיטת לימודו ושיטות תלמידיו, מאת כותבים שונים, עורכים: הרב יהושע ענבל, הרב אברהם ישעיהו שפירא, מודיעין עילית, תשפ"ד.
מאמרים בעקבות המונוגרפיה "החזון איש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית":
- קימי קפלן, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית - מאמר ביקורת, בתוך ציון, גיליון 78 (1), עמ' 132–145, 2013.
- שלמה טיקוצ'ינסקי, "החזון וגבולותיו", אקדמות, כז (תשע"ב), עמ' 253-263
בנימין בראון ושלמה טיקוצ'ינסקי, 'לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן' - תגובה,[171] ותגובה לתגובה. בתוך: אקדמות, כח (תשעג). - יהושע לוין, על הספר "החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית". בתוך: המעין נב, א (תשעב), עמ' 92-100.[172]
בנימין בראון, "ראוי להמחזיקים בתורת ה' לדעת את גדוליה באופיָם האמיתי" תגובה לביקורת. (ותגובת המבקר). בתוך: המעין נב, ב (תשעב), עמ' 177-192.[173] - שלמה זלמן הבלין, החזון איש. בתוך: קתרסיס 18 (תשעג), עמ' 12-73.[174]
בנימין בראון, כיצד חוקרים פסיקה בישראל: תגובה למאמרו של ש"ז הבלין 'החזון איש'. בתוך: קתרסיס 19, עמ' 122-142.[175] שלמה זלמן הבלין, כיצד חוקרים וכיצד מבקרים: תשובה לתגובה.[176] - יהושע ענבל, על הבנת הנקרא התלמודי בחיבור: "החזון איש - הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית". בתוך: ישורון, כט (תשעג), עמ' תתקי-תתקמב.[177]
בנימין בראון, "לא זו דרכה של תורה באמת" : תגובה למאמרו של הרב יהושע ענבל. בתוך: ישורון, ל (תשעד), עמ' תתסג-תתצ.[178] יהושע ענבל, תשובה לביקורתו של ד"ר בנימין בראון. בתוך: ישורון, ל (תשעד), עמ' תתצא-תתקיט.[179] - איתם הנקין, פרקים בתולדות חייו של מרן החזון איש זצ"ל - עובדות על דיוקן,[180] המעיין, 223, תשרי תשע"ח, עמ' 90–101
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת מאמרים על אברהם ישעיהו קרליץ באתר רמב"י
- מידע על אברהם ישעיהו קרליץ בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיפוש אברהם ישעיהו קרליץ בעיתונות יהודית היסטורית
- רשימת הפרסומים של אברהם ישעיהו קרליץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
- מאמרים בנושא חזון איש, באתר ספריית אסיף
- מידע אנציקלופדי
- דוד תדהר (עורך), "אברהם ישעיהו קרליץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2680
- 'קרליץ, ר' אברהם־ישעיהו ב"ר שמריהו־יוסף („חזון איש”)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 87 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 7.6.2021), תמונה 1285).
- אברהם ישעיהו קרליץ, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- בנימין בראון, אברהם ישעיהו קרליץ, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- מרדכי הכהן ודוד דרובן, אברהם ישעיהו קרליץ, במהדורת 2007 של אנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית)
- על דמותו
- דון שבתי, הריני מתכבד להציג --- הרב אברהם־ישעיהו קארליץ, הצופה, 25 במרץ 1938
- ד. דיוקנאי (דוד לאזר), ראשים בישראל: ר' אברהם ישעיהו קרליץ ("חזון איש"), או: "ארי עלה מבבל לארץ ישראל"...; כתבת מוסף ב"מעריב", יום שישי 18 בספטמבר 1953. חלק א (בחלק התחתון), חלק ב, חלק ג. באתר עיתונות יהודית היסטורית. אוסף הדיוקנאות שכתב לאזר, נדפס מאוחר יותר בספר בשם זהה: ראשים בישראל, 2 כרכים, תל אביב: עמיחי, תשי"ד-תשט"ו
"דער חזון-איש: פון ווילנע ביז בני-ברק" - צד א, צד ב; הרצאתו של חיים גראדה, באתר הספרייה הלאומית. המו"ל: Cambridge, Mass.: Modern Language Center; שנת ההוצאה לאור: 1980. אורך: כ-60 דקות. (ביידיש)- לדמותו, מאמר הערכה בעמודו הראשון של הצופה, 25.10.1953. באתר עיתונות יהודית היסטורית
- מרן ה„חזון איש” איננו: רבי אברהם ישעיה קרליץ נתבקש לישיבה של מעלה, שערים, 25 באוקטובר 1953
- מרן הגאון בעל „חזון איש” זצ"ל: שבעה לפטירתו (מוסף מיוחד), שערים, 30 באוקטובר 1953
- בנימין בראון, 'מהתבדלות פוליטית להתבצרות תרבותית: החזון איש וקביעת דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל', בתוך: מרדכי בר-און וצבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2003
ענת זלצר, מודי בר-און ואחרים, "החזון איש", פרק 4 (26 דקות), בסדרת התוכניות "הכל אנשים" (הטלוויזיה החינוכית, 1997). סדרה זו עסקה בדמויות מרכזיות בהיסטוריה של היישוב ושל מדינת ישראל, בדגש על הזווית האנושית והאישית. באתר הטלוויזיה החינוכית[181]- שאול ליברמן, זכרונות מינסק (התפרסם ב-2003)
- 56 שנה אחרי: וידאו מהחזון איש, באתר בחדרי חרדים
- כנס בנושא "החזון איש" שנערך במכון ון ליר בירושלים
- על שירתו
- יוסף עוזר, "החזון איש לא כתב שירה הוא היה (גם) משורר", "שירים המעובדים על ידי, מכתבי החזון איש". בבלוג "מענה קולי"
- על הגותו
- שמואל עמנואל, עוד על מרן החזון איש וחלוצי ההתיישבות החרדית, המעין טבת תשס"ט
- יקיר אנגלנדר, תפיסת האדם ותפקידה של ההלכה בהגותו של החזון איש, בתוך: ראשית, גיליון 2, עמ' 183–214, 2010
- אברהם ישעיהו קרליץ, על בחינות ההתגלות והתפעלות השׂכל ועל דבר ארצנו - מכתב, המעין ניסן תשע"א
- יעקב אלטמן, שיטת חזון איש בדין 'תלמידי חכמים לא צריכי נטירותא', המעין ניסן תשע"ד
- הרב שג"ר, חנייה אידיאולוגית: על שורשי מחלוקת הרב קוק והחזון אי"ש בענין איסור לא תחנם והיתר מכירה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 20 ביוני 2014
אברהם ישעיהו קרליץ (1878-1953), דף שער בספרייה הלאומית
- The "Chazon Ish": Rabbi Avraham Yeshaya(hu) Karelitz s.z.l (1879-1954 C.E.). An example of Jewish learning, moral and ethical integrity in our time. (באנגלית)
סיכומים ביקורות וראיונות בעקבות המונוגרפיה "החזון איש: הפוסק, המאמין, ומנהיג המהפכה החרדית":
- ישראל ל', ה'חזון איש' אמר - ריאיון עם בני בראון, מקור ראשון, מוסף "שבת", 14 ביולי 2011, גיליון 727, 15 ביולי 2011
- צופיה הירשפלד, סודות מתחת לפרוכת: האיש שמאחורי החזון איש - ריאיון עם בני בראון, באתר ynet, 17 ביולי 2011
- הרב נפתלי רוטנברג, הישיבות והחזון איש - בין השפעה להתנגדות אתר מחלקה ראשונה, 14.11.2011
- עמנואל אטקס, "החזון איש": שמרן מחמיר או פרגמטיסט גמיש, באתר הארץ, 11 באפריל 2012
- ירח טל, החזון איש מהפכן שלא בכוונה, באתר "תרבות•il"
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ החזון איש מצטט בכתביו, בכמה מקומות, דברי תורה ממורו זה. לפי דוד פרנקל,[2] החזון איש סיפר שאביו שכר לו מלמד פרטי כדי למונעו מחברת ילדים בני גילו ומפטפוטי הבל.
