לוחמה יוונית בעת העתיקה
הלוחמה היוונית בעת העתיקה[1] תפסה מקום מרכזי בעולמם של היוונים עוד משחר תולדותיהם, כפי שמעיד עליהם הומרוס בשירתו. הלוחמה הייתה נפוצה עד כדי כך שדווקא עתות השלום נחשבו ליוצאות הדופן ולא המלחמה.[2]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תולדותיה של יוון העתיקה מתחילות בתקופת המעבר שחוצצת בין התקופה המיקנית לתקופה היוונית פרופר. בתקופה זו, שתחילתה מקבילה למשבר תקופת הברונזה סביב 1100 לפנה"ס הופיעה תרבות חדשה שהחליפה את תרבות הארמונות המיקנית. היישובים המיקנים חרבו וצצו במקומם כפרים קטנים ויישובים נידחים. תקופת המעבר התאפיינה בירידה באיכות החיים לעומת התקופה המיקנית, התמעטות אוכלוסייה. יישובים רבים נזנחו. המוסדות הפוליטיים המתוחכמים של התקופה המיקנית נהרסו ובמקומם נוצרו מוסדות פשוטים בהרבה.[3] לרוב בראש הישות המדינית עמד מלך שעיקר סמכותו נבעה מהכריזמה האישית שלו ולא מתוקף תפקידו או יחוסו המשפחתי.[4]
תקופת המעבר הסתיימה במאה ה-8 לפנה"ס והתחילה התקופה הארכאית. בתקופה זו התפתחו מוסדות פוליטיים מתוחכמים ונוצרו צורות משטר חדשות. היוונים פרצו את גבולות הבלקן בתהליך קולוזציה רחב ממדים. השינויים הפוליטיים, הכלכליים והדמוגרפיים אפשרו את פריחת הלוחמה ביוון העתיקה. ללוחמים היה תפקיד ראשון במעלה בתקופה זו.
התקופה הקלאסית התאפיינה במאבק בלתי פוסק כמעט בין הפולייס העיקריות (אתונה, ספרטה ותבאי) על ההגמוניה ביוון. מוסדות פוליטיים שנוצרו בתקופה הארכאית הגיעו לבשלות והמגע עם גורמים מחוץ ליוון התחילו להשפיע באופן מהותי על התפתחות הלוחמה היוונית.
רקע גאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטופוגרפיה של חצי האי הבלקני, המתאפיין בפני שטח הרריים (במיוחד בדרומו של חצי האי), השפיעה על המבנה פוליטי של יוון בעת העתיקה (פיצול ליחידות פוליטיות קטנות ומבודדות) ועל התפתחות הלוחמה. היא הובילה לחלוקה לפולייס רבות, שרובן יכלו להעמיד צבא של כמה אלפי לוחמים בלבד. רק שלוש פולייס היו מסוגלות להעמיד צבא, שגודלו עלה על 10,000 לוחמים: אתונה, ספרטה ותבאי.
הכוחות הקטנים של הפוליס לא היו מסוגלים לחסום את כל מעברי ההרים הרבים ולכן הם העדיפו להילחם בדרך כלל בשטח מישורי. דבר זה תרם לעלייתם של ההופליטים - הרגלים הכבדים שנלחמו במערך הפלנקס. השטח הקטן של הפוליס העצים מגמה זאת, כי הוא לא איפשר בדרך כלל יצירת חיל פרשים חזק בגלל העדר שטחי מרעה מתאימים ומיעוט אוכלוסייה שהייתה יכולה לממן חיל פרשים חזק שהיה יקר מאוד.
פני השטח בצפונה ובמרכזה של יוון בתסליה, מוקדון ובמידה קטנה יותר בבויאוטיה הם הרבה יותר ישרים ויש בהם כרי מרעה רבים שאפשרו את טיפוחו של הבקר ובכלל זה את טיפוח הסוסים ללוחמה. בהתאם לכך, המגמה באזורים אלה הייתה הפוכה לזו שהתקיימה בדרום יוון. כאן טופח חיל פרשים חזק ואיכותי שהתבסס על גיוס מקרב האצולה. יתרה מכך, גם הפולייס לא היו נפוצות באזור זה והמוסדות הפוליטיים העיקריים היו מבוססים על השבט ולא על תרבות עירונית מפותחת. אתונה, שנמצאת בדרומו של חצי האי באטיקה היא יוצאת דופן. אמנם חלק ניכר משטחה הוא הררי, אך בגלל גודלה הרב, היו בה בכל זאת שטחי מרעה רבים שאפשרו את לטפח חיל פרשים חזק למדי.
סוגי חילות עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרכזה ובדרום יוון הצבא הורכב על בסיס חיילים רגלים המוגנים בשריון כבד - ההופליטים. יתר החילות נועדו בעיקר לתמיכה בחיל זה או לשימוש במקומות שבהם ההופליטים היו פחות יעילים. החילות מוצגים לעיל לפי סדר יוקרתם היחסי בעיני היוונים. בחלקים הצפוניים יותר, הפרשים ורגלים קלים היו נפוצים יותר וחשיבותם גדולה יותר.
ההופליטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הופליט
גרעין הצבא הורכב מאזרחים בלבד שרכשו את ציודם מכספם ונלחמו בשורות צפופות במערך הנקרא פלנקס. חיילים אלו נקראו הופליטים. מקורה של המילה הופליט הוא מהמילה הופלון - השם היווני למגן - כלומר שההופליט הוא איש מגן, לוחם המסוגל לתפוס מקום בלוחמת שורות. המילה השתנתה במהלך המאות לכלול את כלל ציוד הלחימה של ההופליט. ההופליטים נחשבים כחיל רגלים כבד.
ההופליטים חומשו בחנית דקירה ארוכה (אורכה 2 - 3 מטרים), אשר נקראת דורי ובחרב קצרה בשם קסיפוס. למיגון היה להם שריון גוף, קסדה, מגיני שוקיים, ומגן עגול - אספיס. המגן היה בקוטר של מטר לערך, עשוי עץ מצופה שכבת מתכת דקה וכבד מאוד - משקלו התקרב ל-10 ק"ג. את המגן תלו עם רצועה על הכתף וההופליט החזיק אותו על כתף שמאל. על מנת להזיז את המגן הייתה ידית במרכזו, לתוכה הכניס החייל את היד. בצבא הספרטני אם החיילים היו מאבדים את מגינהם הם קיבלו עונש קשה. לעומת זאת אם איבדו קסדה או שריון גוף, לא קיבלו עונש. הסיבה ליחס המיוחד נעוצה בשימושו של המגן- המגן הגן לא רק על נושאו אלא גם על החייל שליד נושא המגן, בהאבד מגן כל מבנה הפלנקס היה עלול להתמוטט.
בדרך כלל ההופליטים לבשו את הקסדה הקורינתית שכיסתה את כל הראש ואת הפנים, והיו רק חרכים לפה, אף ועיניים. היתרון של הקסדה הזאת, הנקראת הקסדה הקורינתית, הוא בהגנה הטובה שהיא מספקת, אך היה לה חיסרון בולט והוא - אוזני החייל היו מכוסות והוא לא היה יכול לשמוע פקודות. במאה ה-5 לפנה"ס הופיעה הקסדה שנקראת "פילוס" ומזכירה בצורתה חרוט.
לפלנקס הייתה נטייה לסטות ימינה, כי כל חייל שאף להכניס את צד גופו הימני, הלא מוגן על ידי המגן אל המגן של שכנו. לכן בימין הקיצוני עמדו החיילים המובחרים. שיטות הפעולה היו פשוטות מאוד. הפלנקס הסתדרה בשורות צפופות וכל גוש כזה התנגש עם הגוש של האויב והגוש הגדול יותר ניצח בדרך כלל. לא התנהל מרדף. ככלל מערך הפלנקס היה מגושם והתקשה לבצע תמרונים מורכבים בגלל הצורך לשמור על מבנה השורות.
פרשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף המאה ה-9 לפנה"ס, בשלהי תקופת המעבר, התרחש מעבר מלוחמת מרכבות ללוחמת פרשים. היו לכך סיבות רבות כמו הגמישות הרבה יותר של הפרש לעומת המרכבה והעלות הגבוהה של המרכבות.[5] עם זאת, הפרשים לא היו נפוצים כמעט בכלל בתקופה הארכאית מחוץ לתסליה ומוקדון, וחלק הארי של הצבא הורכב מחיל רגלים.[6]
המאבק מול הפרסים היה אחד הטריגרים החשובים לפיתוח חילות פרשים בפולייס הדרומיים ביוון. גם בתקופה הקלאסית היה תפקיד משני בלבד והפרשים נותרו חיל מסייע ולא מכריע בצבאות יווניים. אמנם היו חבלי ארץ שבהם הפרשים היו נפוצים למדי - בעיקר אזורים עשירים במישורים רחבים כמו אטיקה, בויאוטיה ותסליה. תסליה נודעה בעיקר בפרשיה הטובים, בעיקר בזכות המבנה החברתי שלה - בניגוד לאוכלוסייה עירונית גדולה בחלקים הדרומיים יותר של יוון, החברה התסלית הייתה בעלת מבנה פאודלי יותר וכך היו לה אמצעים רבים יותר לגיוס חיל פרשים גדול.
ככלל, הפרשים היו מעטים במספר והשימוש בהם היה בעיקר להגנה על אגפי הפלנקס בקרב בזכות ניידותם, לחימה נגד חיל רגלים קל, סיור, פשיטה וכיוצא באלה. תפקידי הכרעה עברו לפרשים רק בשלהי התקופה הקלאסית בסוף המאה ה-4 לפנה"ס בצבא מוקדוני בראשותו של פיליפוס השני ובנו הממשיך דרכו אלכסנדר הגדול.
