אורסון ולס

ג'ורג' אורסון ולס
George Orson Welles
	אורסון ולס, צילום של קארל ואן וכטן משנת 1937
	אורסון ולס, צילום של קארל ואן וכטן משנת 1937
לידה	6 במאי 1915; קנושה, ארצות הברית
פטירה	10 באוקטובר 1985 (בגיל 70); לוס אנג'לס, ארצות הברית
מקום קבורה	רונדה
שם במה	אורסון ולס
שם לידה	George Orson Welles
סוגה מועדפת	סרט דרמה, מותחן פסיכולוגי, פילם נואר, סרט מתח, סרט בלשי, סרט פעולה, סרט הרפתקאות
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1934–1985 (כ־51 שנים)
עיסוק	במאי קולנוע
מקום לימודים	Todd Seminary for Boys; בית הספר לאמנות של מכון שיקגו ;
בן או בת זוג	ריטה הייוורת' (7 בספטמבר 1943–1 בדצמבר 1948); ; Virginia Nicolson (1934–1940); בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה אויה קודאר (1966–1985); ; דולורס דל ריו ;
צאצאים	Beatrice Welles, Rebecca Welles
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (1940); פרס אריה הזהב (1970); פרס אוסקר לשם כבוד (1970); פרס דקל הזהב (1952); פרס מכון הסרטים האמריקאי על מפעל חיים (1975); מפקד בלגיון הכבוד (23 בפברואר 1982); כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; פרס מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית לסרט הטוב ביותר ;
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

ג'ורג' אורסון ולס (באנגלית: George Orson Welles;‏ 6 במאי 1915 – 10 באוקטובר 1985) היה אחד מבמאי הקולנוע האמריקאים הגדולים בכל הזמנים, בנוסף להיותו במאי תיאטרון, שחקן, תסריטאי, צייר, שדרן רדיו וקוסם. סרטו הראשון, האזרח קיין (1941), וסרטו ההוליוודי האחרון מגע של רשע (1958) הם ציוני דרך חשובים בתולדות הקולנוע העולמי^[1].

ראשית הקריירה

ולס נולד ב-1915 בקנושה שבוויסקונסין לביאטריס וריצ'רד ולס. ילדותו הייתה לא-שגרתית, וחיי החברה שלו סבלו מהיותו ילד פלא. אמו, פסנתרנית, נפטרה כשהיה בן 9, ואביו, ממציא מצליח, הפך לשיכור ונפטר כשוולס היה בן 15^[2]. ולס סיים את לימודי התיכון כשנה אחר כך, ולמרות שזכה למלגה באוניברסיטת הרווארד, העדיף לצאת למסע נדודים באירופה. בגיל 16 הגיע לדבלין, ושם שכנע מנהל תיאטרון שהוא כוכב גדול בברודוויי, דבר שהקנה לו ניסיון במשחק. בגיל 19 חזר לארצות הברית והקים את קבוצת תיאטרון מרקיורי, שהעלתה עיבודים חדשניים למחזותיו של שייקספיר בין היתר בהארלם, מה שהפנה תשומת לב רבה לוולס הצעיר. במהרה הוא קיבל תוכנית רדיו שבועית, שבה העלה תסכיתים לסיפורים מפורסמים^[2]. במסגרת תיאטרון מרקיורי גם יצר סרט קצר בן 40 דקות, "Too Much Johnson", קומדיה משנת 1938 שכתב וביים. הסרט היה עיבוד קולנועי של הצגה של תיאטרון מרקורי, על פי קומדיה של ויליאם ג'ילט משנת 1894. הסרט לא נערך לחלוטין ולא הוקרן בפומבי. "Too Much Johnson" נחשב לסרט אבוד עד אוגוסט 2013, אז דווח כי הדפס שלו התגלה באיטליה בשנת 2008^[3]. העותק שוחזר והוצג בהקרנה יחידה במוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס ב-3 במאי 2014.

מלחמת העולמות

ערך מורחב – מלחמת העולמות (תסכית)

ב-30 באוקטובר 1938, לכבוד ליל כל הקדושים שחל למחרת, שידר ולס בתחנת הרדיו של CBS תסכית רדיו המבוסס על ספר של ה. ג. ולס בשם "מלחמת העולמות". התסכית היה במתכונת של שידור אירוע חי תוך פריצה לשידור באמצע תוכנית של מוזיקה קלה. אורסון וולס היה השדר (האמיתי כביכול) ועשה זאת בצורה כה משכנעת, עד שהתעוררה בהלה ומנוסה של רבים מבתיהם באזור ניו יורק וניו ג'רזי^[4]. כוחות של המשמר הלאומי הוזנקו להילחם ב"פולשים" ממאדים, ובדרום ארצות הברית חברו קבוצות רבות של אנשים לתפילות המוניות כנגד הפולשים. נטען אף שמספר אנשים ניסו להתאבד מרוב פחד. השידור הפך למעין מיתוס היסטורי, ושימש בסיס לתאוריות רבות בתחום תקשורת המונים^[5].

