ויקיפדיה

דורה-מיטלבאו

היה מחנה עבודת כפייה נאצי

דורה מיטלבאו (בגרמנית: KZ-Dora-Mittelbau; נקרא גם מיטלבאו-דורה, או נורדהאוזן, דורה-נורדהאוזן) היה מחנה עבודה נאצי בתקופת השואה. המחנה היה ממוקם בהרי ההָארץ שבמרכז גרמניה, ליד העיר נורדהאוזן. עובדיו אולצו לעבוד בייצור טילי V-2 במפעלים תת-קרקעיים. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה בעבודת כפייה, נספו על פי ההערכה כ-20,000; תשישות מהעבודה הקשה, תנאי תברואה מחרידים, הוצאות להורג ורעב היו גורמי המוות העיקריים. דורה מיטלבאו היה מחנה עבודה מרכזי, והיו מסונפים לו כארבעים מחנות-משנה.

מחנה הריכוז דורה-מיטלבאו
KZ-Dora-Mittelbau
אסירים במחנה דורה-מיטלבלאו ימים אחדים לאחר שחרורו, 12 באפריל 1945
אסירים במחנה דורה-מיטלבלאו ימים אחדים לאחר שחרורו, 12 באפריל 1945
מידע כללי
סוג מחנה עבודה
מדינה גרמניה
מחוז סקסוניה
שמות אחרים מיטלבאו-דורה, או נורדהאוזן, דורה-נורדהאוזן
מחנות נלווים כארבעים מחנות נלווים, בהם: אלריך (Ellrich), הרצונגן (Harzungen), רוטְלֶבֶּרודֶה (Rottleberode)
תאריכים
תאריך הקמה 27 באוגוסט 1943
תאריך שחרור אפריל 1945
אוכלוסייה
מפקדי המחנה אוטו פרשנר, ריכרד בר
צבא משחרר הצבא האמריקני במסגרת בעלות הברית
השתייכות האסירים יהודים, צוענים, בלגים, צרפתים, גרמנים, פולנים ורוסים
נתונים
מספר הנספים כ-26,500 אסירים
מספר קרמטוריומים לפחות אחד
קואורדינטות 51°32′59″N 10°45′19″E / 51.54972°N 10.75528°E / 51.54972; 10.75528
www.buchenwald.de/de/29/
מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)

היסטוריה

עריכה

מחנה דורה מיטלבאו היה כנראה מחנה הריכוז היחיד שלא נקרא על שם מיקומו הגאוגרפי. נורדהאוזן היא העיר הסמוכה, כמה קילומטרים מדרום. המחנה נקרא בשם הקוד דורה, כאשר הוקם כשלוחה של מחנה הריכוז בוכנוואלד[1]. המפעל שהוקם לייצור טילי ה-V-2 נקרא מיטלוורק (Mittelwerk), מפעלי המרכז[2], ומחנות עבודה נוספים שהוקמו באזור נקראו מיטלבאו (Mittelbau), מבנה האמצע[3].

ב-28 באוגוסט 1943 נשלחו מבוכנוואלד לנורדהאוזן 107 אסירים ראשונים; ב-2 בספטמבר נשלחו 1,223 אסירים נוספים. ב-13 באוקטובר הועברו למקום גם עובדי הכפייה מפנמינדה (Peenemünde)[4]. בתחילה היה המחנה מוגדר כשלוחה של בוכנוואלד, ונקרא בלוק 17/3. ואולם, בסוף ספטמבר 1943 החליט האס אס להגדירו כמחנה נפרד, מחנה הריכוז מיטלבאו (Konzentrationslager Mittelbau). ב-1 בנובמבר החל המחנה לפעול כמחנה עצמאי; היו בו אז כ-10,000 אסירים[5].

על המחנה שמרו כ-3,000 אנשי אס אס, שהשתייכו ליחידות גולגולת המת (SS Totenkopfverbände), יחידת האס אס שתפקידה היה לשמור על מחנות הריכוז. היחידה ששכנה במחנה זה נקראה גדוד דורה מיטלבאו. כ-1,000 איש שמרו על המחנה העיקרי, והשאר היו מוצבים במחנות המשנה השונים. רוב השומרים נחשבו רשמית כחלק מהאס אס, אך בפועל היו חיילי ורמאכט, שהוצבו לשמירה במקום[6].