לחוסר היעילות של הפרשים ולמספרם הקטן היו סיבות רבות. ראשית, בהתחשב בכך שהחייל צייד את עצמו והמדינה לא השתתפה במימון, רק מעטים היו יכולים לרכוש את הציוד היקר. סוס רכיבה היה יקר מאוד. רק מחירו של הסוס, בלי כל ציוד נלווה היה שווה ערך לשלוש ערכות ציוד שלמות של הופליט כולל כל כלי המיגון והנשק.[7] לכן, רק עשירים היו יכולים לשרת בחיל זה.
בנוסף למחיר הגבוה של ציוד הרכיבה והסוס, גם הסוסים עצמם היו קטנים. גובה ממוצע של סוס ששימש את חיל הפרשים היווני בתקופה זו היה נמוך. רק סוסים מעטים הגיעו לגודל סטנדרטי של סוס רכיבה שהיה מקובל בצבאות אירופאים בעת החדשה - כמטר וחצי מרביתם היו בגודל של פוני לא גדול.[8]
גם ציוד הרכיבה עצמו היה בסיסי ביותר. ארכוף לא היה בשימוש. גם האוכף היה בסיסי ביותר. גם ציוד רכיבה אחר היה לא מפותח. כל זה גרם לכך שהיה קושי לשלוט בצורה יעילה בסוס או להשתמש בו להתקפה חזיתית על מערך מסודר של חיל רגלים.
החימוש העיקרי של פרשים בתקופה זו כלל בעיקר מיני כלי הטלה כמו כידונים או חניתות לקרב פנים מול פנים. למיגונו עטה הפרש שריון גוף וקסדה. מוקיים, מגיני זרועות וירכיים היו קיימים בתקופה זו, אך לא היו נפוצים בחיל הפרשים.
פלטסטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – פלטסט
מקורם של הפלטסטים (πελταστής מלשון πέλτη פֶּלְטֶה - מגן מעוגל בצורת חצי סהר) באזורי תראקיה, הנמצאת צפונית ליוון. מדובר בחיילים החמושים בעיקר בכידוני הטלה כנשק עיקרי וחרב קצרה כחימוש משני. להגנתם השתמשו במגן בקוטר של כ-60 ס"מ, לרוב בצורת חצי סהר. נלחמו בדרך כלל במערך מפורז, אך בעת הצורך יכלו להילחם גם בגושים צפופים.
הפלטסטים הגיעו ליוון כבר במאה ה-6, אך רק במאה ה-5 חיל זה הפך לנפוץ. הפלסטים הטובים ביותר גויסו מקרב עמי תראקיה כאשר הבכורה הייתה שמורה לאגריאנים.
השימוש העיקרי בהם היה לתקיפת אגפי הפלנקס או לחימה בשטח משובש, שבו היה להם יתרון מובהק על פני ההופליטים. בנוסף, בניגוד לכוחות קלים יותר היו מסוגלים להילחם גם נגד פרשים. אף על פי שיכלו להילחם גם בזכות עצמם, בדרך כלל נלחמו בשיתוף פעולה עם הפלנקס. בעיקר בהגנה על אגפיו או העסקת הכוחות הקלים של היריב.
פסילוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – פסילוי
פירוש המילה "פסילוס" (ψιλός) הוא ערום, הכוונה היא לחיילים שלא היה להם ציוד מיגון כלשהו. אלה הם הרגלים הקלים בצבאות יוון. חימושם היה קל ולא היה להם ציוד מגן כלשהו. בדרך כלל היו אלה עניי העיר שלא יכלו לחמש את עצמם בפנופליה (כלי הנשק של ההופליט) או שכירי חרב.
הקשתות והקלעים, אף שהם זולים יותר מציודו של הופליט, דרשו מומחיות רבה בשימושם. כל זה תרם לכך שהאופי העונתי של הלחימה היוונית, שהתבססה על מיליציה של הופליטים, התאימה פחות לקשתים ולקלעים מקצועיים. לכן, רובם היו שכירי חרב שגויסו מקרב עמים אחרים. בקרב עצמו נפרסו לרוב לפני הפלנקס ובאגפיו.
קשתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקשתים לא היו נפוצים בצבאות יווניים. מספרם לא עלה בדרך כלל על כמה מאות. שימוש יעיל בקשת דורש אימון ארוך. יתרה מכך, השריון הכבד של ההופליט עמד בהצלחה נגד פגיעות חצים, כך שיעילותם הייתה נמוכה. הקשתים הטובים ביותר גויסו בכרתים. הטווח היעיל של קשת מורכבת בתקופה זו עמד על כ-150 מטר וקשת טוב היה יכול לפגוע במטרה ממרחק של כ-60 מטר.
הקשתים היו יעילים בעיקר נגד כוחות קלים אחרים. כמו כן, האתונאים הציבו קשתים על ספינותיהם. היות שצוות הספינה לא נשא שריון, פגיעותיהם היו קטלניות. הדבר היה יעיל במיוחד נגד ספינות שכושר תנועתן נפגע.
קלעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לקשת, גם קלע דורש אימון ארוך. אף על פי שגם אבנים יכולים לשמש כתחמושת לקלע, התחמושת היעילה יותר הייתה כדורי עופרת קטנים. אלה היו יכולים לגרום לנזק קשה כשפגעו באזורים לא מוגנים. פגיעתם הייתה יכולה לשבור עצמות ולהביא למותו של החייל. לעיתים קרובות הכדורים עוטרו בכיתוב - לרוב שמות של ערים, קצינים או גידופים וקללות.
הטווח היעיל של קלע היה מעט יותר גדול מזה של הקשת ועמד על כ-200 מטר. הקלע היה קטלני יותר מהקשת. בלהט הקרב קשה לשים לב לאבן קטנה שנורית ממרחק. בנוסף, אם הקליע פגע בחייל, היה קושי ניכר להוציא אותו מהפצע, בניגוד לחץ. הקלעים חלקו את היתרונות והחסרונות של הקשתים. גם אלה וגם אלה התקשו מול כוחות משוריינים, אך היו יעילים מאוד נגד כוחות קלים. בדומה לקשתים, גם קלעים הוצבו על ספינות מלחמה.
שרשרת הפיקוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל הצבאות היווניים, להוציא את הצבא הספרטני, היו מיליציות. כלומר, אלה לא צבאות מקצועיים, אלא אזרחים שגויסו אד-הוק לביצועה של מטלה צבאית כלשהי. כתוצאה מכך, גם שרשרת הפיקוד לא הייתה מוגדרת היטב. גנרלים בכירים נבחרו בדרך כלל על ידי גוף האזרחים או מונו על ידי האוליגרכיה וכך גם הקצינים הזוטרים יותר. בצבא האתונאי למשל ההופליטים חולקו לעשר חטיבות בעלות מספר חיילים לא קבוע, אך בדרך כלל המספר עמד על כ-1,000 לוחמים לחטיבה. הפרשים חולקו לשתי חטיבות בנות 500 חיילים כל אחת. על צבאות של פולייס קטנים הידיעות מקוטעות ואין מידע ודאי לגבי שרשרת הפיקוד שלהן.
הצבא הספרטני היה יוצא דופן מבחינה זו. לרוב אחד משני מלכיה פיקד על הצבא ושרשרת הפיקוד הייתה מוגדרת היטב עם יחידות משנה בפלנקס. לעיתים מונה מפקד שלא מקרב שושלת המלוכה. במקרה הצורך יחידות המשנה של הצבא הספרטני היו מסוגלים לפעול באופן עצמאי. בנוסף, שרשרת הפיקוד הספרטנית הייתה מפותחת יותר וכללה דרגות רבות יותר, דבר שהעניק להם גמישות טקטית רבה יותר בשדה הקרב.
אימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרישות האימון השתנו בין פוליס לפוליס ומתקופה לתקופה. ככלל בתקופה הארכאית, האימונים היו לרוב לא רציניים, למעט בצבא הספרטני. עם הזמן, דרישות הצבא עלו ומדינות החלו לאמן את אזרחיהן לפחות באופן חלקי לשירות צבאי. הדבר הוביל להולדת תפקיד ההופלומאכוס - מדריך צבאי. בנוסף, יחידות עלית נהגו להתאמן באופן קבוע. כך לקראת סוף המאה ה-4 לפנה"ס הספירה התחילו באתונה לאמן את נעריהם בהגיעם לגיל 18 לקראת שירות צבאי. האימונים האלה נקראו אפביה (מלשון אפבוס - נער).[9] המוסד הפך לחשוב עד כדי כך שאימון זה ושירות בצבא היה לאחת הדרכים שבהן זרים היו יכולים לקבל אזרחות אתונאית.[10]
הצורך באימון הושפע גם מסוג החיל שבו שירת החייל. אימונים לקראת לחימה במערך פלנקס נוקשה היו קטנים יותר בהיקפם לעומת האימונים שלהם נדרשו חילות אחרים דוגמת חיל הרגלים הקל. האימונים שנדרשו בחיל הפרשים היו בין הקשים ביותר. השליטה בסוס ללא ציוד רכיבה מפותח והצורך להשתמש בכלי נשק, תוך כדי רכיבה על הסוס, דרשו אימונים שלקחו שנים רבות. זאת הייתה סיבה נוספת שרק אריסטוקרטים עשירים נהגו לשרת בחיל הפרשים, שכן היה להם מספיק זמן להתפנות לאימונים אלה.
מקורות כוח אדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפני פוליס יווני עמדו שלושה מקורות עיקריים של כוח אדם שמהם יכלה לגייס את צבאה. המקור הראשון והחשוב מכולם היה גוף האזרחים. האזרחים נלחמו באומץ רב, הפגינו נאמנות וגם סיפקו את כלי נשקם. עם זאת, לא תמיד הדברים זרמו חלק. היה קושי להשתמש באזרחים במערכות ארוכות בגלל הצורך להינתק משדותיהם. לעיתים, מאבקים חברתיים בתוך הפוליס גרמו לפיצול בתוך הצבא. כך למשל בגדו האריסטוקרטים של אולינתוס ונכנעו לפיליפוס השני. התטיס, אזרחים חסרי רכוש לא גויסו בדרך כלל לצבא ושירתו לרוב בכוחות הצי.
