אברהם שלמה זלמן צורף
 | |
| מצבת קבורתו המשוחזרת של הראש"ז בהר הזיתים | |
| לידה |
1786 תקמ"ו קדאייני, האיחוד הפולני-ליטאי  |
|---|---|
| נרצח |
16 בספטמבר 1851 (בגיל 65 בערך) י"ט באלול ה'תרי"א ירושלים, האימפריה העות'מאנית  |
| מקום קבורה | מצבות לזכרו בבית הקברות הר הזיתים ובהר הרצל |
| מדינה |
הדוכסות הגדולה של ליטא  |
| מקום פעילות | ירושלים |
| תקופת הפעילות |
? – 16 בספטמבר 1851 |
| תחומי עיסוק | צורף |
| בני דורו |
יהודה ביבאס שמואל סלנט |
| צאצאים | מרדכי סלומון |
  | |
הרב אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז) (תקמ"ו/ 1786 – י"ט באלול ה'תרי"א /16 בספטמבר 1851) נמנה עם מחדשי היישוב האשכנזי בירושלים בראשית המאה ה-19, ושימש כשד"ר של יהודי ירושלים. בשנת 1836 השיג צורף אישור (פירמאן) ממוחמד עלי, ששלט אז בארץ ישראל, לשפץ את "חצר האשכנזים" המכונה גם "חצר חורבת רבי יהודה החסיד", והיה פעיל בשיפוץ החצר ובניית בית המדרש "מנחם ציון"[1].
הרב צורף הותקף על רקע התנגדות הערבים לשיפוץ חצר החורבה ומת ב-1851, כמה חודשים מאוחר יותר. צורף נחשב לנפגע פעולת איבה הראשון ברשימת הקורבנות שלפני קום המדינה[א].
נכדו, יואל משה סלומון, היה ממייסדי פתח תקווה. נינו, חיים סלומון, היה ממייסדי חברת התרופות "סלומון לוין ואלשטיין" שממנה התפתחה חברת התרופות "טבע".
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אברהם שלמה זלמן צורף נולד בעיר קיידאן שבליטא לאביו יעקב. בילדותו למד תורה עם אחד מתלמידי הגר"א וממנו ספג את השאיפה לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל.
במאי 1811 יצא עם אשתו ושלושת ילדיו בעליית תלמידי הגר"א לעלות לארץ ישראל. בהושענא רבה תקע"ב (אוקטובר 1811) הגיעה המשפחה לחופי ארץ ישראל, והשתקעה בעיר עכו במשך כמה חודשים. בהמשך עקרה משפחת הרב לצפת, שם ביקש צורף להשתלב בהווי המקומי: הוא פתח חנות לצורפות, החליף את לבושו לבגדים המקובלים על יהודי ספרד, ולמד את השפה הערבית.
בשנת 1816 עלה לירושלים, בעלייה שבראשה עמד רבי מנחם מנדל משקלוב. באותה תקופה הייתה ירושלים סגורה בפני עליית יהודים אשכנזים, בגלל חוב ישן של רבי יהודה החסיד. צורף ומשפחתו נכנסו לעיר בהתחפשות לחזות של יוצאי ספרד.
בבואו לירושלים פתח חנות לצורפות, ממנה קיבל את הכינוי "צורף". עם זאת, יש משערים ששם המשפחה צורף הגיע אליו מאבותיו, וכי הוא נכדו של המקובל רבי העשיל צורף[2].
באותן השנים נהג לצאת לחו"ל בתור שד"ר על מנת לאסוף תרומות לטובת היישוב הספרדי בירושלים. היו שהתנכלו לו וכאשר הגיע לאחד הקהילות באיטליה חשדו בו ראשי הקהילה כי הוא מתחזה. כאשר עמדו על הטעות התנצלו לפניו ושמו התפרסם בקהילות איטליה[3]. באותן שנים היה בקשר קרוב עם הרב יהודה ביבאס ואף פעל למען מינויו לרבה הספרדי של אמסטרדם, דבר שלא צלח לבסוף[4].