תנאי המחיה במחנה

עריכה

האסירים שהובאו למחנה הועסקו בהשלמת המנהרות ובהתאמתן לבניית הטילים. עד להשלמת המנהרות לא הוקמו מבני מגורים במחנה. בתחילה שוכנו האסירים באוהלים ליד הכניסות למנהרות, ולקראת סוף חודש ספטמבר 1943 החלו לשכן אותם באחת ממנהרות הרוחב; מאוחר יותר נבנו דרגשים מעץ בתוך המנהרות. האסירים נותרו במנהרות 24 שעות ביממה, מבלי לראות אור יום, בתנאי עבודה קשים מאוד, ללא תנאי בטיחות ותברואה מינימליים[7]. הפיצוצים הבלתי פוסקים שנעשו במנהרות לצורך הרחבתן פלטו גזים רעילים, ויצרו אבק ורעש ללא הפסקה. מחוסר תנאים ומתקני היגיינה מינימליים פרצו מגפות רבות בין האסירים. אספקת המים הייתה מצומצמת מאוד, והמנהרות כולן היו מלאות בהפרשותיהם של האסירים. אחוז התמותה בקרב האסירים היה גבוה אפילו ביחס למחנות עבודה אחרים. באותה תקופה היו במחנה גברים בלבד, ולא היו בו יהודים; עובדי הכפייה היו רוסים, פולנים, צרפתים, בלגים, וגם עובדים מאיטליה וגרמניה שלהם שולם שכר נמוך[8].

בסוף 1943 הוחל בהקמת מבני קבע לאסירים, ורק במאי 1944 בוטלו המגורים במנהרות[9]. בינואר 1944 הוחל בייצור הטילים עצמם. האסירים שעבדו בחציבת המנהרות נחשבו כתשושים וחלשים מדי לתפקיד זה, והם הועברו למחנה משני שהוקם באזור, ובו המשיכו בעבודות חציבה ובינוי. במקומם הובאו אסירים שנבחרו במיוחד, כדי לעבוד בייצור הטילים עצמם. בין 5,000 ל-6,000 אסירים הועסקו בקו הייצור של הטילים, יחד עם עוד 2,000 עד 3,000 עובדים גרמניים. אסירים אלה היו בעיקר ממערב אירופה, והם נחשבו כאסירים מועדפים.

למרות שהאס אס ניהל בפועל את המחנה, חברת מיטלוורק שייצרה את הטילים סיפקה לאסירים נעליים ופריטים אחרים, ולאסירים הייתה זכות לקנות במעין קנטינה. יחד עם זאת, התנאים עדיין היו קשים ביותר: עבודה במשך שישה ימים, במשמרות של 12 שעות ביממה. האסירים סבלו מקור ומרעב, ומהתעללויות של העובדים הגרמנים.

האסירים החלשים יותר הועברו למחנות המשנה שהוקמו סביב דורה-מיטלבאו. במחנות אלה עסקו האסירים בעיקר בחפירת מנהרות נוספות ובעבודות בניין. התנאים במחנות אלה היו קשים בהרבה מאלה שבקו הייצור, וגם במחנות אלה הייתה הדרגה; אסירים שנחלשו הועברו למחנות קשים יותר ויותר; החלשים ביותר נשלחו להשמדה. הייתה זו סלקציה מתמשכת[10]. בפועל, רוב האסירים לא עבדו בקו הייצור. רובם הגדול הועסק במחנות המשנה שמסביב, בתנאים קשים[11]. גם בקו הייצור עצמו הועבדו רוב האסירים בעבודות פיזיות קשות; רק מיעוט עבדו בעבודות העדינות על הטילים עצמם, ורובם נאלצו לשאת חלקים כבדים על גבם ולעסוק בעבודות מסוכנות ללא הגנה מתאימה. אסירים שניסו לחבל בתהליך הייצור נענשו קשות, לרוב במוות; ולמרות זאת היו לא מעט חבלות מכוונות[12].