ראשית הדרך בהוליווד

לאחר שגילה הציבור האמריקאי את כישרונו של ולס, החלו ראשי הוליווד להתחרות ביניהם מי יחתים ראשון את ולס על חוזה. ולס חתם לבסוף על חוזה עם חברת RKO, שלפיו התחייב לביים שלושה סרטים, בחופש אמנותי מלא^[4]. סרטו הראשון היה אמור להיות עיבוד ל"לב המאפליה" של ג'וזף קונרד. אולם לאחר שבועות של תכנונים אולץ ולס לנטוש את הפרויקט. בלית ברירה, הוא פנה לפתח רעיון ישן על אודות עלייתו ונפילתו של איש שלכאורה לא חסר כלום. הוא קרא לפרויקט "אמריקני", שמאוחר יותר הפך ל"האזרח קיין".

האזרח קיין

צ'ארלס פוסטר קיין, הדמות הראשית בסרט "האזרח קיין", עוצבה על ידי ולס בהשראת דמותו של ויליאם רנדולף הרסט, אייל עיתונות רב עוצמה, שהשפעתו בתקופות שונות של ההיסטוריה האמריקנית הייתה כמעט אגדית^[6].

צילומי "האזרח קיין" נעשו כמעט בחטף, אולם ולס דחס לתוך הפרויקט את מלוא כישרונו. "האזרח קיין" היה תמצית גאונותו של ולס – כמעט כל סצנה מהסרט הייתה פורצת דרך. ולס וצלם הסרט, גרג טולנד, השכילו להשתמש בעדשות ה"דיפ פוקוס" (מיקוד עמוק) והעניקו מימד נוסף, קולנועי, לדמויות. הסרט שבר את התפיסה הנראטיבית השלטת עד אז, והוכיח שניתן לעשות סרט שהוא אינו כרונולוגי בהכרח. ולס, שגילם את קיין בעצמו, נכנס עד כדי כך לתפקיד, שבאחת הסצינות שבר את רגלו, אולם סירב להפסיק את הצילומים, והמשיך לשחק כשרגלו שבורה.

כשנודע להרסט כי הסרט מבוסס על חייו, הוא ביקש להשמיד את כל הנגאטיבים ואף הציע סכום עצום ל-RKO על מנת שלא יקרינו את הסרט^[6]. כשסירבו, פתחו עיתוניו במסע הכפשות כנגד ולס וסרטו. מרבית בתי הקולנוע סירבו להקרין את הסרט מפני שחששו מהרסט. הסרט נכשל קופתית, ואף בטקס פרסי האוסקר זכה רק בפרס אחד^[7].

אולם המבקרים האירופים לא נשארו אדישים לסרט. הם הבינו שלפניהם סרט שככל הנראה עומד להוביל את הקולנוע לעידן חדש. "האזרח קיין" הפך לנושא שיחה בקרב אינטלקטואלים וחובבי תרבות באירופה, ומעמדו אף התעצם עם תום מלחמת העולם השנייה, כשהוקרן במדינות שהיו כבושות עד אז. חורחה לואיס בורחס כתב מאמר מפורסם על הסרט, שבו הגדיר אותו כ"מבוך חסר מרכז". אנדרה באזאן החשיב את הסרט כמבשר העידן המודרני בקולנוע^[8].

עלייתו ונפילתו

"האזרח קיין" היה סרטו היחיד של ולס שבו הצליח להגשים את חזונו במלואו. סרטו הבא של ולס, "האמברסונים המופלאים", אמור היה להאפיל על הישגיו של "האזרח קיין", אולם עם תום הצילומים הזדעזעו ראשי האולפנים מהחומר שצולם והפקיעו מידיו של ולס את השליטה בהמשך ההפקה. באותה תקופה התבצעה ההתקפה על פרל הארבור, והאולפנים חששו להקרין סרטים פסימיים. הסרט נערך מחדש בניגוד לרצונו של ולס ואף צולם לו סוף טוב, בניגוד למקור של ולס. ולס התנכר לסרט. כך קרה גם עם "הכל אמת", שצולם בברזיל ונגנז במרתפי האולפנים עד 1992. בשלב הזה, ולס החל לשקול ברצינות לנטוש את עולם הקולנוע, ולעבור לפוליטיקה. הוא היה חבר קרוב של הנשיא רוזוולט, ושמו אף הוזכר כמועמד רציני למזכ"ל האו"ם, שעמד לקום עם סיום מלחמת העולם השנייה. ולס אף היה אמור להתמודד על משרת סנאטור, אולם הוא נרתע משראה שיריבו הוא ג'וזף מקארתי, ולבסוף, לאחר התלבטויות רבות, חזר לביים.

"הזר" מ-1946 היה סרטו המסחרי היחיד של ולס, וגם היחיד שזכה להצלחה מסחרית כלשהי, אולם הוא היה רחוק מהישגיו הקודמים. המבקרים לעגו לו ואמרו שהוא נראה כ"פארודיה על סרטים של אורסון ולס".