הצלחתו בגיוס התרומות הביאה לכך שייזום תוכנית לשיקום שטח בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" והפיכתו למרכז יישוב יהודי. בשנת 1836 יצא למצרים ובעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה קיבל פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים, ששלט באותה עת גם בארץ ישראל, אשר ציווה "כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את 'דיר שיכנז' (דהיינו 'חצר האשכנזים'; לימים 'החורבה' וסביבותיה) ולבנות בתוכה מעונות, ואסור לתבוע מהם את חובות אבותיהם"[5]. מהלך זה קנה לו אויבים רבים בירושלים. בטענתו התבסס צורף על החוק העות'מאני, המבוסס על השריעה, שעל פיו חוב שעברו עליו 40 שנה הרי הוא בטל - והחוב של רבי יהודה החסיד היה בן למעלה מ-130 שנה.
רבי יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ" כותב: "ביום י"ט אלול התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. עד פרשת וארא תקצ"ז נגמר בית המדרש וכבר יכולנו להתפלל בו ונחנכה ביום ההוא בשמחה גדולה: ברוך מציב גבולות אלמנה, ויקרא את שמו "מנחם ציון" או בפי העם "בית המדרש הישן". ויבנו עוד כל הבניינים והבתים הנחרבים והנהרסים אשר בכל החצר הגדול הזה"[6]. כך היו במרכז של העדה האשכנזית מושב לבית דין צדק, תלמוד תורה לנערים וישיבה.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלמת הבנייה עוררה מורת רוח בקרב תושבי ירושלים הערבים, והם חיפשו דרכים לנקום בו. כל זמן שהיה הממונה היחיד על כספי החורבה, דאג להעביר כספים למנהיגי הערבים "למען השלום". אולם כאשר גדל היישוב, וקמו מנהיגים וממונים חדשים, נאלץ לחדול מלתת שלמונים לערבים. דבר זה הקים נגדו אויבים רבים[דרוש מקור].
פעמיים ניסו להתנקש בחייו: בפעם הראשונה ירה בו ערבי, אך החטיא את המטרה. היורה נמצא למחרת טבוע בבור. בפעם השנייה, בדרכו אל בית הכנסת "מנחם ציון" להתפלל תפילת ותיקין, התנפלו עליו מספר ערבים, והיכוהו בחרב בראשו. החרב פגעה במוחו וגרמה לו לאובדן זיכרון ושיתוק. צורף שרד את הפגיעה במשך עשרה חודשים, אך לבסוף גסס.
ביומו האחרון קרא לכל בני משפחתו, וביקש להדליק נרות ולהכין כיסאות לאורחים הרבים והחשובים שיבואו לבקרו. אז שאל לשלום כל אחד מבני משפחתו וכך "יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, בחברת בני ביתו הנאהבים והנעימים"[3]. הוא נפטר בי"ט באלול[7] ה'תרי"א (1851).
פרנסי העדה הספרדית, הממונים על בית הקברות, סירבו להביאו למנוחת עולמים עד שישולם חובו מימי היותו שד"ר. רק לאחר פנייתו של רבי שמואל סלנט, רבה של העדה האשכנזית, אל החכם באשי, הושגה לו אחוזת קבר ליד קבר זכריה בהר הזיתים. חלקה זו נחפרה בידי ארכאולוגים בשנת 1960, וכל הקברים שבה הוסרו. שמו של צורף ושל הרב משה בידרמן נכתבו על הקיר בסמוך למקום שבו היו קבריהם, ובשנת 2010 הוצבו במקום מצבות חדשות הנושאות את שמם של בני הזוג צורף.
צורף מוזכר כנרצח הטרור הראשון בארץ ישראל בעת החדשה ומונצח בלוח מספר אחת בהר הרצל[8].
צאצאיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנו של צורף, מרדכי, כבר נקרא בארץ ישראל בשם סלומון. ההשערה היא כי השלטונות העות'מאניים רשמו בדרכונו את השם, על סמך שם אביו - זלמן, כנראה בהשפעת ה"סולימאן" הרווח בערבית. יש הסוברים כי הוא עצמו הסב את הכינוי היידישאי של אביו מזלמן לסולומון, ואימצו כשם משפחה. כך או כך, הוא המשיך להיקרא "מרדכי צורף" בסביבתו היהודית. מרדכי סלומון היה ממחדשי ההתיישבות החקלאית בארץ וכבר ב-1839 בעת ביקורו השני של מונטפיורי העביר לו תוכנית מפורטת בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל.
