פינה גייל
 | |
| מדינה |
אירלנד  |
|---|---|
| מייסד |
ויליאם תומאס קוסגרייב, Frank MacDermot, Eoin O'Duffy |
| מנהיגים | ליאו ורדקר |
| תקופת הפעילות | 1933–הווה (כ־91 שנים) |
| אידאולוגיות |
דמוקרטיה נוצרית שמרנות ליברלית שמרנות חברתית פרו-אירופיות |
| מטה | דבלין, אירלנד |
| מיקום במפה הפוליטית | ימין-מרכז |
| ארגונים בינלאומיים | מפלגת העם האירופית |
| צבעים רשמיים | כחול |
| www.finegael.ie | |
  | |
פִֿינֶה גֵייל[1] (באירית: Fine Gael – "משפחת האירים" או "שבט האירים") היא מפלגת מרכז-ימין[2] באירלנד. זוהי המפלגה הגדולה ביותר באירלנד, באירכטס (הפרלמנט) בממשל המקומי ובמספר החברים המייצגים את אירלנד בפרלמנט האירופי. מספר חברי המפלגה עומד על 30,000 איש[3] והיא שותפה בממשלה שהוקמה ביוני 2020 יחד עם יריבותיה הוותיקות פיאנה פול והמפלגה הירוקה. ראש המפלגה הוא ליאו ורדקר, שמשמש בתפקיד מאז 2017.
מפלגת פינה גייל הוקמה ב-8 בספטמבר 1933 בעקבות מיזוג של מפלגת האם שלה, "אגודת הגאלים" (Cumann na nGaedheal), עם מפלגת המרכז הלאומית ועם המשמר הלאומי ("החולצות הכחולות"). מקורותיה של המפלגה במלחמת העצמאות האירית ובצד שתמך באמנה האנגלו אירית במלחמת האזרחים האירית והיא מזוהה במיוחד עם מייקל קולינס, שהיה מייסד המפלגה.
פינה גייל נחשבת לעיתים ימנית יותר בהשוואה ליריבתה העיקרית פיאנה פול, אך היא הרכיבה בדרך כלל ממשלות יחד עם מפלגת הלייבור, מפלגה סוציאל-דמוקרטית מהאגף השמאל-מרכז של המפה הפוליטית באירלנד. פינה גייל מגדירה את עצמה כמפלגת מרכז פרוגרסיבית הניצבת מול הרעיונות של הגישה הנוצרית-דמוקרטית ולעיתים קרובות היא נתפסת כמתונה בנוגע לסוגיות חברתיות אך שמרנית בנוגע לסוגיות כלכליות.[4] עקרונות הליבה של המפלגה הם: שוויון הזדמנויות, הגינות כלכלית, יוזמה חופשית, גמישות בשכר, זכויות האזרח ואחריות האזרח. המפלגה תומכת נלהבת של האיחוד האירופי ומתנגדת לקידומה של הגישה הרפובליקנית בכוח הזרוע. האגף הצעיר של המפלגה (Young Fine Gael) הוקם ב-1977 והוא מונה כ-4000 חברים.[5] פינה גייל היא אחת המפלגות המייסדות של מפלגת העם האירופית והיא חברה בארגון הבינלאומי של מפלגות מרכז דמוקרטיות (Centrist Democrat International).
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנים ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנוכח החשש של מפלגת "חברת הגלים" (Cumann na nGaedheal) מעלייתם של הצבא האירי הרפובליקני ושל מפלגתו של איימון דה ואלירה, פיאנה פול, ב-1926, התבקשה אסטרטגיה חדשה לחזק את קולו של המחנה שתמך באמנה האנגלו אירית שמצא את עצמו באותה עת באופוזיציה. הארגון הצבאי למחצה, "המשמר הלאומי" (National Guard, או "החולצות הכחולות" - Blueshirts), שהיה ארגון לאומני-שמרני בהנהגתו של אויין או'דאפי, לקח על עצמו את המשימה להגן על הכינוסים של "חברת הגלים" מהאיום הרפובליקני. כאשר הם תכננו לבצע את "המצעד על דבלין", אסר זאת עליהם דה ואלירה, מתוך פחדו מחזרה על המקרה של המצעד על רומא של מוסוליני. כתוצאה מאירועים אלה הוקמה ב-8 בספטמבר 1933 פינה גייל – המפלגה המאוחדת האירית (Fine Gael–The United Ireland Party) כמפלגה עצמאית, בעקבות מיזוג של "חברת הגלים" עם "מפלגת המרכז הלאומי" (National Centre Party) ו"החולצות הכחולות". המיזוג הביא תחת כפיפה אחת שני זרמים בלאומיות האירית, תומכי האמנה האנגלו-אירית מהשין פיין ותומכי שלטון הבית שיוצגו על ידי ג'ון דילון ומפלגת המרכז. במציאות, הייתה המפלגה החדשה גרסה מוגדלת של "חברת הגלים", המפלגה שתמכה באמנה האנגלו אירית ושהוקמה ב-1923 על ידי ויליאם תומאס קוסגרייב.
