לדלג לתוכן

פילופוימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסל בדמותו של פילופוימן
דמותו של אנטיגונוס השלישי דוסון מלך מוקדון, על גבי מטבע
הליגה האכאית בשיאה

פילופוימן (ביוונית: Φιλοποίμην; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי יווני בן מגלופוליס. שימש שמונה פעמים כסטרטגוס של הליגה האכאית, והפך אותה לאחד הכוחות החזקים ביותר ביוון כולה. כונה "היווני האחרון".[1]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילופוימן היה בנו של קוראגיס, טיראן מגלופוליס, שהייתה אז פוליס קטנה בארקאדיה. אביו מת עוד כשהיה צעיר, ועל כן הוא גודל בידי ידיד של אביו, קלאנדר שמו.[1] מוריו היו פילוסופים שחינכו אותו ברוח הדמוקרטיה, ופילופוימן עצמו ניסה תמיד לחקות את גישתו המדינית של אפמינונדס. הוא נהג להתלבש ולהתנהג בפשטות, פלוטרכוס אף מספר שפעם חשבה אותו אשתו של אחד מקציניו לחייל פשוט.[2]

בשנת 223 לפנה"ס כשפילופוימן היה בערך בן שלושים, תקף מלך ספרטה קלאומנס השלישי את מגלופוליס.[3] פילופוימן לחם באומץ נגד הפולש, ואף נפצע בקרב ואיבד את סוסו,[4] אולם הוא הצליח להבריח את מרבית האזרחים אל מסיניאה. קלאומנס שידע שיהיה לו קשה להחזיק בעיר הרפאים, הציע לתושבים חזרה את בתיהם ורכושם אם יסכימו לחזור למגלופוליס ולהיות נאמנים לו. האזרחים נטו לקבל את ההצעה, אולם פילופוימן נאם בפניהם והבהיר להם שאין קלאומנס רוצה את טובתם אלא רק מנסה לנצל אותם. בתגובה קלאומנס הרס עד עפר את מגלופוליס.[5]

פילופוימן הצטרף לצבאו של אנטיגונוס דוסון, מלך מוקדון שהיה במלחמה עם קלאומנס. הוא פיקד על חטיבה של אנשי מגלופוליס בצבא המוקדוני. בשנת 222 לפנה"ס החליט אנטיגונוס להגיע לקרב מכריע נגד קלאומנס, הצדדים נפגשו בקרב סלאסיה. הכוח המוקדוני הורכב משלושה מרכיבים עיקריים, מוקדונים, אכאים ואילירים. על פי האסטרטגיה שתוכננה בידי אנטיגונוס, המוקדונים והאילירים היו אמורים לתקוף ראשונים, בעוד האכאים אמורים להמתין. פילופוימן ואנשיו היו עם הכוח האכאי, אולם במהלך הקרב הבחין פילופוימן שהעורף המוקדוני-אילירי לא מוגן היטב, והספרטנים שעליהם פיקד אאוקלידס אחיו של קלאומנס איגפו אותם מאחור. הוא ניסה להפנות את תשומת לבם של הגנרלים המוקדונים לכך, אולם הללו התעלמו ממנו ולעגו לו משום שהיה עדיין צעיר יחסית. לכן בלית ברירה הפנה את תשומת לבם של האכאים לכך, ויחד עמם התנפל על הספרטנים. הללו נסוגו, ואפשרו למוקדונים והאילירים להמשיך בהתקפה. פילופוימן עצמו נפצע בירכו במהלך הקרב, אולם סירב להפסיק להילחם וגבורתו עודדה את השאר.[6] פוליביוס מספר שלאחר הקרב שאל אנטיגונוס את הגנרל המוקדוני אלכסנדר: "מדוע פתח בקרב לפני שניתן האות. אלכסנדר הכחיש את הדבר, ואמר שנער ממגלופוליס התחיל בפעולה לפני הזמן בניגוד לדעתו. אז אמר אנטיגונוס שאותו נער הבין את המצב ופעל כראוי למצביא, ואילו הוא המצביא פעל כאחד הנערים."[7] פלוטרכוס מספר שאנטיגונוס צחק ואמר: "ובכן אז נער צעיר התנהג כמצביא גדול."[6]