נכדו, יואל משה סלומון, היה ממייסדי פתח תקווה, ונינו, חיים סלומון, היה ממייסדי חברת התרופות "סלומון לוין ואלשטיין" שממנה התפתחה חברת התרופות "טבע"[9].
באוקטובר 2011, כאשר מלאו 200 שנים לעלייתו לארץ, ארגנו צאצאיו כינוס משפחתי גדול בירושלים. לפי הערכות של חוקרים ושל בני המשפחה, מספר צאצאיו הוא כ-20 אלף, והם נושאים 800 שמות משפחה שונים. 95% מהמשפחה חיה בישראל[10][11].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עליו
- משה קטן, דרכונו של ר' אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז), קתדרה 54, טבת תש"ן, דצמבר 1989
- יעקב יערי-פולסקין, הגואל שבא לירושלים, בתוך: חולמים ומגשימים, הוצאת מ. מזרחי - תל אביב, 1967, עמודים 34–39
- שמחה מנדלבוים, צאצאי הראש"ז- עשרה דורות בארץ ישראל, 1994.
- אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת יד בן צבי, תשמ"ה. (יצא גם באנגלית בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד)
- אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים, תשנ"ז.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, ירושלים, הוצאת שלם, תשס"ז.
- אריה מורגנשטרן, ראובן גפני ודוד קאסוטו, החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, התש"ע-2010.
- כתביו
- שמחה מנדלבוים, אלכסנדר אריה מנדלבוים (ע), ספר מנחם ציון, ירושלם: המכון להוצאת תורת תלמידי הגר"א, תשנ"ה, בתוך: קריית ארבע
- יעקב סלומון (ע), נחלת אבות: חדושי אגדה, מדברי הר' אברהם שלמה זלמן [צורף], חיפה, תשל"ז
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "אברהם שלמה זלמן צורף", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 45
- דף לזכר אברהם שלמה זלמן צורף, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
- אברהם ריבלין, חורבת רבי יהודה החסיד, אתר דעת.
- מתוך האתר לזכר משפחת סלומון בארץ ישראל
- אריה מורגנשטרן, בין רבי יהודה ביבאס לשד"ר ה'פרושים' הירושלמי(הקישור אינו פעיל), פעמים 40, תשמ"ט, עמ' 156-159.
- אודותו באתר הר הזיתים
- יוסף זונדל וסרמן אברהם שלמה זלמן צורף -אבי משפחת סלומון במגזין יקום תרבות
אברהם שלמה זלמן צורף (1785-1851), דף שער בספרייה הלאומית- שלמה זלמן צורף ז"ל באתר ירושמימה.
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אם כי את רשימת חללי מערכות ישראל פותח אהרן הרשלר, שנרצח על ידי ערבים ב-1873: יואב זיתון, החלל הראשון: "במאה שערים גאים בו עד היום", באתר ynet, 15 באפריל 2013
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אריה מורגנשטרן, בניין חצר "חורבת ר' יהודה הנשיא", שלם, מחקרים בתולדות ארץ ישראל וישובה היהודי ספר רביעי, יד יצחק בן צבי, תשמ"ד, עמ' 227
- ^ יהודה ליבס, "נבואתו של ר' העשיל צורף מווילנא בכתבי ר' מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגאון מווילנא ומייסד היישוב האשכנזי בירושלים"
- ^ 1 2 הגואל שבא לירושלים
- ^ אריה מורגנשטרן, בין רבי יהודה ביבאס לשד"ר ה'פרושים' הירושלמי, פעמים 40, תשמ"ט, עמודים 156-159
- ^ המקור: רבי אברהם משה לונץ מצוטט בהגואל שבא לירושלים
- ^ עמוד תע"ב
- ^ לפי תבואות הארץ תשעה באב
- ^ דף לזכר אברהם שלמה זלמן צורף, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
- ^ הדס מנור, הכול נשאר במשפחה, באתר גלובס, 19 בפברואר 2004
- ^ עופר אדרת, מדורת השבט: בני משפחתו של אברהם שלמה סלומון עורכים כנס לזכרו, באתר הארץ, 29 ביוני 2011
- ^ אתר אינטרנט של כנס 200 שנה לעלייתו של שלמה אברהם זלמן צורף