משיח שקר
משיח שקר הוא אדם שהכריז על עצמו או הוכרז על ידי תומכיו כמשיח של דת כלשהי, אך לא הוכר ככזה על ידי הזרם המרכזי של אותה דת. תופעה זו של הכרזה על אדם כמשיח, קיימת בדתות שונות, וקרויה בשפה מדעית "טוענים למשיחיות" או "פסאודו-משיח" (משיח כביכול).
הגדרתו של משיח כמשיח שקר אינה חד-משמעית, ולרוב ההיסטוריה שופטת את הטוענים למשיחיות במבט לאחור. לעיתים מתגלעת מחלוקת רחבת היקף בקרב העם או הקהילה אליה משתייך הטוען למשיחיות אודות משיחיותו לכאורה[1]. לפי המקובל ביהדות, מותו של הטוען להיותו משיח סותם את הגולל על ההיתכנות שיוכר כמשיח[2].
בחלק מהמקרים הטענה למשיחיות היא סימפטום של הפרעה פסיכיאטרית אצל אנשים עם פסיכוזה של שיגעון גדלות המכריזים על עצמם כמשיחים.
ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהלכה היהודית קיימים קריטריונים על פיהם ניתן לשפוט האם הטוען ראוי להיות משיח[3].
בשל אופייה המיוחד של האמונה במשיח ביהדות, ומצוקת היהודים בגלות, היו בהיסטוריה היהודית גילויים רבים של כתות משיחיות שעודדו תפיסה אסכטולוגית. בין הבולטים שבמשיחי השקר לפי האמונה היהודית היו: שבתי צבי, דוד אלרואי, יעקב פרנק ואחרים, שחלקם לבסוף המירו את דתם. לרוב, קהילה שהאמינה במשיח, נטשה את דרכו כשהמיר את דתו, אך במקרים מסוימים המירה הקהילה את דתה ביחד עם משיחה.
הגדרת הרמב"ם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ם בספרו משנה תורה כתב את התנאים בעבור שאדם יזוהה כמשיח:
ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בוודאי
לפיכך אדם שאיננו עומד בתנאים הללו איננו המשיח.
בהמשך, כותב הרמב"ם שייתכן שאדם שהלך בדרך המשיח, קרי שהגה בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, וכפה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ונלחם מלחמות השם - למרות זאת נהרג או שלא הצליח. במקרה שכזה, אף על פי שנודע שאינו המשיח, עדיין הרי הוא "ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו"[4].
בתקופה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמעון מפראיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שמעון מפראיה
שמעון מפראיה מוזכר אצל יוסף בן מתתיהו ונראה שכתובת חזון גבריאל מתייחסת אליו.
ישו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ישו (יהדות)
ביהדות, ישו הוא משיח שקר[5]. בתלמוד מובא שישו היה תלמיד חכם שסרח, החל לעבוד עבודה זרה, עד שלבסוף הוצא להורג על שכישף והסית והדיח את ישראל[6]. תלמידיו ראו בו משיח אף לאחר מותו, התפלגו מן היהדות ויצרו את הנצרות.
הרמב"ן בוויכוח ברצלונה אמר על ישו, שישו מעולם לא קיים את דברי הנביאים על המשיח:
שהנביא אומר במשיח "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"[7] והוא לא היה לו ממשלה, אבל בחייו היה נרדף מאויביו ומתחבא מפניהם ולבסוף נפל בידם ולא היה יכול להציל עצמו - איך יושיע כל ישראל? ואף אחרי מותו לא היה לו ממשלה, כי ממשלת רומא אינה בעבורו. אבל קודם שהאמינו בו הייתה עיר רומא מושלת ברוב העולם, ולאחר שבאו באמונתו הפסידו ממשלות רבות. ועתה עובדי מוחמד יש להם ממשלה יותר מהם... כן הנביא אומר שבזמן המשיח "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי"[8] וכו', ואומר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[9], ואומר "וכתתו חרבותם וכו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"[10] - ומימי ישו ועד הנה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות, והם גם כן מגלי עריות
— ויכוח ברצלונה, היום השני
והרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה כתב, שישו ותלמידיו הם ממוסרי ישראל, מינים ואפיקורסים[11]. ועוד כתב הרמב"ם על ישו, שלא רק שישו לא עשה את מעשי המשיח, אלא שעוד עשה הפוך:
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"[12]. וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן - וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'
תאודאס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תאודאס
לדברי יוסף בן מתתיהו[13]: ”פיתה איש אחד בדאי, ושמו תאודאס, המון גדול מאוד לקחת רכושם וללכת אחריו לנהר הירדן, שכן אמר שנביא הוא, והוסיף שבמצוותו יבקע את הנהר ויתן להם מעבר קל בתוכו”. ההליכה למדבר, ההתקהלות ההמונית, נטילת הרכוש (ואחר-כך חלוקתו), זיקה למקווי מים כסימן לטהרה והבטחת ביצוע מעשי פלא ונס אפיינו תופעות "נבואיות משיחיות" של שלבי היטהרות במדבר.
