ח'אלד בן אל-וליד

ח'אלד בן אל-וליד (בערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: سيف الله المسلول = סיף אללה אלמסלול - חרבו השלופה של אללה; נולד בשנת 584 במכה, מת ב-642 בחומס) היה מצביא מוסלמי ערבי ואחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד. הוא נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, לא הובס מעולם, ומילא תפקיד מפתח בשלבים הראשונים של הקמת האימפריה המוסלמית.

נעוריו

ח'אלד בן אל-ווליד נולד בסביבות שנת 584 במכה. אביו היה ווליד אבן מוע'אירה, מנהיגם של בנו מחזום משבט קורייש, שהיו אחראים על הלחימה בשבט. כבר כילד הפך ח'אלד לאחד הפרשים הטובים בשבטו, שנחשב לטוב שבשבטי ערב. לצד הרכיבה רכש ח'אלד ידע גם במקצועות הלחימה השונים ולמד להשתמש ברומח, כידון, חרב וחץ וקשת. עד מהרה הפכה החרב להיות כלי הנשק המועדף עליו.

תקופת מוחמד: 610 - 632

ח'אלד בגר ונודע בקרב שבטו ביכולות הלחימה שלו. עם ביסוס האסלאם היו תומכיו של מוחמד מעורבים במספר קרבות עם אנשי מכה הפגאנים שלא הסכימו לקבל על עצמם את הדת החדשה. ח'אלד היה זה שבזכות תושייתו הצבאית הצליח להפוך על פיו את קרב אוחוד, שנראה בתחילה כתבוסה של הקוריישים. הוא עצמו התאסלם רק בעקבות הסכם חודיבייה בשנת 628, אך לאחר שקיבל על עצמו את האסלאם התנצל אישית בפני מוחמד על מעשיו, וביקש ממנו שיתפלל עבורו למחילת האל. מאותו יום ואילך לחם לצד האסלאם.

סיפור התאסלמותו

ח'אלד מספר את סיפור התאסלמותו: "כשעשה הנביא מוחמד (עליו התפילה והשלום) - את ההסכם בחודייביה, ראיתי שעניינו [של הנביא] צובר תאוצה, ואמרתי לעצמי: אולי אלך אל נגוס [מלך אתיופיה], אך מצאתי שתומכיו של הנביא חיים בקרבת המלך בבטחה. ואמרתי לעצמי אולי אלך להרקליוס [קיסר האימפריה הביזנטית] ואתנצר או אתגייר? לאחר מכן התקיימה "העומרה המשלימה" ולא הייתי נוכח ולא ראיתי את הכניסה [של המוסלמים למכה], ואחי אל-וליד איבן אל וליד היה עם הנביא, חיפש ולא מצאני, הוא כתב לי": 'בשם אללה הרחמן והרחום: לא ראיתי דבר מפליא יותר מהתעלמותך מהאסלאם, ועוד עם שכל והבנה כמו שלך! והאם מישהו יכול להתעלם מהאסלאם? שליחו של אללה שאל אותי לגביך, ואמר': "איפה חאלד"? 'אמרתי: אללה יביא אותו! ואמר לי': "איש כמוהו היה בּוּר לגבי האסלאם? ולוּ היה מעביר את הכרעותיו וחדותו אל המוסלמים - היה זה טוב יותר עבורו". 'אז השלם אחי מכל הטוב שפיספסת'!"