המקור השני, נפוץ גם כן הם המטויקים. מדובר בתושבים חסרי זכויות אזרח, אך משלמי מיסים. מספרם היה רב במיוחד בפולייס בעלי קשרי מסחר רבים דוגמת אתונה. מתוך 16,000 הופליטים שהיו לאתונה בתחילת המלחמה הפלופונסית, 3,000 גויסו מקרב המטויקים.[11] עם זאת, מספרם לא נותר קבוע והושפע מהרווחה הכלכלית שהייתה יכולה הפוליס להציע לאכולוסיה זו. בנוסף למטויקים יכולה הפוליס לגייס את עבדיה לשירות צבאי. הפרקטיקה הזאת הייתה מקובלת, אם כי לא מאוד נפוצה. בדרך כלל עבד שגויס לצבא שוחרר לחופשי. לעיתים, העבדים גויסו לשירות בצי בתור חותרים. לא ברור עד הסוף אם המנהג היה נפוץ או מוגבל לעתות חרום בלבד.[12]
מקור חשוב אחרון לכוח אדם היה מאגר שכירי החרב. בתקופה הקלאסית גדל מאוד מספר שכירי החרב שהציעו את שירותם לכל דורש. פולייס רבים גייסו שכירי חרב בעיקר לתפקידים שבהם אזרחיהם התקשו לתת מענה הולם. עם זאת, השימוש בשכירי חרב היה מסוכן. שכירי חרב היו יכולים לבגוד במעסיקם, לעבור צד או לנטוש את הקרב.
טקטיקה ואסטרטגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסטרטגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסטרטגיה עצמה הייתה לרב לא מתוחכמת, ללא גוף קצונה מקצועי בכיר או תכנון ארוך טווח. הלוחמה הייתה לרב עונתית והקרבות נטו שלא להיות ארוכים במיוחד. לרוב, שיעור האבדות בקרבות לא היה גבוה במיוחד ועמד על 10 - 20 אחוז לשני הצדדים גם יחד.[13]
ראשית התקופה הקלאסית במאה ה-5 לפנה"ס דרשה שינוי גדול באורח החיים היווני. האיום הפרסי הכריח את הפולייס המפוצלים לשתף פעולה בינם לבין עצמם במטרה להעמיד צבא גדול מספיק שיוכל להתמודד עם האימפריה הפרסית. הפלישה הפרסית שפתחה את מלחמת פרס–יוון הניעה מהלכים שהשפעתם חרגה הרבה מעבר לזמן המלחמה עצמה.
המאבקים העונתיים פינו מקומם ליצירת בריתות חזקות. הליגה האטית דלית שהוקמה במקור כדי להיאבק בפרס הפכה לנחלה אימפריאליסטית של אתונה. אזורים אחרים החזיקו בבריתות משלהם: הליגה הפלופונסית בראשותה של ספרטה והליגה הבויאוטית בראשותה של תבאי.
הבריתות האלה היו נתונות לשרשרת מאבקים בלתי פוסקת כמעט מסוף הדיפת הפלישה הפרסית ועד הכיבוש המוקדוני. במשך 150 שנה נלחמו היוונים בינם לבין עצמם במטרה לזכות בהגמוניה. פעם ברית אחת עלתה לגדולה, פעם אחרת, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להחזיק בבכורה לאורך זמן.
הדמוקרטיה הקיצונית מהסוג האתונאי החריפה את הבעיה האסטרטגית. הגנרלים האתונאים לא מונו על ידי מועצת מלחמה מסודרת ואפילו לא נבחרו על ידי הצבא. כל אחד היה יכול להיות גנרל בעל התואר "סטרטגוס". המשרה הייתה נבחרת וכל העם השתתף בבחירתם בהצבעה. גרוע מכך, גנרלים היו נתונים לחקירה ולמשפט על כל טעות, אמיתית או מדומה שביצעו בשדות הקרב. לעיתים גנרלים הוצאו להורג אפילו על עבירות קלות יחסית. הבחירה לסטרטגוס הייתה לא יותר מאשר מאבק פוליטי, בלי קשר כמעט ליכולותיהם הצבאיות של הנבחרים.
לא רק שהגנרלים היו נבחרים ולא אנשי מקצוע, לעיתים קרובות מונו כמה וכמה מפקדים למסע מלחמה אחד. כך קרה שבמקום שיהיה מפקד אחד שכולם שומעים לו, היה צורך לשתף פעולה בין מספר גנרלים בעל דרגה שווה.
ספרטה נמנעה מהצרה הזאת, אך גם בה לא היה גוף מקצועי שניתן היה לבחור מתוכו מפקד כללי. לרוב, אחד המלכים פיקד על צבאה בשדה הקרב.