הרומאים, כצפוי, לא היססו להפעיל כוח צבאי מול תאודאס ומאמיניו. בפקודת פאדוס נשלחה למקום בשנת 45 לערך פלוגת פרשים, שכיתרה את החבורה במפתיע. רבים נהרגו והמונים נתפשו, ותאודאס נפל בשבי וראשו נכרת מעליו.
נביא השקר ממצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדברי יוסף בן מתתיהו היה משיח שקר נוסף שבא ממצרים:
אולם עוד יותר מהמכה הזאת הרבה נביא-השקר מארץ מצרים לעשות ליהודים רעה. כי בא אל הארץ קוסם אחד והטה רבי להאמין בו, 'בי נביא הוא, עד אשר אסף אליו כשלשים אלף איש והתעה אותם ללכת אחריו מן המדבר אל ההר הנקרא הר הזיתים, ומשם אמר לעלות על ירושלים בחזק-יד ולהתגבר על חיל משמר הרומאים ולהיות למלך ..... אולם פלפס הפר את עצתו, כי יצא לקראתו עם צבא הרומאים ... וכאשר החל הקרב נמלט המצרי לנפשו
— מלחמות היהודים, ספר ב', פרק י"ג, פסוק ה
יהודה בן חזקיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יהודה בן חזקיה
היה מנהיג כת דתית יהודית בסוף תקופת בית שני, אשר מרדה נגד האימפריה הרומית. הקבוצה מכונה בשם הפילוסופיה הרביעית, והתפתחה מאוחר יותר לתנועת הסיקריים. התנועה תמכה בפעולות אלימות כנגד הרומאים כמו גם נגד מתנגדיה הפוליטיים מקרב היהודים. יוסף בן מתתיהו מתאר את יהודה כמשיח שקר, אשר ראה עצמו כמלך היהודים.
יהודה עורר מרד בציפורי בשנת 4 לפנה"ס אחרי מותו של המלך הורדוס, הוא הצליח לבצע פשיטה מוצלחת על מחסני הנשק של הצבא ולחמש את לוחמיו אולם הובס על ידי צבאו של נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס שהחריבו את ציפורי. למרות התבוסה הצליח יהודה בן חזקיה להימלט ולהציל את חייו.
על-פי הדיווחים, בשנת 6 לספירה לערך יהודה הופיע שוב בגמלא וחבר לפרושי בשם צדוק, והחל לארגן מרד נגד מפקד אוכלוסין, אשר היה אמור להיות בסיס למס גולגולת שהנהיג קוויריניוס. השניים טענו כי המיסוי הופך את היהודים לעבדים. במהלך המרד, אסף יהודה הקנאי כאלפיים לוחמים סמוך לציפורי (שהייתה בירת הגליל), אשר הובסו בידי הרומאים; ציפורי נחרבה כליל ותושביה נמכרו לעבדות.
בר כוכבא (שנוי במחלוקת בחז"ל)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – בר כוכבא
היה המצביא שעמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס (132–135 לספירה), מרד הקרוי על שמו - מרד בר כוכבא.
בשלב הראשון למרד, הכו המורדים, ממקומות מסתורם המצויים במחילות ובמערות המסתור, ברומאים, אשר לא היו מוכנים למרידה, והנציב הרומי בארץ, טיניוס רופוס, נאלץ לסגת תוך שהוא נוחל אבדות. הניצחון הביא שוב לתקופת עצמאות של עם ישראל בארצו, ובר כוכבא הוכרז כ"נשיא ישראל". נראה כי בשיא התפשטותו הטריטוריאלית של המרד החזיק בר כוכבא בטריטוריה שהשתרעה על פני כל אזור יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום (ייתכן שהדרים עד ערוער שמדרום לבאר שבע), במדבר יהודה ובאזור ים המלח, כולל חופו המזרחי.
אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול התמוטטות צבאותיו. הוא שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס, נציב בריטניה יוליוס סברוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס אסטרטגיה של בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה, והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר. סופו של המרד, ואף סופו של בר כוכבא עצמו, היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, בהם בר כוכבא.
בחז"ל ישנה מחלוקת האם בר-כוכבא היה משיח שקר. לפי התלמוד הבבלי, בר כוכבא היה משיח שקר שנהרג בידי החכמים[14]. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי בר כוכבא מוצג כגיבור שנהרג במלחמה[15], ואף מובא כי רבי עקיבא סבר כי הוא המלך המשיח[16].
והרמב"ם בספרו משנה תורה פוסק לפי דעת התלמוד הירושלמי:
שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג, נודע שאינו זה
משה מכרתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – משה מכרתים
בשנת 448 לערך הופיע בכרתים יהודי בשם משה, שטען שהוא המשיח, ואף הצליח להכריע את היהודים שהתנגדו לו ולתנועה המשיחית שלו.
