סער ופרץ
סער ופרץ (בגרמנית: Sturm und Drang, נהגה שְטוּרְם אוּנְט דְרָאנְג; נקרא בעברית גם "הסער והדחף") הוא שמה של תנועה ספרותית, פילוסופית ואמנותית גרמנית שהתקיימה בערך בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה ה-18. הסער והפרץ התבטאו בכך שניתן ביטוי עז וחופשי לתחושות סובייקטיביות אישיות, ובעיקר לרגשות קיצוניים, כתגובת-נגד לרציונליזם הכובל של עידן הנאורות ותנועות אסתטיות דומות. הפילוסוף יוהאן גאורג האמאן נחשב למייצג האידאולוגיה של ה"שטורם אונד דראנג", ויוהאן וולפגנג פון גתה היה מתומכיה החשובים, אף כי מאוחר יותר הוא ושילר הרחיקו את עצמם מעל התנועה, ובכך החלו את מה שייקרא מאוחר יותר ה"קלאסיציזם של ויימאר".
רקע היסטורי
ההתנגדות לנאורות והנאורות שכנגד
ערך מורחב – הנאורות שכנגד
הנאו-קלסיציזם הצרפתי, תנועה שתחילתה בבארוק המוקדם ושהחשיבה מאוד את הרציונליות וההרמוניה ה"טבעיים", היה היעד העיקרי שאליו כיוונו הסופרים מאסכולת הסער והפרץ את מרדנותם. הרגשנות הגלויה והצורך בדמויות ובאפיונים רציונליים ובלתי-אישיים עמדו בסתירה לרצונם של אותם סופרים להביע תחושות אישיות מטרידות וקשות ונקודת-מבט סובייקטיבית על המציאות.
סופרי הסער והפרץ קראו תיגר על האידיאלים של עידן הנאורות - רציונליזם, אמפיריציזם, אוניברסליזם - והעלו את הרעיון החדש לפיו הערכים שהתהוו בעקבות השינויים הגדולים שהביאה איתה הנאורות אינם משקפים היטב את החוויה האנושית, וכי יש לנסח אותם מחדש באופן מהפכני כדי להעביר במלואם את שיאי הכאב והייסורים הפנימיים, וכדי להמחיש כי המניעים האישיים נובעים משילוב בין הטהור והטמא.
לעיתים קרובות מזכירים את אסכולת קראפטמנש כמבשרת הסער והפרץ במחזאות, החל במחזותיו של פרידריך מקסימיליאן קלינגר; מאפיין חשוב של המחזות הללו הוא ההשתחררות הקיצונית שבהם מן הצורך של האינדיבידואליות לפנות אל כוחות חיצוניים לה או אל ההיגיון.[1] אידיאלים אלה זהים לאלה של הסער והפרץ, במידה כזו שאפשר לטעון, כי השם "הסער והפרץ" אינו אלא כינוי כולל לזרמים בספרות הגרמנית, שהתקיימו במקביל והשפיעו במשותף על סביבתם, ולא שמה של תנועה, שהביעה משהו שונה מאוד מההישגים שהגיעו אליהם מחברי המחזות האלימים של תנועת הקראפטמנש.
השפעות פילוסופיות ותאורטיות חשובות על תנועת הסער והפרץ בספרות כוללות את יוהאן גיאורג האמאן (ובעיקר חיבורו משנת 1762, Aesthetica in nuce. Eine Rhapsodie in kabbalistischer Prose, "אסתטיקה על רגל אחת. רפסודיה בפרוזה קבלית") ואת יוהאן גוטפריד הרדר, שניהם בני העיר קניגסברג ושניהם עמדו במגע עם קאנט. כתבים תאורטיים חשובים בנושא שטורם אונד דראנג פרי עטם של המחזאים עצמם כוללים את Anmerkungen übers Theater ("הערות על התיאטרון") מאת לנץ, ואת Von deutscher Baukunst ו-Zum Schäkespears Tag ("על האדריכלות הגרמנית" ו"בעניין יומו של שייקספיר") מאת גתה. המסמך החשוב ביותר מן התקופה היה הספר שנכתב ב-1773, Von deutscher Art und Kunst. Einige fliegende Blätter ("על האמנות והאוּמנות הגרמניות: כמה עמודים תלושים"), קובץ מסות שכלל רשימות של הרדר על שייקספיר ועל "אוסיאן" של ג'יימס מקפרסון, וכן מאמרים מאת גתה, פאולו פריזי (בתרגום מאיטלקית) ויוסטוס מזר.