הקטל העצום של מלחמת פלופונסוס והעימותים שבאו אחריה, השחיקה בעתודות הקרקע וגורמים נוספים דחפו את היוונים להעסיק שכירי חרב. שכירי חרב אלה הציעו מלבד כח אדם מיומן וזמין, גם קצינים מקצועיים. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדותיה של יוון הקלאסית שהיה באפשרותה לגייס לצבאה גנרלים מקצועיים, שהמלחמה הייתה משלח ידם העיקרי, ולא לסמוך עוד על פוליטיקאים שמבקשים לשלהב את ההמון על ידי הבחרות למשרת הסטרטגוס.
טקטיקה בשדה הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטקטיקה עברה שינוי ניכר בתקופה הארכאית. מלוחמה המבוססת על אריסטוקרטים עשירים עברו היוונים לצבאות המבוססים על חקלאים אמידים, אם כי לא עשירים במיוחד. לוחמים אלה גויסו בדרך כלל אד הוק למערכה ספציפית ולא שירתו בצבא קבע. יוצא הדופן הבולט למנהג זה היה הצבא הספרטני שהיה צבא מקצועי היחיד ביוון כולה.
הלוחמים היוונים שירתו בחיל ההופליטים בעלי חימוש כבד. טקטיקת הפלנקס, המבוססת על לחימה בשורות צפופות עם הצמדת מגנים של החיילים התאימה מאוד למבנה קרבי זה. בתקופה הארכאית החימוש של ההופליט היה כבד מאוד. הוא כלל בדרך כלל מגן אספיס כבד, שריון גוף כבד עשוי ארד ופרטי שריון נוספים. לרוב, לא היו חילות נוספים שהיו בעלי השפעה של ממש על שדה הקרב.
בתקופה הקלאסית היו שינויים רבים בטקטיקה היוונית. משקל שריונו של ההופליט פחת. משריון גוף עשוי ארד עברו ללינותורקס - שריון העשוי משכבות רבות של בד המודבקות זה לזה. נוספו חילות נוספים: חיל הרגלים הקל - הפלטסטים וחיל הפרשים. עדיין ההופליטים היו החיל החשוב והדומיננטי.
היו סיבות רבות למעבר מלוחמת הופליטים החמושים בשריון כבד לצבא בעל מרכיבים רבים יותר. הצורך להילחם בפרסים, זעוות מלחמות הפנים, השימוש הגובר בשכירי חרב. כל אלה תרמו לפיתוח הצבא היווני הקלאסי והטקטיקה שלו.
לעומת הטקטיקה המזרחית שניסתה להימנע ממגע בין הלוחמים הטקטיקה היוונית התבססה על קרב בטווח אפס. לפי ג'ון קיגן, החידוש הצבאי המרכזי של היוונים היה הניסיון להכרעה. במקום להתיש את האויב בעזרת מלחמה מרחוק כמו המלחמה המזרחית ניסו היוונים להכריע את הקרב על ידי מתקפה מרוכזת על האויב. ביטוי לקרב בו הכריעו היוונים את הפרסים נמצא בקרב מרתון.
שיטת המלחמה היוונית התבססה על החנית והשריון הכבד. היוונים היו לרוב מתקבצים יחד בשורות (פלנקס) ובאים למגע עם האויב. במהלך הקרב היה מתקיים ניסיון לפרוץ את השורה של היריב ולשבור אותה. תוקידידס הצביע על התנועה של הפלנקס לכיוון ימין מתוך הניסיון של כל חייל בשורה להגן על עצמו בעזרת המגן של חברו מימין. כאשר נפרצה השורה של היריב, המשיכו החניתות לפתוח אותה יותר ויותר ולבסוף שברו אותה. בכך הוכרע הקרב.
בקרב עצמו התייצבו בדרך כלל החיילים במערך פלנקס בעובי אחיד, לרוב של שמונה שורות. הקצאת עתודה לא הייתה מקובלת. התבנים היו הראשונים שעשו שינוי במערך זה. בקרב דליאום התבנים הצליחו להדוף את ההתקפה האתונאית אל אגם על ידי שימוש בעתודת פרשים. למרות הניצחון, השיטה היוונית של בחירת גנרלים וחוסר המשכיות בפיקוד לא יצרה את הזיכרון הארגוני המתאים ושימוש בעתודה המשיך להיות נקודתי ולא קבוע.
אפמינונדס ניסה ליצור נקודת כובד באחד האגפים על ידי עיבוי האגף לעומק של 50 שורות. טקטיקה זו הביאה לו ניצחון, אבל לאחר מותו יצאה מהאופנה.
בסופו של דבר, הצבא המוקדוני ששילב מדינה ריכוזית עם צבא מאומן היטב הכריע את הפולייס המסוכסכים בינם לבין עצמם. קרב כירונאה היה הניסיון היווני האחרון להגן על עצמאותם מפני האיום המוקדוני. ניסיון זה כשל. בהמשך היו מרידות ועימותים רבים נוספים, אך ללא הועיל. גם הטקטיקה היוונית העתיקה הוזנחה במידה רבה והיוונים אימצו אלמנטים רבים מהצבא המוקדוני.