המפלגה החדשה שאפה להביא לידי סיום את המלחמה הכלכלית מול בריטניה, לשפר את היחסים אתה ובמקביל תמכה בכינונה של מדינה אירית מאוחדת במסגרת חבר העמים הבריטי. לאחר תקופה קצרה והרת אסון בה הנהיג את המפלגה אויין מק'דאפי, שב קוסגרייב להנהיג אותה עד 1944. בתקופה זו חזרה המפלגה להיות דומה לזו שהיא הייתה בימי "חברת הגלים", לאכזבת אלה שתמכו במיזוג. למרות שמייסדי המפלגה היו בממשלת מדינת אירלנד החופשית במשך 10 שנים בין השנים 1932-1922, באותו רגע שפיאנה פול בהנהגתו של דה ואלירה עלתה לשלטון, החלה פינה גייל תקופה של 16 שנים שבהן הייתה במצב עגום על ספסלי האופוזיציה כשמפלגתו הגדולה של דה ואלירה מאפילה עליה. בסופו של דבר התפטר קוסגרייב ב-1944 מתפקידו כמנהיג המפלגה והוחלף על ידי ריצ'רד מולקאי. נראה היה שמזלה של המפלגה החל להאיר לה פנים כאשר המנהיג החדש שאף להשליך את המורשת של מנגנון מפלגתי חלש שהוריש לו קוסגרייב. לאחר הבחירות הכלליות של 1948 נראו פנים חדשות רבות על ספסלי המפלגה בדאל.
ממשלות קואליציוניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ספירת הקולות בבחירות של 1948 התברר כי מספר המושבים של פינה גייל בדאל היה 31. במקביל לבחירתם של נציגים צעירים של המפלגה, איבדו רבים מחבריה הוותיקים את מושביהם ותוצאה זו נראתה כהבטחה לבאות. במקביל, לא הצליחה פיאנה פול להשיג רוב מוחלט בדאל. פינה גייל מצאה עצמה בממשלה כשהיא מאחדת את כל המפלגות היריבות לפיאנה פול. עם זאת, המפלגות השותפות לקואליציה ראו במולקאי דמות שנויה מדי במחלוקת כדי שיהיה ראש ממשלה. המפלגה העיקרית שהתנגדה לו הייתה "משפחת הרפובליקה" (Clann na Poblachta), שמנהיגה, שון מקברייד, היה מהמתנגדים בצבא האירי הרפובליקני לקיומה של האמנה האנגלו-אירית, וזאת בשל מעורבותו של מולקאי כראש מטה הצבא הלאומי בהוצאתם להורג של רפובליקנים במלך מלחמת האזרחים. מולקאי פינה את מקומו לתובע הכללי לשעבר, ג'ון קוסטלו, שנבחר לעמוד בראש הממשלה, שכיהנה מ-1948 ועד 1951. קוסטלו היה מנהיג קואליציה משפיע ביותר, שהצליח לעמוד מול דעות שונות ומגוונות. ממשלה זו זכורה בשל הקמתה של "רשות הפיתוח האירית" (IDA) ובשל הכרזתה הרשמית של הרפובליקה ב-1949. בתקופתה נבנה מספר שיא של בתים, תעשיית התיירות התקדמה ומשרד הבריאות, בהנהגתו של השר נואל בראון, הדביר בהצלחה את מחלת השחפת. קוסטלו עמד גם בראשות ממשלה קואליציונית שנייה, משנת 1954 ועד 1957, שבה הייצוג של פינה גייל היה רחב יותר. שר החוץ מטעם המפלגה, ליאם קוסגרייב ניהל את המשא ומתן על קבלתה של אירלנד לאו"ם ב-1955, ובכך הגדיר את אופיים של יחסי החוץ של אירלנד במשך העשורים הבאים. שר הבריאות באותה ממשלה, טום או'היגינס, מיסד את ביטוח הבריאות הממלכתי של אירלנד הקיים עד היום. ב-1957 שבה פיאנה פול בראשותו של דה ואלירה לשלטון ופינה גייל חזרה שוב לספסלי האופוזיציה.
