סכולסטיקה
סְכוֹלַסְטִיקָה (או סְכוֹלַסְטִיצִיזְם) היא שיטת הוראה ולמידה, שנוצרה באירופה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים. מקור המונח בלטינית: scholasticus – "זה השייך לאסכולה" (מיוונית: σχολαστικός, "אדם העוסק בפעילויות פנאי. זה שיש לו פנאי להרהר ולחשוב").
סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר, אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך ההתנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית (שיטת הלימוד של הנזירים הנוצרים), שקדמה לה. החשיבות המיוחסת לה נובעת מהשימוש שלה בהיגיון (לוגיקה) ככלי למתן תשובות לשאלות פילוסופיות ותאולוגיות, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית, שהסתמכה בעיקר על הכתוב בכתבי־יד עתיקים, ללא דגש על עקביות לוגית.
מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא תשובות לשאלות או להתיר סתירות. היא הייתה נפוצה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים, אך היא ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.
השיטה הסכולסטית
עריכהקיימים מספר סוגים של חקר סכולסטי: לרוב החקר היה מתחיל בבחירת ספר לחוקרו, שכונה אָאוּקטוֹר (auctor). ספר זה היה נלמד על בוריו, כדי לעמוד על הבעיות השונות שהוא מעלה או עולות מתוכו. לאחר מכן נלמדו המקורות השונים שדנו בספר, כגון החלטות הקונצילים הכנסייתיים, מכתבי האפיפיורות או הבולות. בשלב הבא, הועלו על הכתב הנקודות השונות השנויות במחלוקת בין המקורות השונים, והנושא נבחן ללא הנחות מוקדמות. במקרים אחרים, הועמדה שאלה מסוימת לדיון, ולא ספר שלם. לעיתים, היה נבחן מכלול שאלות ("סוּמָה", summa) הנוגע לנצרות ולתאולוגיה.
מעת שהתבררו המקורות ונקודות המחלוקת, על ידי סדרת תהליכים דיאלקטיים, היו שני צידי הטיעון הופכים שלמים, כך שנמצאה הסכמה ביניהם במקום מחלוקת. למצב זה ניתן היה להגיע באחת משתי דרכים:
- ניתוח פילולוגי: מילים היו נבחנות וניתן היה לטעון שיש להן יותר ממשמעות אחת, כך שהכותב היה יכול להתכוון למשמעות זו או אחרת. באמצעות מציאת דו-ערכיות במשמעותן של מילים ניתן היה להתיר את הסתירה.
- ניתוח לוגי: ניתוח שהסתמך על חוקי הלוגיקה הפורמלית כדי להראות שהסתירות אינן קיימות בפועל.
ההוראה הסכולסטית התנהלה בדרך כלל באחת משתי שיטות: לֶקְטִיוֹ, lectio שבה המורה היה קורא טקסט ומפרשו, בלי שאלות מצד התלמידים. שיטה שנייה נקראה דִיסְפּוּטָטְיוֹ, disputatio, שבה התנהל דיון. לדיון היו שתי צורות: בצורה אחת, "רגילה", הייתה נידונה שאלה מסוימת שהוכרזה מראש. לעומת זאת, בדיון בצורת "שאלה חופשית" (quodlibetal), היו התלמידים מציגים למורה שאלה שאליה לא התכונן מראש, והדיון התנהל במתכונת של קושיות והפרכות הדדיות, ללא קו דיון מחייב, והמורה היה מסכם בסוף הדיון את הטיעונים בהתאם להערות שנרשמו, וביום המחרת היה מציג את העמדה הסופית, בלווית טיעונו המסכם.
היסטוריה
עריכהתקופת השיא של הסכולסטיקה הייתה בין השנים 1250 ו-1350, אז נידונו נושאים כמו פילוסופיה של הטבע, פסיכולוגיה, אפיסטמולוגיה ופילוסופיה של המדע. בספרד, העלו הסכולסטיקנים גם תרומות לתאוריה הכלכלית, שהשפיעו מאוחר יותר על התפתחות האסכולה האוסטרית. עם זאת, כל הסכולסטיקנים דבקו בדוקטרינה הכנסייתית הנוצרית, ושאלות מסוימות הנוגעות לאמונה לא טופלו בה.
מקור חיים, ספרו הפילוסופי החשוב של שלמה אבן גבירול אשר נודע בעיקר בתרגומו הלטיני כ-Fons Vitae השפיע באופן נרחב על הסכולסטיקה הנוצרית. גישות סכולסטיות (או, לפחות גישות דומות להן), ניתן למצוא אצל הרמב"ם ואצל אבן רושד, אף כי בהשראה ישירה יותר של היוונים ובמיוחד אריסטו.
בתקופה ההומניסטית ובראשית תקופת הרנסאנס, שקעה המתודה הסכולסטית במידה מסוימת מפני גישות חדשות וגמישות יותר. הגישה זכתה לפופולריות מחודשת בקתוליות בסוף המאה התשע עשרה, אך תוך התמקדות במגוון צר יחסית של שאלות וחוקרים, ובמיוחד בדמותו של תומאס אקווינס.
ביהדות, הייתה נפוצה שיטת הלימוד דומה לגישה הסכולסטית, אולם ניכרת ההשפעה שלה במיוחד אצל בעלי התוספות בימי הביניים[1].
אָאוּקטוֹרים נפוצים
עריכהכאמור, פעמים רבות החקר הסכולסטי החל בבחירת ספר כנשוא המחקר, והוא כונה אָאוּקטוֹר. במסגרת זאת, נטו רבים לעסוק בכותבים וביצירות מתוך מגוון מצומצם יחסית, וביניהם:
- התנ"ך.
- אריסטו, שכונה בהקשרים מסוימים "הפילוסוף" בה' הידיעה. (למשל בכתבי תומאס אקווינס).
- לכתבי אריסטו נלוו גם פירושים מקובלים שלו, כגון פירושיו של אבן רושד, המכונה במסורה הנוצרית אברואס (Averroes).
- בואתיוס (Boëthius), ובפרט יצירתו "נחמת הפילוסופיה" (Consolatio Philosophiae).
- אוגוסטינוס הקדוש.
- אפלטון, ובמיוחד הדיאלוג "טימאיוס".
- פטר לומברד, בדגש על ספרו התאולוגי, "משפטים" (Libri Quattuor Sententiarum).
- מרקוס טוליוס קיקרו שכונה בהקשרים מסוימים "טולי".(למשל בכתבי תומאס אקווינס).
סכולסטיקנים מפורסמים
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- סכולסטיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)