לוחמת מצור
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד התקופה הקלאסית המצורים היו מחזה נדיר יחסית. גם הביצורים היו פשוטים והקיפו לרב רק את האקרופוליס.[14] יתרה מכך, הביצורים היו לרוב קלים למדי - החומות נבנו מלבנים שרופות שהונחו על מצע אבן. בתקופה הקלאסית הפכה לוחמת המצור שינוי מהפכני. המצורים הפכו תכופים יותר והביצורים נרחבים יותר וחזקים יותר. עיר שלמה הוקפה בחומות ולא רק האקרופוליס ונוספו אמצעי מיגון נוספים כגון צריחים. פיתוח אמצעי מצור במאה הרביעית כגון קטפולטות, בליסטראות אילי ניגוח, מגדלי מצור ואחרים הביאו לחיזוק החומות. עתה החומות נבנו מאבנים.
במאה החמישית שיטת המצור העיקרית הייתה בניית ביצורים מסביב לעיר הנצורה על מנת להרעיב את תושביה. שיטה זו הייתה מאוד יקרה מבחינת שעות העבודה הרבות שהיה צריך להשקיע בבניית מערכת הביצורים הענקית. השיטה הייתה גם איטית מאוד. לעיתים, נדרשו חודשים ואף שנים שלמות עד הכרעת העיר. אם לעיר היה מוצא לים, אז השיטה הייתה יכולה להיכשל כליל כי הצי היווני העתיק לא יכול היה להטיל הסגר ימי יעיל במשך זמן רב על העיר הנצורה.
השפעת המצור הייתה קשה הן לנצורים והן לצרים. המצור היה עסק יקר מאוד לכוח הצר. כך למשל שילמה אתונה סכום עתק של 2,000 כיכרות על מצור בן שנתיים על פוטיאידיה בעת המלחמה הפלונפונסית. מדובר בסכום עצום - כרבע מכל הונה העצמי של אתונה שנצבר במשך שנים רבות. המצור הזה היה יקר עד כדי שהיה צורך בהטלת מס מיוחד על מנת לממנו.[15] הצרות של הצרים לא הסתכמו במחיר. פעמים רבות הצרים התקשו להשיג מזון ושתייה וסבלו מתנאי אקלים קשים. גם הנצורים סבלו מאוד אם המצור הצליח. פעמים רבות הגברים נטבחו והנשים נמכרו לעבדות.
לוחמה ימית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוחמה הימית עברה מהפכה מהתקופה הארכאית לקלאסית. המצאת התלת חתרית - ספינת קרב אמיתית שכל תפקידה הכרעת הספינה היריבה והקמת ציים גדולים היו מוקדי השינוי העיקריים. פולייס קטנות לא היו מסוגלים להקים צי גדול. בניגוד לחימושו של הופליט שהיה בהישג ידו של אדם ממוצע, תלת חתרית הייתה יקרה פי כמה.
הלוחמה הימית התרכזה בעיקר בתמרוני ניגוח שונים. הספינה הנוגחת ניסתה לשבור את משוטי הספינה היריבה או לפגוע בגוף הספינה. לוחמת הסיפון לא הייתה נפוצה כל כך ומספר החיילים על גבי התלת חתרית היה מצומצם מאוד - לרוב עשרה או עשרים לוחמים לכל היותר, אם כי לעיתים מספרם עלה לכדי כמה עשרות.[16] בנוסף אליהם שירתו על כל תלת חתרית כמה קצינים ובעלי מלאכה ו-170 חותרים. רוב החיילים הועסקו כחותרים.
מאבק עם גורמים זרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מולדתם של היוונים העתיקים היא החלק הדרומי של חצי האי הבלקני, במקום שבו נמצאת יוון המודרנית. עם זאת, הגירה מסיבית מיוון וקולוניזציה אינטנסיבית הרחיבו מאוד את תחום המושב היווני. עיקר המושבות היווניות הוקמו בחופיה המערביים של אסיה הקטנה - בעיקר באזור איוניה, חלקו המזרחי של האי סיציליה, חלקו הדרומי של חצי האי האפניני ומושבות בחופיו המערביים של הים השחור.
ביוון עצמה נלחמו היוונים בעיקר נגד יוונים אחרים, כאשר פלישות מבחוץ לא היו נפוצות והמאבק העיקרי נגד פולש זר התרחש רק במאה ה-5 לפנה"ס כשהאימפריה הפרסית פלשה לבלקן.
בקצוותיו של העולם היווני נאלצו היוונים להילחם עם התושבים המקומיים. בסיציליה נלחמו בעיקר נגד קרתגו. באיטליה היריבים העיקריים היו בהתחלה התושבים של חצי האי האפניני: האטרוסקים, סמניטים ואחרים ובתקופה ההלניסטית - הכוח העולה בזירה זו הרפובליקה הרומית.[17]
לאורך חופיו של הים השחור נלחמו בעיקר נגד התראקים (במערב) ונגד הסקיתים (בצפון ובצפון מזרח). במזרח נלחמו בהתחלה נגד העמים ששכנו באסיה הקטנה כמו פריגים ובהמשך לידים והחל מהמאה ה-6 נגד הפרסים.