ב-1947 התכונן ולס לצלם סרט בשם "מסייה ורדו", על אודות רוצח סדרתי של נשים עשירות. הוא ייעד לתפקיד הראשי את צ'ארלי צ'פלין, שהיה חברו. אולם צ'פלין לא אהב את הרעיון שמישהו אחר יביים אותו. מאידך, הוא אהב את התסריט של הסרט. לכן, ולס ויתר על התסריט ונתן לצ'פלין לביים אותו. ולס טען שהוא בכל מקרה לא אחד התסריטים הגדולים שהוא כתב. סרטו של צ'פלין חולל סערה גדולה ומאוחר יותר הוכר כאחד מסרטיו הגדולים ביותר. ולס פנה לפרויקט נוסף שנזנח לבסוף: אדפטציה של סדרת הקומיקס באטמן. ולס ייעד את עצמו לתפקיד ברוס ויין, אולם האולפנים העדיפו את גרגורי פק לתפקיד. תוכניתו של ולס לתת ביטוי בסרט לשפה קולנועית חדשה שהגה ירדה לטמיון. משהבין שלא יוכל לגלם את הדמות הראשית, פרש מן הפרויקט.

סרטו הבא של ולס, "הליידי משנחאי", היה פרויקט שאפתני ביותר: פילם נואר מתוחכם בכיכובם של ולס ואשתו דאז ריטה הייוורת'. גם במקרה הזה הופקעה מוולס השליטה, והסרט קוצץ משעתיים וחצי לשעה וחצי^[2]. סצנת אולם המראות בסוף הסרט היא אחת הידועות בתולדות הקולנוע. הנגאטיבים של הקטעים שקוצצו אבדו עם השנים, וניסיונות לשחזר את הגרסה המקורית של ולס עלו בתוהו.

ב-1949 השתתף ולס בסרטו הידוע של קרול ריד "האדם השלישי". סרט זה צולם בסגנון נאו-אקספרסיוניסטי, אשר דמה מאוד לסגנון הבימוי של ולס, עד שעם השנים נפוצו שמועות שלמעשה ולס הוא שביים את רוב הסרט (קרול ריד, במאי הסרט, וגרהם גרין, מחבר התסריט, הודו בתרומתו של ולס לכתיבת כמה דיאלוגים, לרבות השורות המפורסמות ביריד, על הגלגל הענק). לצדו הופיעו בסרט זה אלידה ואלי וג'וזף קוטן.

לאחר שהבין שכוכבו דעך בהוליווד, עזב ולס לאירופה כדי למצוא שם משקיעים פוטנציאליים. סרטיו הבאים, "אותלו" ו"מקבת'"^[9], נעשו בתקציב דל, אך זכו לתשואות המבקרים ו"אותלו" אף זכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן 1952^[10].

ב-1955 יצר ולס סרט דל תקציב נוסף, "מר ארקדין". שוב הופקעה ממנו השליטה, וגרסאות שונות של הסרט ראו אור לבסוף. כיום ידוע על שלוש גרסאות שונות לסרט, ושני שמות שונים שניתנו לו: "מר ארקדין" ו-"Confidential Report". ולס תיאר את תקופת "מר ארקדין" כתקופה הגרועה בחייו. ב-1956 חזר ולס להוליווד^[11]. באותה שנה שיחק בסרט "מובי דיק"^[12].

ב-1958 ביים את סרטו ההוליוודי האחרון, "מגע של רשע". סרט זה נחשב לסרט ה"פילם נואר" האחרון, ובעיני רבים הוא הגדול מכולם. סצנת הפתיחה שלו היא שוט בן ארבע דקות המתאר הטמנת פצצה במכונית ומעקב אחר נסיעת המכונית עד להתפוצצותה. זוהי אחת הסצינות המורכבות ביותר שצולמו אי פעם בקולנוע. ולס עצמו סיפר מאוחר יותר שנמאס לו שאנשים שואלים אותו כיצד הוא צילם אותה. מבקר הקולנוע דאז, פרנסואה טריפו, כתב מאמר נלהב על הסרט, שבו ניתח את מורכבותו הפסיכו-אנליטית והפוליטית. אולם גם סרט זה לא זכה להצלחה, וולס עזב את התעשייה ההוליוודית בפעם האחרונה.

שנתיים מאוחר יותר, ב-1960, השתמש אלפרד היצ'קוק ברבות מהטכניקות שפיתח ולס בסרט זה, בסרטו האגדי "פסיכו", והעתיק כמעט במדויק את סצינות בית המלון של ג'נט לי, שכיכבה גם בסרטו של ולס. אולם סרטו של ולס זכה להכרה חובקת עולם רק לאחר שנים, עד אשר בשנות התשעים הכריזה ספריית הקונגרס של ארצות הברית על החלטתה לשמרו בשל היותו ציון דרך תרבותי.