- ^ – גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי.[4] בנימין בראון מקבל את שתי הגרסאות ומשער כי אף על פי שאכן היה כישרוני, הוא הוערך בסביבתו כבינוני בשל שיטת לימודו השונה, שלא עמדה בקריטריונים המקובלים של הלמדנות הישיבתית.[5]
- ^ בראון דן גם בגרסה שלפיה נסיעתו הייתה לישיבת וולוז'ין,[11] אך כפי הנראה היא מוטעית, לאור עדות הרב איסר יהודה אונטרמן שה"חזון איש" למד בבריסק.[12]
- ^ בראון[14] מצטט את אחיינו של החזון איש, הרב חיים קנייבסקי, שגרסתו משלבת בין שניים מההסברים שהועלו. לדבריו, החזון איש "אמר שאיסור חדש הצילו מחברה רעה שלא נסחף אליה". בראון מסביר זאת כהתייחסות לחברה בישיבת וולוז'ין שבה נשבה רוח ההשכלה; אך דברי החזון איש המצוטטים בדבר איסור "חדש" מלמדים שהסיפור היה בבריסק ולא בוולוז'ין, שבה לא הייתה נהוגה הוראת הב"ח.
- ^ לא ידועים פרטים מדויקים על אודות שנת לידתה וממילא על פער הגילים ביניהם. על פי הסופר חיים גראדה,[17] מניין שנותיה היה כפול משנותיו; אולם ייתכן שהדמות הספרותית "מחזה אברהם", המבוססת ללא ספק על דמותו של החזון איש, אינה זהה לחלוטין על כל פרטיה.
- ^ הביוגרפים שלו מציינים את מנהגו לא לפרוש למנוחה כל עוד לא סיים את עיונו בנושא שלפניו, מנהג שהביא אותו לעיתים להתמוטט על מקומו תוך כדי לימוד. בראון[48] מתייחס בהרחבה למנהגו זה שנמשך עד לשנותיו האחרונות.
- ^ בדיווחים על הישיבה המיוחדת נמנים בהקשר זה הרבנים איסר זלמן מלצר, ברוך בר ליבוביץ, אלחנן וסרמן, חנוך אייגש, אהרן קוטלר, יוסף שלמה כהנמן, מאיר קרליץ, אהרן לוין ומאיר שפירא.
- ^ זאת, ככל הנראה, כדי שלא לעסוק בדירה חדשה בימים אלו, שבהם מתאבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש.
- ^ למרות היותו של יצחק נבון עד בודד לפגישה כולה, נוצרו גרסאות רבות לתיאור מהלכה. הביוגרפים החרדים של החזון איש מוסיפים לתיאור הפגישה גם דיונים בענייני פילוסופיה כלליים. בן-גוריון עצמו, לאחר שנים, בנאום בפני רבנים אמריקאים, סיפר: "שאלתי את החזון איש ז"ל אם מגיעה בתוך המדינה לכל פרט הזכות לחופש מצפון. הוא לא נתן לי תשובה ברורה, כי לא התמצא בהלכות מדינה".[102]
- ^ אישים חרדים הדגישו את הנאתו של בן-גוריון מהפגישה: ח"כ שלמה לורינץ כתב בספרו[104] כי בן-גוריון אמר לו לאחר השיחה כי לא זו בלבד שלא פגש מימיו אדם כה פיקח, אלא שגם לא העלה על דעתו שיכול להיות כזה אדם פיקח. רפאל הלפרין מביא בספרו[105] תצלום ממכתב ששלח בן-גוריון לחזון איש לאחר הפגישה, ובו כתב: "תרשה לי להוסיף שפגישתי ושיחתי אתך הייתה בשבילי חוויה חשובה ולא אשכחנה אף פעם".
- ^ תואר זה מקובל גם על בנימין בראון, חוקר משנתו ודמותו, אך הוא אינו מוסכם על הכל: שלמה טיקוצ'ינסקי סבור שעובדת אי-אזכוריו של החזון איש בעיתונות החרדית בת-תקופתו מעידה כאלף עדים על כך שלא הוא היה זה ש"ניווט את הספינה" או את העגלה החרדית.[129] גישה זו שוללת אפשרות של ניהול שקט, או למצער, ניהול מאחורי-הקלעים. בראון במאמר תגובה טוען לכשל בטיעוניו של טיקוצ'ינסקי; לדבריו מדובר באנכרוניזם טהור, שכן גם רבנים אחרים אינם מוזכרים בעיתונות התקופה החרדית.[130] להרחבה ולטיעונים נוספים, ראו מאמרים אלו במקורם, וראו גם את מאמר התגובה של טיקוצ'ינסקי.
- ^ כמו אחייניו רבי חיים קניבסקי ורבי ניסים קרליץ, וקבוצת תלמידיו שקיבלו את הנהגת אחיינו רבי חיים גריינימן, בהם: הרב יהודה בויאר, הרב דוב לנדו והרב יחזקאל ברטלר.