היעדר אויבים חזקים אפשר ליוונים להחזיק מעמד בישוביהם המבודדים והקטנים כנגד אויבים אלה. הסקיתים והתארקים היו חסרי ציוד מצור ולא יכלו לכבוש ערים בצורות. הקרתגים ניסו כמה פעמים לכבוש את סיציליה, אך כשלו נוכח התנגדות יוונית. גם הממלכות באסיה הקטנה לא היוו יריב שיכול היה להכריע את היוונים.
עם זאת, עליית האימפריה הפרסית במזרח והרפובליקה הרומית במערב היו עניין שונה. הפרסים היו מעצמה עצומה במונחי העולם העתיק. אוכלוסייתם מנתה כ-20 מיליון תושבים לעומת כמיליון בלבד ביוון.[18] המלחמה נגד הפרסים נמשכה זמן רב והייתה אחד הגורמים המכוננים בתולדותיה של יוון.
תחרויות ספורטיביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הופליטודרומוס (Ὁπλιτόδρομος - מרוץ הלוחמים) הייתה תחרות ריצה אולימפית. בניגוד לתחרויות אחרות שבהם האתלטים התחרו ערומים, בתחרות זו היה עליהם להתחרות עם ציוד צבאי מלא, ששקל כמה עשרות קילוגרמים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Victor Hanson, The Wars of the Ancient Greeks, Cassel, 1999.
- Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (eds.), The Cambridge History of Greek and Roman Warfare Vol I, Cambridge University Press, 2008.
- Carolyn Willekes, The Greek Warhorse: Breeding, Training and Military Role; A Thesis for degree of Master of Arts, Calgary University Press, 2006.
- José Vela Tejada, Warfare, History and Literature in the Archaic and Classical Periods: The Development of Greek Military Treatises, Historia: Journal of Ancient History, Bd. 53, H. 2, 2004, pp. 129-146.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- טקטיקה, אמצעי לחימה ועוד מיוון העתיקה (באנגלית)
- Military and political participation in archaic-classical Greece מאמר באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית)
- מילון מונחים יווניים צבאיים (באנגלית)
- לוחמה יוונית בעת העתיקה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הערך סוקר את הלוחמה היוונית בתקופת המעבר, תקופה הארכאית והתקופה הקלאסית; ללוחמה יוונית בתקופה ההלניסטית יש לעיין בערך לוחמה בתקופה ההלניסטית
- ^ José Vela Tejada, p.129
- ^ Walter Donlan, "The Relations Of Power In The Pre-state And Early State Polities", in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), p. 21
- ^ Jonathan M. Hall, "The Rise of State Action in the Archaic Age", in Hans Beck, pp. 11 - 12
- ^ Carolyn Willekes p. 12
- ^ Carolyn Willekes, p. 18
- ^ Victor Hanson, The wars of the ancient greeks, Cassel, 1999, p 98
- ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, p 119
- ^ דיון אודות תאריך שבו התחיל התהליך ראו: O. W. Reinmuth, The Genesis of the Athenian Ephebia, Transactions and Proceedings of the American Philological Association, Vol. 83 (1952),pp. 34-50
- ^ O. W. Reinmuth, The Ephebate and Citizenship in Attica, Transactions and Proceedings of the American Philological Association, Vol. 79 (1948),pp. 211-231
- ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, pp 138 - 139
- ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, p 139
- ^ Victor Hanson, The wars of the ancient greeks, Cassel, 1999, p 195
- ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, p 237
- ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, p 243
- ^ Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, pp 147 - 148
- ^ הערך עוסק בתקופה הקלאסית ואין בו הרחבה על הלוחמה נגד רומא
- ^ Victor Hanson, The wars of the ancient greeks, Cassel, 1999, p 84
| יוון העתיקה | ||
|---|---|---|
| תקופת המעבר | איונים • דורים • הפלישה הדורית • התקופה הגאומטרית |  |
| התקופה הארכאית | פוליס • הקולוניזציה היוונית • טיראניה • הומרוס • הסיודוס | |
| התקופה הקלאסית | מלחמת פרס–יוון • אתונה העתיקה • ספרטה • תבאי • התיאטרון ביוון העתיקה | |
| התקופה ההלניסטית | התרבות ההלניסטית • הממלכה הסלאוקית • מוקדון • מצרים • יוון • פונטוס • פרגמון • אפירוס | |
| היסטוריה צבאית | פלנקס • הופליט • הצבא הספרטני • הצבא המוקדוני | |
| נושאי רוחב | אדריכלות • אמנות • דת • החברה • כלכלה • מטבח • תיאטרון • מיתולוגיה • מתמטיקה • פילוסופיה • ספורט • ספרות | |
| פורטל יוון העתיקה | ||
| הקודם: – |
הצבא היווני בתקופת יוון הקלאסית | הבא: לוחמה בתקופה ההלניסטית |