ב-1959 השתתף ולס בסרט האיטלקי - צרפתי "דוד וגוליית", בו גילם את המלך שאול. הסרט הוסרט בחלקו בישראל.

לפי הדיווחים וולס כתב וביים בעצמו את הקטעים שבהם השתתף אם כי שמו לא הופיע בקרדיטים של הבמאים והכותבים.^[13]

ב-1962 יצר ולס גרסה קולנועית ל"המשפט" של פרנץ קפקא. ולס אמר מאוחר יותר ש"המשפט" הוא סרטו הטוב ביותר.

ב-1968 יצר סרט טלוויזיה בכיכובה של ז'אן מורו - "סיפור בן אלמוות".

ב-1976 שיחק בסרט מסע הארורים.

שנים אחרונות

את שנותיו האחרונות העביר ולס בעבודות משחק וקריינות שונות, ובחיפוש משקיעים לפרויקטים עתידיים. ב-1971 זכה בפרס אוסקר על מפעל חיים. בין השנים 1970 ל-1976 צילם לסירוגין את הסרט "הצד האחר של הרוח". סרט זה אמור היה להיות גולת הכותרת של יצירתו של ולס, אולם בעקבות סכסוך בין המשקיעים הוא נגנז, ולא הוקרן בימי חייו. לאחר שנים רבות של סכסוכים בין משקעים וניסיונות לגייס כסף להשלמת הסרט, בשנת 2018 הושלם הסרט, הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה והופץ לצפייה ביתית בחברת נטפליקס^[14].

ב-1974 יצר את סרטו האחרון "ז' זה זיוף". זהו סרט תיעודי ברובו והוא מורכב ומתוחכם שדן בשאלות של זיוף ואמת בעשייה אמנותית.

ב-1976 דחה ולס את הצעתו של פרנסיס פורד קופולה לגלם את הקולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו", אותו תפקיד שאמור היה לגלם בעצמו בפרויקט הגנוז שלו מ-1939. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 תכנן ולס ליצור סרט על כל הפרויקטים שלו שלא ראו אור מעולם^[4]. הסרט אמור היה להיקרא "אורסון ולס: תזמורת של איש אחד". גם את הפרויקט הזה לא הצליח ולס להגשים. לאחר מותו נעשה עליו סרט תעודה בשם זה. בשנותיו האחרונות תפח לממדי ענק. ב-1985, לאחר דיאטה חריפה, עבר ולס התקף לב ומת^[15]. מאוחר יותר דווח, שבשעת מותו עבד על 12 פרויקטים^[15]. באותה שנה לוהק לתפקיד הכוכב יוניקרון בסרט הרובוטריקים שיצא כשנה לאחר מותו.

משפחתו

ולס היה נשוי שלוש פעמים, ואב לשלוש בנות. אשתו הראשונה, בשנים 1934–1940, הייתה וירג'יניה ניקולסון. בתם, כריסטופר ולס פדר, נולדה ב-1938. ב-1943 נישא לשחקנית ריטה הייורת'. בתם הייתה רבקה ולס מנינג (1944–2004). הם התגרשו ב-1947^[2]. ב-1955 נישא לשחקנית פאולה מורי, ובאותה שנה נולדה בתם, ביאטריס ולס.

לאחר מותו

בשנים שלאחר מותו של ולס נכתבו על יצירתו, זו שהושלמה וזו שלא, עשרות מחקרים. עד היום יוצאים מדי שנה מספר ספרים על ולס.

ב-1992 הוצג הסרט "הכל אמת" שחלקו הראשון תיעד את ניסיונות ההסרטה של הסרט הברזילאי ב-1943, וחלקו השני היה החומרים ששרדו מאותם צילומים. באותה שנה גם הוצגה גרסתו של ולס ל"דון קיחוטה", שעליה עבד במשך 15 שנה, עד שנאלץ לגנוז אותה.

ב-1998, לכבוד חגיגות 40 השנה ל"מגע של רשע", נערך הסרט מחדש על פי כוונותיו המקוריות של ולס. הוא השאיר אחריו תזכיר בן 58 עמודים ובו הסביר כיצד יש לערוך את הסרט.

ב-2005 נערכו שתי הגרסאות של הסרט "מר ארקדין" לכדי סרט אחד בניסיון להוציא אל הפועל את חזונו של ולס לגבי הסרט המקורי.

ב־2018, 33 שנה לאחר מותו של וולס, הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה סרטו הנסיוני "הצד האחר של הרוח"^[16]. צילומי הסרט החלו ב־1970 ונמשכו שנים רבות. וולס לא הספיק לסיים את הסרט ומאז מותו ב־1985 היו מעורבים מספר אנשים בניסיונות להשלימו, ביניהם פיטר בוגדנוביץ', חברו של וולס^[17]. הסרט זכה לבסוף בשבחים רבים והועלה לשידור בנטפליקס^[16].