- ^ אברהם יעקב ויינר היה למדן ירושלמי שקירב אל החזון איש גם תלמידים אחרים בני הקהילה הירושלמית. בנו של הרב אליהו יהושע ויינר (תלמיד החפץ חיים) וחתנו של הרב ישראל שלום לוריא (רוטמן). נפטר בצעירותו. מכתביו נדפס הספר "שארית יעקב" (תשי"ג-תשט"ז) בשלושה כרכים (א; ב; ג). לפי השמועה, נכתבה הקדמת הספר בידי גיסו, הרב חיים שאול גריינימן.
- ^ גיסו של רפאל הלפרין, חתנו של יעקב, הוא הרב שלמה כהן, עורכה הראשי של הביוגרפיה "פאר הדור".
- ^ רשימת זכרונותיו של הרב יפה, כוללת עדויות שמיעה של הרב נתן שולמן, ראש ישיבת סלובודקה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ איתם הנקין, פרקים בתולדות חייו של מרן החזון איש זצ"ל – עובדות על דיוקן, המעין 223, ה'תשע"ח, עמ' 90-101.
- ^ דוד פרנקל, זכור לדוד – ספר זיכרון, ח"ב עמ' קמ"ג.
- ^ מובא מפיה (מתורגם מיידיש) אצל: שיינרמן, אהל משה - במדבר, עמ' תרצ"ז.
- ^ יעקב ישראל קניבסקי, תולדות יעקב עמ' צג.
- ^ בנימין בראון, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א, עמ' 20.
- ^ בראון, החזון איש (תשע"א), עמ' 21–22 (ראו שם דוגמאות נוספות). אין מקורות לחשיפה ישירה שלו לספרות ההשכלה, אך ייתכן כי הייתה השפעה עקיפה.
- ^ שלמה זלמן הבלין, "החזון איש", קתרסיס 18 (תשע"ג), עמ' 12–73, באתר דעת.
- ^ קרליץ, קובץ אגרות, ח"ג, איגרת ל"א.
- ^ גרשטנקורן, חזון איש, עמ' 18, מצוטט אצל: בראון, החזון איש עמ' 21, הערה 14.
- ^ הרב צבי רוטברג, נכדו של הרב מאיר קרליץ, בשמו; מובא אצל: אברהם ישכר קניג, גנזים ושו"ת חזון איש, חלק שני, ירושלים תשע"ב, עמ' כג, הערה 3.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 23.
- ^ אליעזר שטיינמן (עורך), אנציקלופדיה של גלויות: סדרת פולין, כרך שני: בריסק-דליטא, תל אביב: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשט"ו, עמ' 165.
- ^ י. סג"ל [=יהושע לוין], רבי ועלוול: דער איידל מאן, בני ברק תשס"ג, בשם רבי זאב אידלמן בשם אמו של החזון איש.
- ^ 1 2 בראון, החזון איש, עמ' 23–24 והערה 21.
- ^ בראון (החזון איש, עמ' 28) מעלה השערה, שמא הרב המערער, שהזדהה בפסבדונים "רב אשי", היה אף הוא החזון איש בעצמו (אשי=איש), שהעמיד מלכתחילה את אפשרות הערעור כדי לשלול אותה.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 29–30, בעיקר בהערה 43.
- ^ חיים גראדה, מלחמת היצר עמ' 135–136.
- ^ בראון, החזון איש עמ' 30, על פי גראדה.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 31, על פי גראדה, מלחמת היצר עמ' 136. בראון מסביר זאת על פי המובא ברמ"א (אבן העזר ב א): ”מי שפסקו לו ממון הרבה לשִדוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה... אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליחו”. בראון מציין מכתב מאוחר של החזון איש, שבו הוא ממליץ לאחר, במקרה דומה, לנהוג כך, ורומז כי הוא ”מורגל תחת השפעת דברי הרמ"א ז"ל לעצמי ולאחרים” (קרליץ, קובץ אגרות, ח"א, מכתב קס"ז).
- ^ צבי יברוב, מעשה איש, ח"א עמ' ט"ז.
- ^ הורביץ, ארחות רבנו (מחיי הרב יעקב ישראל קניבסקי גיסו של החזון איש), ח"א, עמ' שצ"ט.
- ^ הורביץ, ארחות רבנו ח"א, עמ' ת'; מצוטט אצל בראון, החזון איש, עמ' 32.
הורביץ מספר גם בשם הרב חיים קנייבסקי כי הרבנית, כמו גם אמו של החזון איש, חבשו פיאה נכרית (הורביץ, ארחות רבנו, חלק ג' אות ס"ג). - ^ בראון (החזון איש, עמ' 33), המקבל את תיאורי הביוגרפים המוקדמים של קרליץ.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 33–34, על פי פאר הדור, ח"א, עמ' ע'.
- ^ אביהם של הסופר חיים ע. קוליץ (מחבר "החוזה מליטא", ביוגרפיה של החזון איש) ושל הרב יצחק קוליץ, רבה הראשי של ירושלים.
- ^ אשר ז. ראנד (עורך), תולדות אנשי שם, ניו יורק, 1950, ֿמשה רָאזין, עמ' 123–124, באתר היברובוקס
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 34.
- ^ יברוב, מעשה איש, ח"א, עמ' יח.
- ^ קרליץ קובץ אגרות, ח"ב, איגרת קע"ג.
- ^ מהדיר קובץ אגרות רשם בסוף האיגרת (ח"ב, קע"ג): "לדאבוננו נאבד ההמשך". החלקים שהתפרסמו כוללים נקודות חשובות ממשנתו של החזון איש במגוון נושאים.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 36. בראון מוסיף לקבוע כי מתוכן האיגרת ניכרת חשיפתו של החזון איש לדעות מן הפילוסופיה היהודית הרציונליסטית והשפעתן על הגותו.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 37, משווה מקורות באשר למצבם הכלכלי של בני הזוג באותה תקופה.
- ^ כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור, ח"א, עמ' רלב; מובא אצל בראון, החזון איש עמ' 38. וראו עדות התומכת בגרסה זו: הרב יוסף אליהו הנקין, "החזון איש זכר צדיק לברכה", הספדים, לב איברא, ניו יורק, תשי"ז. הרב הנקין עצמו שימש לימים בסטויבץ (סטויפזי בלשונו) כראש ישיבה.