המאבק במאכאנידס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הפך פילופוימן לשכיר חרב, הוא לחם בשירות ערים שונות בכרתים,[8] אולם כאשר בשנת 201 לפנה"ס עלה לשלטון בספרטה הרודן מאכאנידס, והתחדשו מעשי האיבה בפלופונס, פילופוימן חזר לארצו. הליגה האכאית שאיגדה תחתיה מספר ערים, וביניהם מגלופוליס, עיר מולדתו של פילופוימן, רצתה להסתייע בניסיונו הצבאי במלחמה הקרבה. קיקליאדס מונה לסטרטגוס של הליגה, ופילופוימן נבחר להיפרכוס (מפקד חיל הפרשים). הזדמן לו להוכיח את כישרונו כמפקד בקרב נהר לאריסוס, שבו הביס כוח משותף ספרטני-אילאי שעליו פיקד מאכאנידס עצמו. בשל ניצחון זה מונה פילופוימן לסטרטגוס הליגה לשנת 207 לפנה"ס.

פילופוימן קבע לעצמו כמטרה להביס סופית את מאכאנידס. והחליט לשם כך לבצע רפורמות מקיפות בצבא. לאחר שהצליח לשכנע את מועצת הליגה להקציב לו כספים לשם כך, פילופוימן החליף את מגן התיראוס המקובל במגן אספיס דק ונוח. החנית המקובלת שנקראה דורי, הוחלפה בסריסה שהייתה מקובלת בצבא המוקדוני. כמו כן הוא הלביש את החיילים בקסדות נחושת שנקראו קראנוס, בשריונות חזה שנקראו תוראכס, ומוקיים. כוונתו הייתה למעשה להפוך את החיילים הרגליים הקלים, לכבדים יותר.[9] כמו כן הוא הנהיג מערכת אימונים קפדנית ויעילה.[10] לקראת הקיץ של אותה שנה הגיע פילופוימן למסקנה שחייליו כשירים לקרב המכריע מול ספרטה. מאכאנידס כבש את העיר טיגיאה, וחפץ להשתלט גם על מנטיניאה ששכנה 15 קילומטרים משם. פילופוימן גייס את כל צבאו, שכלל גם תגבורות מאת מלך מוקדון, וצעד אל מנטיניאה.[11] המערכה התפתחה לקרב שכונה קרב מנטיניאה, על פי המסופר במהלך הקרב נפגשו מאכאנידס ופילופוימן פנים אל פנים. פילופוימן הכה פעמיים, ומאכאנידס מת. לזכר אותו מאורע הקימו האכאים בדלפי פסל המתאר את פילופוימן מניף חנית מעל מאכאנידס.[12] מלבדו איבדו הספרטנים 4,000 איש[13]

המאבק בנאביס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמותו של נאביס שליט ספרטה, על גבי מטבע.
מותו של פילופוימן

לאחר הניצחון על מאכאנידס, שאף פילופוימן להפוך את הליגה האכאית למעצמה שאינה תלויה במוקדון.[14] בשנת 205 לפנה"ס נחתם "שלום פויניקי" בין הרפובליקה הרומית למוקדון, הסכם השלום נחתם לאחר סיום המלחמה המוקדונית הראשונה שהותירה את מוקדון חלשה מתמיד. אולם עם מותו של מאכאנידס לא תמו הצרות, בספרטה עלה לשלטון רודן גרוע יותר מקודמו בשם נאביס, שרצח את פלופס, אחרון המלכים החוקיים של ספרטה. בשנת 201 לפנה"ס נאביס פלש למסיניאה, פילופוימן גייס במהירות את כל צבאו וצעד אל מסיניאה. נאביס שלא חפץ להסתבך בקרב גדול נסוג מהעיר בחשאי.[15]