ב-7 בנובמבר ערך הגסטפו מעצרים נרחבים בין האסירים שנחשבו קומוניסטים, בתואנה שאלו ניסו לארגן מרד ביום השנה למהפכת אוקטובר. הגסטפו התכוון במעצרים אלה לשבור את הנהגת האסירים במחנה; מאות אסירים נעצרו ועונו, ועשרות רבות הוצאו להורג. מפקד המחנה, אוטו פרשנר (Otto Förschner) הודח בידי היינריך הימלר, בטענה שהסתמך יותר מדי על תמיכתם של האסירים שהסתבר שהיו בין מנהיגי המרד המתוכנן, וכן בשל העובדה שלא דיווח על בונוס של 10,000 רייכסמארק שקיבל ממפעלי מיטלוורק. את פרשנר החליף ריכרד בר, המפקד האחרון של אושוויץ, וזה הביא עמו רבים מפקודיו ששובצו לתפקידים שונים בדורה מיטלבאו, דבר שהחריף עוד יותר את התנאים הקשים במחנה[3].

אסירים יהודים

עריכה

לא היו יהודים בין האסירים שהובאו למחנה בשלב הראשון. משלוחים ראשונים של יהודים הובאו למחנה בקיץ 1944 מאושוויץ, רובם יהודים מהונגריה. יהודים אלה הועסקו ברובם במחנות המשנה, בתנאים קשים מאוד. כ-300 יהודים מהונגריה הובאו למחנה עם תחילת ייצור טילי V-1 שם, והם הועסקו בקו הייצור עצמו, אך אלה היו המיעוט[13]. רוב האסירים היהודים הובאו למחנה מאושוויץ וממחנות אחרים; הם היו מותשים ובמצב פיסי קשה, והועסקו בעבודות הקשות ביותר וסבלו מיחס אכזרי ביותר. שיעור התמותה בין היהודים היה הגבוה ביותר, ורבים מהם נשלחו במשלוחים לבוכנוואלד ולמאוטהאוזן להשמדה[14].

לקראת סוף 1944, עם התקדמות הצבא האדום, החל האס אס בפינוי מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנה הריכוז גרוס-רוזן, בדרום מערב פולין. האסירים נשלחו למחנות בתוך גרמניה, ורבים מהם הגיעו לדורה-מיטלבאו: עד מרץ 1945 הובאו למקום כ-16,000 אסירים, רובם ככולם יהודים, גברים, נשים וילדים. האסירים שהגיעו היו במצב פיזי ירוד מאוד, והותשו עוד יותר במהלך הנסיעה הקשה ברכבות מטען. רשימות האס-אס מראות על כ-6,000 אסירים שמתו במחנות מיטלבאו, מינואר 1945 עד אפריל; 3,000 מתוכם מתו או הומתו במחנה המשנה בלקה (Boelcke Casern), שהיה בתוך העיר נורדהאוזן, שבו השמידו אנשי האס אס אסירים שהיו חלשים מדי מכדי להמשיך לעבוד[15]. כ-2,250 אסירים נוספים נשלחו לברגן-בלזן במה שנקרא "טרנספורט השמדה"[3].

אומדן האסירים והנספים

עריכה

ההערכות לגבי מספר האסירים נעות בין 40,000 ל-64,000. מתוכם, ההערכה היא כי נספו כ-26,500 אסירים. ההערכה היא כ-15,500 אסירים נרצחו במחנות עצמם או שנשלחו, כיוון שהיו חלשים מכדי לעבוד, לבוכנוואלד, משלוח שמשמעותו הייתה גזר דין מוות. כ-9,000 אסירים מתוך קבוצה זו מתו מתשישות, וכ-350 איש נתלו לאחר שהואשמו בחבלות בייצור או בגילוי התנגדות. אחרים מתו מרעב וממחלות. עוד כ-11,000 איש ואשה מצאו את מותם במהלך פינוי המחנות, בצעדות מוות ובמחנות אחרים[16].

מפעל החימוש במחנה

עריכה
 
טיל V-2 על כן השיגור

יעודו העיקרי של המחנה הייתה ייצור הטיל הבליסטי A-4, שנקרא מאוחר יותר (למטרות תעמולה) V-2. הטילים יוצרו בתחילה בפנמינדה (Peenemünde), לחוף הים הבלטי, ובתחילת אוגוסט 1943 היו במחנה כ-3,000 אסירים (בעיקר רוסים, פולנים וצרפתים) שהובאו על ידי האס אס ממחנות אחרים[17]. ואולם, הפצצה אווירת כבדה של בעלות הברית על פנמינדה, בלילה שבין 17 באוגוסט ל-18 באוגוסט, הביאה את ראשי המשטר הנאצי לחפש אתר אחר, מוגן יותר, לבניית הטילים.