- ^ גצל רייסר, "הרב ר' אברהם ישעיה קרליץ, ה"חזון איש"", בתוך: נחום חיניץ (עורך), ספר זיכרון סטויבץ סוורז'נא: והעירות הסמוכות רובעזעוויץ דערעוונא, נאליבאק, תל אביב: אירגון יוצאי סטויבץ בישראל, תשכ"ה 1964, עמ' 55; מרדכי מכטיי, "בפרוץ מלחמת העולם הראשונה", שם, עמ' 36; צבי סטולוביצקי, "הרב ר' יהושע דוב ליברמן", שם, עמ' 52; כולם מובאים אצל: בראון, החזון איש, עמ' 38.
- ^ מכטיי שם, מובא אצל בראון שם.
- ^ קרליץ, חזון איש, טהרות, מסכת כלים, סימן ז. כותרת נדירה בראש הסימן. ראו שם תיאורו את המלחמה: ”שנת מלחמה על פני כל הארץ אשר עשו ממלכת אשכנז [=גרמניה] אוסטריא את ממלכת רוסיא אנגליא צרפת, וחרבו עיָרות ונהרסו מדינות במושב בני ישראל ורבבות מבני ישראל גלו בלי משען ומשענה, ונערי בני יהודה [=עם ישראל] נפלו חללים על שדה קרב מזה ומזה, ומעטו בתי מדרש לתורה באין תומך ומחזיק והמהומה רבה בקרב כל ישראל” הספר, שנכתב בימי סטויבץ, נדפס רק 21 שנים מאוחר יותר.
- ^ עדות הרב שמריהו גריינימן, מובאת אצל: צבי יברוב, מעשה איש, ח"א, עמ' קצה.
- ^ ראובן גרוסמן, כי-אם...: ציוני דרך בתולדות חייו ומשנתו הרוחנית של מרן הגאון רבי מרדכי זאב שולמן, מהדורה שנייה, פתח תקווה תשמ"ז, עמ' 21.
- ^ כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור, ח"א, עמ' רלג (עובדה זו מצוינת גם אצל ביוגרפים אחרים).
- ^ אהרן סורסקי (עורך), נר לישראל: ספר זיכרון לישראל דוב ולאה רפפורט, תל אביב תשנ"ח, עמ' יב. מסופר שם כי ישראל דוב רפפורט ובחורים נוספים נסעו לסטויבץ למטרה זו.
- ^ שאול ליברמן, "במחיצת רבנים", בתוך: דוד רוזנטל (עורך), מחקרים בתורת ארץ-ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 608-609.
- ^ קרליץ, חזון איש, אורח חיים, פתיחה לסימן ק"ו (עירובין מ"ב).
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 41.
- ^ עדות הרב יעקב ישראל קניבסקי מובאת אצל: יברוב, מעשה איש, ח"א, עמ' פג, וממנו אצל בראון, החזון איש, עמ' 42.
- ^ כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור, ח"א, עמ' רמג–רמד.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 43, ע"פ גראדה, מלחמת היצר, עמ' 390, הטוען כי העסק היה כושל והותירם בעלי חובות.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 42.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 92.
- ^ סורסקי, החזון איש בדורותיו עמ' נג, בשם בעל הדירה, הרב גריינימן. ראו שם תיאורו על הילדים הקטנים שדידו אחריו, כשהם מחקים אותו וחוזרים על דברי המשנה, שאותם שמעו מאות ואלפי פעמים מתנגנים מפיו.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 46.
- ^ המכתב כולו מצוטט אצל סורסקי, החזון איש בדורותיו, עמ' נד.
- ^ בתרגום מיידיש, מצוטט אצל יברוב, מעשה איש, ח"ג, עמ' סד.
- ^ ראו על כך להלן "ביוגרפיות", "פאר הדור".
- ^ קישור להקלטה של זיכרונותיו מאותה תקופה מובא להלן בפרק "קישורים חיצוניים".
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 50–51. ההשערה בדבר ההעדפה לעצב את סגנון הלימוד היא של תלמידו ד"ר צבי יהודה, המצוטט אצל בראון שם.
- ^ חיים ע. קוליץ, החוזה מליטא, ירושלים תשנ"א, עמ' 61, מצוטט אצל בראון, החזון איש, עמ' 49-50.
- ^ הורביץ (ארחות רבנו, ח"ה, עמ' קסט) מוסיף ששמע זאת גם מהרב חיים קנייבסקי בשם אביו; דבריו הובאו אצל בראון, החזון איש, עמ' 55-56.
- ^ מצוטט אצל בראון, החזון איש, עמ' 56, הערה 160. הרב סולובייצ'יק השיב להשגות עליו (החידושים המקוריים נדפסו ב"אגרות הגרי"ד", עמ' קל–קלב, והתשובות להשגות בעמ' קלד–קלט).
- ^ להרחבה על פולמוס זה ראו: Bacon, G. "Rubinstein Vs. Grodzinski: The Dispute Over the Vilnius Rabbinate and the Religious Realignment of Vilnius Jewry, 1928-1932," in: Izraelis Lempertas (ed.), The Gaon of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, Vilnius: Vilnius University Publishing House, 1998, pp. 295-304 (באנגלית); "רבם דקרו", בתוך: אהרן סורסקי (עורך), אחיעזר: קובץ אגרות, ח"ב, בני ברק תש"ל, שער עשירי: פרקי חיים, עמ' תרפד–תרצד.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 53–54, על מידת מעורבותו של החזון איש במאבק פוליטי זה. בראון מעריך כי אפשר שמאבק זה גיבש את יחסו העוין של החזון איש לתנועת "המזרחי".
- ^ שלום מאיר ולך, שמואל בקוראי שמו (על הרב שמואל וינטרוב), בני ברק תשנ"א, עמ' מז–נ; מובא אצל בראון, החזון איש, עמ' 52–53 והערה 145. בתיאורו הספרותי של גראדה (מלחמת היצר עמ' 300–302) החזון איש אומנם זומן לישיבה זו וכבר היה בדרכו אליה, אך חזר על עקבותיו.
- ^ גרודז'ינסקי, איגרות רבי חיים עוזר, ניו יורק, תשס"א, ח"ב, איגרת תשנא ותשסח.
- ^ הרב אליקים שלזינגר, חתנו של בלוי, כותב בספר הדור והתקופה עמ' מז, שהחזון איש נימק את התנגדותו לפסיקות ממוניות משום שעדיין לא גמר את לימודיו בחלק "חושן משפט" כראוי. האגרות ודברי הרב שלזינגר מצוטטים אצל בראון, החזון איש, עמ' 55.