"החברה הצודקת" וטום או'היגינס
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהיא מחוץ לממשלה, שבה פינה גייל לתקופה של שקיעה. עם זאת, באמצע שנות השישים, היא השיקה גישה חדשה, הידועה בשם "החברה הצודקת" (The Just Society), שקידמה מדיניות המבוססת על עקרונות של צדק חברתי ושוויון. מסמך הצהרת הכוונת של מדיניות זו היה פרי יוזמתו של דקלן קוסטלו, חבר הדאל, ובנו של ראש הממשלה לשעבר, והוא שיקף את עלייתו של אגף במפלגה שהיה מושפע מהגישה הסוציאל-דמוקרטית. גישת חשיבה חדשה זו של פינה גייל סללה את הדרך לעליית כוחם של אישים בעלי חשיבה ליברלית, כמו גארט פיצג'רלד. הנהגת המפלגה באותה תקופה נשארה שמרנית, אך זרעי המהפך של שנות השמונים נזרעו כבר אז. ב-1966 הובס מועמדה הצעיר של המפלגה לתפקיד נשיא אירלנד, טום או'היגינס, בפער של אחוז אחד בלבד מול הנשיא המכהן איימון דה ואלירה שרץ לכהונה שנייה. מבחינתה של פינה גייל היה זה הישג משמעותי לאור העובדה שפיאנה פול שכנעה את רשת הטלוויזיה הממלכתית RTE שלא לסקר כלל את מסע הבחירות ולאור העובדה שבאותה תקופה התקיימו אירועי 50 השנים למרידת חג הפסחא, שבהם לקח דה ואלירה חלק מרכזי. או'היגינס נמנה עם החברים באגף הסוציאל-דמוקרטי המתהווה של המפלגה.
עם התפטרותו של ג'יימס דילון מתפקיד מנהיג פינה גייל ב-1965, נבחר ליאם קוסגרייב (בנו של מנהיג "משפחת הגלים", ויליאם תומאס קוסגרייב) למלא את מקומו. השינוי המהיר הזה נתפש כאמצעי להרחקת האגף השמאלי-מרכזי המתהווה במפלגה מחוץ לשליטה בה. עם זאת, החל להתחולל עימות בין שני האגפים במפלגה. כשהאירועים בצפון אירלנד החלו לצאת משליטה, שאף ליאם קוסגרייב לשים במרכז את תפקידה של המפלגה כמגינת מוסדות המדינה. בוועידת המפלגה שהתקיימה במאי 1972, במקביל לאירועי היובל להקמתה של אירלנד המודרנית, לעג קוסגרייב לליברלים שהסיחו את הדעת ממאמציו להגיע להסדר בצפון. נאומו ייזכר בביקורת שהטיח בהם. עם פרוץ שערוריית הנשק שהכתה את פיאנה פול, ותפקודו המוצלח של קוסגרייב באופוזיציה בהגנה על מוסדות המדינה, נראה היה שפינה גייל בשלה לשוב לשלטון במסגרת שותפות עם מפלגת הלייבור.