מקור השם
הביטוי "שטורם אונד דראנג" הופיע לראשונה כשמו של מחזה מ-1776 העוסק במלחמת העצמאות האמריקאית מאת הסופר הגרמני פרידריך מקסימיליאן קלינגר, שבו מביע הסופר רגשות קשים בעוצמה מתפרצת. אף כי נטען כי יצירות מוזיקליות וספרותיות ברוח הסער והפרץ נכתבו כבר לפני יצירה מכוננת זו, הרי שהניתוח ההיסטורי מצביע על נקודה זו כעל הרגע שבו מתחילה להסתמן תנועה אסתטית חדשה ונבדלת, המודעת מאוד לעצמה.
עם הזמן הפך זרם השטורם אונד דראנג מזוהה עם ספרות או מוזיקה, שנועדו לעורר בקהל חלחלה ולהביאו לכדי רגשות קיצוניים. עם הזמן התפזר והתגלגל בקלאסיציזם של ויימאר ובסופו של דבר ברומנטיקה המוקדמת, שבה שולבו גם מטרות פוליטיות וחברתיות (התנגדות לרודנות ולמגבלות על החופש האנושי) עם יחס דתי ממש לכל דבר הקשור בטבע.[2] מתנהל כיום ויכוח אילו יצירות יש לכלול בקאנון של הסער והפרץ ואילו יש להשמיט ממנו; המצמצמים מבקשים לכלול בכינוי זה רק את גתה, הרדר, לנץ ואת המחברים, שהושפעו מהם במישרין וכתבו יצירות בדיוניות וכתבים פילוסופיים בין 1770 וראשית שנות השמונים של המאה ה-18.[3] על פי הגרסה המרחיבה, הסער והפרץ היה זרם ספרותי שאין לנתקו מן ההתפתחויות בנות-זמנו בתחום הפרוזה, השירה והדרמה, והשפעתו הישירה ניכרת בכל המרחב הדובר-גרמנית עד סוף המאה ה-18.
הסער והפרץ בספרות
ביצירת שטורם אונד דראנג טיפוסית - מחזה, שיר או רומן - הגיבור אינו מוּנָע ברצון להשיג מטרות נעלות או על ידי מניעים ריאליים, אלא על ידי נקמה ותאוות-בצע. יתרה מזו, רגשות עזים אלו דוחפים אותו על פי רוב לפעולות אלימות. פרומתאוס הלא-גמור של גתה ממחיש זאת, וכן את השניוּת הנגרמת משילובן של אמירות הומניסטיות ריקות לצדן של התפרצויות של אי-רציונליות.[4] ספרות הסער והפרץ נוטה להיות אנטי-אריסטוקרטית, ומייחסת ערך לדברים צנועים, טבעיים או אמיתיים באופן עז (במובן זה שהם גורמים כאב, ייסורים או אימה).
סיפור אהבתו הנכזבת והתאבדותו של גיבור ייסורי ורתר הצעיר (1774), הרומן הסנטימנטלי של גתה, הוא דוגמה טובה להתעמקותו של הסופר בנושא האהבה והייסורים. בדרמה השודדים (1781) מאת פרידריך שילר מונחים לראשונה יסודות המלודרמה כצורה דרמטית מוכרת, וזאת באמצעות עלילה המתארת את הסכסוך בין שני אחים בני-אצולה, פרנץ וקארל מור. פרנץ מתואר כנבל המנסה לגנוב מקארל את חלקו בירושה, אם כי המניעים למעשיו הם מורכבים וגוררים אחריהם חקירה מעמיקה של מושגי הטוב והרע. שתי יצירות אלו נחשבות טקסטים מכוננים של הסער והפרץ בספרות הגרמנית, והשפעתן על הדורות הבאים ועל הסגנונות המאוחרים יותר הייתה מכרעת.