- ^ ראובן גרוסמן, כי-אם...: ציוני דרך בתולדות חייו ומשנתו הרוחנית של מרן הגאון רבי מרדכי זאב שולמן, מהדורה שנייה, פתח תקווה תשמ"ז, עמ' 41.
- ^ בנימין בראון, "החזון איש וקביעת דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל", בתוך: שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, יד יצחק בן צבי, 2002, עמוד 372
- ^ סורסקי, החזון איש בדורותיו, פרק תשיעי, בצירוף מסמכים רלוונטיים. בראון (החזון איש, עמ' 56–57) מביא גרסה אחרת, של הרב שמואל אהרון שזורי, מזכירה הראשון של הרבנות הראשית לישראל, בשאלה אם הרבנות הייתה מעורבת בניסיונות להשיג אשרת עלייה עבור החזון איש. לדעת בראון, עסקני אגודת ישראל אכן הסתדרו בכוחות עצמם, אך הוא סובר שהטענה החרדית לפיה החזון איש סירב באופן מוחלט לקבל סיוע מהרבנות הראשית, מפוקפקת.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 59, לפי סורסקי, החזון איש בדורותיו, עמ' פד–פה.
- ^ בראון (החזון איש, עמ' 59–60) מביא את דברי הביוגרפים המוקדמים שהרב גרודז'ינסקי הצטער על עזיבתו וכתב זמן מה לאחר הפרידה: "בשבילנו זו אבדה גדולה".
- ^ חיים באר, דו"ח מעולם אחר: עיירה יהודית בלב פרדסים גדועים, דבר, 28 במרץ 1983.
- ^ לפי מכתבו של הרב גרודז'ינסקי המצטט את דברי החזון איש אליו; מצוטט אצל בראון, החזון איש עמ' 64.
- ^ שלמה כהן ואחרים (עורכים), פאר הדור, ח"ב, עמ' לח.
- ^ כיום רחוב חזון איש. במקום שוכן תלמוד תורה תשב"ר, על שם החזון איש.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 65–66. וראו שם (הערה 15) שתי גרסאות לסיפור זה.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 202, מצטט את איגרות רבי חיים עוזר, ח"ב, איגרות תרלו, תשעט, תרכז.
- ^ רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, עמ' 22.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 72.
- ^ הרב אברהם ישעיהו קארעליץ געפעהרליך קראנק, אונזער עקספרעס, 24 בדצמבר 1936 (ביידיש).
- ^ בראון, החזון איש, בעיקר עמ' 87.
- ^ גלאט - מדריך הכשרות לפסח ולכל ימות השנה. בהוצאת בד"ץ שארית ישראל. מהדורה ט"ז, בני-ברק, ניסן ה'תש"ס. עמ' 209--215
- ^ ראו בקצרה להלן ספריו, על פולמוסו עם משנתו של חז"ס בנושא זה.
- ^ י. קניג (עורך) גנזים ושו"ת חזון איש, ב, בני ברק תשע"ב, עמוד תיט.
- ^ חזון איש - קונטרס שמונה עשרה שעות, ירושלים, תש"ג, באתר היברובוקס.
- ^ החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמד ריד.
- ^ אהרן סורסקי, החזון איש בדורותיו, עמ' רטז
- ^ 'אל נא נעבור לגדולות ממנו': התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה, בנימין בראון, עמ' 211, והערה 2, בתוך הספר: שואה ממרחק תבוא: אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה, 1948-1933, עורכת דינה פורת, 2009.
- ^ החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, 2011, עמ' 799. הציטוט וניתוח הטקסט הועתק מתוך הבלוג העולם החרדי בתקופת השואה - עובדות חדשות
- ^ על פי עדותו של משה שינפלד, 'ילקוט דעת תורה', עקבתא דמשיחא', עמ' סח. ראו גם במאמר 'על מה עשה ה' ככה? התמודדות החרדים עם השואה', מנחם פרידמן, בתוך הספר 'השואה בהיסטוריה יהודית', עמ' 591.
- ^ החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 244, 247
- ^ החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 246,249.
- ^ יברוב, מעשה איש, ח"ג, עמ' רמג ואילך.
- ^ שלמה לורינץ, במחיצתם של גדולי התורה, עמ' 86.
- ^ חנני ברייטקופף, יחסם של גדולי הדור למדינת ישראל - לאורך השנים • מיוחד, באתר כיכר השבת, 14 באפריל 2021
- ^ ראו: קרליץ, חזון איש, מהדורה חדשה, מסכת דמאי סימן טו, בקטע המתחיל "ע"ד הזיתים שנלקחו".
- ^ קובץ אגרות, ח"א, איגרת קיב. עם זאת, בפגישתו המפורסמת באותה שנה עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שהתקיימה בעיצומו של הדיון הציבורי בחוק, לא עלה העניין כלל. בראון (החזון איש, עמ' 90) מוסיף כי רק לאחר הפגישה הפציר החזון איש בבן-גוריון באמצעות עסקנים, ואף כתב לו מכתב, כי יפעיל את השפעתו לביטול החוק; בן-גוריון סירב.
- ^ למה פרשה האגודה מהממשלה, שערים, 9 בדצמבר 1952
- ^ ש. ז. שרגאי, "וודאי, עליכם לעשות את שהרבנות הראשית אומרת לכם": (להודעותיו של ה"חזון איש" ועמדתנו בכנסת), הצופה, 30 באוגוסט 1953
- ^ ביום הפגישה פרסם "מעריב" כתבת רקע על החזון איש: מ. מייזלס, חזון-איש שבן-גוריון רוצה בעצתו: מי הוא הרב קרליץ, המתבודד בבני-ברק, שהיהדות הדתית שומעת בקולו, מעריב, 20 באוקטובר 1952
- ^ ראש הממשלה אצל ה"חזון איש", שערים, 21 באוקטובר 1952
- ^ בן-גוריון אצל הרב קרליץ, על המשמר, 21 באוקטובר 1952. "מעריב" בכותרתו הראשית בן-גוריון נועד עם "חזון איש", מעריב, 20 באוקטובר 1952 מדווח כי ארגוב ביקר פעמיים בביתו של החזון איש, ונענה בחיוב. על פי העיתון "חרות" התקבל ארגוב בקרירות והמליץ לבן-גוריון לוותר על הפגישה (מפילוסופיה יוונית לקבלה... ד. בן גוריון מבקר אצל החזון איש, חרות, 21 באוקטובר 1952). לעומת זאת מ כתבה שפורסמה ב"מעריב" יום לפני הפגישה (פגישת בן גוריון ו-"חזון איש" - ביום ג', מעריב, 19 באוקטובר 1952), עולה כי לתיאום הפגישה היו שותפים גם יצחק מאיר לוין וקלמן כהנא.
