דייג

ערך זה עוסק בעוסק בדיג. אם התכוונתם לפעולה, ראו דיג.

דייג הוא אדם העוסק בפעילות דיג. חלק מהדייגים עושים זאת לפרנסתם, לעיתים כחלק מקואופרטיב, חברה או איגוד. אנשים אחרים עוסקים בדיג כתחביב או ספורט, רובם בעזרת חכה ופיתיון.

דייגים כיום

ארגון המזון והחקלאות הידוע כ-FAO, (ראשי התיבות של Food And Agriculture Organization), ארגון המסונף לאו"ם מפרסם מדי שנתיים דו"ח על מצב הדיג העולמי. על פי הדו"ח האחרון שיצא בשנת 2002 ומסכם את נתוני שנת 2000 מתפרנסים מדיג בעולם כיום כ-35 מיליון איש. 65% מדיג ימי, 15% מדיג בנהרות ובאגמים ו-20% מחקלאות ימית.

בארצות המפותחות יש מגמה בולטת של ירידה בכמות המועסקים בדיג, כמו בכל ענפי החקלאות. ביפן למשל ירד מספר הדייגים מכ-440,000 בשנות ה-70 ל-216,000, ובמקביל קיימת מגמה קבועה של הזדקנות האוכלוסייה העוסקת בדיג משום שמקצוע קשה זה אינו מושך צעירים. לדוגמה ביפן 32% מהדייגים הם בני למעלה מ-60. תופעה אופיינית נוספת לענף הדיג היא שרוב הדייגים הם עצמאים.

החל משנות ה-90, בעקבות העלייה במודעות לחשיבות השמירה על הסביבה, דו"חות שונים מסמנים את הדייגים כגורם מכריע בקריסתן של אוכלוסיות דגים, מה שעלול להשפיע לרעה על המאזן האקולוגי בסביבות מחיה רחבות.^[1]

דייגי ישראל

דייגי ישראל עוסקים בדיג דגי ים בים התיכון ובמפרץ אילת, ושל דגי מים מתוקים בים כנרת. האגף לדיג שבמשרד החקלאות מטפל הן בדייגים והן במדגה, כלומר גידול דגים בברכות (בעיקר דגי מים מתוקים) ובכלובים הצפים בים (דגי ים).

השיטות המופעלות בידי דייגי ישראל הן: דיג מכמורת, דיג הקפה, דיג ברשתות זימים, דיג במערכות חכות ובחכות בודדות. דייגי המכמורת פועלים בספינות (מכמורתנים) שאורכן בין 14 ל-28 מ'. שאר השיטות מופעלות מכלי שיט קטנים יותר. בסיסי הדיג הימי בישראל הם: נמל אילת בים סוף ונמל הקישון, נמל עכו, נמל יפו, נמל תל אביב ונמל אשדוד בים התיכון. בכנרת, עיקר הדיג מתנהל בטבריה, עין גב וגינוסר.

דיג ספורטיבי

תחום הדיג הספורטיבי נפוץ במדינות רבות, ולעיתים ישנן תקנות שונות המבחינות בין דייגים מקצועיים לבין דייגים חובבנים.

דייגים חובבנים רבים משתמשים בדגים שלכדו למאכל, אולם במקרים שונים אסור להם או שאינם מעוניינים לקחת את הדג והם מחזירים אותו למים. שיטה זו נקראת לכידה ושחרור (אנ').^[1]

תפיסה רווחת היא ששיטת הלכידה והשחרור נטולת נזק משמעותי לדגים, אולם מחקרים שונים מרחבי העולם מצביעים על פגיעות קשות ואף מוות. על פי מחקרים שונים, שיעור התמותה הממוצע של דגים ששוחררו חזרה למים לאחר שנלכדו עומד על 18-16%, ובמינים רגישים התמותה אף גבוהה מ-90%. גם הדגים שנותרים בחיים בחלק מהמקרים סובלים מפציעות שימנעו מהם להעמיד צאצאים או ישבשו את הנדידה הטבעית שלהם.^[1]