הסער והפרץ במוזיקה
התיאטרון המוזיקלי - אופרה וזינגשפיל - היה מקום המפגש הטבעי של המוזיקה והספרות, ודרכו חדרו רעיונות השטורם אונד דראנג אל תחום ההלחנה, כדרך להעצים את המבע הרגשי של המוזיקה. התפתחות זו ניכרת במיוחד ברצ'יטטיב המלוּוה בתזמורת - אמצעי דרמטי שהופך את הרצ'יטטיב מסגנון כתיבה כמעט מכני, שנועד רק לקידום העלילה, לסגנון דרמטי "גבוה" (בהשפעת רעיונות מתחום הדרמה היוונית) שבו התזמורת מסייעת להעביר את מצבה הנפשי של הדמות. בבלט דון ז'ואן של גלוק מ-1761 ניכרים מאפייני הסער והפרץ במוזיקה, ואפילו בהערות שכתב המלחין בתוכנייה מוזכר כי הפינאלה נכתב בסולם רה מינור כדי לעורר פחד במאזינים. בז'אנר דומה, שנקרא בגרמנית "מלודרמה", היו קטעי דיאלוג מדוברים (כלומר, לא-מושרים) על רקע ליווי תזמורתי, שנועדו להשיג אפקט דומה. מחזהו של רוסו "פיגמליון" (1770), שכלל מוזיקה מאת המלחין אוראס קואנייה שנועדה להשרות את אווירת הדיאלוג המדובר על הקהל, נחשב ליצירה הראשונה בסוגה זו. "פיגמליון" של רוסו השפיע על גתה ועל סופרים ומחזאים גרמנים אחרים. המלודרמות המוכרות ביותר היו מאת המלחין הבוהמי גאורג בנדה, שהשפיע גם על מוצרט (שכתב מלודרמה בלתי-גמורה, צָאִידֶה).
בניגוד לתחום הספרות, בתחום המוזיקה השפעתו של זרם השטורם אונד דראנג הייתה מוגבלת יחסית. אף כי יש יצירות רבות שנטען לגביהן כי הן נכתבו על פי האידיאלים של הסער והפרץ, לא תמיד עומדת הנחה זו במבחנים היסטוריים. כך, למשל, בווינה המוזיקה הייתה "מתקדמת" יותר מזו שבשאר אירופה, והייתה בה נטייה לכתיבה רגשית יותר בסולמות מינוריים, ולחידושים בתחום המלודיה, אך אלו אינם מייצגים באופן אוטומטי כתיבה בסגנון שטורם אונד דראנג. הקשר הברור ביותר בין המוזיקה לבין רעיונות שטורם אונד דראנג נמצא באופרה ובמבשריה של המוזיקה התוכניתית, למשל "סימפוניית הפרידה" של היידן. מלחינים אחרים הקשורים בסגנון זה הם ארבעת בניו של באך (ובעיקר קרל פיליפ עמנואל באך) ויוהאן גוטפריד מיתל.
מאפיינים
יצירות בסגנון הסער והפרץ כתובות על פי רוב בסולם מינורי, ויוצרות רושם של סערת נפש, חרדה או רגשות קשים דומים. הנושאים העיקריים ביצירה נוטים להיות "זוויתיים", מבוססים על קפיצות גדולות (כלומר מרווחים גדולים) ובלתי-צפויים מבחינה מלודית. שינויי טמפו ודינמיקה תכופים ולא צפויים נועדו לשקף שינויים גדולים במצב הרוח. מאפיינים נפוצים אחרים הם קצבים "פועמים" או סינקופות, ונגינה בצלילים מהירים; טרמולו (צלילים מהירים החוזרים על עצמם) בכלי הקשת הוא מאפיין חשוב נוסף.