הוא הבטיח ליהודים לגאלם משעבוד, בדרך נס ולהוליכם לארץ ישראל ושם לכונן מחדש ממלכת ישראל. המוני היהודים האמינו בו והלכו אחריו, הפקירו את בתיהם ורכושם עזבו את משלח ידם והיו מוכנים לדרך, ליציאת מצרים החדשה. בחג הפסח יצא משה וכל יהודי כרתים עם נשיהם וטפם אחריו, ומשן סלע המתנשא על חוף הים ציווה להם לקפוץ אל המים, ומובטח להם שהים ייבקע לפניהם וכולם יעברו אותו ביבשה, כמו בימי יציאת מצרים. רבים מן העם הנלהב והמצפה לגאולה לא התמהמהו למלא את פקודת משיחם וקפצו אחריו הימה, ולמעשה קפצו אל מותם. רק מקצתם ניצלו בידי הדייגים והספנים היוונים[17].
ביהדות ארצות האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]על היהודים בארצות האסלאם עברו ימים קשים שהגבירו את הציפייה לבוא המשיח, ובאותה מידה גם הביאו תנועות אלה לזעזוע חזק בקרב יהודי ארצות ערב. התגלות של משיחי שקר הייתה נפוצה במיוחד בקרב יהדות תימן, ככל הנראה בשל אמונות משיחיות רווחות גם בקרב מוסלמים באזור.
שריע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שריע
משיח שקר שקם בערב במאה ה-8. הקים כת שטענה כי חוקי ההלכה ובכלל זאת חוקי טהרה אינם חלים עוד. ביטל את התפילות והתיר לאכול טרפות ולשתות יין נסך. כמו כן הוא ביטל גם יום טוב שני של גלויות ושינה את דיני המשפחה בישראל. שריע הבטיח למאמיניו כי ימגר את השלטון המוסלמי בארץ ישראל וגרם למאמינים רבים להתקבץ תחתיו, ויש שהגיעו אף מספרד וממדינות המערב.
בסופו של דבר תפס אותו הח'ליפה יזיד בן אל-מוהלב ושפט אותו. שריע ניסה להציל עצמו בטענה כי רק הוליך שולל את היהודים אך הח'ליפה הרג אותו.
מותו הוביל לגל של גזירות מצד הממשל האיסלאמי בארץ נגד הקהילות היהודיות. הוא גם השאיר קבוצה גדולה של יהודים שהפסיקו לשמור מצוות ורצו לחזור בתשובה. לאחר ששבו בתשובה הם התקבלו במצוות רב נטרונאי בן נחמיה גאון בחזרה לקהילות אותן עזבו.
אבו עיסי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אבו עיסי
אבו עיסא אל אספהאני היה חייט מאספהאן, שלא ידע קרוא וכתוב, ופרסם כי היו לו התגלויות נבואיות וכי הוא המשיח. אף שלא ידע קרוא וכתוב, טענו חסידיו כי חיבר מספר ספרים. אמר שלפני בואו של המשיח יופיעו חמישה שליחים, והוא האחרון שבהם. אלוהים הטיל עליו, לדבריו, להציל את היהודים מעול העמים ולהנחיל להם עצמאות. לפי מקור אחר לא הסתפק בתפקיד מבשרו של המשיח, וטען שהוא עצמו המשיח.
אבו עיסי נקט שיטה של הוספת מצוות והטלת חומרות. הוא אסר גירושים, אכילת בשר ושתיית יין, וחייב להתפלל שבע תפילות ביום ולא שלוש, בהסתמך על הפסוק "שבע ביום הללתיך"[18]. כמו כן, אבו עיסי נהג בסובלנות כלפי הנצרות והאסלאם, קידש גם את הברית החדשה והקוראן והורה לחסידיו לעסוק בהם לצד העיסוק בתנ"ך.
המונים התלקטו סביב אבו עיסי, שאותו כינו חסידיו "א-ראעי" (הרועה), והוא עורר מרד נגד השלטון הפרסי. מסופר כי כאשר הקיפו המוסלמים את מחנהו של אבו עיסי, צייר זה מעגל גדול בחול סביב למחנהו והודיע כי כל העומדים בתוכו יינצלו. האויבים, שלא הבינו את משמעות המעשה, וחששו שמא יש בו מעשה כישוף, נרתעו לאחוריהם ונמלטו.
ימים מועטים לאחר מכן ניגף אבו עיסי בקרב סמוך לעיר ראי (raaghl) במחוז ח'וראסאן שבצפון פרס ונהרג. חסידיו נפוצו לכל עבר. גם לאחר מותו המשיכו שרידי חסידיו להאמין כי לא מת וכי הוא מסתתר במערה בהרים.
משיח השקר בתימן (מאה ה-12)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אגרות הרמב"ם
בתימן קם בשנת 1127 יהודי שחידש כמה שינויים בתפילות, טען למופתים, ואסף מסביבו מאמינים יהודים וערבים. בעקבותיו שלחו רבני תימן, ובראשם הרב נתנאל בירב פיומי, איגרת לרמב"ם, בה שאלו לדעתו. במענה הרחיב הרמב"ם בנושא משיחי שקר ביהדות בכלל. שמו של משיח שקר זה אינו ידוע.