- ^ ענת זלצר, מודי בר-און [ואחרים], "החזון איש", פרק 4 (26 דקות), בסדרת התוכניות הכל אנשים (הטלוויזיה החינוכית, 1997 . תיאור הפגישה והרקע בראיון מוקלט מאוחר עם יצחק נבון: ישראל כהן, האזינו: יצחק נבון משחזר את פגישת בן גוריון והחזון איש זצ"ל, באתר כיכר השבת, 7 בנובמבר 2015.
- ^ דוד מלמד, איזו עגלה מלאה יותר: החילונית או החרדית?, באתר nrg, 26 באוגוסט 2013
- ^ יצחק דיש, אבן על קברו של "חזון איש, חרות, 6 באוגוסט 1961.
- ^ תיאור הפגישה ביומני בן-גוריון, בבלוג של המכון למורשת בן-גוריון.
- ^ שלמה לורינץ, במחיצתם של גדולי התורה, חלק א', עמ' 73.
- ^ רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש.
- ^ אבי רבינא, המכתבים של ה'חזון איש' ובן גוריון נחשפים, באתר כיכר השבת, 24 ביוני 2019
- ^ חזון איש, ירושלים: דפוס המסורה, תשי"ב (1952), באתר היברובוקס
- ^ מתוך כתבה על פטירת החזון איש, מעריב, 25.10.1953. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 92. בהקשר זה הוא מצטט מספר מקורות על כך שבחלק מכתביו כותב החזון איש על ספר מסוים שאיננו נמצא תחת ידו, וכוונתו למשמעות המילולית של הביטוי, מאחר שלא היה בכוחו להתרומם ממקומו ולקחת את הספר מן המדף.
- ^ חזון איש, ירושלים: דפוס המסורה, תשי"ד, באתר היברובוקס
- ^ נפטר הרב קארליץ ("החזון איש"), הארץ, 25 באוקטובר 1953
- ^ שלמה כהן, פאר הדור, ה, עמ' קכ.
- ^ רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, עמ' 147.
- ^ "על המשמר", 26 באוקטובר 1953, עמוד השער. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
- ^ עיינו בדיווחים בעיתונות התקופה:כעשרים אלף מלווים למנוחות את "חזון איש", מעריב, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1 המשך הכתבה;נפטר "חזון-איש", על המשמר, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1;הרב א. י. קרליץ - ה"חזון איש", דבר, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1;הגאון ר' אברהם ישעיהו קרליץ, בעל חזון איש - איננו, הצופה, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1 המשך הידיעה; נפטר א. י. קרליץ החזון איש, חרות, 25 באוקטובר 1953, עמ' 1; רבבות מלווים את חזון איש למנוחת עולמים, הצופה, 26 באוקטובר 1953 (למחרת ההלוויה), עמ' 1; המונים חילקו את הכבוד האחרון ל"חזון איש" ז"ל, חרות, 26 באוקטובר 1953, עמ' 4. לפי ידיעה זו, בהלוויה השתתפו קרוב ל-30,000 איש, ומאות מתלמידיו של החזון איש קרעו "קריעה" אחר מיטתו. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
- ^ מקימים קרן "חזון איש", מעריב, 17 בנובמבר 1953. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
- ^ פאר הדור; מצוטט אצל רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, עמ' 18.
- ^ יברוב (בשם האחיין), מעשה איש ח"ג, עמ' קצב.
- ^ מכתב לחיים גראדה מערב יום הכיפורים תש"ל, 21 בספטמבר 1969.
- ^ להרחבה בעניין זה, ראו: אריה לייב פרידמן, צדקת הצדיק: ליקוטי דינים מראשונים ואחרונים בשינוי הנוסחאות בכתיבת סת"ם, בו יבואר צדקת וכשרות צורת הצדיק ביו"ד הפוכה, ובסופו מכתבים ממרן הגאון החזון-איש, ירושלים תשל"ג 1973; מהדורה שנייה, ד"צ עם תוספות, ירושלים, תשמ"ח.
- ^ סורסקי, החזון אי"ש בדורותיו, עמ' סה-סו. להרחבה על מעשי דקדוק במצוות שלו ראו שם.
- ^ סורסקי, החזון אי"ש בדורותיו, עמ' סו.
- ^ פורים שני קויים בבני-ברק הנוהגת כ"עיר חומה", מעריב, 21 במרץ 1962.
- ^ זהר עמר, אתרוגי ארץ ישראל, 2010. עמ' 61, שם כותב שאין תשובה ברורה לשאלת המקוריות של אתרוגיו.
- ^ "ביאור הלכה", סימן רע"א, סעיף י"ג.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 424-440.
- ^ או"ח, מסכת ראש השנה סימן קלח, אות ה.
- ^ תמונה נוספת מאירוע זה, נדפסה אצל כהן, פאר הדור, ח"ב, עמ' רלט.
- ^ טיקוצ'ינסקי, "החזון וגבולותיו"(הקישור אינו פעיל, 7.6.2021), אקדמות, כז (תשע"ב), עמ' 253–263.
- ^ בראון, "לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן", אקדמות, כח (אדר תשע"ג), 187-194.
- ^ נח זבולוני (רנ"ז), שך: בשל ביקורת על ה"חזון אי"ש", הוציא עצמו הרב יוסף מ"עולם התורה", "דבר", 13 בדצמבר 1992, עמ' 4, באתר מאמריו של זבולוני.
- ^ ראו את צילום כתב ידו.
- ^ משה צבי נריה, "בין ראי"ה וחזון", פרק בספרו בשדה הראי"ה, בני ברק: צלע, תשנ"א.
- ^ הרב משה צבי נריה, בשדה הראי"ה, כפר הרא"ה תשנ"א, עמ' 248-233
- ^ הרב אברהם הורוביץ, "ארחות רבינו"
- ^ מלבד הפרק "בין ראי"ה וחזון", בספרו של הרב משה צבי נריה "בשדה הראי"ה", ראו גם חיבורים שלמים, כמו (מן הצד המחייב): הרב משה צבי נריה, ראיה וחזון: על חילופי מכתבי-הלכה ויחסי כבוד תורה בין מרן הגראי"ה קוק לבין מרן הגראי"ש קרליץ ("חזון איש") , תל אביב-יפו תשמ"ב; (ומן הצד השולל): יואל אלחנן, חזון לבם ידברו: בעניין יחסו האמיתי של מרן החזון אי"ש לראי"ה קוק, פתח תקווה תשע"ג 2013 (שימו לב לסמנטיקה בבחירת שמות הספרים).