בשנת 199 לפנה"ס תמה כהונתו כסטרטגוס, והוא מצא עצמו בלי תעסוקה שהלמה את אופיו ההרפתקני, על כן הוא נענה לבקשת העיר גורטין בכרתים והפך למפקד צבאה, דבר שהביא לגינויו בידי אנשי מגלופוליס.[16] הוא בילה בכרתים שש שנים, במהלכן למד את סגנונות הלחימה של אנשי האי שכללו בעיקר התנגבויות, מארבים ולוחמת גרילה. אולם אז הגיעו חדשות רעות מהפלופונס, נאביס ניצל את היעדרו וצבר עוד ועוד כוח בהדרגה, הוא צדד בפיליפוס החמישי במהלך המלחמה המוקדונית השנייה, וקיבל ממנו את ארגוס. אולם לקראת סוף המלחמה ערק לטובת רומא, וכך רכש את אמונה. אולם בהשפעת הליגה האיטולית החל נאביס להפר את הבטחותיו לרומאים ולאכאים. פילופוימן חזר ליוון, ובשנת 193 לפנה"ס מונה שוב לסטרטגוס במטרה להוביל את המאבק נגד נאביס.[17]

נאביס הצליח לכבוש את גיתיון, ואף הביס את האכאים בקרב ימי קטן, אולם פילופוימן הנחיל לו מפלות ניצחות ביבשה, והשמים את האדמה מסביב לספרטה. הוא אף יכל להטיל מצור על ספרטה עצמה, אולם אז הגיע לאזור המצביא הרומאי טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס, שלא אהב את היוזמה האכאית שהועלמה ממנו.[18] פילופוימן הצליח להגיע להסדר עם נאביס, שהיה הוגן מאוד מבחינת האכאים. אולם אז הגיע גיס בן 1,000 איש ששלחה הליגה האיטולית, בעלת בריתו של נאביס, לספרטה. נאביס קיבל אותם בכבוד, אולם סירב להמשיך במלחמה. כתגובה רצחוהו האיטולים והכריזו על עצמם כ-"משחררים".[19] אולם הספרטנים גרשו את האיטולים, והכתירו נער מזרע המלוכה בשם לאקוניקוס כמלך.[20] פילופוימן הבין שנקרתה לפניו הזדמנות שלא תחזור, הוא עלה על ספרטה עם כל צבאו, והדיח את לאקוניקוס. הוא כונן בעיר ממשל חדש בראשות טימולאוס, שהיה נאמן לו. טימולאוס אף רצה למסור לידיו את רכושם המופקע של נאביס וחבריו, ששוויו הגיע לכדי מאה ועשרים כיכרות כסף, אולם פילופוימן סרב.[21]

שנים אחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל החדש בספרטה היווה למעשה ממשלת בובות בידיו של פילופוימן, ולפיכך ביקש להצטרף רשמית לליגה האכאית. סיפוח ספרטה לליגה היווה את גולת הכותרת של הישגי פילופוימן, ספרטה הייתה לא רק עיר אסטרטגית חשובה, אלא גם עיר בעלת מורשת עתיקה והיסטוריה מפוארת. הרומאים מצדם לא התערבו בנעשה, משום שהיו עסוקים בהכנות לקראת המלחמה הקרבה עם אנטיוכוס השלישי.[22] אולם הספרטנים הצרו על חוסר העצמאות שלהם, ובשנת 189 לפנה"ס תקפו הספרטנים בלי לקבל אישור ממועצת הליגה את עיר החוף לאס, אולם הלאסים גרשו אותם.[23] בעידוד פילופוימן, פנו הלאסים יחד עם בני ערים נוספות ושטחו בפני מועצת הליגה את טענותיהם כנגד הספרטנים. פילופוימן ניסח חוזה חדש עם ספרטה, לפיו יוסגרו כל מנהיגי העיר הנוכחיים וכן החיילים שהשתתפו במעשה.[24] בספרטה התחוללה מלחמת אזרחים בין תומכי הכניעה לתנאי האכאים, ובין המתנגדים לה, בסופו של דבר לאחר ש-30 מתומכי הכניעה נהרגו, הודיעה ספרטה על התנתקות מהליגה האכאית, ושליחים ספרטנים פנו אל הרומאים בבקשה "לקבל את העיר אל אמונו וחסותו של העם הרומאי".[25]