"קיבלתי כוח רצון לצאת [אל אלמדינה] אחרי קריאת המכתב, ושימח אותי שהנביא שאל לגבי, אמרתי לעצמי: את מי אקח איתי? פגשתי בספואן איבן אומיה, אמרתי לו: האם אתה לא חושב שהגיע הזמן שנלך למוחמד ונתמוך בו? וכי כבודו של מוחמד הוא גם הכבוד שלנו. אמר לי ספואן": 'גם אם הייתי נשאר האחרון - לא הייתי תומך בו'. "לאחר מכן פגשתי בעיקרמה איבן אבו ג'הל שנתן לי תשובה דומה. ואף פגשתי בעות'מאן אבן טלחה, והתכוננתי כבר לצאת [לאל מדינה] ואמרתי לעצמי אדבר עם עות'מאן, אך נזכרתי שקרוביו נהרגו והיססתי, אך בסופו של דבר החלטתי לדבר איתו, והוא הסכים איתי ויצאנו. בדרך פגשנו בעמר אבן אל עאץ ששאל אותנו: 'לאן פניכם מועדות'? "אמרנו: להתאסלם. אמר עמר": 'גם אני יצאתי לשם כך'.

"נכנסנו לעיר אל מדינה כולנו, והידיעה הגיעה אל הנביא - עליו התפילה והשלום, והוא שמח על כך. לבשתי את מיטב בגדיי ויצאתי אל הנביא. בדרך פגש אותי אחי שאמר לי": 'מהר! שליחו של אללה שמע על בואכם ושמח על כך'.

"כשהגענו וראינו את הנביא הוא חייך, ובירכתי אותו: שלום לנביא, והוא ענה בסבר פנים יפות, ואמרתי: מעיד אני שאין אלוה מבלעדי אללה, ושאתה הוא שליחו של אללה. אמר הנביא": 'השבח לאללה שהדריך אותך לאסלאם, נוכחתי לדעת שאתה בעל תבונה וייחלתי שזה יוביל אותך רק לטוב'. "אמרתי לשליחו של אללה: עד כה לחמתי נגד האסלאם בעקשנות, אנא התפלל לאללה שימחל לי על כל מעשיי לפני כן. אמר לי הנביא: 'האסלאם מוחק את מה שהיה לפניו', "ואמרתי: "בכל זאת? ואז נשא הנביא תפילה ואמר": 'אלוהים, הענק מחילה לחאלד אבן אל וליד על כל מעשיו שהיו נגד האסלאם'.

"אחרי התקדם עמר אבן אל עאץ והתאסלם, ואחריו עות'מאן אבן טלחה התאסלם.

ההגעה שלנו אל אלמדינה הייתה בחודש צפר בשנה השמינית להיג'רה".

קרב מואתה: 629

שלושה חודשים לאחר שהגיע ח'אלד לאל-מדינה שלח מוחמד שליח אל הע'סאנים כשבידו איגרת עבור מנהיגם שקראה לו להתאסלם. כשעבר השליח במואתה הוא נתפס ונרצח על ידי מנהיג הע'סאנים שוראביל אבן עמר, אף שהיה מקובל כי שליחים דיפלומטיים נהנים מחסינות מפני התקפות. הידיעות על המקרה עוררו את זעמם של המוסלמים במדינה, ומשלחת ענישה התארגנה במהרה כנגד הע'סאנים. מוחמד מינה את זייד אבן חרית'ה לעמוד בראש הכוח, ואת ג'עפר אבן אבי טאלב לסגנו. כסגנו של ג'עפר התמנה עבדאללה אבן רוואחה. רק במקרה שכל השלושה יהרגו ניתנה סמכות למשתתפי משלחת העונשין לבחור מקרבם מנהיג חילופי. לאחר שכל שלושת המפקדים נהרגו, בחרו 3000 הלוחמים ששרדו בח'אלד כמפקדם, והאחרון פיקד עליהם במהלך קרב מואתה נגד הכוחות הביזנטיים והערבים הע'סאנים.

תקופת אבו בכר: 632 - 634

כשנבחר אבו בכר לח'ליף הוא שלח את ח'אלד כנגד בנו תמים ואת עכרמה אבן אבו ג'אהל כנגד המתחזה מוסליימה. ח'אלד השלים את משימתו, הצטרף לעכרמה, והיה זה שהביא לסיום המרד של מוסליימה בקרב עקרבה.