פילמוגרפיה

"Too Much Johnson" ‏(1938) - במאי
"האזרח קיין" (1941) - במאי ושחקן
"האמברסונים המופלאים" (1942) - במאי ושחקן
"מסע אל הפחד" (1942) - במאי, מפיק ושחקן
"ג'יין אייר" (1943) - שחקן
"המחר הוא לנצח" (1946) - שחקן
"הזר" (1946) - במאי ושחקן
"מסייה ורדו" (1947) - תסריטאי
"הליידי משנחאי" (1948) - במאי ושחקן
"מקבת" (1948) - במאי ושחקן^[18]
"האדם השלישי" (1949) - שחקן ודיאלוגיסט
"אותלו" (1952) - במאי ושחקן
"מר ארקדין" (1955) - במאי ושחקן
"נפוליאון" (1955) - שחקן
"מובי דיק" (1956) - שחקן
"מגע של רשע" (1958) - במאי ושחקן
"הקיץ החם והארוך" (1958) - שחקן^[19]
"כפייה" (1959) - שחקן^[20]
"דוד וגוליית" (1960) - שחקן^[21]
"דרמה בראי" (1960) - שחקן^[22]
"המשפט" (1962) - במאי ושחקן
"רוגופג" (1963) - שחקן
"אנשים חשובים ביותר (1963) - שחקן
"פעמונים בחצות" ("פלסטף") (1965) - במאי ושחקן^[23]
"אדם לכל עת" (1966) - שחקן
"קזינו רויאל" (1967) - שחקן
"אדיפוס המלך" (1968) - שחקן^[24]
"הסיפור הנצחי" (1968) במאי ושחקן
"מלכוד 22" (1970) - שחקן
"12 פלוס 1" (1970) - שחקן
"Get to Know Your Rabbit"‏ (1972) - שחקן
"אי המטמון" (1972) - שחקן
"ז זה זיוף" (1974) - במאי ושחקן
"מסע הארורים" (1976) - שחקן
"החבובות: הסרט" (1979) - שחקן
"ההיסטוריה המטורפת של העולם" (1981) - קריין
"רובוטריקים (סרט, 1986)" (1986) - מדובב
"הצד האחר של הרוח" (2018) - במאי

טלוויזיה

"שוגון" (1980) - מיני-סדרה; קריין

לקריאה נוספת

לימינג, ברברה. אורסון וולס. תל אביב, הוצאת דביר, 1992.
אוריאל זוהר, אורסון וולס בא אל הסינמטק הפריזאי, פיענוח הפסקול של פגישת קולנוענים צעירים עם אורסון וולס, כתב העת פרוזה, מס. 68-69: עמ' 80–85, 1983.

קישורים חיצוניים

אורסון ולס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אורסון ולס, באתר AllMovie (באנגלית)
אורסון ולס, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
אורסון ולס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
אורסון ולס, באתר ספוטיפיי
אורסון ולס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אורסון ולס, אמן באתר Encyclopedia Metallum (באנגלית)
אורסון ולס, באתר Discogs (באנגלית)
אורסון ולס, באתר Songkick (באנגלית)
אורסון ולס, באתר Genius
אורסון ולס, באתר בילבורד (באנגלית)
אורסון ולס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אורסון ולס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
א. מן, אורסון וולס: אני יצור פוליטי, הארץ, 26 באפריל 1963 - ריאיון
גרגיר החול של אורסון וולס, דבר, 19 ביולי 1968
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אורסון ולס‏, 10 באוקטובר 2012
אורי קליין, אורסון ולס, ילד הפלא שהוליווד אהבה לשנוא, באתר הארץ, 12 באפריל 2015