אבל מה שזכרת מעסק האיש שהוא אומר שהוא משיח בערי תימן
— אגרת תימן, רבי משה בן מימון, על משיח תימן
לאחר שנה נתפש וברחו ממנו כל הנלווים אליו, המלך שתפסו שאל אותו: "מה המופת שלך?", ואילו הוא ענה שיחתוך ראשו, ואחר כך הוא יחיה ויקום ויחיה כבראשונה. המלך אמר לו: "אין לך מופת גדול מזה, ואם הוא כך אני וכל העולם נאמין בוודאי שדבריך כולם אמיתיים וטובים ונכוחים, ושקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל", וציווה וחתכו את ראשו. אותו משיח שקר לא קם לתחייה, ואילו היהודים ברוב המקומות נענשו ממון גדול[19].
בסוף האיגרת הרמב"ם מוסיף ואומר כי "עד עתה יש שם חסרי דעת אומרים עתה יחיה ויעמוד מקברו".
דוד אלרואי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דוד אלרואי
התחנך בישיבות בבגדאד, ולפי המקורות אלרואי הצטיין בחוכמה ובכושר מנהיגות, והיה בעל ידע נרחב ומעמיק בדת היהודית, בהלכה ובתלמוד, בנוסף לחוכמה חיצונית ואף כישוף.
כדי לממש את יומרותיו המשיחיות קרא אלרואי ליהודי הקווקז וליהודי הארצות הסמוכות להתקבץ לכיבוש ירושלים. הוא נרדף בקווקז ולכן עבר מאוחר יותר להרי הכורדים. כיוון שאלרואי קרא למרד במשטר הסלג'וקי ששלט בח'ליפות העבסית, הורה הסולטאן לכלאו. על פי האגדה, אותה מספר בנימין מטודילה, עשה אלרואי שימוש בכוחותיו העל-טבעיים כדי להיחלץ ולהופיע מחדש לעיני הסולטאן ושריו. חכמי היהודים התגייסו כדי לרסן את אלרואי עקב דרישת השליט המוסלמי, ואיומו בהרג של יהודי החליפות אם אלרואי לא יעצר. ראשי היהודים ניסו לשכנע את אלוראי לוותר על המרד, באומרם לו ששעת הגאולה עוד לא הגיעה, אך הם לא הצליחו להשפיע עליו.
אף על פי שפרשת שחרורו של אלרואי מהמעצר מוטלת בספק, נראה שהוא הצליח, אם הוא באמת נכלא, להשתחרר מהכלא, ולחזור לעיר עמרייה. בשלב מסוים הצליחו אלרואי ותומכיו להשתלט על מצודת העיר, דבר שהביא לתגובה מקרב השלטונות הסלג'וקים, ולהריגתו של אלרואי. ההתארגנות של המרד התפוררה לאחר מותו של אלרואי, אולם רק לאחר שהסולטאן הסלג'וקי גבה מס גבוה מהיהודים, שככה חמתו.
שבתי צבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שבתי צבי
אולי משיח השקר הידוע ביותר. נולד באיזמיר בשנת 1626. בצעירותו למד שבתי אצל רבני איזמיר, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות. בכ"א בסיוון ה'ת"ח (1648) חווה שבתי צבי התפרצות גדולה של ההתקפים מהם סבל, ובחזונו נאמר לו כי הוא משיח ישראל. הוא לא נמנע מלפרסם את חזונו ברבים, והחל לנהוג מנהגים זרים בפומבי, ובפרט בלט בנטייתו לבטא בפרהסיה את השם המפורש ככתבו, למרות האיסור ההלכתי שבדבר.
עד לפגישתו עם נתן העזתי לא חרגו דבריו של שבתי צבי בדבר משיחיותו לשלבים מעשיים, ופגישתו עם נתן העזתי שינתה את מהלך העניינים. נתן העזתי שכנע את שבתי צבי כי הוא אכן המשיח המובטח, וגילה באוזניו את נבואותיו. שבתי צבי יצא לירושלים להביא את בשורתו, ואילו העזתי הפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, והציג את עצמו כנביא המנבא את משיחיותו של שבתי.
בה בעת הופצו איגרותיו של נתן העזתי בכל רחבי העולם היהודי והתקבלו בשמחה עצומה. בכל רחבי העולם היהודי, בפרס, המזרח התיכון, צפון אפריקה, ובכל רחבי אירופה התעוררו התקוות המשיחיות, ומספר המתנגדים לתנועה המשיחית היה אפסי. בכל רחבי העולם ואף בעיתונות הלועזית של הימים ההם נפוצו שמועות שונות על שבתי צבי ועל הגאולה. השמועות סיפרו על מלחמות וניצחונות, על שובם של עשרת השבטים, ואפילו על כיבוש ירושלים בידי שבתי צבי.
משנתו של שבתי צבי הייתה להתיר איסורים הלכתיים רבים. הוא הכריז על ביטולו של צום עשרה בטבת, ולאחר זמן על ביטולם המוחלט של כל הצומות והתעניות. הורה לאכול ולשתות בתשעה באב. שחט כבש בתור קורבן פסח, ואכלו עם בני חבורתו מבלי להסיר מהכבש את החלב, איסור הלכתי שהעונש עליו הוא כרת, כאשר הוא מברך את הברכה החביבה עליו בעת הפרות הלכתיות: "ברוך מתיר איסורים".