קואליציה לאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר 16 שנים על ספסלי האופוזיציה, שבה פינה גייל ב-1973 להנהיג את הממשלה ואת הקואליציה הלאומית (National Coalition), יחד עם ממשלת הלייבור, כשקוסגרייב עומד בראשה. שותפות זו סוכמה כבר לפני הבחירות ושתי המפלגות עודדו את תומכיהם לסמן בפתקי ההצבעה את מועמדיה של המפלגה האחרת בתור אפשרות שנייה (במסגרת שיטת הבחירות הנהוגה באירלנד, הקול היחיד הנייד). ממשלה זו זכתה לשבחים בשל גישתה החיובית ובשל האישים הכישרוניים שאיישו אותה, אך היא ספגה מהלומות עקב אירועים שונים. חלק מאירועים אלה היו מחוץ לשליטתה, כמו משבר האנרגיה העולמי והסכסוך בצפון אירלנד, בעוד שאירועים אחרים נגרמו ישירות על ידי הממשלה, כמו הביקורת הציבורית על הנשיא קרול או'דלה שמתח שר ההגנה פטריק דונגן. התפטרותו של הנשיא על רקע סירובו של קוסגרייב להשליט משמעת על הכפופים לו, גרמה לנזק לשמה הטוב של הקואליציה הלאומית. קוסגרייב, כמו אביו לפניו, הפגין נחישות עזה בכוונתו להגן על מוסדות המדינה ולא התפשר עם הקיצוניים, ותחת זאת חתר לפיוס. הקואליציה הלאומית בלטה בניסיונותיה למסד שלטון שיתופי בצפון אירלנד באמצעות הסכם סננינגדייל. הסכם זה קרס בעקבות השביתה הכללית שהכריזו היוניוניסטים. עם זאת, הסכם זה השאיר אחריו מורשת של פשרה שתשפיע מאוחר יותר על הסכמים שמטרתם להביא שלום לאזור המתייסר. תפקודה של הממשלה בתחום זכויות האזרח היה חד משמעי פחות. בעיקר מדובר על האשמות בקשר להעלמת העין על הפרת זכויותיהם של רפובליקנים שנעצרו על ידי הגארדה שיכנה (משטרת אירלנד). הממשלה נכשלה בטיפול בבעיות הכלכלה. כשנתוני האינפלציה, האבטלה והחוב הלאומי, רושמים שיאים שליליים, החל ציבור הבוחרים לאבד בה את האמון. בבחירות של 1977 הובסה הקואליציה ופיאנה פול נחלה ניצחון מוחץ עם רוב של 20 מושבים בדאל.
גארט פיצג'רלד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המפלה התפטר קוסגרייב מתפקידו כמנהיג המפלגה והוחלף בגארט פיצג'רלד. פיצג'רלד היה שר החוץ בממשלה הקואליציה הלאומית ונחל הצלחה בתפקידו. מזגו הנינוח ודעותיו הליברליות חוללו שינוי בתדמיתה של אירלנד באירופה. פיצג'רלד היה אחד מהפוליטיקאים האהודים ביותר באירלנד ובנו של דזמונד פיצג'רלד, שר החוץ של מדינת אירלנד החופשית בשנות העשרים מטעם "ברית הגלים". הוא הוביל את פינה גייל לשינוי שמאלה כלפי מרכז המפה הפוליטית וקידם את סדר היום הליברלי של המפלגה. הוא גם הקים את תנועת הנוער העצמאית של המפלגה "פינה גייל הצעירה" (Young Fine Gael) ומספר חברי המפלגה עלה בצורה משמעותית. באותה תקופה נראה היה שפינה גייל הפכה להיות מפלגה "אופנתית" (בין מעריצי המפלגה אז הייתה להקת U2). תחייתה המחודשת של המפלגה הייתה כה מובהקת עד שבבחירות של נובמבר 1982 צומצם הפער בינה לבין פיאנה פול בחמישה מושבים בדאל אירן ובאירכטס בכללותו (אם להביא בחשבון את שני בתי הפרלמנט), היא הייתה המפלגה הגדולה ביותר. כראש ממשלה, ניסה פיצג'רלד להפוך את אירלנד למדינה יותר פלורליסטית. ב-1985, אחרי משא ומתן ממושך, הוא הצליח להביא לחתימתו של הסכם עם בריטניה בנוגע להסדר בצפון אירלנד ולשפר את היחסים עמה. עם זאת, נכשלה ממשלתו של פיצג'רלד בבלימתה של ההגירה מחוץ לאירלנד והאבטלה, למרות חוסר הפשרנות של מנהיג הלייבור, דיק ספרינג, בנוגע למיסוי ולהוצאה הציבורית. פיצג'רלד כיהן כראש ממשלה בשתי תקופות: מיוני 1981 עד מרץ 1982 ומדצמבר 1982 ועד 1987. סיומה של תקופת הכהונה שלו עמד בסימן פרישתה של הלייבור מהממשלה על רקע חילוקי דעות בין שתי המפלגות בנוגע לטיפול במשבר הכלכלי. לאחר תקופה קצרה בה עמד פיצג'רלד בראש ממשלת מיעוט, הובסה פינה גייל שוב בבחירות של 1987. פיצג'רלד התפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה והוחלף בידידו ובעל בריתו, שר האוצר לשעבר, אלן דוקס, שהמשיך בקו הסוציאל-דמוקרטי של המפלגה.