הערות שוליים

^ אורי קליין, כיצד הפך "האזרח קיין" לסרט שנחשב בעיני רבים לטוב בכל הזמנים?, באתר הארץ, 29 באפריל 2011
^ ¹ ² ³ ⁴ מאיר שניצר, כמו בטהובן, כמו ג'ויס - אורסון וולט, הגאון הקולנועי הגדול של כל הזמנים, חדשות, 13 באוקטובר 1985
^ נירית אנדרמן, התגלה עותק של סרטו הראשון של אורסון ולס שנחשב אבוד, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2013
^ ¹ ² ³ עדנה פיינרו האיש בעל פני המכשף, "העולם הזה", גיליון 2511 מ-16 באוקטובר 1985, עמוד 26
^ אלי אשד, ‏תחילתו של סוף העולם, באתר גלובס, 6 ביולי 2005
^ ¹ ² עמית קלינג, עכבר העיר, 70 שנה ל"האזרח קיין": חרוט בתודעה של כולם, באתר הארץ, 1 במאי 2011
^ בלומברג, אף אחד לא התעניין בקניית פסלון האוסקר של אורסון ולס, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2007
^ André Bazin, "The Death of Humphrey Bogart" in Cahiers Du Cinéma: The 1950s, ed. Jim Hillier 1985, London: Routledge.
^ ז'ורזו סארול, בקולנוע - מאקבת ־ נוסח אורסון וולס, על המשמר, 26 באוקטובר 1951
^ א.ב.י., אותלו נוסח אורסון וולס, על המשמר, 3 ביולי 1953
^ אישים בחדשות - בחזרה לארה"ב, הארץ, 24 באוקטובר 1956
^ דוד גרינברג, "מובי דיק" - לקראת הצגתו בקולנוע "אוריון" בת"א, על המשמר, 25 בינואר 1957
^ אלי אשד, אורסון וולס כשאול המלך :הסרט האיטלקי "דוד וגוליית" מ-1960, באתר המולטי יקום של אלי אשד, ‏2024-05-17
^ ברוקס בארנס, הניו יורק טיימס, 48 שנה אחרי שצולם, סרטו של אורסון ולס סוף סוף הוקרן, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2018
^ ¹ ² רחל נאמן, מה שהגאון השאיר אחריו, כותרת ראשית, 16 באוקטובר 1985
^ ¹ ² אורי קליין, היה שווה לחכות 42 שנה לסרט האחרון של אורסון ולס, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2018
אור סיגולי, ‏האזרח וולס: סרטו החדש-ישן של אורסון וולס מתגלה כממתק חצוף ומשובח, באתר גלובס, 10 בנובמבר 2018
^ דורין קרווהאל, המרדף אחרי הסרט האבוד של אורסון ולס, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2014
מתן שירם, ‏הבלתי גמור של אורסון וולס, באתר גלובס, 16 בנובמבר 2014
^ י"ט, סרטים - מקבת, על המשמר, 25 באוקטובר 1951
^ רם עברון, הסנונית והחווייה - "הקיץ החם והארוך" - קולנוע תל אביב, למרחב, 27 ביוני 1958
^ יוסף שריק, מחה חדש בקולנוע - ללא מוסר השכל - "כפייה" קלונוע תל אביב, הארץ, 25 במאי 1959
^ אורסון מלך ישראל, למרחב, 3 בנובמבר 1961
^ יצחק שומר, על הבד - שלושה בתפקיד כפול - "דראמה בראי" - קולנוע "תל-אביב", קול העם, 24 באוגוסט 1960
^ דוד גרינברג, אורסון וולס בדמות פלסטף, למרחב, 7 באוגוסט 1966
נתן גרוס, בקולנוע / פעמונים בלילה ("פלסטף" — קולנוע אוריון ת"א), על המשמר, 21 ביוני 1968
^ רם עברון, טרגדיה מודרנית - "אדיפוס המלך", צפון", ת"א, למרחב, 29 במרץ 1968

[1] אורי קליין, כיצד הפך "האזרח קיין" לסרט שנחשב בעיני רבים לטוב בכל הזמנים?, באתר הארץ, 29 באפריל 2011

[שניצר-2] ¹ ² ³ ⁴ מאיר שניצר, כמו בטהובן, כמו ג'ויס - אורסון וולט, הגאון הקולנועי הגדול של כל הזמנים, חדשות, 13 באוקטובר 1985

[3] נירית אנדרמן, התגלה עותק של סרטו הראשון של אורסון ולס שנחשב אבוד, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2013

[פיינרו-4] ¹ ² ³ עדנה פיינרו האיש בעל פני המכשף, "העולם הזה", גיליון 2511 מ-16 באוקטובר 1985, עמוד 26

[5] אלי אשד, ‏תחילתו של סוף העולם, באתר גלובס, 6 ביולי 2005

[קלינג-6] ¹ ² עמית קלינג, עכבר העיר, 70 שנה ל"האזרח קיין": חרוט בתודעה של כולם, באתר הארץ, 1 במאי 2011

[7] בלומברג, אף אחד לא התעניין בקניית פסלון האוסקר של אורסון ולס, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2007

[8] André Bazin, "The Death of Humphrey Bogart" in Cahiers Du Cinéma: The 1950s, ed. Jim Hillier 1985, London: Routledge.

[9] ז'ורזו סארול, בקולנוע - מאקבת ־ נוסח אורסון וולס, על המשמר, 26 באוקטובר 1951

[10] א.ב.י., אותלו נוסח אורסון וולס, על המשמר, 3 ביולי 1953

[11] אישים בחדשות - בחזרה לארה"ב, הארץ, 24 באוקטובר 1956

[12] דוד גרינברג, "מובי דיק" - לקראת הצגתו בקולנוע "אוריון" בת"א, על המשמר, 25 בינואר 1957

[13] אלי אשד, אורסון וולס כשאול המלך :הסרט האיטלקי "דוד וגוליית" מ-1960, באתר המולטי יקום של אלי אשד, ‏2024-05-17

[14] ברוקס בארנס, הניו יורק טיימס, 48 שנה אחרי שצולם, סרטו של אורסון ולס סוף סוף הוקרן, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2018