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 220–227. וראו שם סיכום ממצה של עדויות משני הצדדים על ביטויים ופעולות של החזון איש בהתייחס לרב קוק.
- ^ להרחבה על גישתו של החזון איש בנושא הלכה מול מוסר ראו אצל בראון, החזון איש, שער שני, פרק שני "פולמוסו של החזון איש עם תנועת המוסר", עמ' 130–170. בראון מקדיש חלק מדיונו גם לתגובות של רבנים המצדדים בתנועת המוסר על אף הערצתם את החזון איש, אשר מדברים על "טעותם של אלה שעלה על דעתם כי בעל החזון איש היה מתנגד לשיטת המוסר" ו"אדרבה, תמך בו בכל חום לבו הקדוש" (שם הערה 104).
- ^ פרק ד', אותיות י"ח - י"ט, ובחלק המצונזר שנדפס בגנזים ושו"ת חזו"א ח"א עמ' ק"ז.
- ^ יברוב, מעשה איש ח"ג עמ' ע"ב.
- ^ ראו אצל בראון, החזון איש, עמ' 181. אף יש שטענו כי לבש בגד חגיגי לציון יום הטלת החרם על החסידות (נתן קמינצקי, עשייתו של גדול, עמ' 136), אך טענה זו הוכחשה על ידי הרב חיים קניבסקי (דב אליאך, בסוד שיח עמ' 72).
- ^ יברוב, מעשה איש, ח"ד עמ' רכ"ט.
- ^ רבי אברהם הורביץ, ארחות רבינו' ח"ה עמ' קפ"ד.
- ^ בראון, החזון איש, עמ' 179 - 186.
- ^ הוטנר, פחד יצחק: אגרות וכתבים, ניו יורק תשמ"א, עמ' קפח–קפט.
- ^ ראו מאמרו של הרב איסר פרנקל, הספרים של חזון איש, "שלושים" להסתלקותו של המחבר, 27 בנובמבר 1953, בעיתון "חרות".
- ^ פתק בכתב ידו של החזון איש(הקישור אינו פעיל, 7.6.2021), ובו שרטוטים שונים ששימשו אותו לחישוביו בענייני הלכות קידוש החודש. בתחתית הדף בצד ימין שם של מאמין המבקש ברכה, ושם אמו, כנהוג.
- ^ ראו: קרליץ, חזון איש, או"ח, מסכת ראש השנה, סימן קמא, אות ט. לדברי חז"ס בעיתונו "הצפירה" ראו: חז"ס, על דבר שמירת יום השבת לאנשי המזרח - מאמר ראשון בסדרה, "הצפירה", תרל"ד, 1874. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
- ^ אברהם חיים אליהו ויסמנדל (עורך), איש חמודות, מונסי, תשס"ח 2008, עמ' תמג.
- ^ קובץ אגרות - חזון איש, חלק ב, באתר היברובוקס
- ^ ראו למשל: 1. ספר הגהות חזון איש: והוא כולל הגהות על הש"ס וליקוט על פירוש המהרש"א והמהר"ם... ירושלים: א' בלום, תשנ"ז 1997. 2. גיליונות חזון איש על ספר ישועת דוד: נמצא בכתב יד..., עם צילום כתב היד, בני ברק תש"נ 1990.
- ^ ראו: חיים דובר גולבסקי, להט החרב המתהפכת: לשמור את דרך עץ ה"חיים, ניו יורק, תשל"ו (1976), ... לבאר ולברר ... דברי רבינו ... אור החיים מבריסק דליטא ולהשיב על השגותיו של ... בעל חזון איש, באתר אוצר החכמה
- ^ שב שמעתתא: ונוסף לזה הערות והארות "חזון אי"ש", ניו יורק תשל"ד 1974.
- ^ כפר הרא"ה(הקישור אינו פעיל, 7.6.2021), באתר המועצה האזורית עמק חפר.
- ^ להרחבה על מנהגי בית כנסת זה, והכרעות החזון איש, ראו: אלחנן כהן, מנהגי בית הכנסת חזון איש (לדרמן), בני ברק תש"ע.
- ^ רחוב חזון איש נחנך בתל אביב, הארץ, 30 ביוני 1959
- ^ אור אלכסנדרוביץ', גבולות של נייר: ההיסטוריה המחוקה של שכונת נווה שלום, תיאוריה וביקורת, 41, קיץ 2013, עמ' 169, הערה 5.
- ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 4.
- ^ בראון, החזון איש, מבוא, עמ' 4-9.
- ^ 1 2 בראון, החזון איש, מבוא עמ' 6.
- ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 6. וראו: משה מרדכי הלוי שולזינגר, (חתנו של עורך "פאר הדור" הרב שלמה כהן) פניני רבנו הקהלות יעקב, ח"א עמ' צא. בראון מצביע על מקורות בכתבי הרב קנייבסקי, מהם עולה כי סבר שיש לצנזר חומר היסטורי וביוגרפי שיש בו כדי לגרום נזק חינוכי.
- ^ גראדה, דער חזון-איש: פון ווילנע ביז בני-ברק. הקלטת שמע. 1980 (ביידיש) להאזנה, ראו להלן "קישורים חיצוניים".
- ^ 1 2 בראון, החזון איש, מבוא עמ' 7.
- ^ ראו ביקורת על הספר: א. עמירם, צדיק בשר־ודם, מוסף הספרות של מעריב, כ"א בחשון, תשנ"א, מעריב, 9 בנובמבר 1990
- ^ כל ספרי הסדרה זמינים לקריאה ברשת: מעשה איש חלק ראשון; חלק שני; חלק שלישי; חלק רביעי; חלק חמישי; חלק שישי; חלק שביעי, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 בראון, החזון איש, מבוא עמ' 8.
- ^ בראון, החזון איש, פתח דבר עמ' יג-יד.
- ^ כלשונו של בראון, החזון איש, מבוא עמ' 5.
- ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 9–10. למעשה, כותב בראון כי רק מאחד המרואיינים, ד"ר צבי א' יהודה, קיבל מידע רב הבא לידי ביטוי בספר.