פילופוימן שאותה שנה שימש כסטרטגוס, לא התקשה להעביר במועצה הכרזת מלחמה על ספרטה. הסנאט ברומא מצדו לא הצליח להגיע להכרעה ברורה.[25] ופילופוימן גייס את כל צבא הליגה וצעד אל ספרטה בראשית שנת 188 לפנה"ס. הספרטנים שנרתעו מהצבא האכאי העצום, הציעו שלום, פילופוימן הסכים באותם תנאים כמקודם. הספרטנים היססו,[25] אולם לאחר שנקטלו המתנגדים,[26] פילופוימן פקד על ניתוץ החומות שנבנו בימי נאביס, וביטול החוקה הספרטנית המסורתית לטובת החוקה האכאית. בוצעה חלוקה מחדש של האדמות, ובוטל מוסד האגוגה. כל האזרחים שזכו להשפעה בימי מאכאנידס ונאביס גורשו, ונותרו רק אלו שהיו נאמנים לשלטון האכאי.[25] פקידים מטעם סטרטגוס הליגה נותרו בספרטה כדי להבטיח שהכל יבוצע.[27] פילופוימן אף ניתק מספרטה את חבל בילבינה, והעניק אותו למולדתו מגלופוליס.[28] שליחים מספרטה התלוננו ברומא על העוול, ושליחים רומאים הגיעו להיפגש עם מנהיגי הליגה. חלק מחברי המועצה ובראשם דיופאנס תמכו בדרישות הרומאים, אולם פילופוימן התנגד להן בעוז.[29] השליחים הרומאים יצאו זועמים מהפגישה, ומאז שינו את מדיניותם כלפי האכאים וכלפי יוון בכלל מן הקצה אל הקצה.[30]

בשנת 183 לפנה"ס העיר מסיניאה הכריזה בהנהגתו של דינוקראטס על פרישה מהליגה האכאית.[31] פילופוימן היה אז בן שבעים, ושהה עם חטיבת פרשים בארגוס. הוא דהר בחיפזון אל מסיניאה וניסה לפרוץ את קווי ההגנה שלה, הפשיטה נכשלה ופילופוימן נפל בשבי. היו שרצו לנצלו לצורכי משא ומתן,[32] אולם דינוקראטס גזר עליו גזר דין מוות. הוצע לו למות על ידי שתיית רעל, מיתה שנחשבה למכובדת למדי. פילופוימן שאל את החייל שהביא לו את הרעל מה עלה בגורלם של שאר הפרשים שהשתתפו בפשיטה, החייל השיב לו שרובם הצליחו להימלט. פילופוימן אמר "אלה חדשות טובות אם כך לא אבדנו לגמרי", ובלע את הרעל.[33]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge university press, 1984.
  • F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols (1957, 1967, 1979).
  • F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
  • Peter Green. Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age. Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu
  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
  • Pausanias. Description of Greece. Translated by Jones, W. H. S. and Omerod, H. A. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1918. Digitized copy in:
  • Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פילופוימן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 1.
  2. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 2.
  3. ^ F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, vol I, p 258
  4. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 5.
  5. ^ פוליביוס, ספר שני, 55.
  6. ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 6.
  7. ^ פוליביוס, ספר שני, 68.
  8. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 7.
  9. ^ דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 401.
  10. ^ פוליביוס, ספר אחד עשר, 8-10.
  11. ^ גולן עמ' 402.
  12. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 10.
  13. ^ גולן עמ' 403.
  14. ^ גולן עמ' 425.
  15. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 12.
  16. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 13.
  17. ^ גולן עמ' 488.
  18. ^ גולן עמ' 492.
  19. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וחמישה, 5.
  20. ^ גולן עמ' 496.
  21. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 15.
  22. ^ גולן עמ' 497.
  23. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושמונה, 30.
  24. ^ גולן עמ' 580.
  25. ^ 1 2 3 4 גולן עמ' 581.
  26. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושמונה, 33.
  27. ^ פוליביוס, ספר עשרים ושתיים, 16.
  28. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 16.
  29. ^ פוליביוס, ספר עשרים ושתיים, 10.
  30. ^ גולן עמ' 580.
  31. ^ גולן עמ' 585.
  32. ^ גולן עמ' 586.
  33. ^ פלוטרכוס, "חיי פילופוימן", 20.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פילופוימן&oldid=38323300"