קואליציית הקשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]משיא כוחה בשנות השמונים, חוותה פינה גייל שקיעה, בתחילה מתונה ולאחר מכן תלולה. למרות השקת "אסטרטגיית טאלכט" ב-1987 (על פיה לא הצביעה המפלגה נגד רפורמות כלכליות חיוביות מבחינתה שיזמה ממשלת פיאנה פול), גרפה המפלגה בבחירות של 1989 רק ארבעה מושבים נוספים בדאל. ב-1990 נחל מועמדה לנשיאות, אוסטין קרי, תבוסה משפילה כאשר דורג שלישי לאחר המועמדת של הלייבור, מרי רובינסון ואחרי המועמד של פיאנה פול, בריאן לניהן. כתוצאה מכך הוחלף דוקס בג'ון ברוטון כמנהיג המפלגה. ב-1989 נוצר תקדים היסטורי מבחינתה של פיאנה פול, כאשר לראשונה היא הרכיבה ממשלה קואליציונית, לאחר שבבחירות של 1987 ו-1989 היא כשלה בהשגת רוב מוחלט בדאל. הקואליציה שפיאנה פול הרכיבה הייתה בשותפות עם המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית. הפרשנים חזו שפיאנה פול תישאר מבודדת ושפינה גייל תצליח לקבץ סביבה שותפות קואליציוניות ולהישאר בשלטון. דעה זו נתמכה גם על ידי העובדה שכעת, עם כריתת הברית החדשה עם הפרוגרסיבים-דמוקרטים, פיאנה פול תהיה מסוגלת, למרות שהאהדה הציבורית כלפיה לא תפחת, להיות המפלגה הדוגלת בכלכלה שמרנית, תפקיד שעד אז היה בידיה של פינה גייל. עלייתה של המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית חיסל את סיכוייה של פינה גייל להמשיך לקדם את סדר היום הליברלי מבית מדרשו של פיצג'רלד לצד הגישה הכלכלית שמרנית-ימנית. תופעה זו באה עוד יותר לידי ביטוי כאשר, לאחר בחירות 1992, החליפה פיאנה פול את המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית במפלגת הלייבור כשותפה קואליציונית. קואליציה זו התפרקה ב-1994 ובמקומה הקים ברוטון את "קואליציית הקשת" (Rainbow Coalition) שחברותיה היו פינה גייל (שצבעה כחול), הלייבור (שצבעה אדום) ומפלגת השמאל הדמוקרטית (שצבעה צהוב) (ומכאן הכינוי). קואליציה זו הוקמה למרות הצהרתו של ברוטון עוד בבחירות של 1992 שפינה גייל לא תיכנס לממשלה בשותפות עם השמאל הדמוקרטי, מפלגה עם קשרים לרפובליקניזם המיליטנטי.
יוזמתה הפוליטית הראשונה של ממשלה זו הייתה עריכת משאל עם שבעקבותיו הוכנס תיקון לחוקת אירלנד שהתיר גירושים. ג'ון ברוטון זכה לכבוד על המנהיגות שגילה במהלך המערכה להשגת תיקון זה. במהלך תקופת כהונתה, הצליחה הממשלה להביא לצמיחה חסרת תקדים בכלכלה וליצירה מסיבית של מקומות עבודה והגישה את התקציב הראשון מזה 25 שנים עם עודף. הכלכלה האירית המשיכה לשגשג תחת שלטונן של פינה גייל ושל הלייבור. הונהג מס חברות בשיעור של 12.5% ומס ההכנסה קוצץ מעט.
עם זאת, שביתת הנשק של הצבא האירי הרפובליקני הסתיימה ב-1996 ובכך נעצר תהליך השלום. לאומנים רבים האשימו את גישתו של ברוטון שגרמה למצב זה. שלוש המפלגות נאבקו יחדיו בחזית משותפת בבחירות של 1997, אך למרות סקרי דעת קהל חיוביים במהלך כהונתה, הובסה קואליציית הקשת בבחירות והוחלפה בממשלה בראשות פיאנה פול ובשותפות עם המפלגה הפרוגסיבית-דמוקרטית כשראש הממשלה החדש הוא ברטי אהרן.