בהרי הארץ, שבתורינגיה, במרכז גרמניה, הוכנו עוד במהלך 1936 מנהרות גדולות. המנהרות נבנו בתוך הר קונשטיין (Kohnstein)[18] על ידי ארגון Wifo, "ארגון המחקר הכלכלי" (Wirtschaftliche Forschungsgesellschaft), והן נועדו לאחסון דלק עבור צבא גרמניה, הורמאכט[19][20]. במקום נבנו שתי מנהרות ארוכות, רחבות במידה שניתן היה לבנות בתוכן מסילת רכבת ולהעביר בתוכן קרונות. המנהרות חצו את ההר מצפון לדרום, וחוברו ביניהן ב-46 מנהרות קטנות יותר, כך שנוצר מעין "סולם" של מנהרות[21]. בדיונים שהתקיימו לאחר ההפצצה על פנמינדה, בין אדולף היטלר, ראש האס אס היינריך הימלר, ושר החימוש, אלברט שפר, הוחלט על העברת הייצור למנהרות אלו. ב-22 באוגוסט 1943 הורה היטלר על ההעברה[22]. להפעלת המחנה הוקמה חברה אזרחית, בשם "מיטלוורק בע"מ" (Mittelwerk GmbH), שחכרה מ-WIFO את המנהרות. בדרך זו קיווה שפר לשלוט על הנעשה במקום; ואולם, הימלר לא וויתר על חלקו ומינה אחד מאנשיו, קצין האס אס בריגדפיהרר (דרגת ביניים בין אלוף-משנה לתת-אלוף) המהנדס ד"ר האנס קאמלר (Kammler) כנציגו בהקמת המחנה; קאמלר היה איש אנרגטי ושאפתן, ולמרות ששפר היה רשמית האחראי על המחנה, בפועל היה קאמלר הרוח החיה בהפעלתו[23].

 
הר קוהנשטיין, אתר ייצור הטילים

המשך ההפצצות של בעלות הברית על התעשייה הגרמנית הניע את ההנהגה הנאצית להעביר יותר ויותר מפעלים למקומות ייצור מוגנים, כדוגמת דורה-מיטלבאו. באביב 1944 הוקם "מטה מטוסי קרב" (Jägerstab) שנועד למצוא מקומות ייצור מוגנים לייצור מטוסי קרב. בכל האזור שסביב נורדהאוזן הוקמו מפעלים תת-קרקעיים, פרויקט שנקרא "מיטלבאו"; מפעלים אלה נבנו עבור ייצור המטוסים של חברת יונקרס. בנוסף, הוקמו בהרי הארץ (שמצפון לנורדהאוזן) תשתיות למפעלי ייצור חימוש. בקיץ 1944 נוסד מטה גיילנברג (Geilenberg) שנועד להעביר לאזור תשתיות של תעשיית הדלק, ובאוגוסט הועבר למיטלבאו ייצור הטיל V-1, טיל השיוט הגרמני. כל הפרויקטים הללו יצרו דרישה גדולה לכוח אדם, דרישה שנענתה על ידי הבאת אסירים ממחנות ריכוז, וגם על ידי גיוס כפוי של עובדים מן הארצות הכבושות, שבויי מלחמה, וגם גרמנים שחויבו לעבוד במפעלים אלה.

רוב המפעלים רוכזו ברדיוס מצומצם סביב נורדהאוזן. המחנה העיקרי היה דורה-מיטלבאו, שבו היו בממוצע כ-15,000 אסירים. סביבו היו מחנות משנה רבים, שהעיקריים בהם היו:

  • אלריך (Ellrich), החל לפעול ב-2 במאי 1944, ובו היו כ-8,000 אסירים;
  • הרצונגן (Harzungen), החל לפעול ב-1 באפריל 1944, ובו היו כ-4,000 אסירים;
  • רוטְלֶבֶּרודֶה (Rottleberode), החל לפעול ב-13 במרץ 1944, ובו היו כ-1,000 אסירים.

בנוסף, הופעלו באזור חטיבות עבודה של האס אס, ובהן היו כ-3,000 אסירים; אסירים אלה היו מחולקים בין כמה מחנות קטנים, שעסקו בהקמת מסילת ברזל בין נורדהאוזן להרצברג. ככל שגדל מכלול המפעלים, גדל מספר מחנות המשנה. באביב 1945 היו באזור כארבעים מחנות משנה, ובהם כ-40,000 אסירים[24].