שבתי צבי יצא את איזמיר לכיוון קושטא ב-30 בדצמבר 1665, לדברי חסידיו על מנת להסיר את כתרו של הסולטאן מהמט הרביעי ולמלוך תחתיו. אך עם הגיעו במהירות השלטונות, והווזיר הגדול מהמט פאשא קפרולו הורה לעוצרו. לאחר תקופת מה במעצר, הובא למשפט בפני מועצת הסולטאן[20] באדריאנופול בט"ז באלול תכ"ו. שבתי הכחיש כל קשר לתנועה המשיחית סביבו וההאשמות המיוחסות לו, וניתנה בפניו האפשרות לבחור בין מוות ובין התאסלמות. הוא בחר להתאסלם, ושמו המוסלמי נקרא עזיז מוחמד. הוא קיבל את התואר "באשא קאפיג'י" (שומר החצר, כתואר של כבוד ולא בפועל), ונקבעה לו קיצבה ממשלתית מכובדת מקופת הסולטאן.
התאסלמותו של שבתי צבי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרוב מאמיניו לזנוח את האמונה בו. הזרם המרכזי ביקש להשכיח את החרפה, ספרי קהילות הושמדו ונמחקו ונאסר להזכיר את שמו של שבתי צבי. שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול ביחד עם אשתו וקבוצה מנאמניו שהתאסלמו בעקבותיו, וניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. כלפי חוץ נהג כמוסלמי לכל דבר, אך הוסיף לשלח איגרות למאמיניו שלא התאסלמו בהן מוסברת ירידתו למעמקי הקליפות כמעשה מיסטי, וכן הוא קיים קשר רצוף עם קהילות של מאמינים.
שבתי צבי מת בשעת תפילת נעילה ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ בקרב המאמינים את הרעיון לפיו לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות, ובמהרה יתגלה שנית ויגאל את ישראל.
תלמידי שבתי צבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבין תלמידי שבתי צבי, היו כאלו שהכריזו על עצמם כמשיח. בהם אברהם מיכאל קרדוזו, יעקב קרידו(אנ') (מייסד זרם היעקוביים בדונמה), ברוכיה רוסו ועותמאן באבא.
שוכר כחיל הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שוכר כחיל הראשון
בשמו העברי יהודה בן שלום, נולד בעיירה בית רדם שבקרבת צנעא, היגר לצנעא ובה נישא לזהרה בת סעיד יוסף אלקנדיל. לאחר נישואיו התפרנס בדוחק מתיקוני סנדלרות ודליים[21], ובזמנו הפנוי למד קבלה.
בשנת 1859, תקופה שבה הייתה הציפייה למשיח בשיאה בעקבות תהפוכות פוליטיות, שנים אחדות לאחר הופעת טוענים משיחיים בקרב המוסלמים בתימן[22], הציג את עצמו לראשונה כעושה דברו של אליהו הנביא ושליחו של המשיח. הוא גרש את אשתו והחל לנהל אורח-חיים סגפני של מטיף ודרשן נודד, ובדרשותיו אמר למאזיניו כי "באתי להזהיר אותכם ולהזכיר לכם את התשובה ופדיון הנפש". דווח כי הוא הכריז על שליחותו באחת השבתות של חודש מאי, 1861[23].
כחיל נרצח בסוף שנת תרכ"ג (1863) בידי ערבים מקומיים - ככל הנראה בהוראת האימאם של צנעא שראה בפעילותו איום, אך בכל זאת רבים ממאמיניו לא קיבלו את מותו וציפו לשובו בכל רגע, ביניהם היו גם אחותו ובנו, שאף לא התאבלו על מותו.
שוכר כחיל השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שוכר כחיל השני
שנתיים לאחר מותו של שוכר כחיל הראשון, עוד לפני שנשכחו הטפותיו והציפייה לשובו עוד הייתה מוחשית. הופיע אדם שטען שהוא שוכר כחיל הראשון שקם לתחייה. קרא "לאשתו ולבנו" לחזור אליו והתחתן עם גרושתו של שוכר כחיל הראשון. התגלותו המחודשת עוררה התרגשות רבה בקרב יהודים ומוסלמים כאחד. היה פעיל ונמרץ יותר מקודמו, הצליח יותר ממנו להפיץ את האמונה שהעידן המשיחי קרוב לבוא. הוא הטיף בעצמו בכפרים ובעיירות מבלי להסתייע בעוזרים ובמעריצים. הנהיג ארגון המומחה ביחסי ציבור ופרסום (אגרות ששלח לערים וארצות).
שוכר כחיל השני הפיץ את הרעיון שחובה על היהודים להפיץ את ימות המשיח באמצעות 2 יסודות עיקריים: הקריאה לעשיית תשובה ודרישה לתשלום מס שקרא לו מעשר: על פי רצון אלוהים על כל איש לשלם את חלקו שהוא הכרח ולא נדבה. אלוהים ציווה את המצווה החדשה ומבשר עליה באמצעות שליחו המשיחי כדי להחיש את הגאולה.
באמצעות הארגון הוא ניהל את תנועתו המשיחית, גבה את המעשר, קיים מערך תקשורת עם תומכיו והגביר את הציפיות המשיחיות בתימן ומחוצה לה באמצעות רשת שליחים שמשימתם לפרסם את "הופעתו המחודשת" ולגבות מעשר באזורים השונים וכן באמצעות קשריו עם נכבדים מקומיים הפיץ את בשורתו ברבים.