גורמים שונים, ביניהם החברה להגנת הטבע, מפרסמים המלצות להגביר את המודעות לפגיעה בדגים שיש לשיטה זו, ובנוסף, את המודעות לדרכים להפחית את הנזק לדגה. ניתן להפחית חלק מהנזק, למשל, שימוש בציוד מפחית נזק, או על ידי בחירת מקום דיג בו עיקר הדגים אינם מוגנים, מכיוון שאת מינים אלו החוק מחייב להחזיר למים. שיטות נוספות להפחתת הנזקים כוללות הימנעות מקרס משונן או שמירת הדגים בסביבה רטובה ולחה.^[1]

דיג ספורטיבי ישראל

דיג ספורטיבי הוא אחד מענפי הפנאי המובילים בישראל ועוסקים בו כ-70 אלף איש,^[2]^[1] שלוכדים שלל כולל של בין 15 ל-35 אחוז מסך שלל הדייג השנתי (כולל דיג מסחרי).^[1]

שיטות הדיג הספורטיבי הנפוצות:

ז'ירז'ור
דיג פיתיונות
טרולינג
ג'יגינג - השיטה פותחה ביפן ואומצה בישראל בגלל האתגר וההצלחה המרובה.
דיג בצלילה חופשית
דיג מקיאק ודיג בצלילה חופשית מקיאק - בדיג מקיאק נעשה שימוש במספר שיטות דיג, בהן טרוליג ודיג בג'יגים. שיטות דיג אלו והשימוש בקיאקים לדיג מצריכים אימון על מנת לבצע אותם בבטחה במים עמוקים.

כל שיטות הדיג הספורטיבי מלבד דיג עם חכה מהחוף מצריכות רישיון דיג המונפק על ידי האגף לדיג וחקלאות מים שבמשרד החקלאות ופיתוח הכפר.^[3]

אמונה תרבות ופולקלור

דייגים בכתבי הקודש

הדיג נחשב אחד מהמקצועות העתיקים בעולם. דייגים מוזכרים בתנ"ך "וְאָנוּ, הַדַיּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכּה; וּפרְשֵי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ" (ישעיהו י"ט ח). בתלמוד ""אין אדם פורש חרמו ומעמיד ספינתו בתוך של חבריו אבל צדין בחכים ובמכמורים בכל מקום" (תלמוד בבלי תוספתא מסכת בבא קמא ח', ו). ובברית החדשה "וַיְהִי בְּהִתְהַלְכוֹ עַל־יַד יָם־הַגָלִיל וַיּרְאו ְהִנֵ שְנֵי אֲנָשִים אַחִים שִמְעוֹן הַנִקְרָא פֶטְרוֹס וְאַנְדְרַי אָחִיו מַשלִיכִים מְצוֹדָה בַּיּם כּי דַיָגִים הֵם." ((הבשורה על-פי מתי ד' 18). כמוזכר בפסוק דלעיל היו כמה משנים־עשר השליחים של ישו דייגים, האחים יעקב ויוחנן בני זבדי והאחים שמעון ואנדרי. לימים קיבל שמעון את השם פטרוס והוא נחשב לאפיפיור הראשון.

דייגים בספרות

הרשימה החלקית הבאה מכילה יצירות (שחלקן הוסרטו), המתארות הן את חייהם הקשים והמסוכנים של הדייגים והן את עולמם של הדייגים החובבים.

מובי דיק מאת הרמן מלוויל. תיאור חייהם של ציידי הלווייתנים במאה ה-19.
הזקן והים מאת ארנסט המינגוויי. יצירת מופת ובה תיאור מאבק של דייג ודג. הספר הוסרט ב-1958 כשבתפקיד סנטיאגו הדייג ספנסר טרייסי.
ים המוות מאת ז'ורז' אמאדו. תיאור חייהם של דייגים בבאהיה שבברזיל.
סערה מושלמת מאת סבסטיאן יונגר, תיאור טביעתה של ספינת דייגים. הספר הוסרט בהשתתפות ג'ורג' קלוני ומרק וולברג.

איים בזרם מאת ארנסט המינגוויי. כולל תיאור של דיג חובבים הקרוי באנגלית Big game fishing.
נהר זורם ביניהם מאת נורמן מקלין. חיי משפחה אחת במערב התיכון של ארצות הברית בתחילת המאה ה-20 שברקע דיג החובבים בשיטה המכונה "דיג זבובים". הוסרט בבימויו של רוברט רדפורד ובהשתתפות בראד פיט.