קווי הייצור במיטלוורק פעלו כמעט עד תום המלחמה, בצורה חלקה למדי בקצב ייצור של כ-20 טילים ביום כ-600 טילים בחודש, כאשר תוכנן קצב ייצור 900 טילים. בנוסף, ייצרו המפעלים במקום בין נובמבר 1944 למרץ 1945 למעלה מ-6,000 טילי שיוט V-1[25].

מפעל מיטלוורק ייצר כ-4,575 טילי V-2. שמהם נורו כ-3,000. אלו גרמו, על פי ההערכה, ל-7,250 הרוגים[26]. כל טיל גרם אם כן לכשני הרוגים, בממוצע, אך ייצורו של כל טיל עלה בחייהם של כששה בני אדם. רוב האסירים הועסקו בעבודות במחנות המשנה; רק 6,000 מתוך כ-40,000 אסירים הועסקו בייצור הטילים עצמם. כקומפלקס לייצור נשק, כשל מיטלבאו כליל; כמויות כלי הנשק שיוצרו בו היו מועטות מאד[27].

פינוי המחנה

עריכה

כאשר הצבא האדום הלך והתקדם לתוך גרמניה ממזרח, התקרבו במקביל יחידות של צבא ארצות הברית אל אזור המחנה. ב-3 וב-4 באפריל 1945 הנחית חיל האוויר המלכותי הבריטי הפצצה כבדה על נורדהאוזן. חלקים גדולים מהעיר נהרסו, וקרוב ל-9,000 בני אדם נהרגו, בהם כ-1,500 אסירים במחנה בלקה. העבודה במפעלים הופסקה עוד קודם לכן, ב-1 באפריל, וההפצצה הייתה הזרז לפינוי המוחלט של המחנות.

בעקבות ההפצצות, רוב האסירים נשלחו ברכבות מטען וברגל, בצעדות מוות, לברגן-בלזן, זקסנהאוזן וראוונסבריק. אסירים רבים מתו מתשישות ומהתנאים המחרידים בעת הפינוי, ורבים אחרים נרצחו בדרך. כ-4,000 אסירים נשלחו ברכבות לכיוון צפון, וכאשר הגיעו לאזור העיירה גארדלגן[28] (Gardelegen) לא היו הרכבות יכולות להתקדם, בשל הנזק שנגרם למסילות הברזל מהתקפות אוויריות. ב-13 באפריל אספו אנשי האס אס יותר מאלף אסירים ודחסו אותם לתוך גורן, אותה הציתו לאחר מכן. אסירים שניסו להימלט נורו. אנשי האס אס ניסו להשמיד את הראיות, ואולם הכוחות האמריקאיים שהתקדמו במהירות גילו למחרת את מעשה הזוועה[29].

רק אסירים ספורים נותרו מאחור, בדורה-מיטלבאו, חולים וגוססים. ב-11 באפריל השתלטו יחידות של צבא ארצות הברית על המחנה[30].

אחרי המלחמה

עריכה
 
לאחר כניסת הצבא האמריקני: תושבים גרמנים קוברים גוויות של אסירים

לאחר שכבשו את אזור המחנה גייסו כוחות בעלות הברית את תושבי העיר הסמוכה לקבור את הגוויות שהיו מפוזרות בו.

משפטים לסגל המחנה

עריכה

הראשונים מאנשי המחנה שנשפטו היו שנים עשר אנשי אס אס שהועמדו לדין כחלק מהמשפטים שנערכו על ידי הרשויות הבריטיות לכל אנשי סגל ברגן-בלזן, בסתיו 1945. שלושה מתוכם נתלו, ובהם פרנץ הסלר (Hössler), שהיה ידוע לשמצה גם בשל מעשיו באושוויץ. מפקד המחנה במשך רוב זמן קיומו, אוטו פרשנר (Förschner) הוצא להורג במאי 1946 על ידי בית דין צבאי של צבא ארצות הברית, על מעשיו במחנות המשנה של מחנה הריכוז דכאו. בסוף 1947 נערך המשפט היחיד שנושאו היה דורה-מיטלבאו; 18 אנשי אס אס ו-5 קאפו הועמדו לדין. אחד מהם הוצא להורג, ו-18 נשפטו לעונשי מאסר. יחד עמם נשפט מנהל חברת מיטלוורק, גאורג ריקהיי (Rickhey), אך הוא זוכה, מכיוון שהמשפט עסק בהתעללות באסירים בודדים ולא בטיפול הכולל בהם. בבתי דין סובייטים נשפט קצין אס אס אחד ל-20 שנות מאסר, ואחר הוצא להורג. בשנת 1951 נערך במזרח גרמניה משפטו של וילי האק (Willy Hack), קצין האס אס, אשר בשנים 1943 - 1944 שירת כמפקד של אחת מחטיבות המשנה של מחנה דורה-מיטלבאו. הוא נידון למוות והוצא להורג בשנת 1952.