[נאמן-15] ¹ ² רחל נאמן, מה שהגאון השאיר אחריו, כותרת ראשית, 16 באוקטובר 1985

[קליין-16] ¹ ² אורי קליין, היה שווה לחכות 42 שנה לסרט האחרון של אורסון ולס, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2018
אור סיגולי, ‏האזרח וולס: סרטו החדש-ישן של אורסון וולס מתגלה כממתק חצוף ומשובח, באתר גלובס, 10 בנובמבר 2018

[17] דורין קרווהאל, המרדף אחרי הסרט האבוד של אורסון ולס, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2014
מתן שירם, ‏הבלתי גמור של אורסון וולס, באתר גלובס, 16 בנובמבר 2014

[18] י"ט, סרטים - מקבת, על המשמר, 25 באוקטובר 1951

[19] רם עברון, הסנונית והחווייה - "הקיץ החם והארוך" - קולנוע תל אביב, למרחב, 27 ביוני 1958

[20] יוסף שריק, מחה חדש בקולנוע - ללא מוסר השכל - "כפייה" קלונוע תל אביב, הארץ, 25 במאי 1959

[21] אורסון מלך ישראל, למרחב, 3 בנובמבר 1961

[22] יצחק שומר, על הבד - שלושה בתפקיד כפול - "דראמה בראי" - קולנוע "תל-אביב", קול העם, 24 באוגוסט 1960

[23] דוד גרינברג, אורסון וולס בדמות פלסטף, למרחב, 7 באוגוסט 1966
נתן גרוס, בקולנוע / פעמונים בלילה ("פלסטף" — קולנוע אוריון ת"א), על המשמר, 21 ביוני 1968