התבוסה של 2002
[עריכת קוד מקור | עריכה]מול ראש הממשלה הפופולרי, ברטי אהרן, לא היה לפינה גייל מענה. לאור הביקורת שהוטחה בתקשורת על המפלגה על סגנון מנהיגותו של ברוטון, הוא הוחלף ב-2001 במנהיגות שנראתה מבטיח כשמייקל נונן נבחר לתפקיד מנהיג המפלגה וג'ים מיטצ'ל כסגנו. למרות זאת, החלום לחזור להגה השלטון הפך להיות סיוט. בבחירות של 2002 חוותה פינה גייל את התבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלה ומספר מושביה בדאל ירד מ-54 ל-31. רבים מטובי אנשיה, כולל רבים מיושבי הספסלים הקדמיים, איבדו את מושביהם. נונן התפטר בליל היוודע התוצאות ובבחירות למנהיגות המפלגה שנערכו זמן קצר לאחר מכן נבחר שר המסחר והתיירות לשעבר, אינדה קני. עם היקף תבוסה שכזה, נשאלו שאלות רבות בנוגע לעתיד המפלגה.
ההתאוששות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימני ההתאוששות תחת מנהיגותו של קני החלו להראות כאשר ב-2004, בבחירות לפרלמנט האירופי, הפכה פינה למפלגה האירית עם הייצוג הגדול ביותר עם 5 מושבים, בהשוואה ל-4 מושבים של מפלגת השלטון. זאת בנוסף להצלחה בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו באותה שנה. בבחירות של 2007 הגדילה פינה גייל את מספר מושביה בפרלמנט ב-20. עוד ב-2005 נכנסה המפלגה לברית עם הלייבור במה שנקראה "ברית השינוי" (Alliance For Change). עם זאת, בבחירות הללו לא הצליחה המפלגה לשוב להגה השלטון. בבחירות לרשויות המקומיות של 2009 הביסה פינה גייל את פיאנה פול כשהיחס בין שתי המפלגות במספר מושביהן עמד על 340 מול 180. בבחירות לפרלמנט האירופי נחלה המפלגה הצלחה דומה. סקרי דעת הקהל של 2010 חזו עלייה משמעותית בכוחה של מפלגת הלייבור ונפילה בכוחן של פיאנה פול ופינה גייל. קבוצה של יושבי הספסלים הקדמיים בהנהגתו של ברוטון קראה תגר על מנהיגותו של קני. בסופו של דבר, לאחר מאבק קשה, הצליח קני לקבל את אמונה של המפלגה והחל בתהליך שיקומה. הוא החזיר את ברוטון ואת נונן לספסלים הקדמיים. הכרזתה של קרן המטבע הבינלאומית על פשיטת רגל כלכלית של אירלנד בנובמבר אותה שנה, גרמה לקריסתה של פיאנה פול. עם תמיכה ציבורית חזקה לצוות התגובות הכלכלי של המפלגה בהנהגתו של נונן, נראה היה שהמפלגה עומדת לקראת הצלחה בבחירות שנקבעו לפברואר 2011. הדעה הרווחת הייתה שמסע הבחירות שניהל קני היה מוצלח מאוד והשאלה הייתה אם לראשונה בתולדותיה תשיג המפלגה רוב מוחלט בדאל אם לאו. עם פרסום תוצאות הבחירות התברר כי אחוזי התמיכה בפיאנה פול ירדו ל-17.4% והיא זכתה רק ב-20 מושבים בדאל, זאת בהשוואה ל-41.6% ו-77 מושבים בבחירות הקודמות. ממשלה חדשה בראשותו של קני הוקמה כשהמפלגות המרכיבות אותה הן פינה גייל והלייבור. הוא הצליח להעלות את המפלגה מהתהום ישירות להצלחה הגדולה ביותר בתולדותיה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פינה גייל- אתר פינה גייל הצעירה
- פינה גייל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Fine Gael: definition of Fine Gael in Oxford dictionary (British & World English). Meaning, pronunciation and origin of the word". Oxford Language Dictionaries. Oxford University Press. 2013. Retrieved 30 November 2013.
- ^ Halpin, Padraic (13 October 2010). "Factbox – Ireland's Political Parties". Reuters. Retrieved 30 November 2010.
- ^ Fine Gael. Your Fine Gael. Retrieved 23 October 2011.
- ^ "FG Values". David Stanton website. Retrieved 10 January 2011.
- ^ "Election 2007 – Youth parties". RTÉ News. Archived from the original on 14 May 2007. Retrieved 31 October 2007.
| בקרת זהויות |
|
|---|