נקודת המפנה התרחשה בעקבות "איגרת לתימן", אותה כתב מתנגדו יעקב ספיר. מאמיניו החלו לפקפק ביכולתו להביא גאולה. מצב חדש זה הוליד ירידה בתרומות המעשר, ובשל כך שוכר כחיל השני נכנס לקשיים כלכליים שבעקבותיהם לווה הלוואות שלא היה יכול להחזירן. כתוצאה מכך, איבד את התמיכה הפוליטית עליה נשען. את ימיו האחרונים עשה בתימן מבודד ומנודה מהקהילה. גלמוד הלך לעולמו ב-1877.
שמריה האיקריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שמריה האיקריטי
רבי שמריה האיקריטי (מכרתים) היה רב יהודי-איטלקי, פילוסוף יהודי, משורר ופרשן המקרא. אשר בשנת 1352 פעל בחצי האי האיברי, תוך שהוא מנסה להשיב את היהדות הקראית בחזרה אל חיק היהדות הרבנית. המוני אדם מקהילות קראי קסטיליה ואנדלוסיה, נהרו אחריו תוך שהם מפיצים את השמועה כי רבי שמריה הוא המשיח.
השלטונות האנדלוסיים לא ראו את כל העניין בעין יפה וכלאו אותו, יש האומרים כי כל זאת אירע בעקבות הלשנת קנאים שרדפו אותו. הוא נפטר בכלאו במחצית השנייה של המאה ה-14.
משיחי שקר נוספים ביהדות ארצות האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בתימן הופיע במאה השביעית יהודי שהתאסלם מיד לאחר מותו של מוחמד וקרא ליהודים להאמין כי מוחמד הוא המשיח ושהוא יופיע שנית, ובינתיים ימלאו את מקומו בני פאטימה, כלומר עלי וצאצאיו.
באיגרת תימן מוזכרות עוד שלוש תקוות משיחיות שנכזבו:[24]
- משיח שקר בצרפת, בזמן מסעות הצלב המאה ה-11 (1087) ”וקודם זה כמו למ"ד שנה עמד אחד בצרפת, ואמר שהוא משיח, ועשה אותות לפי סברתם, והרגוהו הצרפתים והרגו עמו כלל מקהילות הקודש.”
- אבן אריה, משיח שקר שקם בקורדובה (קרטבה בלשון הרמב"ם) בזמן מסעות הצלב ב-1117 ”וקודם זה כמו עשר שנים עמד בארצות ספרד במדינות קרטבה איש אחד, ואמר שהוא משיח, וכמעט קט הייתה כליה על שונאיהם של ישראל בגללו.”
ב-1495 לערך קם משיח בקרב יהודי תימן שביקש להילחם במוסלמים באזור[25].
בשורה נכזבת על בואו הקרוב של המשיח, פאס, המאה ה-12
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפאס קם אדם בשם רבי משה הדרעי אשר חזה בחלום על בואו הקרוב של המשיח. וכך כתב הרמב"ם באגרת תימן: ”וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס, היום ארבעים ושמונה שנה, ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה, ולא יצא דברו לאור, והתחדשו לישראל בגללו צרות. והודיעני הדבר הזה מי שהיה מצוי בכל.”, ראו גם באתר דעת[24]. לפי הגרסה המורחבת של האגרת, אדם זה היה רבי משה הדרעי, תלמידו של ר"י מיגאש ואישיות חשובה:[26] ” איש חסיד ונעלה, אחד מחכמי ישראל הנודע בשמו מר משה דרעי, בא מדרעא לארץ אנדלוס, ללמוד תורה מרבי יוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש אשר שמעו הטוב הגיע אליך. מר משה שב אחרי כן למרכז ארץ המערב, היינו עיר פאס, והעם התקבץ אליו מפני חסידותו, מעלתו ותורתו. הוא הודיע להם שהמשיח נתגלה ושה' הודיע לו את זה בחלום, אבל לא החזיק את עצמו למשיח כמשוגע הנ"ל, הוא רק טען שהמשיח כבר הופיע”
ביהדות אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביהדות אירופה היו מקרים של גילויי משיחיות ומשיחי שקר נפוצים בזמנים של מצוקה גדולה, למשל באירופה בזמן מסעות הצלב. במקרים רבים הבטיחו משיחי השקר כי יהיה ניתן לעלות לארץ ישראל.
אברהם אבולעפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אברהם אבולעפיה
נולד בסרגוסה שבחבל אראגון בספרד בשנת 1240. האירוע המכונן בחייו של הרב אבולעפיה אירע בקטלוניה כשזכה, לפי עדותו, בשנת 1270 לגילוי נבואי המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור ו"לדבר עמו בענייני יהדות"[27].