[24] רם עברון, טרגדיה מודרנית - "אדיפוס המלך", צפון", ת"א, למרחב, 29 במרץ 1968

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

פרס אוסקר לשם כבוד
1928–1950	האחים וורנר / צ'ארלי צ'פלין (1928) ‏•‏‏ וולט דיסני (1932) ‏•‏‏ שירלי טמפל (1934) ‏•‏‏ ד. וו. גריפית' (1935) ‏•‏‏ סדרת הסרטים March of Time / הווארד גרין והרולד רוסון (1936) ‏•‏‏ אדגר ברגן / הווארד גרין / המוזיאון לאמנות מודרנית / מאק סנט (1937) ‏•‏‏ ארתור בול / וולט דיסני / דינה דורבין ומיקי רוני / גורדון ג'נינגס, יאן דומלה, דברו ג'נינגס, אירמין רוברטס, ארט סמית', פרסיוט אדוארט, לויאל גריגס, לורן ריידר, הארי מילס, לואיס מסנקופ, וולטר אוברסט / אוליבר מארש ואלן דייבי / הארי וורנר (1938) ‏•‏‏ דאגלס פיירבנקס / ג'ודי גרלנד / ויליאם קמרון מנזיס / הקרן לקולנוע וטלוויזיה (ז'אן הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק, קונרד נגל)/ חברת טכניקולור (1939) ‏•‏‏ בוב הופ / ניית'ן לוינסון (1940) ‏•‏‏ וולט דיסני, ויליאם גארטי, ג'ון נ. א. הוקינס וחברת RCA / לאופולד סטוקובסקי ושותפיו / ריי סקוט / משרד המודיעין הבריטי (1941) ‏•‏‏ שארל בואייה / נואל קאוורד / מטרו גולדווין מאייר (1942) ‏•‏‏ ג'ורג' פאל (1943) ‏•‏‏ בוב הופ / מרגרט אובראיין (1944) ‏•‏‏ אולפני רפבליק ודניאל בלומברג / וולטר וגנר / הבית בו אני גר / פגי אן גארנר (1945) ‏•‏‏ הרולד ראסל / לורנס אוליבייה / ארנסט לוביטש / קלוד ג'רמן ג'וניור (1946) ‏•‏‏ ג'יימס באסקט / תומאס ארמט / ויליאם ניקולס זליג / אלברט סמית' / ג'ורג' קירק ספור / מצחצחי הנעליים (1947) ‏•‏‏ וולטר וגנר / הסרט‏ Monsieur Vincent / סיד גראומן / אדולף צוקור (1948) ‏•‏‏ ז'אן הרשולט / פרד אסטר / ססיל ב. דה-מיל / גונבי האופניים (1949) ‏•‏‏ לואי ב. מאייר / ג'ורג' מרפי / הסרט‏ Le mura di Malapaga (1950)
1951–1975	ג'ין קלי / רשומון (1951) ‏•‏‏ מריאן קופר / בוב הופ / הרולד לויד / ג'ורג' מיצ'ל / ג'וזף שנק (1952) ‏•‏‏ אולפני המאה ה-20 / חברת Bell & Howell / ג'וזף ברין / פיט סמית' (1953) ‏•‏‏ חברת Bausch & Lomb / דני קיי / קמפ ניבר / גרטה גרבו / ג'ון וייטלי / וינסנט וינטר / הסרט Jigokumon ‏(1954) ‏•‏‏ הסרט Miyamoto Musashi‏ (1955) ‏•‏‏ אדי קנטור (1956) ‏•‏‏ איגוד מהנדסי הקולנוע והטלוויזיה / ברונקו בילי אנדרסון / צ'ארלס בראקט / בי. בי. קהן (1957) ‏•‏‏ מוריס שבלייה (1958) ‏•‏‏ באסטר קיטון / לי דה פורסט (1959) ‏•‏‏ גרי קופר / סטן לורל / היילי מילס (1960) ‏•‏‏ ויליאם הנדריקס / פרד מטזלר / ג'רום רובינס (1961) ‏•‏‏ ויליאם טאטל (1964) ‏•‏‏ בוב הופ (1965) ‏•‏‏ יאקימה קאנוט / פרנק פרימן (1966) ‏•‏‏ ארתור פריד (1967) ‏•‏‏ ג'ון צ'יימברס / אונה וייט (1968) ‏•‏‏ קרי גרנט (1969) ‏•‏‏ ליליאן גיש / אורסון ולס (1970) ‏•‏‏ צ'ארלי צ'פלין (1971) ‏•‏‏ צ'ארלס בורן / אדוארד ג'י רובינסון (1972) ‏•‏‏ הנרי לנגוליס / גראוצ'ו מרקס (1973) ‏•‏‏ הווארד הוקס / ז'אן רנואר (1974) ‏•‏‏ מרי פיקפורד (1975)
1976–2000	מרגרט בות' (1977) ‏•‏‏ וולטר לאנץ / לורנס אוליבייה / קינג וידור / המוזיאון לאמנות מודרנית (1978) ‏•‏‏ האל אליאס / אלק גינס (1979) ‏•‏‏ הנרי פונדה (1980) ‏•‏‏ ברברה סטנוויק (1981) ‏•‏‏ מיקי רוני (1982) ‏•‏‏ האל רוץ' (1983)צ‏•‏‏ ג'יימס סטיוארט / הקרן הלאומית לאמנויות (1984) ‏•‏‏ פול ניומן / אלכס נורת' (1985) ‏•‏‏ ראלף בלאמי (1986) ‏•‏‏ חברת קודאק / הועד הלאומי לסרטים בקנדה (1988) ‏•‏‏ אקירה קורוסאווה (1989) ‏•‏‏ סופיה לורן / מירנה לוי (1990) ‏•‏‏ סטיאג'יט ריי (1991) ‏•‏‏ פדריקו פליני (1992) ‏•‏‏ דברה קר (1993) ‏•‏‏ מיכלאנג'לו אנטוניוני (1994) ‏•‏‏ קירק דאגלס / צ'אק ג'ונס (1995) ‏•‏‏ מייקל קיד (1996) ‏•‏‏ סטנלי דונן (1997) ‏•‏‏ איליה קאזאן (1998) ‏•‏‏ אנדז'יי ויידה (1999) ‏•‏‏ ג'ק קארדיף / ארנסט להמן (2000)
2001–הווה	סידני פואטייה / רוברט רדפורד (2001) ‏•‏‏ פיטר או'טול (2002) ‏•‏‏ בלייק אדוארדס (2003) ‏•‏‏ סידני לומט (2004) ‏•‏‏ רוברט אלטמן (2005) ‏•‏‏ אניו מוריקונה (2006) ‏•‏‏ רוברט בויל (2007) ‏•‏‏ לורן באקול / רוג'ר קורמן / גורדון וויליס (2009) ‏•‏‏ קווין בראונלו / ז'אן-לוק גודאר / אלי וולך (2010) ‏•‏‏ ג'יימס ארל ג'ונס / דיק סמית' (2011) ‏•‏‏ ד. א. פניבייקר / האל נידהם / ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (2012) ‏•‏‏ אנג'לה לאנסברי / סטיב מרטין / פיירו טוסי (2013) ‏•‏‏ ז'אן-קלוד קרייר / הייאו מיאזאקי / מורין או'הרה (2014) ‏•‏‏ ספייק לי / ג'ינה רולנדס (2015) ‏•‏‏ ג'קי צ'אן / לין סטלמאסטר / אן וי. קואטס / פרדריק ווייזמן (2016) ‏•‏‏ צ'ארלס ברנט / אוון רויזמן / דונלד סאת'רלנד / אנייס ורדה (2017) ‏•‏‏ מרווין לוי / לאלו שיפרין / סיסלי טייסון (2018) ‏•‏‏ דייוויד לינץ' / וס סטודי / לינה ורטמילר (2019) ‏•‏‏ סמואל ל. ג'קסון / איליין מאי / ליב אולמן (2021) ‏•‏‏ אוזאן פלסי / דיאן וורן / פיטר ויר (2022) ‏•‏‏ אנג'לה באסט / מל ברוקס / קרול ליטלטון (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אורסון ולס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אורסון ולס