בשנות ה-50 היה עיסוק מועט בהיסטוריה וביעוד של המחנה. ב-1958 נוסדה בגרמניה רשות מרכזית לחקר פשעי מלחמה, והחלו חקירות חדשות לגבי דורה מיטלבאו. בין 1967 ל-1970 התקיים באסן "משפט דורה". מפקד המחנה האחרון, ריכרד בר, התגלה עוד לפני כן כשהוא חי תחת זהות בדויה, אך הוא התאבד בכלא ב-1963. הלמוט בישוף (Bischoff), האחראי על הביטחון באזור מיטלבאו, ארווין בוסטה (Busta), איש אס אס ידוע לשמצה, וארנסט סנדר, קצין גסטפו, הועמדו לדין. בישוף שוחרר במאי 1970 מטעמי בריאות לקויה (האריך ימים ונפטר ב-1991); בוסטה וסנדר נידונו ל-7.5 ו-8.5 שנות מאסר, בהתאמה, אך שוחררו מסיבות בריאותיות[31].

כמה ממדעני תוכנית הטילים הגרמנית הואשמו כי ידעו על הנעשה במחנות, ובראשם ורנר פון בראון. תומכיו טענו, כי לא יכול היה לעשות דבר, וכי אם היה מנסה לפעול בנושא היה נרצח גם הוא.

הנצחה באתר המחנה

עריכה
 
אנדרטת הזיכרון בדורה

עד שנת 1999 הייתה ההנצחה במחנה העיקרי במבנה הקרמטוריום שהיה במחנה, ובאנדרטה שעמדה מולו. בחורף 1999–2000 שופצה הרחבה שמול הקרמטוריום, האנדרטה הוזזה למיקום חדש, ונוסף לוח המנציח את הנרצחים במחנה.

כמה חודשים לאחר מכן נוספו עוד לוחות, המנציחים את הקרבנות היהודים והצוענים שנרצחו במחנה[32]. גם בכמה ממחנות המשנה קיימות אנדרטאות זיכרון: באלריך, בבולקה קאסרן, ואחרות[33].

לקריאה נוספת

עריכה

בספר הפרוזה שואה שלנו מוזכר המחנה בעדותה של הדמות יוסף אינגברג.

  • Beon, Yves, Planet Dora (English translation), Westview Press, Boulder, CO, 1997.
  • Grop, Dorit, Aussenkommando LAURA (in German), Westkreutz-Verlag, Berlin/Bonn, 1999.
  • Le Manier, Yves and Sellier, Andre, Images de Dora, Centre d’histoire de la Guerre et Des Fusees, La Coupole (99).
  • Michel, Jean, Dora (English translation), Holt, Reinhart and Winston, New York, 1979.
  • McGovern, James, Crossbow and Overcast, Hutchinson & Co., London, 1964.
  • Neufeld, Michael J., The Rocket and the Reich, Free Press, New York, 1995.
  • Reuter, Claus, The V-2 and the Russian and American Rocket Program, German Canadian Museum of Applied History.
  • Sellier, Andre, Histoire du camp de dora (in French), Editions la decouverte, Paris, 1998.
  • Wagner, Jens-Christian, Produktion des Todes. Das KZ Mittelbau Dora (in German), Wallstein Verlag, Göttingen

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא דורה-מיטלבאו בוויקישיתוף

אתרים המוקדשים למחנה באתר מוזיאון השואה בוושינגטון:

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מיכאל נויפלד, האנציקלופדיה של מוזיאון השואה בוושינגטון, הערך MITTELBAU (DORA)/MAIN CAMP.
  2. ^ ראו בערך Mittelwerk (אנ') בוויקיפדיה באנגלית.
  3. ^ 1 2 3 נויפלד, שם.
  4. ^ Neufeld, Michael J (1995). The Rocket and the Reich: Peenemünde and the Coming of the Ballistic Missile Era. New York: The Free Press. עמ' 260 והלאה; Béon, שם, עמ' 90.
  5. ^ לפי Yves, שם, היו במחנה 32,471 באותו תאריך. על פי אתר הזיכרון של המחנה היו בחג המולד 1943 10,000 אסירים במחנה, וכך גם על פי אתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  6. ^ אתר הזיכרון, Outdoor Facilities - The SS camp.
  7. ^ הערך דורה מיטלבאו במרכז המידע אודות הושאה, אתר יד ושם.
  8. ^ על פי הערכים DORA-MITTELBAU ו-MITTELBAU: FIRST PHASE, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  9. ^ נויפלד, The Rocket and the Reich, עמ' 226.
  10. ^ מיכאל נויפלד, האנציקלופדיה של מוזיאון השואה בוושינגטון, הערך MITTELBAU: CONDITIONS.
  11. ^ מיכאל נויפלד, הערך DORA-MITTELBAU, אתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  12. ^ לפירוט מלא על עבודת האסירים ראו בערך V2ROCKET.COM, בפרק The Mittelwerk Assembly Line.
  13. ^ מיכאל נויפלד, הערך MITTELBAU: CONDITIONS, אתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  14. ^ הערך דורה-מיטלבאו, מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  15. ^ אתר הזיכרון למחנה, Winter 1944/45: The first phase of dissolution.
  16. ^ V2ROCKET.COM, The Human Cost; Béon, Yves (1997). Planet Dora: A Memoir of the Holocaust and the Birth of the Space Age. Westview Press, Div. of Harper Collins.
  17. ^ Paul Grigorieff: The Mittelwerk/Mittelbau/Camp Dora Mittelbau GmbH - Mittelbau KZ. V2 ROCKET.COM
  18. ^ 51°32′32″N 10°44′39″E / 51.54222°N 10.74417°E / 51.54222; 10.74417
  19. ^ Béon, Yves (1997). Planet Dora: A Memoir of the Holocaust and the Birth of the Space Age. translated from the French La planète Dora by Béon & Richard L. Fague. Westview Press, Div. of Harper Collins, p. XXI.
  20. ^ Dr. Jens-Christian Wagner (Editor): אתר הזיכרון לדורה מיטלבאו, The beginning: Rocket production is moved from Peenemünde to the Kohnstein .
  21. ^ על פי אתר V2 Rocket.com, הפרק The Mittelwerk Assembly Line. מאת Paul Grigorieff. למפה של המנהרות ראו כאן.
  22. ^ Irving, David (1964). The Mare's Nest. London: William Kimber and Co. p. 245; Collier, Basil (1976) [1964]. The Battle of the V-Weapons, 1944-1945. Yorkshire: The Emfield Press. p. 122.
  23. ^ מיכאל נויפלד, האנציקלופדיה של מוזיאון השואה בוושינגטון, הערך MITTELBAU: FIRST PHASE.
  24. ^ על פי אתר הזיכרון למחנה, History: Summer - Autumn 1944: The development of the Mittelbau-Dora concentration camp complex.
  25. ^ מיכאל נויפלד, האנציקלופדיה של מוזיאון השואה בוושינגטון, הערך MITTELBAU: LAST PHASE
  26. ^ על פי הערך V2 (אנ'), ויקיפדיה באנגלית.
  27. ^ MITTELBAU (DORA)/MAIN CAMP
  28. ^ 52°31′35″N 11°23′33″E / 52.52639°N 11.39250°E / 52.52639; 11.39250
  29. ^ הערך GARDELEGEN באתר מוזיאון השואה, וושינגטון. על פי הערך דורה מיטלבאו במרכז המידע באתר יד ושם, היו רוב האסירים יהודים.
  30. ^ נויפלד, שם; אתר הזיכרון למחנה, April 1945: Death marches and liberation.
  31. ^ מיכאל נויפלד, הערך MITTELBAU:AFTERMATH AND TRIALS אתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  32. ^ אתר הזיכרון של המחנה, Commemorative Sites at Dora.
  33. ^ שם, The sub-camp memorials.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דורה-מיטלבאו&oldid=38323770"