ב-1280 החליט להיענות לציווי הנבואי שקיבל עשר שנים קודם לכן ולנסות להיפגש עם האפיפיור ניקולאוס השלישי, אך האפיפיור סירב לראותו, ור' אברהם אבולעפיה קיבל מסר שאם ינסה לפוגשו יוצא להורג בשריפה. ר' אברהם אבולעפיה בכל זאת ניסה לפגושו, אך האפיפיור מת באופן פתאומי. הוא נעצר על ידי כת המינוריטים השייכת למסדר הפרנציסקנים, אולם הוא לא נשרף כפי שאיימו עליו בתחילה אלא הוחזק במעצר שבועות מספר ולאחר מכן שוחרר ופנה לסיציליה.
בשנת 1281 הגיע לאי סיציליה (פלרמו ומסינה), שם הקים בית מדרש והצליח לאסוף סביבו עדה גדולה של תלמידים וחסידים. בשל גישתו הנבואית פנו חלק מנכבדי המקום לרשב"א, שהיה מגדולי ההלכה באותה עת ושימש כנציג מעין-ממסדי של הדת, בשאלת נביאותו של ר' אברהם אבולעפיה. הרשב"א דחה בבוז את יומרותיו הנבואיות, ופתח כנגדו במלחמת חורמה. מאבקו של הרשב"א הצר את צעדיו של ר' אברהם אבולעפיה, וכתוצאה מכך איבד קהל גדול מתלמידיו וחסידיו, ואף נאלץ לעזוב לזמן מה לאי קומינו הסמוך.
ר' אברהם אבולעפיה נחשב במשך שנים למנודה בשל תפיסתו כמשיח שקר, אך מאז המאה ה-18 הוא נזכר לזכות בכתביהם של רבנים שהיו גדולי הדור. בזכות החיד"א, שהיה מגדולי הפוסקים וכן מראשוני ההיסטוריונים של הכתיבה היהודית, התהפך מעמדו של הרב אבולעפיה מן הקצה אל הקצה והוא הפך מדמות בזויה, נלעגת ומוחרמת לדמות מכובדת, מוערכת ולגיטימית.
אבולעפיה מעולם לא הוצא מכלל ישראל.
אשר למלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אשר למלין
הופיע בשנת 1502 באיסטריה, ליד ונציה וטען שהוא מבשר הגאולה.
למלין עסק ככל הנראה בקבלה, קרא לחזרה בתשובה והודיע על ביאתו הקרבה של המשיח, במהלך ששת החודשים הקרובים, אם היהודים יפגינו תשובה מלאה. קבוצות גדולות של תומכים החלו להפיץ חזונו בקהילות היהודיות בגרמניה ובאיטליה, אך למלין נפטר (או נעלם) והתנועה המשיחית באה אל קיצה[28]. לאחר מותו תומכיו התנצרו.
מרדכי מוכיח
[עריכת קוד מקור | עריכה]חי בעיר אייזנשטט שבאוסטריה של ימינו, והיה מתומכי השבתאים (מאמיני שבתי צבי, ר' למעלה) ולאחר מותו של הלה טען בראשונה כי שבתי צבי יחזור מן המתים, ולאחר מכן, כי הוא עצמו המשיח.
הוא הוזמן על ידי יהודי איטליה לרומא ב-1680, שם טען בפניהם כי עליו להתנצר, כמו במקרה המרת הדת של שבתי צבי. הוא נפטר בפולין.
יעקב פרנק
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יעקב פרנק
נולד בעיירה קורולובקה שבפודוליה למשפחה משרידי השבתאים, והיה סוחר באריג טקסטיל ואבנים יקרות. בין השנים 1752–1755 חי באיזמיר ובסלוניקי, בהן הפך למרכז תנועת השבתאים הנסתרים דונמה. בשנים אלו החל פרנק "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי, וכן שהוא המשיח.
במשך כמה שנים פרנק ואנשיו הוחרמו על ידי רבני אירופה, ואילו הפרנקיסטים נאלצו לברוח, פנו אל הכנסייה והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך ויכוחים עם היהודים. בסוף הוויכוח הראשון, פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. ובסוף הוויכוח השני, קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד מלך פולין, אוגוסט השלישי, ששימש סנדקו.
ואולם, תוך שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כמו התייחסותם אל פרנק כמשיח וכאל, והפניית תפילותיהם אליו. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.
פרנק שוחרר בסוף 1772, בעקבות כיבוש הרוסים את צ'נסטוחובה ושחרור כל האסירים הפולנים, כולל אותו. לאחר נדודים של מספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך על המיין הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב. בזמן שהותו בפרנקפורט קשרה כת הפרנקיסטים קשרים עם משפחת רוטשילד ועם המסדר הישועי "האילומינטי הבווארי" שהתבסס באותם ימים בפרנקפורט[29].
כת הפרנקיסטים כללה פולחן מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק מרובה בקבלה, פריצות מינית בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ - דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. פרנק האמין שהוא נציגו של האל, שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות.
לאחר מותו בשנת 1791 השתלבו הפרנקיסטים בציבור הנוצרי.
בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין משיחי שקר המוגדרים ככאלו על ידי הכנסייה הנוצרית:
באסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מהדי
באסלאם, נפוצה האמונה כי סמוך לבואו של המהדי, תופיע דמות שכינוייה דג'אל, והוא משיח השקר שעתיד להופיע ולגרום לכל העולם לסגוד לו. על פי האמונה המוסלמית, דג'אל יעבור מעיר לעיר וינסה להסית את כל תושביה, אך יימנע מלהיכנס למכה ולמדינה.
משיחי שקר היסטוריים באמונה האסלאמית הם אלו שהכריזו על עצמם כמהדי, בהם:
- מוחמד ג'ונפורי (אנ')
- עלי מוחמד שיראזי, הבאב
- מוחמד אחמד ("המהדי המשוגע")
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעקב וינשל, פרשיות עלומות בתולדותינו, הוצאת "אברהם", תל אביב, תשל"ג-1973.
- בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ט
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משיחי שקר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- אברהם יערי, תנועות משיחיות בתימן. פורסם ב"מחניים" פ"א (תשכ"ג). מובא באתר דעת.
- בעקבות משיח - שבתאי צבי והתנועה השבתאית.
- בת ציון עראקי קלורמן, משיחיות יהודית ומשיחיות ערבית בתימן במאה הי"ט - השפעה בין-תרבותית, "פעמים" 25, תשמ"ו, עמ' 40–64, מובא באתר יד יצחק בן-צבי.
- אגרות תימן לרמב"ם, באתר דעת
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כמו במקרה של שבתאי צבי - להלן
- ^ הרמב"ם על בר כוכבא - להלן
- ^ ראו ערך: משיח
- ^ "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג - בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו", משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה ט'
- ^ למרות שהגדרתו כ"משיח שקר" מוטלת בספק. מאחר שעל פי היהדות המשיח הוא מלך שולט על ממלכה. ואילו על פי האוונגיליון, ישו סטה מהמסורת היהודית והגדיר מחדש את המושג "משיח" - כאדם הגואל את הנשמות אך אינו מתיימר למלוך פוליטית בעולם הזה. כך שישו אפילו לא טען להיותו "משיח" לפי ההגדרה היהודית.
- ^ "והתניא בערב הפסח תלאוהו לישו והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מג, עמוד א'.
- ^ זכריה ט, י
- ^ ירמיהו לא לג
- ^ ישעיהו יא, ט
- ^ ישעיהו ב, ד
- ^ "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין - מצווה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם 'שם רשעים ירקב'" משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י', הלכה ב.
- ^ דניאל יא, יד
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ' 97.
- ^ "אמר להו לרבנן 'אנא משיח'. אמרו ליה: 'במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין'. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ג, עמוד ב'.
- ^ "אתין טעינון רישיה גבי אדריינוס אמר לון מאן קטל הדין אמר ליה חד כותייא אנא קטלתיה, אמר לי חמי לי פטומיה, חמי ליה פטומיה, אשכח חכינה כרוכה עליו, אמר אילולי אלקא דקטלי מאן הוה יכיל קטלי" תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף כד, עמוד א'.
- ^ תלמוד ירושלמי, תענית, ד, ה
- ^ ע"פ סוקרטס Historia Eccicsiac vii. 36
- ^ ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קס"ד
- ^ אגרות הרמב"ם, איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא
- ^ לפי רוב המסורות ניהל הסולטאן עצמו את הדיון, אך ג' שלום (ח"ב עמ' 568–569) על פי מקורות טורקיים שלל את השתתפות הסולטאן בפועל וגרס כי הסולטאן היה "נוכח נסתר" מאחורי וילון.
- ^ עמרם בן יחיא קרח, סערת תימן, ירושלים 1954, עמ' ל"ו-ל"ז (מובא באתר HebrewBooks)
- ^ בת ציון עראקי קלורמן, משיחיות יהודית ומשיחיות ערבית בתימן במאה הי"ט - השפעה בין-תרבותית, "פעמים" 25, תשמ"ו, עמ' 40–64, מובא באתר יד יצחק בן-צבי
- ^ בת ציון עראקי קלורמן בספרה: The Jews Of Yemen In The Nineteenth Century: A Portrait Of A Messianic Community, E. J. Brill: Leiden,1993.
- ^ 1 2 אנציקלופדיית דעת משיחי שקר
- ^ אברהם יערי תנועות משיחיות בתימן
- ^ הרמב"ם התבסס עליו בתשובתו לחכמי פרובינצה ראו שו"ת הרמב"ם סימן כו באתר: sefaria. וראו עוד: חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ב, עמ' 86 - 89; הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, עמ' קסד ואילך, ירושלים, תשנ"ה.
- ^ מעשה זה מעיד על תודעה עצמית משיחית מובהקת, שהרי בויכוח ברצלונה הכריז הרמב"ן כי בעת קץ הימים יבוא המשיח בציווי השם אל שליט היהודים, ובזה רמז אל האפיפיור, וידרוש ממנו כשם שדרש משה רבנו מפרעה: "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי" (ספר שמות, פרק ז', פסוק ט"ז)
- ^ Graetz, Heinrich; Philipp Bloch (1894). History of the Jews. Jewish Publication Society of America, 482
- ^ "To Eliminate the Opiate", Rabbi Marvin S. Antelman, 1973