"תקופת הסער והפרץ" ביצירות היידן
לעיתים קרובות מייחסים ליוזף היידן כתיבה בסגנון הסער והפרץ מסוף שנות השישים של המאה השמונה-עשרה ועד תחילת שנות השבעים. ביצירותיו מאותן שנים ניכר לעיתים קרובות סגנון כתיבה סוער ונרגש, אף כי קשה להוכיח שמדובר ספציפית בסגנון הסער והפרץ. היידן עצמו מעולם לא ציין בכתביו את הסגנון הספרותי כמקור השראה לסגנונו החדש.[5] גם אם היידן לא ראה במוזיקה שלו אישור לאידיאלים האנטי-רציונליסטיים הללו (המוזיקה עדיין דבקה באחדות צורנית ומוטיבית), ניתן לראות השפעה על יצירותיו הכליות מאותה תקופה מצד התיאטרון המוזיקלי בסביבתו - ולפיכך אולי השפעה עקיפה של הסער והפרץ בספרות. הסימפוניות שכתב היידן באותה תקופה מכונות לעיתים "סימפוניות הסער והפרץ", אף כי כינוי זה ניתן להן מאוחר יותר. ביניהן ניתן למצוא את סימפוניות 44, 45 ("הפרידה") וסימפוניה מס' 49, רביעיות "השמש" (אופוס 20), ואף כמה מבין סימפוניות "פריז" המאוחרות יותר.
הסער והפרץ ביצירות מוצרט
סימפוניה מס' 25 של מוצרט שונה מרובן המכריע של הסימפוניות הקלאסיות בכך שהיא כתובה בסולם מינורי (מלבדה כתב מוצרט רק סימפוניה אחת בסולם מינורי: הסימפוניה ה-40, גם היא בסול מינור). מלבד הסולם, ניכרים בסימפוניה מאפיינים אחרים של הסגנון, כמו כתיבה סינקופלית ומנגינות זוויתיות, המתקשרים לסגנון הסער והפרץ.[6] הייצוג המוזיקלי של עצבנות וסערת-נפש (עם מעברים חדים לנושאים רגועים יותר), וכן הכתיבה החדשנית-לזמנה מבחינה הרמונית ותזמורתית, מעידים על השפעתו של המלחין יוהאן בפטיסט ונהאל וכתיבתו הנעה בין קיצונויות רגשיות, יותר מאשר על הצטרפות מודעת לסגנון אמנותי מסוים.
הסער והפרץ באמנות החזותית
התנועה המקבילה לסער והפרץ באמנות החזותית באה לידי ביטוי בציורים של סערות, ספינות טרופות, עיי חורבות וכדומה, המציגים את האימה וההרס נטול-ההיגיון שגורם הטבע. יצירות קדם-רומנטיות אלו היו אופנתיות בגרמניה בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה ה-18, ומצביעות על דרישה מצד הציבור לאמנות המעוררת רגשות עזים, בניגוד לאמנות הרוקוקו ששמה דגש על "טבעיות" ומתאם. בדומה לאלה, התעורר עניין גם בציורים מדירי-מנוחה של ביעותי-לילה: עדות לכך היא הערצתו של גתה לציוריו של הנרי פיוזלי (בגרמנית היינריך פיסלי), שעליהם אמר גתה כי הם עשויים "להבהיל כהוגן את הצופה". ציירים אחרים הקשורים לסגנון זה הם קספר וולף, קלוד ז'וזף ורנה ופיליפ ג'יימס דה לותרבור.
קישורים חיצוניים
- סער ופרץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
תנועת סער ופרץ, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Leidner, Alan. (Mar., 1989). C. PMLA, Vol. 104, No. 2, pp. 178-189. Pg. 178
- ^ Pascal, Roy. (Apr., 1952). The Modern Language Review, Vol. 47, No. 2. pp. 129-151. pg. 32
- ^ שם, עמ' 129
- ^ שם, עמ' 178
- ^ Brown, A. Peter. (Spring, 1992). The Journal of Musicology, Vol. 10, No. 2. pp. 192-230. Pg. 198
- ^ Wright, Craig and Bryan Simms. (2006) Music in Western Civilization. Belmont: Thomson Schirmer. Pg. 423