אמונה, מנהגים ואמונות תפלות

דייגים הם בדרך כלל אדוקים באמונתם. העובדה שביטחונו האישי של הדייג והצלחתו בדיג תלויים בים, שלעיתים הוא מסוכן מביאה את העוסקים בדיג לדבקות בדת כדרך להבטחת שלומם ולהצלחת עיסוקם. אצל הנוצרים הקתולים מתבטאת אדיקות זו בעלייה לרגל לכנסיות ומנזרים. אצל הנוצרים הפרוטסטנטים בעצרות תפילה ושירה בציבור. תיאור מפורט של כינוס מסוג זה ודרשה לפני ציבור של ציידי לווייתנים מופיע בתחילת הספר מובי דיק.

הנוצרים מרבים להתפלל לפטרוניהם השונים בייחוד לפטרוס הקדוש שהיה דייג בעצמו. דייגים נוצרים נוהגים להצטלב לפני שהם פורשים את הרשתות, ודייגים סקוטיים אף נוהגים לומר פרקי תהילים מיוחדים. רבים מהדייגים הברזילאיים באזור באהיה שאף שהם קתולים להלכה מאמינים בדת ששורשיה אפריקנים הקנדומבלה וביאמנז'ה "אלת הים" ונוהגים להתפלל אליה להצלחתם. דייגים מוסלמים נוהגים להזכיר את מוחמד בזמן שהם פורשים רשתות. דייגי הכנרת הערבים היו נוהגים לקרוא בשמו של השיח' הקדוש עלי שלפי המסורת היה דייג.

האמונות של העמים הקדומים שהים הוא משכן של אלוהות או של רוחות טובות ורעות ושלדגים יש נשמה ורגשות בהם צריך להתחשב יצרו מנהגים המתקיימים עד ימינו:

תחילת עונת הדיג:
- בסנגל מקריבים בתחילת עונת הדיג מנחות לאל הים.
- בקליפורניה נהגו האינדיאנים לרקוד לסלמון.
- בארצות הקתוליות נפתחת עונת הדיג בפולחן דתי ובברכה של כומר.
ציד הדג הראשון:
- במקומות שונים באירופה נהוג להשליך חלק מהדגים שנלכדו בחזרה לים כקרבן לאל הים.
- המאורים נוהגים להשליך את הדג הראשון שלכדו בחזרה לים על מנת שיספר לחבריו על היחס הטוב שקיבל.
חנוכת רשת חדשה:
- בקלדוניה החדשה שופכים על הרשת שיקוי שהוכן בידי כהן.
- בצפון צרפת שופכים על הרשת יין.
חנוכת סירה חדשה:
- בארצות קתוליות מקדש הכומר את הסירה החדשה אחרת לא יהיה לה צוות.
- אצל הפרוטסטנטים חונכים סירה בבקבוק יין.
- הערבים נוהגים לשחוט כבש ולהגיר את דמו לים.

האמונה כי על מנת להצליח בדיג יש לפייס את הרוחות הרעות ולזכות בתמיכתן של הרוחות הטובות יצרה מערכת שלמה של אמונות טפלות ואמונה כי כישלון בדיג נובע מעין הרע:
- בסקוטלנד נוהגת אשת הדייג לזרוק מטאטא אחרי בעלה היוצא לראשונה לים.
- באסטוניה סבורים כי ריב במשפחה מביא מזל טוב וכל מכה שקולה ללכידת שלושה דגים.
- דייגים רבים נוהג להשתמש ביריקות כאמצעי להביא מזל טוב. באירופה נוהגים לירוק על החכה. בגרמניה יורקים על הכיריים.
- סימן רע הוא לפגוש אישה בדרך להפלגה ובכמה ארצות מפנה אישה את גבה לדייגים בדרכם לים.
- במקומות שונים יש איסורים על צורות התנהגות מסוימת בים: אסור לשרוק בסירה, הדייג הערבי לא יכנס לסירה בנעליו, הדייג ביוגוסלביה לא ינסה להעריך את כמות הדגים לפני תום יום העבודה.

אם איתרע מזלם של הדייגים והדיג לא צלח, סימן שלקו בעין הרע. על מנת להסירו נהוגים:
- במרוקו לשחוט תיש ולהטילו לים.
- בלוב מביאים אישה שתטיל את מימיה על חרטום הסירה.
- בסקוטלנד שורפים רשת כקורבן לפייס את הרוח הרעה.