- ^ בראון, החזון איש, מבוא עמ' 7. בראון מוסיף כי ספריו אלו של גראדה שימשו מקור גם לכותבי ביוגרפיות קודמות של החזון איש, בהם "פאר הדור" שמכנה אותו "מקור נאמן" תוך העלמת שמו.
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
- ^ https://rationalbelief.org.il/wp-content/uploads/2022/11/מאמר-ראשון-בישורון.pdf המאמר זמין לעיון מקוון].
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
- ^ המאמר זמין לעיון מקוון.
- ^ פורסם ב-1999 בתקליטור מס.1 במארז "הכל אנשים". יוצרי הפרק - עורכת ומפיקה: ענת זלצר. במאית: רנה פאפריש. יועץ: דב אלבוים.
| אברהם ישעיהו קרליץ | ||
|---|---|---|
| ספריו | חזון איש • אמונה וביטחון (ספר) | |
| תלמידיו | חוג חזון איש • הרב חיים שאול גריינימן • הרב גדליה נדל • הרב נסים קרליץ • הרב חיים קניבסקי • הרב שריה דבליצקי • הרב דוב לנדו | |
| ממשנתו | חשמל בשבת • פולמוס השבת ביפן • משל העגלה המלאה והעגלה הריקה | |
| משפחתו | משפחת קרליץ • אבא: הרב שמריהו יוסף קרליץ • סבא: הרב שאול קצנלנבוגן • אחים: הרב מאיר קרליץ • הרב יצחק קרליץ • הרב משה קרליץ • גיסים: הרב שמואל אליהו קהאן • הרב שמואל גריינימן • הרב נחום מאיר קרליץ • הרב אבא סוויאטיצקי • הרב יעקב ישראל קניבסקי | |
| הנצחתו | כולל חזון איש • שיכון חזון איש • רחוב חזון איש • בית הכנסת חזון איש (לדרמן) • תלמוד תורה תשב"ר • בית חזון | |
| אחרונים | ||
|---|---|---|
| חכמי יהדות אשכנז | רבי משה איסרליש (הרמ"א) • רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) • רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) • רבי מרדכי יפה (ה"לבוש") • רבי יהושע פלק כץ (הסמ"ע) • רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (המהרש"א) • רבי יואל סירקיש (הב"ח) • רבי שבתי הכהן (הש"ך) • רבי העשיל מקראקא • רבי דוד הלוי סגל (הט"ז) • רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר (ה"מגן אברהם") • רבי יאיר חיים בכרך (ה"חות יאיר") • רבי יעקב יהושע פלק (ה"פני יהושע") • רבי אריה לייב גינצבורג (ה"שאגת אריה") • רבי נתנאל וייל (בעל "קרבן נתנאל") • רבי יוסף תאומים (ה"פרי מגדים") • רבי יחזקאל לנדא (ה"נודע ביהודה") • הגאון מווילנה • רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל "שולחן ערוך הרב") • רבי יהודה לייב מינוביץ' (בעל "שארית יהודה") • רבי אריה לייב הלר (ה"קצות") • רבי אברהם דנציג (ה"חיי אדם") • רבי יעקב לורברבוים (ה"נתיבות המשפט") • רבי עקיבא איגר • רבי משה סופר (ה"חתם סופר") • רבי מנחם מנדל שניאורסון (ה"צמח צדק") • רבי שלמה קלוגר • רבי שלמה גאנצפריד (בעל ה"קיצור שולחן ערוך") • רבי יצחק אלחנן ספקטור • רבי יחיאל מיכל אפשטיין (בעל "ערוך השולחן") • רבי שלום מרדכי שבדרון (המהרש"ם) • רבי ישראל מאיר הכהן (ה"חפץ חיים") • רבי חיים עוזר גרודזנסקי • רבי חיים מבריסק • רבי שמעון שקופ • רבי ברוך בער ליבוביץ • רבי אברהם ישעיהו קרליץ (ה"חזון איש") • רבי משה פיינשטיין • רבי מנחם מנדל שניאורסון ("הרבי מליובאוויטש") | |
| חכמי יהדות ארצות האסלאם ומגורשי ספרד | רבי שמואל די מדינה (מהרשד"ם) • רבי אברהם די בוטון (בעל "לחם משנה") • רבי יוסף קורקוס • רבי חיים בנבנישתי (בעל "כנסת הגדולה") • רבי יהודה רוזאניס (בעל "משנה למלך") • רבי אפרים נבון (המחנה אפרים) • רבי שלום שרעבי (הרש"ש) • רבי יחיא צאלח (מהרי"צ) • רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) • רבי מרדכי כרמי (ה"מאמר מרדכי") • רבי יום-טוב אלגאזי (המהרי"ט אלגאזי) • רבי חיים פלאג'י • רבי עבדאללה סומך • רבי יוסף חיים מבגדאד (ה"בן איש חי") | |
| חכמי ארץ ישראל | רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) • רבי יוסף קארו (הבית יוסף) • רבי משה מטראני (המבי"ט) • רבי בצלאל אשכנזי (ה"שיטה מקובצת") • רבי יוסף מטראני (המהרי"ט) • רבי לוי בן חביב (המהרלב"ח) • רבי אברהם יצחק הכהן קוק • הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל • הרב יהודה לייב הלוי אשלג (בעל הסולם) • הרב יצחק אייזיק הרצוג • הרב צבי פסח פרנק • רבי שלמה זלמן אוירבך • רבי שאול ישראלי • רבי אליעזר יהודה וולדנברג • רבי בן ציון אבא שאול • רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא • רבי מרדכי אליהו • רבי יוסף שלום אלישיב • הרב עובדיה יוסף • רבי שמואל הלוי ואזנר • רבי זלמן נחמיה גולדברג | |
| תנאים • אמוראים • סבוראים • גאונים • ראשונים | ||
- ערכים מומלצים
- החזון איש
- אנשי העלייה החמישית
- אנשי חינוך ישראלים
- בני ברק: רבנים
- משפחת קרליץ
- רבנים בלארוסים
- רבנים חרדים ישראלים
- רבנים ליטאים
- אוטודידקטים ישראלים
- אישים הקבורים בבית הקברות שומרי שבת
- משפחת אפשטיין
- אישים שעל שמם שכונות בישראל
- מחברי ספרי אמונות ודעות
- פרשני הרמב"ם
- מחברי ספרות תורנית
- רבנים ביישוב
- ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
- אנטי-ציונים יהודים
- ישראלים שנולדו ב-1878
- ישראלים שנפטרו ב-1953