במהלך מלחמות הרִדה שלח אבו בכר את ח'אלד לנג'ד בראש 4000 לוחמים. שבטים רבים מיהרו לקבל את בואם בברכה, אך מאלכ אבן נויירה ואנשיו שהיה הגזבר האחראי על שליחת המיסים (זאכת) ושליחתם למוחמד (בימי חייו של מוחמד) נסוגו מהעיר ונפוצו במדבר. על פי המקורות השיעים שלח ח'אלד פלוגות פרשים לחפש את הנמלטים. מאלכ ובני משפחתו נתפסו, הובאו בפני ח'אלד ולאחר שראה ח'אלד שהוא מתמיד בסירובו לקבל את מרותו של השליט החדש (אבו בכר) פקד ח'אלד על אנשיו לכרות לו את הראש, לאחר מכן שמו את ראשו של מאלכ אבן נויירה בין שתי אבנים ובישלו את ראשו ולאחר מכן אכל ח'אלד את הראש^{[דרוש מקור]}. לטענת ההיסטוריון הסוני אבן קאת'יר הוא עשה זאת על מנת להשליט טרור על שאר השבטים המוסלמים שסירבו לשלם מיסים לשליט החדש ומיד לאחר מכן הכריח ח'אלד את אשתו של מאלכ להנשא לו (למרות שחוקי הקוראן דורשים לחכות ארבעה חודשים) ולפי מקורות שונים אנסה במשך כל הלילה ^{[דרוש מקור]}.

אנשי מדינה נזעקו לנוכח הזוועות, ואבו קתאדה אלאנצארי, אחד מחברי הנביא, יצא למדינה כדי להתלונן על מעשיו של ח'אלד בפני אבו בכר. עומר בן אל-ח'טאב שהזדעזע מהמקרה דחק בח'ליף להדיח את ח'אלד מהפיקוד על הצבא, אך ח'אלד הכחיש כל מעורבות במותו של מאלכ, וטען כי פקודותיו הובנו שלא כהלכה. אבו בכר, שהיה מודע לכישרונו הצבאי של ח'אלד הסכים לקבל את גרסתו, וקבע כי "לא אשיב לנדנה את החרב שאללה שלף לשירותו".

יש לציין כי הגרסה הסונית היא הגרסה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים.

מסעות הכיבושים: 634 - 638

ח'אלד החל במסע לכיבוש מסופוטמיה מידי האימפריה הסאסאנית, אך בשלב מאוחר יותר החליף אותו סעד אבן אבי וקאס, והוא עצמו יצא לחזית הסורית כדי להתייצב מול הביזנטים. תחת הנהגתו כבשו המוסלמים את דמשק, ובקרב הירמוך הוכו הכוחות הביזנטיים של הקיסר הרקליוס מכה ניצחת, שבעקבותיה נפלה מרבית סוריה לידיים מוסלמיות. בעקבות הקרב נקרא ח'אלד לשוב לחצי האי ערב על ידי הח'ליף עומר. על אף שח'אלד ביקש להמשיך ולפקד על הצבא, הוא ציית להוראה, אך במקום לשוב למדינה נותר במערכה כחייל מן השורה.

מותו

היחסים בין עמר וח'אלד, שהיו בני דודים, נותרו קרירים, אך ח'אלד לא נטר לו טינה. על ערש דווי ציווה ח'אלד את כל רכושו לעמר, ומינה אותו לממונה על עיזבונו. ח'אלד מת בשנת 642 ונקבר בעיר חומס שבסוריה. משאלתו למות מות קדושים בקרב לא התמלאה, והוא מת במיטתו. מעל קברו הוקם מסגד הקרוי על שמו, ועל מצבתו חקוקים שמות 50 הקרבות עליהם פיקד מבלי שהובס. הוא הותיר אחריו בן, מנישואיו לאישה ביזנטית, בשם עבד אלרחמן אבן ח'אלד. המסגד שהוקם לכבודו נפגע במלחמת האזרחים הסורית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ח'אלד בן אל-וליד בוויקישיתוף

• ח'אלד בן אל-וליד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)